מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כו - קרבן צבור דוחה טומאה · א
ביומא (ו' ע"ב) איכא פלוגתא דאמוראי אי טומאה הותרה בצבור או רק דחויה ובתוס' שם ד"ה ואמר הקשו דמשמע שם דס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור ובזבחים (ל"ג) אמרינן מכלל דס"ל לאביי ורבא דטומאה דחויה בצבור ותי' דלעולם ס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור מיהו לגבי פסח כיון דלאו ק"צ גמור הוא רק שבא בכנופיא בזה ס"ל דטומאה רק דחויה והקשה ע"ז השאג"א והג"א מההיא דיומא שם דמקשינן עד שאתה מפרישתו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת אמר ר"ת כו' משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור ואע"ג דבעבודות יוה"כ איכא ג"כ אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד רק שקבוע לו זמן ומוכח דאף בקרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה וכ"ש פסח ותי' שם דאילו של אהרן אינו עיקר כפרה וא"צ פרישה בשביל זה אך הקשה עוד הא איכא פרו של אהרן שהוא ג"כ קרבן יחיד ועיקר כפרה תלוי בו וע"כ כיון דקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה אצלו א"כ כ"ש פסח שהוא ג"כ קבוע לו זמן ועוד שבא בכנופיא דטומאה הותרה אצלו ולא דחויה וכן הקשה שם עוד מהא דאמרינן ביומא שם כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה א"ל ר"י שאני יוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דאיכא פרו של אהרן שהוא קרבן יחיד ואין הציץ על מצחו בשעת הקרבתו ומוכח דלמ"ד טומאה הותרה ה"נ בקרבן יחיד הקבוע לו זמן וכתב הג"א דליכא למימר דלעולם בקרבן יחיד הקבוע לו זמן לכ"ע רק דחויה ושאני פרו של אהרן כיון דמעכב את השעיר שהוא קרבן צבור דינו כקרבן צבור דהא בתמורה י"ד מייתי ר"מ ראיה דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה מפרו של אהרן ומוכח דפרו של אהרן דינו כקרבן יחיד ולא כק"צ ע"ש והנה מה שהקשה מכ"ג ביוה"כ יוכיח דקרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ טומאה הותרה הנה הריטב"א ז"ל ביומא שם כתב להדיא דהטעם דטומאה הותרה בפרו של אהרן הוא משום דהפר מעכב את השעיר שהוא קרבן צבור דינו כק"צ ורש"י ז"ל שם (ו' ע"ב) כתב ז"ל הותרה היא בצבור כדכתיב איש נדחה כו' וביוה"כ כולו ק"צ ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו עכ"ל היינו שכתב תרתי חדא דקבוע לו זמן ועוד שקרבנו תלוי בו ונראה דהכונה לפי שמעכב את השעיר] אך קשה קושית השאג"א מההיא דתמורה דמוכח להדיא דיש להפר דין קרבן יחיד ונראה לענ"ד לומר דאין כוונת הריטב"א ז"ל דכיון דהפר מעכב את השעיר יש להפר דין ק"צ ממש רק כיון דמעכב את השעיר שהוא ק"צ א"כ הפר הוא מכשירי ק"צ שהוא צורך ק"צ ודוחה טומאה וזה דמייתינן ראיה בתמורה דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה שבת ואת הטומאה מפרו של אהרן וקשה דשמא דוחה הוא מדין מכשירין וכמה שהקשיתי לעיל ס' כ"ה סק"ג והנה ממה שהפר דוחה שבת אין לומר שדוחה הוא משום מכשירין של השעיר דאי נימא דקרבן יחיד הקבוע לו זמן אינו דוחה את השבת וכיון שהפר הוא קרבן הקבוע לו זמן ואי אפשר להקריבו אח"כ א"כ ע"כ כשחל יוה"כ להיות בשבת ליכא דין פר כלל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן אם חל להיות בשבת אין מקרובין אותו וא"כ לא שייך שיעכב את השעיר דזה שייך רק אם יש דין הקרבה על שניהם א"כ אינו מכשירין א"כ שפיר דייקינן דק"י הקבוע לו זמן דוחה שבת מפרו של אהרן מיהו לענין טומאה ל"ש זה שהוא רק אונס ואפילו אי קרבן יחיד הקבוע לו זמן לא דחי טומאה ודאי אם נטמאו הכהנים ואי אפשר להקריב את הפר ודאי מעכב את השעיר וכמו שאר אונס דאי אפשר להקריב הפר וכמו שאי"ל פרים א"כ אכתי קשה מנ"ל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה דילמא דוחה מפני שהוא מכשירי השעיר שהוא ק"צ ונראה משום דבזה דק"צ דוחה את הטומאה איכא ב' דברים חדא דמותר לעשותו בטומאה ואע"ג דעבודה בטומאה היא במיתה וכניסה לעזרה בטומאה הוא בכרת ועוד דמרצה הקרבן דקרבן שהוא טמא או שהקריבוהו טמאים הוא פסול ובק"צ הוא כשר אך זה שייך רק בהק"צ עצמו אבל במכשירין של ק"צ נהי דמותר לעשותן בטומאה דהא מותר אף לכנוס לעזרה בטומאה בשביל ק"צ אע"ג דהכניסה היא רק מכשירין וא"כ ה"נ פרו של אהרן כיון שהוא מכשירין של השעיר שהוא ק"צ מותר לעשותו בטומאה וליכא איסור ע"ז מ"מ לרצות הפר הנעשה בטומאת הגוף לא שייך שירצה מדין מכשירין של השעיר דלרצות צריך הוא בתור קרבן של עצמו ולא בתורת מכשירין של קרבן אחר ובתור קרבן מצד עצמו הוא קרבן יחיד דפסול בו טומאה ואינו מרצה וכיון דאינו מרצה בתור קרבן בפ"ע אסור ג"כ לעשותו בטומאה כיון דהקרבן פסול אינו תו מכשירין של השעיר וא"כ שפיר מוכיח ר"מ מפרו של אהרן שבא בטומאה ומרצה דאף קרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה אבל השתא כיון דכבר קי"ל דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה י"ל שפיר כמ"ש התוס' דבק"צ ממש הותרה טומאה אבל בקרבן יחיד הקבוע לו זמן רק דחויה והתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו ביומא (ז' ע"ב) ד"ה מכלל דאף אי טומאה דחויה בצבור א"צ לריצוי ציץ כמו טומאת הגוף דמותרת בלא ריצוי ציץ וזה דאמרינן כ"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה הוא רק דבלא ריצוי ציץ ורק מצד טומאה דחויה בצבור צריך לאהדורי אטהרה וצריך להביא אחר אבל כ"ג ביוה"כ א"צ להביא אחר ולהאדורי אטהרה ומשום דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן צבור א"צ לאהדורי אטהרה ע"ש וא"כ שפיר מהדר ליה ר"י לר"ש דלעולם הציץ אם אינו על מצחו אינו מרצה ושאני יוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דפרו של אהרן קרבן יחיד הוא וקרבן יחיד הקבוע לו זמן לכ"ע דחויה ולא הותרה מ"מ כיון דאף אם טומאה דחויה ג"כ מרצה בלא ציץ והקרבן כשר ואף אם היה צריך לאהדורי אטהרה ולא אהדר ג"כ הקרבן כשר כמ"ש תוס' שם (ז' ע"א) ד"ה דם דזה רק דין לכתחילה דלמ"ד טומאה דחויה בצבור דצריך לאהדורי אטהרה וא"כ הקרבן כשר ממ"נ ולזה שיהא מותר לכתחילה להקריבו בטומאה ולא יהיה צריך לאהדורי לזה מהני שפיר מה שהפר הוא מכשירי השעיר שהוא קרבן צבור וטומאה הותרה אצלו וגם המכשירים שלו הותרו וא"צ לאהדורי אטהרה וכמו דמותר לכנוס לעזרה בטומאה בשביל ק"צ אעפ"י שהן מכשירין אף היכא דאיכא טהורים למ"ד טומאה הותרה בצבור כדאמרינן בגמרא דאף המכשירין שלו הותרו וא"צ לאהדורי אטהרה:
עוד כתב שם הג"א על קושיתו על התוס' מפרו של אהרן דליכא לתרץ ולומר דמש"ה בפסח טומאה רק דחויה ולא הותרה משום די"ל תשלומין בפסח שני דהא צבור לא עבדי בשני ואם לא יעשו בראשון א"כ אין לו תשלומין ע"ש והנה להתוס' לשיטתייהו שפיר י"ל כן שהרי כתבו בפסחים (ע"ו ע"ב) על מה דאמרינן שם דחגיגה אע"ג דאתי בכנופיא כיון די"ל תשלומין לא דחי שבת ומדלא דחי שבת לא דחי טומאה וכתבו בתוס' שם דלא גרסינן משום די"ל תשלומין דלאו בהכי תליא דהא פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה ע"ש ואע"ג דפסח דוחה טומאה הוא כשהציבור טמאים וא"כ אי"ל תשלומין דהא ציבור אינו עושה את השני ומוכח דס"ל לתוס' דמ"מ כיון דכל יחיד ויחיד י"ל תשלומין בשני חשיב פסח י"ל תשלומין ואע"ג דהתוס' הוכיחו שם מפסח דאף אם י"ל תשלומין מ"מ דוחה את הטומאה ולא כמ"ש רש"י ז"ל שם דכל שי"ל תשלומין לא דחי טומאה מ"מ שפיר י"ל כיון דחשיב י"ל תשלומין טומאה רק דחויה ולא הותרה וכמה שרצה לומר הגבורת ארי:
והנה השעה"מ השיג עמ"ש בתוס' דפסח כיון שאינו ק"צ גמור רק שבא בכנופיא אפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור ג"כ מהדרינן אטהרה וכתב דאין חילוק בין פסח לשאר קרבנות צבור ע"ש והנה קשה דאי נימא כן דאין חילוק בין פסח לשאר ק"צ א"כ הא דאמרינן בפ' כיצד צולין (ע"ט ע"א) דאם ישראל וכ"ש טהורים והכהנים טמאים יעשו בטומאה וכל דיני פסח הבא בטומאה עליו ומותרים טמאי מתים לאוכלו ואע"ג דיכולים הכהנים הטמאים שלא ליגע בבשר ויהא הקרבן נאכל בלי דיחוי טומאה על האכילה כדאמרינן בירושלמי פ' כ"צ דכל קרבן צבור הבא בטומאה ולא נגעו בבשר מותרים לאוכלו ומ"מ בפסח היכא שהכהנים טמאים מותרים לכתחילה ליגע בבשר כמ"ש תוס' שם ד"ה או דאע"ג דאפשר להם שלא ליגע בבשר מותר ליגע דכיון דאישתרי טומאת אימורים שצריכים ליגע בהם אשתרי נמי טומאת בשר לכתחילה ע"ש [ועיין בגה"ש שם] וא"כ למ"ד טומאה הותרה בציבור כיון דלדידיה אפילו אי איכא בהאי בית אב טמאים וטהורים רשאים טמאים להקריבו כדאמרינן ביומא (י' ע"ב) א"כ בפסח אי נחשביה כק"צ גמור דהותרה טומאה אצלו א"כ לעולם בפסח אפילו הקהל והכהנים וכ"ש טהורים יהיו יכולים טמאים להקריבו כשאר ק"צ דאע"ג דאיכא טהורים רשאים טמאים להקריבו לכתחילה ועכ"פ באופן שלא יגעו בבשר שיהא מותר הבשר באכילה דמ"ש משאר ק"צ וא"כ אם הקרבתו מותר בטמאים אם לא יגעו בבשר מותרים אף ליגע בבשר דהא אם הכהנים טמאים אע"ג דיכולים שלא ליגע בבשר מ"מ נעשה בטומאה כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר וה"נ כיון דרשאים טמאים לכתחילה להקריבו ואשתרי טומאת אימורים כשאר ק"צ אף דאיכא טהורים מקריבין טמאים ונוגעים באימורים אשתרי נמי טומאת בשר ואף לאוכלו אח"כ יהא מותר כמו אם הכהנים טמאים דמ"ש אם הכהנים טמאים או הכהנים טהורים דלמ"ד טומאה הותרה בצבור אין חילוק בק"צ בין הכהנים טמאים או טהורים א"כ לפ"ז פסח לעולם יהא קרב בטומאה ויכולים טמאי מתים לאוכלו כמו בהיו הכהנים טמאים וא"כ לדידיה ליכא דין פסח הבא בטומאה כלל דכל פסח בא בטומאה וע"כ פסח שאני ואם אין הכהנים טמאים אסור להקריבו בטומאה ואינו כשאר ק"צ לענין זה וע"כ משום דאינו ק"צ גמור אלא בא בכנופיא וכמ"ש בתוס':
הנה עמ"ש תוס' יומא (ז' ע"ב) בההיא דכ"ג ביוה"כ יוכיח שהקשו למה צריך ציץ לרצות הא ק"צ הוא ומ"ש מטומאת גברי דליכא ריצוי ציץ ובכ"ז הודחה בצבור ותי' דזה דצריך ריצוי ציץ הוא רק לענין שלא יהא צריך לכתחילה להביא אחרת תחתיה והקשה ע"ז הגבורת ארי מההיא דפסחים (ע"ז) גבי ה' דברים הבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה ואמרינן שם סברוה דכ"ע טומאה דחויה בצבור ובעי ציץ לרצויי וציץ אינו מרצה על אכילות לימא דלא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם כו' ומוכח דלמ"ד טומאה דחויה בצבור צריך ציץ לרצויי ובלא"ה פסול ודחה שם דברי התוס' מכח קושיא זו ע"ש ולענ"ד נראה לתרץ דהנה זה שכתבו התוס' דאף אם טומאה דחויה בצבור א"צ ציץ לרצות רק לענין לכתחילה והוכיחו מטומאת הגוף דאין ציץ מרצה ומ"מ דחויה בצבור היינו דהראיה דזה דטומאה דחויה בצבור אין זה רק דיחוי על האיסור של טומאה כי גם מכשיר את העבודה דהא טומאת הגוף ג"כ דחויה בצבור ואע"ג דליכא ע"ז ריצוי ציץ ומ"מ הקרבן כשר וביחיד כה"ג כל שנעשה בטומאת הגוף הקרבן פסול ומוכח דזה דטומאה דחייה בצבור מדחה גם הפסול וא"כ ה"נ בטומאת הקרבן כיון דטומאה דחויה בצבור מדחה גם הפסול ואינו צריך ציץ לרצות אך כל זה שייך רק בדבר שעושין בו עבודה כגון שנטמא הדם דהעבודה דוחה טומאה דלענין שידחה טומאה בעינן שיהא שם עבודה עליה ולא סגי במה שהוא צורך קרבן בעלמא וכמו במליחת הקרבנות דאמרינן במנחות (כ"א ע"א) תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה וכתב רש"י ז"ל תקריב בשבת ובטומאה אם קרבן צבור הוא ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות עכ"ל א"כ זה שייך בנטמא הגוף או שנטמא הדם כיון שעושה עבודה בהדם א"כ העבודה דוחה טומאה ומכשרת את הדם ואת הגוף אך כשעושה עבודה בהדם ונטמא הבשר ואין שום עבודות בהבשר רק לזריקת הדם צריך שיהא כזית בשר ע"ז אינו שייך מדין עבודה דוחה טומאה שיהא הבשר חשיב כטהור כיון שאין עושה שום עבודות בהבשר רק הוי כמו תנאי אין העבודה יכולה לדחות אותה ומש"ה צריך ציץ לרצות אבל למ"ד טומאה הותרה בצבור אין פסול כלל של טומאה בקרבנות צבור וא"צ ציץ לרצויי א"כ ל"ק מההיא דפסחים דהתם אמרינן רק דצריך לרצות ציץ על הבשר שיוכל לזרוק עליו את הדם אבל בההיא דכ"ג ביוה"כ יוכיח כו' דמיירי שנטמא הדם בזה אף בלא ציץ כשר משום דטומאה דחויה בצבור ואין להקשות למה כתבו התוס' דזה דצריך ציץ ביוה"כ הוא רק לענין לכתחילה שלא יהא צריך להביא אחרת ולא כתבו דצריך ציץ לענין שאם נטמאו האימורים שיוכל לזרוק את הדם משום דע"ז אינו שייך למפרך כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה דנהי בשעת הזיית הדם אין הציץ על מצחו אבל אח"כ כשמקטיר האימורים שהוא העבודה שבחוץ אז הציץ על מצחו ומרצה אז ואע"ג דבשעת הזאת הדם צריך להיות אימורים להזות עליהם את הדם מ"מ כיון שבשעת הקטרת אימורים יהיה הציץ על מצחו ויהיה אפשר להקטירם דבק"צ אם נטמאו האימורים מקטירין אותן לכתחילה ע"י ריצוי ציץ כדאמרינן בפסחים (ע"ח ע"א) א"כ כיון שיהיה אפשר אח"כ להקטיר האימורים א"כ יש בשר ויכול להזות עליהם את הדם:
אך זה יש לעיין על דברי התוס' שכתבו דביוה"כ לענין שלא יהא צריך לכתחילה להביא קרבן אחר בעינן תרתי ריצוי ציץ וק"צ דוחה טומאה דבשלמא מה דלא סגי בטומאה דחויה לבד כיון דרק דחויה צריך לאהדורי אטהרה ומדאורייתא צריך לאהדורי אטהרה דכל שאפשר לא דחי אבל קשה בשביל ריצוי ציץ לחודא אמאי יהיה צריך להביא קרבן אחר אם נטמא הא מדאורייתא ע"י ריצוי ציץ יכול להקריב לכתחילה ואפילו בקרבן יחיד וכמ"ש התוס' פסחים (ע"ח ע"א) ד"ה הא ורק מדרבנן אסור לכתחילה ע"ש וא"כ כיון דזה דאינו מקריב לכתחילה ע"י ריצוי ציץ הוא רק מדרבנן א"כ ביוה"כ בנטמא הדם אמאי לא יזרוק הדם לכתחילה ויהא צריך לומר הבא בהמה אחרת ולשחוט ביוה"כ ולעשות מלאכה דאורייתא דהא אמרינן ביבמות (צ' ע"א) דזה דדם שנטמא וזרקו במזיד דלא הורצה הוא רק לענין להתיר בשר באכילה אבל לא להביא קרבן אחר כיון דמדאורייתא ציץ מרצה אין כח בידי חכמים להצריכו קרבן אחר ולעייל חולין בעזרה א"כ הכא איך יש כח בידי חכמים להצריכו להביא בהמה אחרת ולעשות מלאכה דאורייתא ביוה"כ בשלמא זה דמקשינן ביבמות מדם שנטמא וזרקו במזיד ולא מקשינן ממה שאינו זורק לכתחילה אף דמדאורייתא זורק לכתחילה הוא משום דבכה"ג חשיב שב וא"ת מה שאינו זורק וממילא למחר כיון שנפסל הדם חייב להביא קרבן אחר מדאורייתא אבל כאן ביוה"כ דצריך להביא קרבן האחר בו ביום כיון דיש דם כשר לפניו דמדאורייתא יכול להזות איך שרי מדאורייתא להביא אחר ולעשות מלאכה:
ונראה לומר דרק אחר שהוקרב הקרבן לגמרי ואינו פסול רק מדרבנן כההיא דיבמות שכבר זרקו במזיד כיון דמדאורייתא הציץ מרצה אין אומרים לו להביא בהמה אחרת משום חולין בעזרה אבל הכא בשנטמא הדם אע"ג דזה דאסור לזרוק לכתחילה הוא רק מדרבנן מ"מ יכול ביוה"כ להביא לכתחילה ולשחוט אע"ג דעושה בזה מלאכה דאורייתא דלא גרע משחט קרבן צבור בשבת ונמצא כחוש דאומרים לו הבא שמנה לכתחילה ולשחוט כדאמרינן במנחות (ס"ד ע"א) ואע"ג דיוצאין אף בכחוש רק דאינו מצוה מן המובחר [כדאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) ועיין ברש"י ז"ל שם] ומ"מ אומרים לו לשחוט אחרת בשבת לכתחילה ולעשות מלאכה א"כ זה שהקרבן פסול מדרבנן לא גרע מדלא הוי מצוה מן המובחר ויכול אף מדאורייתא להביא באחרת ולשחוט ביוה"כ ולא הוי עקירת דבר מה"ת:
והנה מלשון התוס' ביומא שם שכתבו ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה עכ"ל נראה דבשעה שאפשר להיות הציץ על מצחו אף בק"צ פסול בלא ציץ ונראה הטעם דכיון דטומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה דכל שאפשר לעשותו בטהרה לא דחי טומאה ה"נ כל שאפשר לעשותו ע"י ריצוי ציץ לא דחי טומאה:
והנה במה דאמרינן ביומא שם דלמ"ד טומאה דחויה בצבור אם כל הבית אב טמאים מייתינן מבית א אחריתא והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ד כתב דאם היה כל המשמר טמא מחזירין אחר משמר אחר יש לעיין בזה נהי דטומאה דחויה מ"מ כיון דהעבודה מוטלת על אותו בית אב מה שייך אפשר לקיים שניהם כיון דעל מי שמוטל החיוב אי אפשר לקיים שניהם ומוכח מזה דמה דק"צ דוחה טומאה אין זה דהחיוב של הכהנים להקריבו דוחה את הטומאה אלא החוב של הבעלים היינו של הצבור הוא שדוחה את הטומאה וגזיה"כ הוא דהודחה טומאה אצל הכהן בשביל חובתו של הצבור וכן בקרבן יחיד הקבוע לו זמן נדחה הטומאה אצל הכהן בשביל חובתו של הבעלים דהא חזינן בשחיטה דיכול לכנוס אף זר בטומאה לצורך קרבן הקבוע לו זמן של אחר אי ליכא טהורים ואע"פ שאינו בעל הקרבן ואף אינו כהן ולא רמי עליה חיובא כלל דכאן גזיה"כ הוא דבשביל חיובא של זה נדחה טומאה אף למי שאינו מחויב וא"כ כיון דכל דחיית הטומאה הוא בשביל חיוב הבעלים כל שאפשר להבעלים לעשותו ע"י כהנים טהורים אפילו ממשמר אחר לא דחי טומאה והנה י"ל דזהו נמי טעמו של רש"י ז"ל שכתב ביומא (מ"ו ע"א) דרק השחיטה והזריקה דוחה טומאה אבל לא הקטרת אימורים והתוס' שם השיגו ע"ז ע"ש משום כיון דזה שדוחה טומאה הוא רק חיוב הבעלים א"כ זה לא שייך רק בשחיטה וזריקה אבל לאחר זריקה כיון דנתכפרו הבעלים נפטרו הבעלים והלכו להם ותו לא רמי חיובא על הבעלים כלל והקטרת אימורים הוא רק חיובא על הכהנים ואין חיוב זה דוחה את הטומאה: