מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן יב · ז
ואשם מצורע הוא בן שנה ואם הביא בן שתים אמרינן בפ' התכלת דתעובד צורתו ויצא לבית השריפה ובתמורה אמרינן דכשר ולא עלו לבעלים לשם חובה ובתוס' תמורה שם ובזבחים קט"ו ע"א הקשו אהדדי ותי' דכאן לשמו כאן שלא לשמו דלשמו פסול אבל שלא לשמו כשר ואינו מרצה ע"ש והנה אשם מצורע שלא לשמו כשר טעון נסכים כדאמרינן במנחות פ"ט ע"ב דאשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו כיון דאין אשם בא בנדבה א"כ ע"כ קיימא במילתא היינו בדין אשם מצורע וטעון נסכים ע"ש וא"כ ה"נ באשם מצורע בן שתים אי כשר הוא שלא לשמו ע"כ קיימא במילתא וטעון נסכים כיון דאין אשם בא בנדבה אך בזה יש לחקור אי טעון נסכי כבש או נסכי איל כיון דבן שתים הוא והרי הוא איל ואיל טעון נסכי איל או דלמא כיון דאשם בעלמא אינו טעון נסכים וכל עיקר נסכיו הוא רק משום דאשם מצורע הוא וטעון נסכים ונסכיו של מצורע הוא רק נסכי כבש א"כ מנין יהיה לו נסכי איל וצ"ע בזה:
ובעיקר הא דאמרינן במנחות שם דאשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מקשינן עלה בגמרא אלא מעתה תמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון ב' גזרי עצים כו' שאם אי אתה אומר כן אתה פסלתו כו' ע"ש והנה יש לעיין ע"ז הא אמרינן בשבועות י"ב ע"ב דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן ופי' רש"י ז"ל דקודם שחיטה עדיין אינו נקבע לתמיד או למוסף אלא ע"י סכין א"כ הכא ששחט התמיד שלא לשמו א"כ לא נקבע מעולם לתמיד א"כ מה שייך לומר דיהא טעון ב' גזרי עצים וצ"ע:
והנה בתוס' מנחות שם ד"ה שאם הקשו מ"ב כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דלא קדוש הלחם אמאי לא נימא שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכן מתודה ששחטה שלא לשמה דלא קידש הלחם ע"ש והנה ע"מ שהקשו מתודה ששחטה שלא לשמה יש לעיין הא אמרינן במנחות מ"ו דאף אם נפרס לחמה לאחר שחיטה הדם יזרק והבשר יאכל ומקשינן שם אמאי לא נימא דאם אבד הלחם אבדה התודה כיון דכבר הוזקקו זה לזה בשחיטה ומתרצינן שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם ופי' רש"י ז"ל דמשמע דאעפ"י שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם עכ"ל א"כ כיון דאף אם היה לחם בשעת שחיטה והיתה תודה כיון שנאבד הלחם אחר שחיטה חוזרת להיות שלמים א"כ הכא ששחטה מתחילה שלא לשמה ולא קידש הלחם כיון דאין לה לחם חוזרת להיות שלמים ואינה נפסלת: