מקדש דוד חלק ב· רבי דוד רפפורט
סימן כג - חטאות הפנימיות
א
חטאות הפנימיות הם פר ושעיר של יוה"כ ופר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח ושעירי עכו"ם ודמן נכנס לפנים ואימוריהם קרב לגבי מזבח ובשר נשרף לחוץ לג' מחנות ומטמאים את מוציאיהם ושורפיהם ובזבחים (ק"ד ע"ב) בעי ר"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובן במיעוט אבר מהו הך מיעוטא דאבר בתר רובא שדינן ליה והא לא נפקא ליה או דלמא בתר רובא דבהמה שדינן וכתב רש"י ז"ל מהו מי הוי יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאת רובן או לא הוי יציאה ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה שיצא] ואמרינן עלה בגמרא פשיטא דלא שבקנין רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאברים אלא שיצא חציו ברוב אבר מהו האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן ליה והא נפק ליה או דלמא בתר בהמה שדינן ליה וכתב רש"י ז"ל או דלמא בתר בהמה דמיחבר בה והיכא דאיתא שדינן ליה כו' ולא הוי יציאה ואם נטמא הפר שורפו בפנים עכ"ל והקשה הצ"ק למה חזר כאן רש"י ז"ל ממה שפירש לעיל דנפקא מינה אי הוי יציאה לענין טומאת המתעסקין וכאן כתב רש"י ז"ל דנ"מ לענין אם נטמא הפר אם צריך לשורפו בפנים ע"ש ונראה לומר דהא לכאורה קשה על הא דאבעי לן יצא חציו ברוב אבר אי הוי יציאה הא קי"ל דאף בידי אדם אי אפשר לצמצם שיהיה חציו והנה כעין זה הקשו בתוס' חולין (כ"ה ע"ב) ד"ה לפי על ההיא דמחצה על מחצה כרוב ובעירובין (ה' ע"ב) ד"ה וספק על ההיא דפרוץ כעומד הא אי אפשר לצמצם ותי' דהוי ס"ס דאי מחצה על מחצה כרוב אע"ג דאי אפשר לצמצם מ"מ הוי ס"ס ספק מחצה ספק רוב והספק של מיעוט הוא רק חד ספק ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הוי איפכא ספק מחצה ספק מיעוט וה"נ ביצא מחצה ברוב אבר אי דינא הוא דמיעוט אבר שדינן בתר רוב אבר אפילו אי אפשר לצמצם שיצא מחצה של הפר מ"מ הוי ס"ס שמא יצא מחצה א"נ שמא יצא רוב הבהמה ובכה"ג ודאי הוי יציאה ואע"ג דאפשר שלא יצא רק מיעוטו ובכה"ג לא הוי יציאה כיון שרוב הבהמה בחוץ וכדאמרינן דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר אך זה רק ספק אחד והוי ס"ס אך זה שייך רק לענין אם נטמא הפר לשרוף אותו בפנים או בחוץ אבל לענין טומאת המוציאין אם נטמאו או לא דהוי ספק טומאה ובספק טומאה לא מהני ס"ס דקי"ל [טהרות פ"ו משנה ד'] כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול לרבות ברה"י ספיקו טמא ובר"ה ספיקו טהור וקי"ל בפסחים י"ט ובתוספתא דיומא דעזרה ר"ה לטומאה א"כ אפילו אי פשטינן דיצא מחצה ברוב אבר הוי הוצאה מ"מ אכתי המוציאים טהורים שמא לא יצא אלא מיעוטו ולא נטמאו ורק ברישא דאיבעי לן ביצא רובן במיעוט אבר דאי פשטינן דהוי הוצאה אין כאן ספיקות כלל שם פי' רש"י ז"ל שפיר דנ"מ לענין טומאת המוציאין מיהו זה תלוי בב' תירוצי התוס' ריש נדה אי בספק ראיה אמרינן ג"כ ס"ט בר"ה ספיקו טהור או זה דוקא בספק מגע דטומאה ע"י הוצאה דומה לטומאת ראיה ולא לטומאת מגע שאין הפרים עצמן מטמאין את מוציאיהם רק הוצאת פרים מטמא כמו ראיית דם אך לחד תירוצא שם בתוס' אף בספק ראיה אמרינן ס"ט בר"ה ספיקו טהור (וכן מוכח דעת התוס' חולין (י' ע"ב) ד"ה ודילמא שהקשו בספק בית המנוגע דנימא ס"ט ברה"י ס"ט ומוכח דלא בעינן טומאת מגע ועיין במהרש"א נדה (י"ט) בד"ה ר"י אומר כיהה ע"ש]:
כתב הרמב"ם ז"ל פי"ט מפסה"מ ה"ג פרים ושעירים הנשרפים יש בהם ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסל כו' לפיכך פוסלין אותו להחמיר וישרפו בעזרה ע"ש ויש לעיין כיון דהוי ספק לישרפינהו חוץ לג' מחנות דאם הם כשרים יעלו שם למצותן ואם לאו מאי איסור יש במה ששורפין חוץ לג' מחנות והנה בזבחים (פ"ב ע"א) אמרינן ריה"ג אומר כל הענין כולו אינו מדבר אלא בפרים ושעירים הנשרפים לשרוף פסוליהן אבית הבירה ולעמוד בל"ת על אכילתו כו' וכתב רש"י ז"ל ואמר קרא שאם אירע בהן פסול ישרפו אבית הבירה בעזרה ולא חוץ לג' מחנות כמצותן כדכתיב בהאי קרא בקדש באש תשרף שתהא שריפתה בקדש עכ"ל ויש לחקור אם בא הכתוב לאסור לשרוף בפסולים חוץ לג' מחנות כמו בקדשים הנקרבין דאסור להקריב פסולים ה"נ באותן שמצותן חוץ לג' מחנות ג"כ בא הכתוב לאסור לשרוף שם פסולים או ליכא איסור בשריפה חוץ לג' מחנות רק דמצוה לשורפן בעזרה כמו שאר קדשים פסולים דמצוה לשורפן בעזרה כדאמרינן בפסחים (פ"ב ע"ב) ובא הכתוב כאן שאף בשר פרים הנשרפים שאינן בני הקרבה ג"כ מצוה לשרוף פסוליהם בעזרה וכן נראה יותר מדנקט קרא דבקדש באש תשרף דזהו קרא דמפקינן מיניה בפסחים שם לכל הפסולים שמצוה לשורפן בעזרה והנה אי נימא דבא הכתוב לאסור שריפתן חוץ לג' מחנות אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בפשוטו דמספק אסור לשורפן חוץ לג' מחנות דשמא פסולים הם ואי נימא דהוי רק מצוה לשורפן בפנים כשאר פסולי קדשים א"כ הכא בספק פסולין דהוי ספק אי מצותן לשורפן חוץ לג' מחנות או מצותן לשורפן בפנים זה דשורפן דוקא בפנים צ"ל משום כיון דהם בעזרה אין להוציאם מספק וישרפו במקום שהם אך מהרמב"ם ז"ל משמע דאפילו אם אינן כבר בעזרה ג"כ מכניסין אותן ושורפן בעזרה וא"כ נימא מאי חזית דישרפו בפנים ישרפו חוץ לג' מחנות כיון דהוי ספק במקום שריפתן
והנה בזבחים (ק"ד ע"ב) אמרינן לתנא דבי לוי דזה דפסולי פרים הנשרפים נשרפין בעזרה הוא דוקא באירע בהן פסול קודם יציאתן בין קודם זריקה בין לאחר זריקה אבל אם נולד בהם הפסולה ביציאתן נשרפין בהר הבית ע"ש ויש, לעיין בטעמו של דבר דאם אירע בהן פסול לאחר יציאתן מעזרה דאין שורפין אותן בעזרה דהא לא אשכחן קרא ע"ז שלא ישרפו בעזרה ונראה דאין זה דין מיוחד בפרים הנשרפים רק בכל ק"ק אשכחן פלוגתא בפ' בתרא דשקלים בנטמאו בפנים או שנטמאו בחוץ אם נשרפין בפנים או בחוץ ואפלגו תנאי התם וקי"ל התם כר"ע דמקום טומאתו שם שריפתו ואם נטמא בפנים שורפין אותו בפנים ואם נטמא הבשר בחוץ שורפין אותן בחוץ ואין מכניסין אותם לפנים משום דאין מכניסין טומאה לפנים [ועיין בהמפרשים ז"ל ובהירושלמי שם] וא"כ בפרים ושעירים הנשרפים שאירע בהם פסול לאחר יציאתן אין להכניסן לפנים לשריפה משום דפרים ושעירים הנשרפים שמטמאין את מוציאיהם טומאה חמורה הן עצמן מטמאין טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ כדאמרינן בזבחים (ק"ה) א"כ אין להכניסן לפנים לשריפה דלאחר שיצאו מהעזרה דינן כשאר בשר טמא דאין להכניסן לפנים משום שריפת קדשים פסולים ואע"ג דמשמע מהירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) דאף בעודן בעזרה כבר י"ל טומאת אוכלין כיון דסופן לטמא טומאה חמורה דכל שהגיע זמנן לצאת כבר נחתא להו טומאה מ"מ ל"ד לבשר ק"ק שנטמא בפנים דשריפתן בפנים דהתם דשריפתן היא בשביל טומאתן א"כ כיון שנטמאו בפנים כבר חל עליהן דין שריפה בפנים ואפילו יצאו אח"כ אבל הכא דבשביל טומאתן אין לשורפן דאין נפסלין משום זה רק שאירע להם איזה פסול אחר יציאתן א"כ דין שריפה חל עלייהו בחוץ וכיון דטמאים הם אין להכניסן לפנים לשריפה. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ז מעה"ק ה"ג כתב דאם יצאו קודם שהגיע זמנם לצאת נשרפין בעזרה ורק אם יצאו כשהגיע זמנם לצאת אז נשרפין בחוץ ע"ש ולפ"ז אתי שפיר כיון דזה דאירע בהם פסול לאחר יציאה דנשרפין בחוץ הוא משום דאין מכניסין בשר טמא לפנים לשריפה וכדאמרינן בשקלים א"כ זה דוקא אם יצאו לאחר שהגיע זמנן לצאת דאז כבר הם טמאים טומאת אוכלין אבל קודם שהגיע זמנם לצאת דעדיין לא נחתא להו טומאה שפיר שורפין אותם בפנים כשאר קדשים פסולים שנשרפין בפנים (בההיא דשקלים בבשר שנטמא בחוץ איכא למ"ד דאף אם נטמא בולד הטומאה בחוץ ג"כ נשרפים בחוץ ואמרינן עלה בירושלמי שם דולד הטומאה היינו טומאה דדבריהם ע"ש ויש לעיין אי ס"ל דגזרו טומאה על היוצא א"כ לעולם ביוצא הו"ל נטמא בולד הטומאה בחוץ א"כ אמאי נשרפין בפנים דהא קי"ל דיוצא נשרף בפנים כשאר פסולים]:
והנה בזבחים שם אמר ר"נ אמר רבא"ב ג' בית הדשנין הן בית הדשן גדול היה בעזרה ששם שורפין פסולי ק"ק ופרים ושעירים הנשרפין שאירע בהם פסול קודם זריקה ובית הדשן אחר היה בהר הבית ששם שורפין פרים ושעירים הנשרפים שאירע בהם פסול אחר זריקה ע"ש ופליג אתני דבי לוי דאזלינן בתר יציאה ונראה טעמו דר"נ באירע בהם פסול אחר זריקה אפילו בפנים דנשרפין בחוץ משום דבשר פרים הנשרפין אינו דומה לשאר ק"ק דנשרפין כל פסוליהן בעזרה דכיון דסופן לצאת הרי הן כבשר קק"ל דנשרפין פסוליהם חוץ לעזרה דאין העזרה מקומן וקודם זריקה כיון דעדיין לא הגיע זמנם לצאת דהגיע זמנם לצאת היינו לאחר זריקה כמ"ש רש"י ז"ל (ק"ד ע"ב) חשיב העזרה מקומן ומש"ה נשרפין בעזרה ובגמרא שם איבעי לן אי יציאה מועלת בפרים הנשרפים קודם שהגיע זמנן לצאת ע"ש אלמא דקודם שהגיע זמנן לצאת מחיצת העזרה היא מקומן ונראה דאף בשר קק"ל כן בנולד בהם פסול קודם זריקה דנשרפין בפנים ובבשר קק"ל שנפסלו לאחר זריקה קודם הפשט ונתוח יש לחקור אם נשרפין בפנים כיון דגם האימורים נפסלו דשריפתן לעולם בפנים אם מנתחין אותם לאחר שנפסלו ומוציאין האימורים ושורפו בפנים והבשר מוציאין ושורפין בחוץ או שורפין אותן אגב אימוריהם בפנים]:
ובעיקר מ"ש רש"י ז"ל דהגיע זמנן לצאת היינו לאחר זריקה יש לדון אמאי אינו יכול להוציאם קודם זריקה אי הטעם משום דהדם חשיב מתיר לשריפת פרים והנה בירושלמי יומא פ"ו ה"ז איבעיא לו בנאבדו האימורים של פרים הנשרפים אם יכול לזרוק הדם על הבשר ומסקינן כיון דאין בהם לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח אינו זורק עליהם את הדם מיהו אפשר דלעולם חשיב הדם מתיר לשריפת פרים מיהו לענין שיהא יכול לזרוק עליהם את הדם לא סגי במה שהדם מתיר עליהם ובעינן דוקא שיהא בהם אכילת אדם או אכילת מזבח מיהו ממתני' זבחים (מ"ג ע"א) משמע דלא חשיב הדם מתיר לשריפת פרים דחשיב התם כל מה שהדם מתיר בקרבנות העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים כו' ובפרים הנשרפים קתני התם פרים ושעירים הנשרפים דמן מתיר את אימוריהם ליקרב ולא קתני ואת בשרן לשריפה ואין לומר ג"כ הטעם דמש"ה אי אפשר להוציאן קודם זריקה משום דסדרן מעכב דזה אפשר לומר רק ביוה"כ דכתיב בה חוקה וסדר העבודות מעכב כמו שהם כתובים בקרא אבל בשאר פרים ושעירים הנשרפים ל"ש זה ודוחק ג"כ לומר הטעם משום דצריך להוציא קודם את האימורים ואין הפשט ונתוח קודם זריקה דרש"י ז"ל בזבחים (ק"ג ע"ב) כתב הטעם דאין הפשט קודם זריקה דאסור להשהות הדם כ"כ א"כ אפשר דזה שייך רק בשאר קרבנות דא"י להוציא האימורים בלא הפשט אבל בפרים ושעירים הנשרפים דמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מעה"ק הי"ח דמוציא האימורים בלא הפשט כלל מנ"ל דא"י להוציא האימורים קודם זריקה ועוד כיון דרק הטעם דאינו רשאי להשהות כ"כ הדם והיינו רק דאינו רשאי להמתין בזריקת הדם אבל יכול תיכף לאחר קבלת הדם להתחיל בהוצאת האימורים ולהוציא הפרים לחוץ א"כ הזריקה עצמה אינה מעכבת כלל בהוצאת הפרים א"כ מה שייך דקודם זריקה לא נראו להוצאה וצ"ע:
ב
הפסולים השייכים בבשר פרים ושעירים הנשרפים הם פסול טומאה ופסול לינה ויציאה איבעיא לן בזבחים (ק"ד ע"ב) אי מועלת בהם ובעינן שם למפשט דלינה מועלת בבשר פרים מההיא דתנא דבילוי שאירע בהם פסול ביציאתן מאי לאו פסול לינה ודחינן לא פסול טומאה ופסול יציאה וכתב שם הרעק"א ז"ל בגליונו דהא דנקט פסול יציאה הוא משום דלמ"ד טומאה הותרה בציבור ל"ש טומאה וק"ל דאיך נפרש מה דאמר לוי נפסל אחר זריקה שריפתו בעזרה מה פסול משכחת לה אם אין בו פסול לינה ולא נשאר רק פסול יוצא וממילא הוי נפסל ביציאתו דשריפתו בבירה עכ"ל ונראה דל"ק שהרי פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח ושעירי עכו"ם אעפ"י שהם ק"צ אין קבוע להם זמן ואין דוחין את הטומאה כדאמרינן ביומא (נ' ע"א) א"כ שפיר משכחת בהו פסול טומאה לכ"ע ונשרפין בעזרה (וכן אמרינן להדיא בירושלמי יומא פ"ו ה"ו] גם מ"ש הרעק"א ז"ל דלאחר זריקה לא נשאר רק פסול יציאה ושריפתו בבירה תמוה מה פסול יציאה שייך לאחר זריקה הא כבר הגיע זמנו לצאת:
ובירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) יתיב ר"ז אמר ר' זעירה שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שנטמאו מהו שישרפו כמצותן ואמרינן שם מה צריכה ליה בשנטמאו לפני זריקה אבל אם נטמאו לאחר זריקה קורא אני עליו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה והיינו דוקא בפר ושעיר של יוה"כ שקבוע להם זמן ולא בפר העלם דבר ופר כהן משיח כדמסקינן שם בירושלמי] והנה הפ"מ שם רוצה לשבש הגרסא משום דאדרבה דקודם זריקה שייך יותר לדחית טומאה מנטמא אחר זריקה ורוצה לגרוס איפכא ע"ש ולענ"ד נראה דאין לשבש הספרים והטעם משום בנטמא קודם זריקה נהי דק"נ דוחה טומאה מ"מ כיון דטומאה דחויה בציבור מהדרינן אטהרה וצריך להביא פר אחר וכמו בכל הקרבנות שנטמאו כדאמרינן (ביומא ז') דאומרים לו הבא אחר אבל בנטמא אחר זריקה כיון דעיקר הכפרה נעשית אינו שייך עוד שיביא פר אחר א"כ דוחה טומאה:
אך מזה הירושלמי קשה על חד תירוץ של הת"י יומא (מ"ו ע"א) ד"ה תחילתו שהקשו שם על רש"י ז"ל שכתב דאין הקטרת אימורים דוחה טומאה מההיא דפסחים ד"ה דברים באים בטומאה ומשמע דאף הקטרת אימוריהם כן וכן מההיא דיומא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים ואילים כו' ותי' דאם נטמאו האימורים קודם זריקה אז אף הקטרת אימורים דוחה טומאה אבל נטמאו אחר זריקה דנגמרו עבודות הדם אינו דוחה עוד טומאה ע"ש ולפי מה דאמרינן בירושלמי בבשר פרים הנשרפים דאם נטמאו לאחר זריקה קורא אני עליהם במועדו ואפילו בטומאה הא שריפת פרים לא עדיף מהקטרת אימורים וכדאמרינן שם בירושלמי דשריפת פרים כשרה בלילה משום דלא עדיף מהקטרת אימורים ע"ש] ומוכח דאף בנטמא לאחר זריקה ג"כ דוחה טומאה עוד יש לדון בדברי הירושלמי בנטמא הבשר דקורא אני עליהם במועדו אפילו בטומאה כיון דקי"ל דטומאה דחויה בציבור וצריך ציץ לרצות כדאמרינן בפסחים ושמעינן רק דהציץ מרצה על הדם ועל העולין ואיכא למ"ד דציץ מרצה ג"כ על אכילות אבל בשריפת פרים שאין בהם לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח מה שייך ריצוי ציץ וצ"ל דלגבי ציץ חשיב כמו עולין וצ"ע בזה:
ובפסול יציאה דאיבעי לן בזבחים אם יצאו קודם שהגיע זמנן לצאת היינו קודם זריקה אם נפסלין ובעינן למימר בההיא דתני דבי לוי בנפסלו ביציאתן דנשרפין בהר הבית היינו פסול יציאה נראה דזה דוקא ביצא כולו אבל אם יצא מקצת הוי כקדשים הנקרבים שחותך מה שיצא והשאר נקרב כדינו ה"נ חותך מה שיצא והשאר נשרף כמצותו חוץ לג' מחנות וצ"ל לפ"ז דמיירי שהוציא האימורים קודם זריקה דאם לא ביצא כולו לפני זריקה תי"ל דנפסלו האימורים ביוצא וא"כ אינו זורק עליהם את הדם כיון דנפסלו וביצא כולו לכ"ע אין זריקה מועלת ליוצא כדאמרינן במעילה ועל בשר פרים הנשרפים אי אפשר לזרוק הדם כדאמרינן בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) משום שאין בהם לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח א"כ אפילו אי אין יציאה מועלת בבשר פרים הנשרפים מ"מ כיון דאינו זורק את הדם א"כ כל הקרבן פסול ואפשר ג"כ ביצא רובו של פר אי יציאה מועלת בפרים הנשרפים דאין הנשאר נשרף חוץ לג' מחנות כמצותו דהא ביומא נ' איבעי לן אי דם אקרי פר ופשטינן מההיא דוהוציא את הפר כו' אמר ר"פ בעור ובשר ופרש דכ"ע דאקרי פר ע"ש א"כ כיון דבעינן דבשעת הוצאה יקרא פר אפשר דמיעוטו אינו קרוי פר ולית ביה מצות שריפה כלל:
ג
שריפת פרים ושעירים הנשרפים כמצותן הם חוץ לג' מחנות וצריכים ג"כ להיות במקום טהור כדכתיב בקרא ודרשינן לה בת"כ והנה בירושלמי מגילה (פ"א הי"א) אמרינן דבנוב וגבעון פרים ושעירים הנשרפים נשרפים ע"ג הקבר דלא בעינן מקום טהור ע"ש ויש לעיין מ"ש הנך דלא בעינן מקום טהור ונראה לומר לפי מה דאמרינן בר"פ פרת חטאת דפרת חטאת ששרפה חוץ מגתה אין חייבין עליה משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לפתח אהל מועד ואמרינן מאי חוץ מגתה אמר ר"ל חוץ ממקום הבדוק לה והקשו בתוס' שם ד"ה חוץ הא מדאורייתא לא בעי בדיקה ותי' דכוונת הש"ס היינו דשרפה במקום טומאה דבעי שחיטה ושריפה במקום טהור כשריפת פרים דאיתקוש להדדי כדמשמע בס"פ טבול יום עכ"ל ומוכח מזה דמה דבעינן שריפה במקום טהור הוא מדין מחיצה ואם שחטה או שרפה חוץ מגתה היינו במקום טמא היה חייב עליה משום שחיטה ועבודה בחוץ וזה דפטור הוא רק משום דפרה אימעטא משחוטי חוץ דאינה ראויה לפתח אהל מועד והיינו דמקום טהור הוא מחיצתה ומקום טמא הוא חוץ למחיצתה וא"כ ה"נ בפרים ושעירים הנשרפים זה דבעינן מקום טהור הוא משום דמקום טהור היא מחיצתן לשריפה דהא זה דבפרה בעינן שחיטה ושריפה במקום טהור הוא רק משום דאיתקוש לפרים הנשרפים כמ"ש בתוס' ולפ"ז בנוב וגבעון שהיא שעת היתר הבמות דליכא מחיצות לקדשים חוץ מן הקלעים שהם מחיצה לאכילת ק"ק א"כ כמו קק"ל נאכלים אז בכל ערי ישראל דבטלה מחיצתן ה"נ פרים ושעירים הנשרפים נשרפין ע"ג הקבר דבטלה מחיצתן דבנוב וגבעון ליכא דין מחיצה לקדשים חוץ מן הקלעים לאכילת ק"ק ודו"ק:
מיהו יש לעיין נהי דבנוב וגבעון לא בעינן מקום טהור מ"מ אם נשרפים ע"ג הקבר הרי נטמאו הפרים ונפסלו משום טומאה מיהו אקרא דמצריך בעלמא שריפת פרים במקום טהור וכדדרשינן לה בת"כ ל"ק ל"ל קרא תי"ל דיפסלו הפרים משום טומאה דאפשר שיהיה המקום טמא ולא יטמאו הפרים וכמו במי חטאת דבעינן והניח במקום טהור ואמרינן בפ"י דפרה דקלל של חטאת שנגע בשרץ טהור משום דאין כ"ח מיטמא מגבו נתנו ע"ג טמא משום דאין זה מקום טהור ע"ש ה"נ בשריפת פרים אם שרפן ע"ג דבר טמא ומפסיק איזה דבר ביניהם דליכא נגיעה ולא נטמא מ"מ אסור לשורפו שם דאין זה מקום טהור אבל ע"ג הקבר שמטמא באהל הרי נטמאו הפרים ואפשר שיהיה מזה ראיה להרמב"ם ז"ל שפסק דפריס הנשרפים אין מקבלין טומאה בלא הכשר והקשו עליו המפרשים ז"ל] ומיירי בשלא הוכשרו דאין נפסלים משום טומאה [יש לעיין למ"ד בזבחים ק"ו דשריפת פרים הנשרפים בעינן על דשן של מזבח החיצון ל"ל קרא לשריפת פרים שצריכה להיות במקום טהור תי"ל דבדשן של מזבח כתיב במקום טהור]:
ושריפת הפרים היא ע"י נתוח שלא בהפשט וזה דצריך להיות ע"י נתוח מפקינן לה ביומא ס"ח בגז"ש ראשו וכרעיו מעולה ע"ש אך נראה דמ"מ אין הנתוח צריך להיות כמו נתוח של עולה שמנתחין אותה לו' איברים כמבואר במס' תמיד דהרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' יוה"כ ה"ז כתב רק דמחתכן לחתיכות גדולות ולענין טומאת השורפן אמרינן בזבחים (ק"ד ע"ב) רש"א אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובן ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים ע"ש והנה יש לעיין נהי דס"ל לר"ש דאין המוציא מטמא בגדים רק השורף מ"מ מנ"ל האי שיעורא דמשיצית האור ברובן דגבי הקטרה איכא פלוגתא דאמוראי אי סגי בשמשלה בו האור או בעינן משיצית האור ברובו ואפילו למ"ד דבעינן משיצית האור ברובו הוא מדכתיב כי עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן ואין הכבשן מעלה עשן עד שיצית האור ברובו א"כ זה שייך רק היכא דבעינן הקטרה אבל בפרים דבעינן שריפה ולא הקטרה מה זה שייך ליצית האור ברובו ואמאי לא נימא משמשלה בהם האור ואפשר לפי מה דאמרינן בפ"ק דשבת גבי מאחיזין את האור במדורת בית המוקד ע"ש עם חשכה ובגבולין משיאחוז האור ברובו והטעם שם הוא דמשהצית האור ברובו תו דולקת מאליה וא"צ להתעסק בהן ע"ש י"ל הכא גבי פרים דבעינן והשורף היינו כשכלתה עבודתו ואז מטמא בגדים ומשיצית האור ברובו תו א"צ שום מעשה וקרינן ביה והשורף ובשבת שם מייתינן ההיא דמנורה דבעינן שתהא שלהבת עולה מאליה והיינו משהדליק ברובו דאז שלהבת עולה מאליה ואז קרינן בה הדלקה כמ"ש רש"י ז"ל שם] והנה גבי פרת חטאת אמרינן בתוספתא דפרה פ"ב בהשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אם נתנן עד שלא הצית האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ע"ש והוא משום דבעינן והשליך אל תוך שריפת הפרה ושריפת הפרה מקרי משיצית האור ברובה עד שתיעשה אפר ומוכח מזה דלאו דוקא לענין שיקרא השורף בעינן משיצית האור ברובו דאז קרינן ביה השורף משום שגמר מלאכתו דאף שריפת הפרה נקראת משיצית האור ברובה עד שתיעשה אפר ולא קודם לכן ואפשר דהטעם דבעינן גבי פרים ופרה משיצית האור ברובן הוא משום דכתיב ושרף אותם בעינן שריפת כל הפרים וכן בפרה כתיב ושרף אותה בעינן שריפת כולה ולא מהני מה שמשלה בה האור ומשיצית האור ברובה הטעם דרובה ככולה וחשיב כשריפת כולה וצ"ע בזה:
והנה בתוספתא פי"א דזבחים אמרינן דשריפת פרים אפילו בתבן אפילו בקש ואפילו בגבבא ואפילו לא הצית את האש אלא ברובן הרי אלו כשרים ע"ש ונראה מזה דבהצית האש ברובו כבר נעשית מצותו ובגמרא אמרינן דעד שנעשין אפר מטמאין בגדים ולר"ש עד שיתיך הבשר ומדמטמאין בגדים מוכח דעדיין לא נעשה מצותן ובפסחים (ע"ה ע"ב) אמרינן ושרף אעפ"י שהצית האור ברובן היינו שיתעסקו בו עד שתגמר שריפתן כמ"ש רש"י ז"ל שם ואפשר דכמו שמצינו בגחלת שפקעה מע"ג המזבח דחשיב נעשית מצותה כמ"ש תוס' זבחים (צ"א ע"ב) ד"ה המוריד ואם לא פקעה עדיין לא נתמרקה מצותה עד שתיעשה אפר כמ"ש תוס' שם ולעיל (פ"ו ע"ב) ה"נ י"ל כשגומר שריפת הפרים לא נתמרקה מצותן עד שיעשו אפר ומטמאין בגדים אבל התוספתא דמיירי שלא הצית האש אלא ברובו ולא עשה יותר דכבתה אח"כ חשיב בכך נעשית מצותה וצ"ע בזה ונראה דאף לר"ש דס"ל דמדשויא חרוכא תו אינו מטמא בגדים מ"מ לא נתמרקה מצותן עד שיעשו אפר דאל"כ לא היה רשאי לגמור שריפתן ביום הכפורים משום מלאכה:
הנה בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) אמרינן דהמהפך בכזית בשעת שריפה מטמא בגדים ויש לעיין מה שיעור כזית לענין שריפה דהא אינה אכילת מזבח דנימא דאכילת מזבח בכזית דשריפתן אף שהוא מצוה לא חשיב כאכילת מזבח כדאמרינן בירושלמי שם דאם נאבדו האימורים אינו זורק הדם על הבשר משום דאין בהם לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח אלמא לא חשיב כאכילת מזבח והנה בשריפת פרה אדומה אמרינן בתוספתא פ"ב דפרה דאם פקע מעורה משערה ומבשרה חוץ מגיתה יחזור ואם לא החזיר פסול רא"א כזית מעכבה פחות מכזית אינו מעכבה ע"ש והנה התם י"ל דהשיעור כזית הוא משום דשריפתה הוי כמו הקטרת אימורים וכמה שהביא הר"ש ז"ל פ"ג דפרה מהת"כ דמש"ה שריפת פרה בלילה כשרה משום דכתיב חטאת היא דחשיב שריפתה כמו הקטרת אימורים דכשרה כל הלילה ע"ש א"כ י"ל דגם לענין שיעור חשיב כהקטרת אימורים דשיעורו בכזית דחטאת היא דשריפתה חשיב כהקטרה אבל בפרים יש לעיין מנ"ל שיעור של כזית דהא ע"כ שריפתן לא מקרי אכילה דהא התוס' מנחות (ק"א) הקשו לר"ש עולה אמאי מטמאה טומאת אוכלין הא לא היה לה שעת הכושר ותי' דאכילת מזבח שמה אכילה ובפרים הנשרפים ס"ל לר"ש בתוספתא דפרה פ"ו דאינן מטמאין טומאת אוכלין לפי שלא היתה להם שעת הכושר ועיין תוס' ב"ק (ע"ז ע"א) ד"ה פרה אלמא שריפתן לא חשיבא אכילה ואפשר דשיעור כזית כאן הוא שיעור מיוחד לשריפת פרים לטומאת שורפיהם והלל"מ כשאר שיעורים וכמו כזית מן המת יש לחקור בפרש של פרים הנשרפים דצריך שריפה אם פירש אי צריך לשורפו דאפשר רק דנשרף אגב בשרו אבל אם פירש כיון דאינו מגופן של פרים א"צ שריפה]:
אמרינן ביומא (ס"א ע"ב) בנתן מתנות שבפנים ונשפך הדם דמביא דם אחר וכן בנתן על הפרוכת ונשפך הדם דמביא דם אחר ומתחיל במזבח דלרבנן אינו מטמא בגדים ואינו נשרף אבית הדשן אלא אחרון ע"ש ויש לחקור מה עושים עם האחרים ואפשר שתעובד צורתן ויצאו לבית השריפה אך נראה דעיבוד צורה לא מהני בהו כלל דאינם נפסלים בלינה דאפילו אי אמרינן דלינה מועלת בבשר פרים הנשרפים אף דלית בהו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח הוא משום מצות שריפה דאית בהו אבל בהנך דלית בהו שום מצוה נראה דלא שייך בהו פסול לינה כלל ואפשר דאינן טעונין שריפה כלל דאינן פסולי המוקדשין וסגי להו בקבורה אך עוד אפשר דמותרים לגמרי בהנאה כיון דליכא עלייהו שום מצוה הוו כעצמות קדשים שפירשו קודם זריקה דאתא זריקה ושרינהו אפילו למיעבד בהו קתא דסכינא. עוד יש לחקור אם עורותיהן לכהנים דהא עורות החטאות לכהנים רק בהפנימיות דנשרפות עם עורן לא שייך שיהו עורותיהן לכהנים אבל בהנך כיון דאינו נשרף אלא אחרון א"כ הראשונות אפשר דעורותיהן לכהנים כשאר חטאות ובעצמות עולה שפירשו קודם זריקה דאמרינן דאתא זריקה שריתינהו אפילו למיעבד בהו קתא דסכינא וכן קרנים וטלפים דמותרין בהנאה יש לחקור אם מותרין באכילה דאפשר לעשות מהם ציקי קדרה כדאמרינן בחולין (ע"ז ע"ב) אם הן בכלל כל שהוא בכליל תהיה בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וכיון דקודם שפירשו היה דינן להקרבה אפשר דהאי לאו תו לא פקע אף כשפירשו אח"כ וצ"ע בזה:
עוד יש לחקור בהקטרת אימוריהם אם אימוריהם של כל הפרים והשעירים נקטרים ואף דאמרינן בירושלמי יומא (פ"ה ה"ה) בהגריל ג' זוגות ליתן מאחד בין הבדים ומאחד על הפרכת ומאחד על מזבח הזהב דמחשבין מזה ע"ז ואם אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה ע"ש ומוכח דכל האימורים קרבים למזבח התם הוא דמתחילה הגריל ג' זוגות וכיון דחשיבי כגוף אחד והזאה של זו מועלת לזו שפיר קרבי אימורי כולם אבל אם נתן בין הבדים ואח"כ נשפך הדם דמביא דם אחר ומתחיל בפרכת א"כ על אימוריו של שני היו רק מקצת הזאות דהזאות של בין הבדים לא הועילו עליהם דפר השני עדיין הי' אז חולין א"כ איך ניתרים האימורים למזבח בחצי מתיר מיהו אשכח כה"ג בלוג של מצורע דאמרינן בתוספתא נגעים גמר את המתנות בפנים ונתן מקצת בהונות ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל תחילה על הבהונות ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק וכולן אין נאכלין חוץ מן האחרון שהוא נאכל ר"א ור"ש אומרים כולן נאכלין עכ"ל ולכ"ע האחרון נאכל אע"ג דהיו עליו רק מקצת מתנות. והנה רבנן ור"א ור"ש פליגי בלוג כמו דפליגי בפרים הנשרפים ביומא (ס"א ע"ב) דלרבנן אינו נשרף אלא אחרון ור"א ור"ש ס"ל דכולן נשרפין אבית הדשן ע"ש ונראה מזה דחד טעמא הוא דלרבנן אין המתנות מועילות רק להאחרון ומש"ה אינו נאכל רק האחרון ואינו נשרף אבית הדשן אלא האחרון ולר"א ור"ש המתנות מועילות לכולן וא"כ ה"נ באימורין דלרבנן אין מקטירין האימורים רק של האחרון דמ"ש הקטרת אימורים מאכילה דכמו שאין המתנות מועילות לראשון לאכילה ה"נ אין מועילות להקטרה וזה דלכ"ע המתנות מועילות להאחרון ואע"ג דהיו עליו רק חצי מתיר צ"ל דרק חצי מתיר הראשון אינו מועיל להתיר לאכילה ולהקרבה אבל חצי מתיר האחרון הועיל וגמר בו כפרה סגי אך הרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל איזו אימורים מקטירין ונראה דס"ל דמקטירין את כולן אך נראה דזה תלוי בפלוגתא דר"א ור"ש ורבנן ולרבנן אינו נקטר רק של אחרון:
יש לחקור בבשר פרים ושעירים הנשרפים שנפסלו אם מועלים בהם דזה דשאר פסולי בקדש דמועלין בהם כתב רש"י ז"ל בכריתות משום דאם עלו לא ירדו קרינן בהו מקדשי ה' א"כ בפרים הנשרפים שנפסלו דל"ש בהו אם עלו לא ירדו נפקע מעילתן כמו קדשים שמתו אך אפשר דהכא יש בהם מעילה משום דמצוה לשורפן בעזרה כמו כל קדשים פסולים כדאמרינן בזבחים דכל הכתוב מדבר בפרים ושעירים הנשרפים לשרוף פסוליהם אבית הבירה כו' ואע"ג דאמרינן במעילה י' דק"ק שנטמאו אין מועלין בהם ומקשינן פשיטא ומשנינן סד"א הואיל ואית בהו מצות שריפה לכהנים קמ"ל וכתבו התוס' שם דסד"א דמשום מצות שריפה לא חשיב נעשה מצותן ומועלין בהם קמ"ל כיון דשריפת קדשים פסולים אינה צריכה בגדי כהונה חשיב נעשה מצותן ע"ש אך נראה דזה שייך רק בשאר קדשים אבל בפרים הנשרפים דבכשרותן אמרינן דמועלין בהם בבית הדשן עד שיעשו אפר ואע"ג דמצות שריפה של פרים הנשרפים א"צ כהונה כלל וכשרה בזר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי ומ"מ לא חשיב נעשה מצותן משום מצות שריפה וע"כ דפרים ושעירים הנשרפים שאני דאף משום מצוה דא"צ בגדי כהונה ג"כ לא חשיב נעשה מצותן א"כ אפשר דה"נ בנפסלו כיון שיש בהם מצות שריפה בתור קדשים פסולים יש בהם מעילה דלא חשיב נעשה מצותן א"נ דהוי כמו בשר ק"ק שנפסל קודם זריקה דמועלין אעפ"י שאינו ראוי לכלום. [בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) מקשינן כיון דבשר פרים הנשרפים מטמאין טומאת אוכלין משום שסופן לטמא טומאה חמורה אלא מעתה יטמאו את אימוריהן ומתרצינן כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו ע"ש והנה יש לעיין דהא אף מי חטאת מתטמאין מחמת עצמן וכדאמרינן בפסחים (י"ח) גבי פרה ששתתה מי חטאת ר"י אומר בטלו במעיה ומקשינן נהי דטומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה מיהא נטמאו ופי' רש"י ז"ל משום דהמי חטאת נגעו בעצמן וי"ל טומאה קלה ג"כ ונהי דע"י שתיית הפרה בטלה הטומאה חמורה שלהם מ"מ נשארה הטומאה קלה ע"ש ורק שאין המי חטאת נפסלין משום טומאת עצמן דאין פסול טומאת מי חטאת לגבי חטאת א"כ בפרים הנשרפים נהי דאין טומאתן פסלות לגבייהו מ"מ כיון דהאימורים נטמאו רק שלא נפסלו משום זה א"כ כשנותנן על המערכה יטמאו העצים דנפסלין משום טומאה והעצים יפסלו משום טומאה זו דרק לגבי עצמן לא מהני האי טומאה ליפסל]:
וזה דאמרינן בזבחים (פ"ב) ריה"ג אומר כל הענין מדבר בפרים ושעירים הנשרפים כו' ולעמוד בל"ת על אכילתן כו' אע"ג דאיכא בהו לאו דמעילה י"ל דבא הכתוב לעמוד עליהם בב' לאוין א"נ ריה"ג לטעמיה דאמרינן בתוספתא פי"א דזבחים ריה"ג אומר בבית הדשן הגדול היו נשרפין אפילו בתבן אפילו בקש ואפילו בגבבא ואפילו לא הצית האש אלא ברובן כשרים דס"ל דמשהצית האש ברובו כבר נעשה מצותו וא"כ נפקא ליה מידי מעילה אם לא עשה יותר ועדיין ראויים לאכילה אבל מקרא דכל חטאת אשר הובא את דמה כו' לא יאכל דבא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו איכא לאו לעולם:
ובהקטרת אימוריהם אמרינן ביומא (ס"ז ע"ב) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהם ונתנן במגיס כו' ומשמע שנתן אימורי שניהם במגיס אחד ויש לעיין דהא אמרינן במנחות (פ"ט) דאין מערבין חלבים בחלבים ואפשר דשאני פר ושעיר של יוה"כ כיון דמערבים לקרנות ואפילו למ"ד דאין מערבין לקרנות מ"מ לז' שעל טהרו של מזבח לכ"ע מערבין א"כ מקרנות ואילך חשיב הפר והשעיר כקרבן אחד ומש"ה מערבין אח"כ אף אימוריהם. אמרינן בתוספתא פ"ד דמנחות נתערב במנחת כהנים ובמנחת כהן משיח כו' הרי אלו יקרבו ולא עוד אלא ב' כהנים מביאין את מנחותיהן בכלי אחד ומקריבין אותן לגבי מזבח מפני שכולה כליל לאשים עכ"ל ומשמע דמותר לכתחילה להביאן בכלי אחד וקשה הא אין מערבין חלבים בחלבים]:
ד
ובהזאת דמיהם יש חילוק בין פר ושעיר של יוה"כ לשאר חטאות הפנימיות דפר ושעיר של יוה"כ יש בהם הזאות בין הבדים וז' על טהרו של מזבח הזהב משא"כ בשאר חטאות הפנימיות שאין בהם אלא י"א הזאת ז' על הפרוכת ו"ד על קרנות מזבח הזהב עוד מצינו בפר ושעיר של יוה"כ שהזאותיהן טעונות מנין שהיה מונה אחת ואחת כו' וביומא נ"ה אפלגי ר"א ור"י למה צריך מנין רא"א שלא יטעה בהזאות ור"י אמר שהמנין הוא מדאורייתא מדכתיב ולפני הכפורת יזה כו' ואמרינן שם דנ"מ בין ר"א לר"י היכא דלא מני ולא טעי דלר"א כשר ולר"י פסול כיון דהמנין הוא מדאורייתא וכתיב חוקה לעכב כמ"ש רש"י ז"ל שם והת"י שם (נ"ה ע"א) הביאו מהת"כ דצריך מנין משום דכתיב שבע פעמים ולא שבע טפין ע"ש וכתב הגבורת ארי דכ"מ שנאמר שבע פעמים כגון על טהרו של מזבח ובפר העלם דבר וכן בהזאת פרת חטאת כולן צריכין מנין ופלוגתא דר"י ור"ל הוא רק למה מונה אחת ואחת וכולל הזאה של מעלה עם כולן ולמר שלא יטעה ולמר מדכתיב אותו והביא שם מההיא דפ"ד דפרה היזה מששית שביעית כו' שצריכות מנין וכתב הת"י שם דפעמים משמע לשון מנין ע"ש ולענ"ד נראה פ"י דברי הת"כ דכיון דכתיב ז' פעמים ולא ז' טפין היינו שהם שבע הזאות ולא הזאה אחת של ז' טפין א"כ במה ניכר שהם ז' הזאות דבמה שטובל ז' פעמים אצבעו ומזה אינו ניכר שהם ז' הזאות דהא איכא למ"ד הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאת ומה שטובל אצבעו ב' פעמים ומזה מצטרף להזאה אחת אלמא דזה לא חשיב חילוק לב' הזאות א"כ אפשר שהוא הזאה אחת של ז' טפין ומש"ה צריך לחלקן ע"י מנין וזה בזריקת כל הזבחים שטעונים ב' מתנות שהן ד' ובחטאת החיצונה שטעונה ד' מתנות על קרנות א"צ מנין משום דהתם נותן כל מתנה על מקום אחר וזה ניכר שהיא מתנה אחרת משא"כ בז' הזאות שכולן במקום אחד ומש"ה צריך מנין לחלק והנה בפ"ד דפרה אמרינן היזה מששית שביעית חזר והיזה שביעית פסולה היזה משביעית שמינית חזר והיזה שמינית כשרה ופי' הר"ש ז"ל שם שקרא לששית שביעית דכיון דמנה שביעית קודם ששית פסולה דשבע כסדרן בעינן ואע"ג דחזר והיזה שביעית לא מהני דבעינן שיקרא לששית ששית ולשביעית שביעית אבל בקרא לשביעית שמינית כיון דאין שמינית בהזאות טעות דבר בעלמא הוא ומש"ה כשרה ע"ש ולפ"ז הוא בפשוטו דכל המנין הוא רק לחלק שהם ז' הזאות א"כ לא אכפת לן אם קרא לשביעית שמינית דהא מ"מ הרי חילקן שקרא לששית ששית ולשביעית שמינית א"כ אינן הזאה אחת אבל בקרא לששית שביעית וחזר והיזה שביעית א"כ אדרבה הרי עירבן שקרא לשניהם מנין אחד א"כ הזאה אחת היא של ב' טפין ומש"ה פסולה:
והנה בגיטין (נ"ד ע"ב) גבי הכהנים שפיגלו במקדש אמר ר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו דכ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד כו' והיינו דנאמן לפסול הקרבן כמ"ש תוס' שם דר' יוסי ס"ל דאין פיגול בחטאות הפנימיות ורק דנפסל ומקשינן ודילמא דשמעינן דפגיל ואמרינן אי לאו דמהימן אע"ג דשמעיניה נמי לא מהימן דדילמא לבתר הכי קאמר ע"ש ויש לעיין כיון דהזאות של יוה"כ צריכות מנין ולר"י הוא מדאורייתא ומעכב א"כ דילמא דשמעינן דפגיל בשעת מנין ואי חשדינן ליה דהמנין נמי היה אח"כ א"כ בלא"ה פסול כיון דהמנין מעכב ויש לדחוק וליישב:
אמרינן במנחות (כ"ז) בהזאות של פרה אם עשאן שלא מכוונות פסולות אבל הזאות שבפנים אם עשאן שלא מכוונות כשרות וכתב רש"י ז"ל שם דבפרה שלא מכוונות פסולות משום דכתיב אל נוכח וחוקה אבל הזאות שבפנים דהיינו של יוה"כ ופר העלם דבר שלא מכוונות כשרות דלא כתיב בהו אל נוכח ע"ש והנה יש לעיין א"כ למה לכתחילה צריכות להיות מכוונות כיון דלא כתיב בהו אל נוכח והנה בת"כ בפר כהן משיח ילפינן מקרא דצריך לכוין אל פני הפרוכת יכול אל פני הפרוכת כולה ת"ל הקדש מלמד שהוא מכוון כנגד בין הבדים ע"ש וכן הוא בירושלמי יומא (פ"ה ה"ד) הקדש צריך לכוין כנגד הקדש וצ"ל דשאר חטאות הפנימיות דצריכין מכוונות לכתחילה ילפינן לה מפר כהן משיח ובירושלמי שם מייתינן האי קרא גם לענין הזאות של יוה"כ דצריכין להיות כנגד בדי ארון אך קשה על רש"י ז"ל מאי נ"מ דלא כתיב בהו אל נוכח מ"מ הרי צריכין להיות מכוונות לכתחילה משום דאל פני פרוכת הקודש א"כ מ"ל אם לא כתיב בהו אל נוכח ואפשר דכוונת רש"י ז"ל על יוה"כ דאי הוי כתיב בהו אל נוכח היה מעכב משום דביוה"כ כתיב חוקה אבל השתא דליכא קרא ביוה"כ גופא רק דילפינן מפר כהן משיח דצריך מכוונות לא קאי חוקה עלייהו ואינו מעכב ומה שהזכיר רש"י ז"ל ג"כ פר העלם דבר ופר כהן משיח דלא כתיב בהו אל נוכח צ"ל דהיינו אי הוי כתיב בהו אל נוכח לבד מקרא דפני פרוכת הקדש א"כ הוי ליה שנה קרא לעכב ואף אם קרא אל נוכח הוי כתיב רק בפר העלם דבר הוי ג"כ דינו כמו ששנה הכתוב לעכב אף בפר כהן משיח דפר העלם דבר ופר כהן משיח ילפינן לה מהדדי וכמו בגוף ההזאות דמעכבות אמרינן בר"פ ב"ש כיון דכתיבי בפר כהן משיח ופר העלם דבר הוי כמו ששנה הכתוב משום דילפינן לה מהדדי מקרא דעשה כאשר עשה ע"ש אבל השתא דלא כתיב רק חד קרא דאל פני פרוכת הקדש הוי רק למצוה ואינו מעכב:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מפסה"מ הי"ד וכן פר ושעיר של יוה"כ שדמן נכנס לקה"ק אם הכניס דמן לקה"ק והיזה ממנו והוציאו להיכל וחזר והכניסו לקה"ק נפסל ואינו גומר ממנו הזאות שבקה"ק כיון שיצא יצא וכן אם גמר הזיות שבקה"ק והוציאן להיכל והיזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל אינו גומר הזיות שבהיכל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל עכ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלדם של קה"ק חשיב היכל חוץ ונפסל שם ביוצא וכן דם ההיכל חוץ להיכל חשיב חוץ ונפסל שם והנה זה דדוקא אם כבר הכניס הדם לקה"ק ואח"כ הוציאו להיכל דנפסל אבל קודם שהכניסו לקה"ק אינו נפסל בהיכל משום יוצא אע"פ שהדם הוא שצריך ליתן בין הבדים והוא עתה בהיכל שהוא חוץ למקומו חדא משום דמצותו בכך שהרי צריך לשוחטו בעזרה ואח"כ להכניס דמו לפנים וא"כ ע"כ הדם קודם בחוץ ועוד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דיוצא הוא דוקא אם כבר היה במחיצתו ואח"כ יצא אבל אם מתחילה היה חוץ למחיצתו אינו נפסל כ"ז שלא נכנס שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מפסה"מ הל"ג באימורי קק"ל שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן מקטירין אותן והראב"ד ז"ל נחלק עליו דנפסל ביוצא והרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד בפ' כל התדיר דאימורי קק"ל שיצאו קודם זריקה אין נפסלים ביוצא ואע"ג דזרקו אח"כ הדם ואהני להו זריקה והן בחוץ מ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאף אז אין נפסלין משום יוצא כיון דלאחר זריקה לא היו בעזרה אין זה יוצא] מיהו בזה יש לעיין למה דוקא כתב הרמב"ם ז"ל בשנתן מקצת מתנות בקה"ק ואח"כ הוציאן להיכל דנפסל אבל אם עדיין לא נתן אעפ"י שהכניסן לקה"ק ואח"כ הוציאן להיכל אינו נפסל וכן בהיכל כתב הרמב"ם ז"ל דמיירי דוקא בשכבר נתן מקצת מתנות בהיכל ואח"כ הוציאו ונראה הטעם לפי מה דאמרינן בירושלמי יומא (פ"ה ה"ה) שיכול לכתחילה לשחוט ג' פרים וג' שעירים ליתן מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב ע"ש א"כ קודם שנתן מקצת מתנות בקה"ק עדיין מי יאמר שזה הדם עומד להזות ממנו בין הבדים הרי יכול לשחוט עוד פר ליתן ממנו בין הבדים וזה הדם יהיה כולו להיכל א"כ דלא נקבע הדם עדיין לקה"ק ל"ש בו פסול יציאה להיכל וכן מהיכל לחוץ אבל כל שכבר נתן מקצת מתנות בקה"ק או בהיכל א"י לשחוט לכתחילה פר אחר ולגמור ממנו ההזאות דהא אפילו אם נשפך הדם קי"ל כמ"ד דמתחיל מתחילה מבין הבדים וא"י לעשות הזאת בין הבדים מב' פרים ואפילו למ"ד ממקום שפסק הוא מתחיל הוא רק בנשפך הדם דחטוי אחת אמרתי ולא ב' חטויים אבל לכתחילה ודאי דא"י לעשות כן דכל בין הבדים כפרה אחת כדאמרינן שם] וא"כ כשנתן מקצת הזאות כבר נקבע הדם לאותו מקום דע"כ צריך לגמור ההזאות מאותו הדם ומש"ה נפסל ביוצא:
ונראה דזהו נמי טעמו של רש"י ז"ל שכתב במנחות (ז' ע"ב) גבי קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש וכתב רש"י ז"ל אם קיבל מדם פרים ושעירים הנשרפים שטעונין הזאה וקיבל שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה כו' עכ"ל ואע"ג דפרים ושעירים הנשרפים טעונין י"א הזאות ז' על הפרוכת וד' על מזבח הזהב מ"מ סגי במקבל שיעור ז' הזאות בכלי אחד והטעם כיון דיכול לכתחילה לשחוט עוד פר בשביל הזאות של מזבח הזהב ומזה הפר ליתן רק על הפרוכת א"כ ל"ש שיפסל אם קיבל רק ז' הזאות בכלי אחד דזה אי אפשר לקרותו פחות מכדי הזאה כיון שיכול שלא לעשות כלל יותר מזה הפר אבל בקיבל פחות מז' הזאות בכלי אחד דא"י להתכפר בב' פרים בהזאת פרוכת עצמה חשיב פחות מכדי הזאה וזה דקיבל ג' הזאות בכלי אחד וד' בכלי אחד דפסול נראה דפסול דוקא ליתן מהם על הפרוכת אבל למזבח הזהב הם כשרים דאין טעונים רק ד' הזאות:
והנה לפי' רש"י ז"ל דהאיבעיא בזבחים (פ"ב ע"ב) בפר ושעיר של יוה"כ שהיזה מדמן על הבדים והוציאן כו' דמיירי בפסול של הכנסה ואמרינן שם היזה מדמן על הפרוכת והוציאן למזבח והכניסן מהו הכא ודאי חד מקום הוא או דילמא יציאה קרינא ביה וכתב רש"י ז"ל והוציאו למזבח להזות שבע על טהרו ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא כו' ואמרינן התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח ולפתח לצד המזרח עכ"ל והנה יש לעיין למ"ד ביומא (נ"ט) הקפה ברגל איך שייך שיפסל הדם בין מזבח הזהב לפרכת משום הכנסה הא סופו להכנס שם חובה דרק בשעה שמתחיל ליתן על קרנות המזבח צריך לצאת מכל המזבח כדאמרינן ביומא שם ואח"כ למ"ד הקפה ברגל היה נכנס בין הפרכת למזבח ואיך אפשר שיפסל שם הדם וצ"ל דהאיבעיא היא רק למ"ד הקפה ביד אך לפ"ז האיבעיא אינה אליבא דהלכתא וצ"ע:
**(עי' הערת הגרא"ז מלצר זצ"ל בסוף הספר)** ולפי' הרמב"ם ז"ל דמיירי לענין פסול יוצא יש לעיין הרי פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מפסה"מ דשלא במקומו כמקומו ודם שמצותו ליתן בפנים בהיכל שנתנו על מזבח החיצון נתכפרו [ובפי' המשנה פ"ב דזבחים דהנתנים בפנים שנתנן בחוץ היינו דמים שמצותן על מזבח הפנימי או מבית קה"ק וכתב שם דפסול הבשר אבל בעלים נתכפרו] א"כ איך אפשר דלאחר שנתן מקצת הזאות בקה"ק או בהיכל והוציאן חוץ להיכל נפסלין ביוצא הא אם נתנן על מזבח החיצון כיפר ואיך יתכן שיפסל שם הדם ביוצא ואפשר דרק אם נתן כל המתנות על מזבח החיצון כיפר אבל מקצת דמים בפנים כהלכתן ומקצת על מזבח החיצון לא מהני מיהו צריך טעם לזה וצ"ע:
אמרינן בירושלמי יומא (פ"ה ה"ד) בשעיר של יוה"כ דאם שחט מתחילה ב' שעירים ופיגל באחד מהם נתפגל השני וכן אם אבדו אימוריו של אחד מהם מזין על אימוריו של שני דכחד גופא הוו ע"ש והנה במעילה (ז' ע"ב) בשחט ב' אשמות מספקא לן אי חשיבא כחד גופא ומסקינן שם דלא הוו כחד גופא ואין זריקתו של אחד מועלת לאימוריו של שני ע"ש ונראה דהחילוק הוא בזה דבאשם דמתנה אחת מכפרת אי אפשר להתכפר בשניהם אלא או בזה או בזה ומש"ה לא חשיבא כחד גופא אבל בשעיר של יוה"כ כיון דכל המתנות מעכבות בו יכול להתכפר בשניהם ולעשות מקצת המתנות מזה ומקצת המתנות מזה ומש"ה חשיבא כחד גופא:
תו איבעיא לן בירושלמי שם בקיבל מדם הפר בג' כוסות ומדם השעיר בג' כוסות ונתן מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב שירים של איזה מהם נשפך ליסוד ואמרינן שם דתלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש בחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן ד' מתנות מאחד מהם אם כולן נשפכין ליסוד ע"ש ולכאורה קשה טובא הרי כאן נתן מכל כוס וכוס ובזה ליכא פלוגתא דהא בנתן מתנה מכל כוס וכוס לכ"ע כולן נשפכין ליסוד ונראה לומר דבעיקר בחטאת החיצונה בנותן ד' מתנות דהשירים נשפכין ליסוד לכאורה י"ל דהמתנה האחרונה היא העושה שירים דהא כ"כ שלא נתן ד' מתנות ליכא שירים אך אינו נראה כן דהא אמרינן בר"פ ב"ש דג' מתנות שבחטאת לענין שירים כתחילתן וכתב רש"י ז"ל שם דהיינו בקיבל הדם בד' כוסות ונתן מתנה מכל אחד כולן נעשו שירים לשפוך ליסוד אף הג' כוסות שירים שלהן כמו הראשונה עכ"ל ואי נימא דהמתנה האחרונה היא העושה שירים על כל הכוסות א"כ מה שייך לומר כתחילתו דאדרבה המתנה הראשונה אינה עושה שירים כלל ומוכח דכל מתנה כשנותנה עושה דין שפיכת שירים רק שזמנה היא לאחר גמר כל המתנות אך זהו רק בחטאת החיצונה שהמתנה הראשונה מכפרת ואח"כ מצוה לתת עוד ג' מתנות וי"ל דכל מתנה ומתנה מצוה בפ"ע ומש"ה כל מתנה ומתנה שנותן מכל כוס וכוס חשובה לעשות דין שפיכת שירים על הכוס שנתן ממנו אבל בחטאות הפנימיות דכל ההזאות מעכבות כל המתנות יחד חשובות כמתנה ראשונה של חטאת החיצונה ואין מקצת הזאות עושה דין שירים א"כ בקיבל בג' כוסות ונתן מאחד בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב בגמר המתנות שהיא המתנה האחרונה היא העושה דין שירים א"כ השאלה אם המתנה האחרונה שנתן מכוס האחרון אם יכולה לעשות דין שפיכת שירים על כל הכוסות א"כ הוי כחטאת החיצונה בנתן כל הד' מתנות מכוס אחד אם עושה דין שירים על כל הכוסות וזה תלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש מיהו מתלמודא דידן יומא (נ"ז ע"ב) נראה דפלוגתא דרבי וראב"ש לא תלי בזה אם הזאות של כוס אחד יכולים לעשות דין שפיכת שירים על כוס אחר דאיבעי לן התם במקצת דמים נתערבו ומקצת דמים לא נתערבו דנותן המתנות מאותן שלא נתערבו אם צריך ליתן מאותן הדמים שנתערבו ליסוד ואמר ר"ה בריה דר"י דאפילו למ"ד כוס עושה חברו דיחוי הנ"מ דדחייה בידים אבל היכא דלא דחייה בידים לא ע"ש ונראה מזה דזה דכוס עושה חברו דיחוי או שירים אין הפלוגתא אם הזאות של כוס אחד עושה דין שירים על השני או אין עושה שירים וממילא הוי דחוי ואזיל לאמה אלא אדרבה דהפלוגתא היא אם כוס עושה חברו דיחוי וממילא אינו נשפך ליסוד או אינו עושה דיחוי ונשפך ליסוד דהא מחלקינן בין אדחיה בידים או לא היינו כיון דאינו דיחוי נשפך ליסוד וא"כ בקיבל בג' כוסות ונתן מאחד על בין הבדים ומאחד על הפרוכת ומאחד על מזבח הזהב סוף סוף הא לא אדחיה כיון שנתן מכל אחד ואחד]:
ה
ובסמיכתן של חטאות הפנימיות פר של יוה"כ וכן פר כהן משיח ופר העלם דבר ש"צ לכ"ע בעי סמיכה ובשעירי עכו"ם איכא פלוגתא דלר"י אין טעונין סמיכה ולר"ש טעונין ובמנחות (צ"ב ע"ב) לר"ש דשעירי עכו"ם טעונין סמיכה תני חדא סמיכה באהרן ותני חדא דסמיכה בזקנים אמר רב ששת ותסברא דהך קמייתא מתרצתא היא הא אמר ר"ש דסמיכה בבעלים בעינן וכתבו שם בתוס' ד"ה הא לר"ש סמיכה בבעלים בעינן ואהרן לאו בעלים הוא דאי משום שמתכפר עם כל ישראל הא אמר ר"ש במס' הוריות פר ושעיר לכל שבט והא דחשיבי זקנים בעלים אעפ"י שיש פר ושעיר לב"ד בפ"ע כיון דעל ידיהן נעשה החטא קרי לה בעלים עכ"ל והיינו דאין אהרן חשיב בעלים לסמיכה כיון דפר ושעיר לכל שבט אין אהרן מתכפר בכולן אלא באחד מהן והנה יש לעיין לאביי דס"ל בהוריות דאין שבטו של לוי מביא כלל וי"ב שבטים הם אפרים ומנשה א"כ במה מתכפר אהרן וע"כ הלוים מתכפרין בכולן אעפ"י שאין מביאין א"כ לאביי אמאי לא יחשב אהרן בעלים לסמיכה:
ועוד קשה לפי מה דס"ל לתוס' כיון דפר ושעיר לכל שבט כל שבט מתכפר בפרו א"כ משכחת לה שינוי בעלים בק"צ דהא לכ"ע פר העלם דבר ושעירי עכו"ם ק"צ הם כדאמרינן ביומא (נ' ע"א) דליכא למ"ד דפר העלם דבר ושעירי עכו"ם לאו ק"נ הן ע"ש וא"כ משכחת לה ששחט פרו של שבט ראובן בעד שמעון דאינו בעליו והוא ג"כ מחויב כפרה כמותו שהרי פר לכל שבט וצע"ג (והנה הרגמ"ה במנחות שם כתב דמש"ה הסמיכה בזקנים ולא באהרן משום דב"ד חשיבי בעלים טפי מאהרן ע"ש ונראה דס"ל דמתכפר בכולן מ"מ הב"ד חשיבי בעלים טפי משום שהחטא נעשה על ידן כמ"ש בתוס']:
הנה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שגגות פסק כר"י דמביאין פר ושעיר לכל שבט ושבט אך כתב שם דזה דהציבור מביא הוא בעד ב"ד וכתב הכ"מ שם דהציבור פטורין מן הקרבן משום דתלו בב"ד רק דין הוא שהציבור חייב להביא י"ב פרים וי"ב שעירים בעד ב"ד ע"ש ולפי דברי הרמב"ם ז"ל מתיישב שפיר קושית התוס' במנחות אמאי לא חשיב אהרן בעלים דאהרן אינו מתכפר כלל דהציבור פטורין והמתכפרים הם רק ב"ד ומש"ה הב"ד סומכין אך על הרמב"ם ז"ל יש לעיין מהירושלמי הוריות שם דאיבעיא לן לר"י דציבור מביאין ולא ב"ד מי סומך עליהם ואמרינן ג' מכל שבט ושבט וראש ב"ד על גביהן ולהרמב"ם ז"ל דאף לר"י דציבור מביאין ולא ב"ד מ"מ המתכפרים הם ב"ד א"כ אמאי סומכין ג' מכל שבט ונראה לומר דמש"ה גם השבטים סומכין אעפ"י שאין מתכפרין בהם דסמיכה אינו תלויה רק בכפרה רק מי שמביא הקרבן ג"כ דינו שיסמוך שהרי כתבו התוס' במנחות (ס"א ע"ב) ד"ה מצינו דאם היה דין סמיכה בקרבן עכו"ם אם ישראל היה מביא נסכיו בשביל העכו"ם היה הישראל סומך בשביל הנסכים שמביא ע"ש ואעפ"י שאין הישראל בעל הקרבן ואינו מתכפר בו והנסכים שמביא הוא ג"כ בשביל העכו"ם מ"מ כיון שי"ל חלק בו סומך א"כ כ"ש כיון שחובה על השבטים להביאן והם המביאים של הקרבן אעפ"י שמתכפרין בהם ב"ד שפיר סומכין עליהם ואתי שפיר מה דאמרינן ג' מכל שבט סומכין וראש ב"ד ע"ג דהשבטים סומכים משום שהם המביאים וראש ב"ד סומך מפני שהב"ד הם המתכפרים אך קשה אמאי לא פסק הרמב"ם ז"ל כהירושלמי דג' מכל שבט סומכין לר"י דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ופסק דרק ב"ד סומכין [ובעיקר מה דאמרינן בירושלמי דלר"י סומכין ג' מכל שבט ושבט קשה הא ר"י ס"ל בסנהדרין דסמיכת זקנים בחמשה א"כ צריך חמשה מכל שבט ושבט וצ"ע] עוד יש להקשות על הרמב"ם ז"ל דס"ל דהכפרה הוא לב"ד ולא להצבור מההיא דמנחות (נ"ב) דאמרינן שם בפלוגתא דר"י ור"ש בפר העלם דבר ושעירי עכו"ם אי מתחילה מגבין להם או באין מתרומת הלשכה ואמרינן שם דמסתברא דלר"ש באין מתרומת הלשכה דשמעינן לר"ש דחייש לפשיעותא ודחינן כי חייש ר"ש לפשיעותא הנ"מ במלתא דלי"ל כפרה בגוה במילתא דאית להו כפרה בגוה לא חייש ר"ש לפשיעותא ע"ש ומוכח דהצבור מתכפרים בהם מיהו הרגמ"ה שם כתב ז"ל במילתא דלי"ל כפרה בגווה כגון כ"ג שמת דאם היו היורשים מביאין בעבורו היו מביאין ולא בעבור עצמן מש"ה פשעי עכ"ל ונראה דאם היו מביאין בשביל עצמן לא הוי חיישינן לפשיעה אע"ג דבחביתין לא שייך כפרה ומוכח דכפרה לאו דוקא אלא כל שהקרבן חובתן לא חיישינן לפשיעה א"כ בפר העלם דבר ושעירי עכו"ם כיון דחובת ציבור הם אעפ"י שהב"ד מתכפרים בהם לא חיישינן לפשיעה ול"ד לחביתין שהוא חובת כ"ג וכשמת היורשים מביאין עבורו וכמ"ש הרגמ"ה ואף דחובה עליהם רק מנכסיהון מביאין והוי כמו בעל שחייב בכל קרבנות אשתו כדאמרינן בנדרים אבל הקרבנות הם חובתה ולא חובתו [ועיין לקמן סימן ל' עוד בזה] וכן מה דחזינן מסוגיא דהוריות (ו' ע"א) דלמ"ד ציבור מייתי הו"ל ק"צ לענין חטאת שמתה בעליה אע"ג דלהרמב"ם ז"ל המתכפרים הם ב"ד התם נמי לענין חטאת שמתה בעליה המביא נקרא בעלים וגדולה מזו כתב בפי' הרא"ש בהוריות שם דמייתינן ראיה בגמרא דאין חטאת שמתה בעליה בציבור משעיר של ר"ח דבא מתרומת הלשכה ודילמא מיית חד מישראל וכתב בפי' הרא"ש שם דתלוי אם מתו הבעלים של אותן שקלים שלקחו בהם את השעירים אז נקרא חטאת שמתו בעליה ע"ש ואע"ג דלכפרה יד כולן שוה מ"מ לענין חטאת שמתו בעליה תלוי דוקא במי שבמעותיו נלקחו השעירים וכיון דפר העלם דבר ושעירי עכו"ם ציבור מייתי במעותיהן חשיבי הם בעלים לענין חטאת שמתו בעליה:
ובההיא דיומא (נ' ע"א) דאמרינן דליכא למ"ד דפר העלם דבר לאו ק"צ הוא יש לעיין הא לר"מ דס"ל דב"ד מייתי ולא ציבור א"כ ודאי אינו ק"צ דבין המביאין ובין המתכפרים הם ב"ד וכן אמרינן להדיא בהוריות (ו' ע"א) דלר"מ הוא קרבן שותפין ולא ק"צ וצ"ע במנחות (נ"ב) בפלוגתא דר"י ור"ש בפר העלם דבר ושעירי עכו"ם אי מתחילה מגבין להם או באין מתרומת הלשכה כתב רש"י ז"ל דהרבותא דבאין מתרומת הלשכה הוא אע"ג דאדעתא דהכי לא הביאו שקליהן שהרי לא היו יודעין שיחטאו ע"ש אך נראה דמלבד זה הוי רבותא טובא מה שבאין מתרומת הלשכה דהא בין ר"י ובין ר"ש ס"ל דפר ושעיר מכל שבט ושבט כדאמרינן בהוריות א"כ אי מתחילה מגבין להם כל שבט מביא פר בין שהוא שבט גדול או קטן אבל כשבאין מתרומת הלשכה דיד כולן שוה נמצא דהשבט הקטן מביא פרו משקליו של השבט הגדול]: