אור ברסלב

מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט

סימן ח

סימן ז

תורת המנחות

א

חמשה מנחות מפורשות בתורה הבאות בנדר ונדבה מנחת הסלת המחבת המרחשת וחלות ורקיקין של מנחת מאפה תנור ונוסף עליהן מנחת נסכים שג"כ באה בנדר ונדבה כדאמרינן במנחות ק"ד ע"ב ומנחות החובה הן מנחת העומר מנחת חוטא ומנחת קנאות ומנחת חביתין ושתי הלחם ולחם הפנים ג"כ נקראין מנחה] והנה מנחות הבאות בנדבה טעונין שמן ולבונה חוץ ממנחת נסכים שאינה טעונה לבונה וטעונין ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתה חוץ ממנחת מאפה ובאותן המנחות הטעונין אפיה וטיגון איכא פלוגתא דרבי ורבנן במנחות ע"ה ע"א אימתי הבלילה בהן דלרבי הבלילה היא לאחר אפיה שפותתן ובוללן ולרבנן הבלילה היא קודם אפיה:

ובסדר עבודתן ראיתי לרש"י ז"ל כת"י מנחות ע"ד ע"ב במתני' ז"ל נותן תחילה שמן בכלי ונותן סולת עליה ולשה בפושרין ונותן שמן עליה ובולל וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה עכ"ל היינו דס"ל לרש"י דזה דאמרינן במנחות נ"ה ע"א דכל המנחות נילושות בפושרין הוא קודם בלילה:

והנה במנחות פ"ז ע"ב על הא דאמרינן חביתי כ"ג במה מחלקן פי' רש"י ז"ל שמחלקה לעיסה והקשו בתוס' שם ז"ל פי' בקונטרס שמחלקה לעיסה וא"א לומר כן דהא אמרינן לקמן דרביעית נמשחה שבו היה מודד לחביתי כ"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה וקודם לישה צריך לבלול כשהוא סולת כו' עכ"ל היינו כיון דבשעת מתן שמן צריכה כל חלה להיות לבד א"כ אי אפשר שמחלקו לאחר לישה והנה רש"י ז"ל לשיטתיה ניחא שפיר שהרי כתב דהבלילה היתה לאחר לישה היינו כשהיא עיסה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתה ליכא בחביתין כדמוכח מהרמב"ם ז"ל פי"ג מעה"ק ה"ב דמיד בולל בהשמן ורק במנחת הסולת המחבת והמרחשת כתב בשם ה"ה דצריך מתן שמן בכלי קודם עשייתה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא במנחות נ' ע"ב על ההיא דחביתי כ"ג לישתן ועריכתן בפנים דהלישה והעריכה של החביתין היו קודם מתן שמן וא"כ שפיר יכול ללוש כולן יחד ואח"כ מחלק העיסה לחלות ועושה כל חלה וחלה מרביעית שמן:

וראיתי להתוס' מנחות ס"ז ע"ב ד"ה יצק שכתבו ג"כ כרש"י ז"ל דהלישה בפושרין של המנחות היתה קודם בלילה וז"ל שם שכך הוא הסדר תחילה נותן השמן בכלי ונותן הסולת ולש בפושרין ונותן שמן עליו ובולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה וקומץ עכ"ל אך הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שכתב בפי"ג מעה"ק ה"ו ז"ל נותן השמן בכלי ונותן הסולת ונותן על הסולת שמן ובולל הסולת ואח"כ לשה בפושרין ואופה עכ"ל היינו שבתחילה בולל ואח"כ לש בפושרין:

והנה לשיטת התוס' אתי שפיר ג"כ מ"ש תוס' פסחים ל"ח ע"ב ד"ה דכולי דכל שתחילתה עיסה אע"ג דסופה מטגנה בשמן חשיב לחם ומברכין עליה המוציא והוכיחו ממה דאמרינן שם דהיה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלו לאוכלו אומר המוציא כו' וקפסיק ותני כל המנחות אפילו מנחת מחבת ומרחשת אעפ"י שמטוגנת בשמן ומ"מ מברך המוציא ע"ש וכתב הרמ"א א"ח סי' קס"ח דאף להתוס' דוקא אם טיגנה אח"כ בשמן אבל אם נתן לתוכה שמן בשעת לישה לכ"ע אינו מברך המוציא דפת הבא בכסנין היא והגר"א ז"ל כתב שם לאותן השיטות דאם טיגנה בשמן אח"כ דאינו מברך המוציא ומשום דאזלינן בתר בסוף דלא תקשה ממנחות דמברך עליהן המוציא דהתם שמן מועט הוא והוי כמו אשוי ע"ש והנה התוס' דלא ס"ל כן הוא משום דס"ל דלוג שמן לעשרון לא חשיב מועט והנה האבן העוזר א"ח שם הקשה טובא על התוס' הא במנחות נותן השמן בשעת לישה ולא עוד אלא שכל השמן היה נותן אז ולא היה מטגן כלל בשמן רק מטגן בהשמן שנתן בשעת בלילה א"כ אפילו אי אזלינן בתר מעיקרא ג"כ אינו מברך המוציא שאינה תחילתה עיסה כלל ע"ש ובאמת לכאורה היא קושיא עצומה אך לפמ"ש התוס' במנחות אתי שפיר כיון דמתחילה לש בפושרין ואח"כ בולל בשמן א"כ נעשית עיסה קודם הבלילה ומש"ה מברך המוציא דאזלינן בתר מעיקרא ותחילתה עיסה ואי משום מתן שמן בכלי קודם עשייתה זה ודאי חשיב מועט וכמ"ש הגר"א ז"ל ומשום דעיקר השמן היה נותן בשעת בלילה:

אך יש לעיין על רש"י ז"ל ותוס' שהיה לש בפושרין קודם הבלילה מההיא דחולין ל"ו דבעי ר"ל צריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני ופירש"י ז"ל דצריד של מנחות היינו מקום שאין השמן נכנס לשם בשעת בלילה וא"כ אותו המקום לא הוכשר ע"י בלילה ע"ש ואי קודם בלילה לש בפושרין א"כ כבר הוכשרה כל העיסה וצ"ע:

והנה יש לחקור דזה דכל המנחות נילושות בפושרין באיזה מים מגבלה אי צריך דוקא מים של קודש דלכאורה אי לשה במים של חולין כי מקטיר אח"כ הו"ל חולין בעזרה ואי נימא דלשין אותה במים של קודש היינו במשקה בית מטבחייא לא תקשה על רש"י ז"ל מה שהקשיתי הוא כבר הוכשרה כל העיסה ע"י לישה דמשקין בית מטבחייא אין מכשירין כדאמרינן בפסחים ולפמ"ש בתוס' שם כ' ע"א דזה דאמרינן דתרגומא אדם לא קי"ל הכי] אך יש להוכיח דא"צ ללוש דוקא במים של קודש דהא אמרינן בר"פ כל המנחות באות מצה השאור בודה כו' רי"א אף זו לא היתה מן המובחר אלא מביא השאור מתוך ביתו ונותן לתוך המדה א"ל אף היא היתה חסרה או יתרה היינו דאם רכה היא שגבלה במים הרבה נמצאת יתירה ע"ש אבל משום חולין בעזרה לא חיישינן אע"ג דכשמביא השאור מתוך ביתו הרי היה מגבלה במים של חולין מיהו י"ל דדוקא התם דמיירי בשתי הלחם וחמץ שבתודה שאין גופן קרבין על המזבח שרינן מים של חולין דליכא הקרבת חולין בעזרה ואי משום איסור הבאת חולין בעזרה הרי כתבו התוס' מנחות פ"א ע"א ד"ה אם דכל שהוא צורך הקרבן אף חולין מותר להכניס לעזרה אבל במנחות שמקריבן על המזבח אפשר דלא שרינן ללוש במים של חולין ואף לר"י דס"ל בביצה ל"ט ע"א דמים ומלח בטלין בעיסה מ"מ י"ל דלכתחילה לא שרינן לעשות במים של חולין דאין מבטלין איסור לכתחילה מיהו אי נימא דצריך מים קדושים היינו שי"ל קדושת הגוף א"כ היה צריך ליטול מים מן הכיור דלא אשכחן מים שי"ל קדוה"ג חוץ ממי הכיור אך לא אשכחן דין זה בשום דוכתא דללוש המנחות צריך ליטול מים מן הכיור ובפשוטו היה לשין במים של חולין ולא תקשה מחולין בעזרה דלאחר לישה כשנותן העיסה לכ"ש מהני הקידוש של הכלי אף להמים ואף אי נימא דההיא דצריד של מנחות מיירי שלשה במשקה בית מטבחייא מ"מ עדיין קשה על רש"י ז"ל נהי דלא נתכשרה ע"י המים מ"מ אח"כ כשבולל בהשמן אפילו אם לא הגיע השמן לכל המנחה מ"מ תתכשר כולה כיון שכבר נעשית עיסה וכולה חיבור זה לזה ובזה אין חילוק בין משקה בית מטבחייא לשאר מים דז' משקין מחברין את האוכלין ונראה לומר דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בחומש דמנחת הסולת אינה באה עשר חלות וא"כ אין בה לישה בפושרין כלל מיהו במנחות נ"ז אמרינן דמנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה וכתבו בתוס' שם דשאר מנחות ידוע דמגבלן במים דשמנן מועט ובענין אחר אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וס"ד דאינו נותן מים עכ"ל והנה במנחת נסכים אי צריך עשר חלות לא שמענו ובהרמב"ם פי"ג מעה"ק בהנך דצריכין להיות י' חלות לא חשיב מנחת נסכים וכן במל"מ שם וכ"ש לרש"י ז"ל דכתב דמנחת הסולת א"צ להיות חלות לפי שאינה נאפית א"כ כ"ש מנחת נסכים ומ"מ אמרינן דנילושית במים א"כ מוכח דאף במקום דא"צ חלות מ"מ צריך לישה במים א"כ ה"ה מנחת הסולת וא"כ הדרא הקושיא על רש"י ז"ל וצ"ע:

ובפ' כל התדיר צ"א ע"א במתני' אמרינן אמר ר"ש אם ראית שמן שניתן ע"ג האישים כו' אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח כו' וכתב רש"י ז"ל ומותר מנחת כהן משיח לפי ששמנה מרובה ג' לוגין לעשרון ומתוך שהיא אפויה תחילה אין שמנה נבלע בפיתיה וצריך להקטיר המותר לעצמו עכ"ל והנה יש לעיין בפי' דברי רש"י ז"ל באיזה מתן שמן מיירי שהוא לאחר אפיה דאפילו לרש"י ז"ל ותוס' דבוללה כשהיא עיסה מ"מ קודם אפיה היא נבללת ואפשר דקאי אטיגון שמטגנה בשמן ואותו הטיגון הוא לאחר אפיה ואין השמן נבלע בתוכו ואיכא מותר שמן מן הטיגון וצריך להקטיר אותו המותר בפ"ע מיהו א"כ תקשה ממתני' למ"ד במנחות נ' ע"ב דמטגנה ואח"כ אופה וא"כ אותו השמן של הטיגון הוא קודם אפיה ואפשר דהאי שמן שכתב רש"י ז"ל קאי אבלילה וס"ל לר"ש כרבי דחלות בוללן היינו לאחר אפיה ואפשר דה"נ בחביתין דבוללן חלות וצ"ע [ובעיקר מ"ש רש"י ז"ל דמתוך שהן אפויות תחילה אין שמן נבלע בהן הוא להפך מ"ש התוס' מנחות ע"ה ע"א ד"ה שפיר דלאחר אפיה בולעות שמן טפי]:

כתב הש"מ מנחות ע"ו ע"א על הא דאמרינן דכל המנחות באות עשר עשר חלות ז"ל למ"ד מנחת חוטא מגבלה במים אף מנחת חוטא בכלל ולמ"ד חריבה ממש אין מנחת חוטא בכלל עכ"ל והנה יש לעיין דלפ"ז הא דאמרינן שם נ"ד ע"א מגבלה במים והיא כשרה אינה רק דאינה נפסלת רק דצריך לגבלה במים כדי לעשותה עשר חלות וקשה דא"כ איך אמרינן התם דפליגי אי כמות שהן משערין או לכמות שהן משערינן ואי ס"ל דלכמות שהן משערינן לא אמרינן דמגבלה במים והיא כשרה משום דהוי קומץ החסר ואי צריך לגבלה במים ולעשותה עשר חלות א"כ ודאי לא הוי קומץ החסר דמ"ש משאר מנחות דכל המנחות נילושות בפושרין ולא הוי קומץ חסר דכיון דצריך מדינא ללוש אותן קודם קמיצה ומזו העיסה אמרה תורה צריך לקמוץ א"כ ה"נ במנחת חוטא אי צריך קודם קמיצה ללוש אותה לעשותה חלות אמאי הוי קומץ חסר וע"כ דרק אינה נפסלת אי מגבלה במים אך דין עשר חלות לית בה וצ"ע:

ובמנחת קנאות אי צריך לגבלה במים לא שמענו בהדיא ולכאורה אי לא מגבלה במים תקשה הא דאמרינן במנחות נ"ד אין לך קשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא ואמאי לא חשיב ג"כ מנחת קנאות שהרי אף היא אינה טעונה שמן עוד יש לחקור אי מנחת קנאות טעונה עשר חלות:

[ובמנחת נסכים דפליגי תנאי אי מגבלה במים והיא כשרה או לא פסק הרמב"ם ז"ל דפסולה והקשה הקרן אורה מאי פסול יש בזה הא קי"ל כר"י דאמר כמות שהן משערינן וא"כ ליכא משום חסר ויתר ע"ש ודבריו ק"ל טובא דאדרבה התם בשאור כשמביא השאור מתוך ביתו ונותן לתוך המדה וממלא את המדה כיון דקי"ל דכמות שהן משערין שפיר דמי כיון דעתה הוא עשרון וליכא משום חסר ויתר אבל הכא במנחת נסכים הוי איפכא דמודד עשרון ואח"כ נותן לתוכו מים ומגבלו ואי כמות שהן עתה משערין א"כ הוי חסר או יתר]:

ובעיקר ממ"ש רש"י ז"ל בפ' כל התדיר צ"א ע"א דמנחת כהן משיח לפי ששמנה מרובה אין השמן נבלע בתוכה וצריך להקטיר השמן בפ"ע מוכח דיכול להקטיר מקצת השמן בפ"ע ולא נפסלת המנחה משום זה ולא הוי כחיסר שמנה והנה יש לעיין דבמנחות כ"ג איבעי לן קומץ שמיצה שמנו ע"ג העצים מהו חיבורי עולין כעולין דמי או לאו כעולין דמי ופי' רש"י ז"ל שם ב' פירושים ובלשון ראשון כתב דהאיבעיא היא אם לאחר שמיצה שמנו ע"ג העצים הניח הקומץ עליו אי חיבורי עולין היינו מה שהוא מחבר השמן לקומץ חשיב כעולין כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר או לא הוי כעולין ולא חשיב חיבור אל הקומץ והוי קומץ החסר ע"ש וקשה אמאי הוי קומץ החסר אי לא חשיב חיבור מ"ש ממנחת כהן משיח דמקטיר מקצת השמן בפ"ע לגמרי ולא חשיב מנחה שחסרה הא כמו קומץ החסר פסול ה"נ במנחת כהן משיח אם חסר כ"ש פסול כדאמרינן במתני' פ' השוחט והמעלה ק"ט ע"ב:

וי"ל דההיא דפ' כל התדיר מיירי במותר שמן של מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שיש בהמותר כזית א"כ כי מקטיר להמותר בפ"ע ג"כ שפיר דמי אבל בההיא דקומץ שמיצה שמנו ע"ג העצים מיירי שאין באותו השמן כזית דאי אפשר לחושבה להקטרה בפ"ע דאין הקטרה פחותה מכזית והאיבעיא היא רק אי חשיב חיבור כיון דהניח הקומץ ע"ג השמן וחשיב הקטרה אחת מיהו לפ"ז צ"ל דזה דאין הקטרה פחותה מכזית היינו שצריך להיות גוש אחד כזית אבל ב' חצאי זיתים אע"ג דמקריבן בב"א כיון דאינם חיבור זה לזה לא חשיב הקטרה דהא הכא הקומץ והשמן הרי מקטירן כאחד רק דאינו חשיב חיבור זה לזה כי מיצן על העצים ולפ"ז יש לעיין בלבונה הבאה בבזיכין וכן לבונה הבאה בפ"ע הא לבונה עשויה קרטין קרטין ואינן חיבור זה לזה כדאמרינן בחגיגה כ"ג הוסיף ר"ע הסולת והלבונה והקטורת כו' שאם נגע טבול יום במקצתן כו' וא"כ איך משכחת לה הקטרה בכזית וצ"ל משום דהכלי מצרפן דהא בעינן הקטרה מכ"ש כדאמרינן במנחות כ"ו מיהו למ"ד צירוף כלי דרבנן וכן לר"ש דס"ל שם דלא בעינן הקטרה מכ"ש צ"ע:

והנה הרקיקין של מנחת מאפה דטעונין משיחה ואמרינן במנחות דס"ל לר"ש מושחן כמין כ"י והשאר נאכל לכהנים וא"כ ע"כ הקמיצה מהני אף להשמן שנשאר בהלוג ואע"ג דבקמיצה בעינן שיהו מחוברין כדאמרינן בפ' הקומץ רבה כ"ד ע"א דכתיב והרים ממנו מן המחובר צ"ל דבשעת קמיצה מגע להו [כדאמרינן במנחות ק"ו ע"ב] ומשיחת הרקיקין כתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מעה"ק ה"ח יראה לי שלאחר אפיה מושחן וכן כתב רש"י ז"ל בחומש פ' תצוה ואי צריך במנחת מאפה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה הנה המל"מ בפי"ג מעה"ק הביא מחלוקת הראשונים בזה והביא דעת התוס' דרק מיציקה אימעיט מנחת מאפה אבל לא ממתן שמן קודם לעשייתה והיינו תוס' מנחות ע"ה ד"ה מה ע"ש אך יש לעיין ע"ז דמדברי תוס' מנחות נ"ה ע"א ד"ה כל מוכח להדיא דס"ל דלא בעי שהקשו שם על הא דאמרינן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו ואמרינן בפסחים הטעם משום דלישה איתא במקום זריזין והקשו הא מנחת מאפה לישתן ועריכתן בחוץ כלחם הפנים דהא לא בעי שמן עד לאחר אפיה ע"ש ומוכח דס"ל דאף מתן שמן בכלי קודם לעשייתה ג"כ לא בעי:

ב

כל המנחות שחיסר במידת סולתן פסול דכתיב מסלתה פרט לשחסרה ואם ריבה בסלתה היינו שהביא עשרון וחצי ג"כ פסול כדאמרינן במנחות ע"ו ע"ב דכל המנחות שריבה במידת עשרון פסול וכן בחיסר שמנה או שריבה שמנה פסול כדאמרינן במנחות י"א ע"א וזה דחיסר שמנה פסול מפקינן מקרא דכתיב משמנה פרט לשחסרה וזה דריבה שמנה פסול כתב רש"י ז"ל שם משום דדינה בלוג דכתיב למנחה ולוג שמן ע"ש וזה דריבה במידת עשרונן דיפסול כתב רש"י ז"ל במנחות ע"ו ע"ב דמיירי שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה וטעמא דפסול כתב שם רש"י ז"ל ב' לשונות חדא משום דכשריבה הוי הקומץ נקמץ החצי מן היתר והחצי נקמץ מן העשרון והו"ל קומץ חסר ועוד דגזיה"כ דג' עשרונות לפר ושנים לאיל ואסור לשנותו והתוס' שם השיגו על טעם הראשון דהא אמרינן דקומץ בדעתו דכהן תליא ואעשרון קא קמיץ ע"ש והנה בעיקר יש לעיין היכא מיירי הכא אי שקידש כל העשרון ומחצה בכ"ש תיפוק ליה דפסול משום דאין כ"ש מקדשין אם יש שם יותר מכשיעור כדאמרינן בס"פ לולב וערבה גבי אין שיעור למים וא"כ לא נתקדש כלל כדאמרינן שם ואי מיירי שלא נתן העודף בכ"ש או שנתן בזה אחר זה שכבר נתקדש השיעור בכ"ש מ"מ העודף ודאי לא נתקדש דאין כ"ש מקדשין יותר מהשיעור א"כ ודאי הוי קומץ חסר כיון דאיכא בהקומץ קצת מן החולין ומה שייך כאן קומץ בדעתיה דכהן תלי וע"כ צ"ל דמיירי באומר שיתקדש עשרון אחד מעשרון ומחצה דכה"ג קדיש כולה משום דהוי כמו לאחריות וכמ"ש תוס' זבחים ל' ע"א ד"ה דבריו על הא דריבה שמנה דאמרינן שהפריש לה ב' לוגין דמיירי בכה"ג בהקדיש לוג אחד מב' לוגין (מיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע דמיירי בכה"ג] ואי מיירי הכא שריבה סלתה קודם בלילה א"כ תי"ל דפסול משום דאינו ראוי לבילה דע"י זה שריבה סלתה הבלילה יותר עבה כדאמרינן בפ' המנחות והנסכים דמנחת פרים ואילים שנתערבו במנחת כבשים עד שלא בלל פסול משבלל כשר וכתבו בתוס' שם דהיינו כרבנן דפליגי עליה דר"י וס"ל דאין עולין מבטלין זא"ז ומש"ה אם נתערב משבלל כשר ולא הוי ריבה שמנה ומ"מ בנתערב קודם שבלל פסול משום דאינו ראוי לבילה ע"ש ומוכח אע"ג דפסול דריבה שמנה ליכא הכא דאין עולין מבטלין זא"ז וכל היכא דאיתא לשמן בתר מנחה דידיה שדינן ליה מ"מ עד שלא בלל פסול דמקרי אינו ראוי לבילה כיון דזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה ואם יבלול לאחר שנתערבו תהיה זו בלילתה יותר רכה וזו בלילתה יותר עבה מש"ה פסולות ומוכח דזהו פסול בפ"ע מה שהבלילה יותר עבה או רכה מהצריך א"כ ה"נ בריבה סלתה קודם הבלילה אם לא ריבה גם השמן א"כ בלילתה יותר עבה דמה לי אם מיעט בשמן או שריבה בסולת דבשניהם הבלילה היא יותר עבה ופסולה ואם יוסיף גם שמן א"כ הוי ריבה שמנה דפסול מטעם זה:

מיהו נראה דפסול דבלילתה יותר עבה או רכה שייך רק במנחת נסכים ומשום דאינה כבלילתה הראויה לה דבמנחת נסכים ליכא מתן שמן אחרינא חוץ מבלילה וכנראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מעה"ק דאינה בכלל שאר מנחות דטעונות ג' מתנות שמן ורק בולל בכל הג' לוגין וא"כ י"ל בלילה ידועה ואם עושה בלילתה יותר עבה או רכה פסולה אבל בשאר מנחות דיש בהן ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתה אין שיעור להבלילה כלל בכמה יבלול ובכמה יעשה יציקה ויכול לבלול בכמה שירצה ובהשאר יעשה יציקה וא"כ אין שיעור לבלילתה להיות יותר עבה או יותר רכה שהרי יכול לעשות כמה שירצה ולא שייך פסול זה בשאר מנחות כלל מיהו ממ"ש רש"י ז"ל בטעם השני משום דכתיב ג' לפר ושנים לאיל והוי עיכובא נראה דאף הכא מיירי במנחת נסכים וא"כ קשה ל"ל לטעם זה תיפוק ליה משום דבלילתה יותר עבה:

ובריבה שמנה דפסול י"ל אותן ב' טעמים שכתב רש"י ז"ל בריבה סלתה דהטעם משום דהוי קומץ חסר שייך אף בריבה שמנה דהא הקומץ הוא מסלתה ומשמנה דקומץ ממקום שנתרבה שמנה כדאמרינן בסוטה י"ד והקומץ מתיר שאר השמן כמו הסלת מיהו ברש"י מנחות י"א במתני' דריבה שמנה פסול כתב רק הטעם משום דדינה לוג כדכתיב למנחה ולוג שמן והיינו כטעם השני בריבה סלתה דג' לפר לעיכובא שלא יותיר ה"נ לוג שמן דוקא שלא יותיר וזה שלא כתב רש"י ז"ל הטעם הראשון כמו בסולת דהוי קומץ החסר י"ל דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב במנחות כ"ג ע"א בההיא דקומץ שמיצה שמנו ע"ג העצים בלשון השני שם דהאיבעיא הוא אי צריך להקטיר העצים עם הקומץ או לא חיבורי עולין היינו שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן עכ"ל היינו דלפי פי' זה שמן שבקומץ אע"ג דצריך לקמוץ ממקום שנתרבה שמנה דכתיב מסלתה ומשמנה ואם קמץ שלא ממקום השמן פסול מ"מ השמן שבקומץ חשיב רק חיבורי עולין ואיבעי' דלא איפשיטא היא במנחות שם אם נחסר מאותו השמן שבקומץ אם יש בזה פסול דקומץ חסר וה"נ אם בהשמן שבקומץ יש קצת מן המותר וא"כ אותו קצת הוי כמו חסר מ"מ כיון דבסולת של הקומץ אינו חסר רק בהשמן אינו ברור אי חשיב בשביל זה קומץ חסר ומש"ה לא כתב רש"י ז"ל הטעם בריבה שמנה משום דהוי קומץ החסר מיהו יש לחלק קצת בין נחסר אחר קמיצה לחסר בשעת קמיצה]:

והנה לפי טעם הראשון ברש"י ז"ל בריבה סלתה דפסול משום דהוי קומץ החסר יש לעיין מהא דאמרינן בר"פ כל המנחות באות מצה בשתי הלחם ולחמי תודה דמביא השאור מתוך ביתו ונותן לתוך המדה וממלא את המדה אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתירה ע"ש ומאי איכפת לן אי הוי יתירה הא בשתי הלחם ולחמי תודה לא שייך האי טעמא דליכא קמיצה וא"כ מאי איכפת לן ביתר ואפשר דבשתי הלחם ולחמי תודה איכא פסול אחר בריבה סלתה כיון דאם נפרס הלחם פסול דבעינן חלות שלמות וכיון דבכל חלה איכא מקצת של חולין הוי כמו נפרס לחמה דהסולת של קודש אינו לחם שלם (ועיין בפ' התודה ע"ח ע"ב]:

ובמנחות נ"ד ע"א אמר ר' אילא אין לך קשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא ר"י בר אבדימי אמר מנחת חוטא מגבלה במים והיא כשרה ותלינן שם פלוגתייהו אי כמות שהן משערין או לכמות שהן משערין ופי' רש"י ז"ל כמות שהוא עכשיו משערינן לקומץ הו"ל קומץ מעליא ור"א סבר לכמות שהן כאילו היתה קמח משערינן ונמצא יתר או חסר עכ"ל והנה יש לעיין אי כמות שהן משערינן אמאי כשר נהי דהקומץ קומץ מעליא הוא מ"מ העשרון הרי נתרבה לאחר שגבלו במים וכיון דכמות שהוא עתה משערינן א"כ הוא יתר מעשרון ואם ריבה במידת העשרון פסול דעשרון דוקא שלא יחסיר ולא יותיר וצ"ע:

ובחיסר שמנה דאמרינן שאם חיסר כ"ש פסול הקשו בתוס' מנחות כ"ג ע"א ד"ה הוא בקומץ מנחת חוטא ששמנו כו' דכל עצמו משכשכו בשירי הלוג והיינו משירי הלוג של מנחות והקשו הא אמרינן דשמן מיעוטו מעכב את רובו א"כ אי ניתותר מעט שמן מן הלוג נפסלת המנחה ותי' דלא ניתנה תורה למה"ש ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן עכ"ל:

והנה בתרומות פי"א משנה ח' אמרינן דהמערה שמן של תרומה מכד לכד לאחר שעירה כשהטיף ג' טיפין טפה אחר טפה יכול לתת לתוכו חולין אע"ג דנשאר קצת שמן וא"צ למצות ובירושלמי שם איבעי לן הדין לוג שמן של מצורע אי צריך להחזיר ופי' הק"ע שם דכשמודד השמן מלוג של חול לתוך לוג של מצורע אי צריך למצות הלוג אחר הטפת ג' טיפין ואמרינן שם דאי נימא צריך להחזיר אם לא החזיר עובר משום חסרון דהוי חיסר שמנה ואי א"צ להחזיר אם החזיר עובר משום יתרון דכיון דא"צ למצות א"כ שיעור לוג הוא בלא מיצוי ואם מיצה הוי יתר שמנה ע"ש ולפי גירסת הגר"א ז"ל שם מסקינן דא"צ להחזיר ואם החזיר עובר משום יתרון דשיעור לוג הוא כדרך בני אדם לערות בלא מיצוי וזהו שיעור לוג האמור בתורה ולפ"ז בההיא דמנחות דמשכשכו בשירי הלוג א"צ לטעם דלא ניתנה תורה למה"ש דאדרבה אינו רשאי למצות הלוג דהוי ריבה שמנה ודוק:

וזה דאמרינן הדין לוג שמן של מצורע אי צריך להחזיר היינו כשמודד מלוג של חול ללוג של המצורע אי צריך למצות הלוג כמ"ש המפרשים ז"ל שם נראה דבלוג שמן של מצורע אינו יוצק השמן תכף להלוג אלא דמלוג אחר של חול מערה לתוך הלוג של מצורע ובמנחות לא אשכחן דמערה מלוג ללוג אלא תכף נותן לתוך לוג של קודש ונראה דבמצורע צריך דוקא בכה"ג לפי מה דמסקינן דא"צ למצות היינו דשיעור לוג האמור בתורה הוא לוג בלא מיצוי א"כ בשאר מנחות שפיר נותן השמן תכף ללוג של קודש כיון דצריך אח"כ לערות הלוג לתוך המנחה וכיון שהוא מערה בלא מיצוי נמצא דבהמנחה ליכא יתר שמן אבל בלוג שמן של מצורע דכל העבודות הן בהלוג עצמו וא"צ לערות לכלי אחר א"כ כיון דשיעור לוג בתורה הוא לוג בלא מיצוי אם ימדוד תכף לתוך הלוג שלו נמצא דהוי יתר שמן ומש"ה צריך למדוד לתוך לוג אחר וממנו מערה לתוך הלוג של המצורע בלא מיצוי:

ובריבה לבונתה דפסול אמרינן במנחות י"א ע"ב דהוא שהפריש לה ב' קמצין וראיתי באור שמח פי"א מעה"ק שכתב דאם הפריש קומץ וב' קרטין אע"ג דשיעור ב' קרטין כשר דיעבד מ"מ לפסול בעינן ב' קמצים שלמים ע"ש ולענ"ד נראה דזה דאם הפריש ב' קמצים פסול היינו שהפריש ב' קמצים מיוחדים אבל אם הפריש שיעור גדול של לבונה שיעור של ב' קמצים כיון דלא חלקן לשנים אינו נפסל בזה וראיה מדאמרינן בירושלמי שקלים פ"ו הלכה ח' דהלבונה של הבזיכין צריכים להיות בקומצו של כהן גדול והיינו בקומצו של הגדול שבכהונה שמלא קומצו הוא יותר גדול כמה שפי' המפרשים ז"ל שם משום דלא ידעינן איזה כהן יתרמי בשעת סילוק הבזיכין צריך להיות שיעור כזה שודאי יהיה שיעור קומץ באיזה כהן שיתרמה אז ע"ש ואמאי אדרבה שמא יתרמה כהן קטן שיהיה אצלו שיעור ב' קמצים ויהיה פסול משום ריבה לבונתה ומזה נראה לכאורה דכל שאינו מחלקן לב' קמצים אין בו משום יתור לבונה:

ובמתנדב מנחה אחת של כמה עשרונים במדת השמן איכא פלוגתא במנחות פ"ח ע"א אי צריך רק לוג או דבעינן לוג לכל עשרון ובענין הלבונה כתב המנחת חינוך מצוה קט"ז בפשיטות דצריך קומץ לכל עשרון ולא ידעתי מקורו והנה אי נימא דכל עשרון טעון קומץ לבונה א"כ לד"ה היא דלא מצינו פלוגתא רק בשמן ופליגי התם בקראי מר דריש מדכתיב למנחה ולוג שמן ומר דריש מדכתיב עשרון בלול בלוג ובלבונה לא אשכחן פלוגתא ובפ' התכלת נ"ב גבי חביתי כ"ג כשבאה משל יורשין ושלמה היתה קריבה בשחרית ושלמה בין הערבים דהוכפלה סלתה איבעי לן אי הוכפלה לבונתה מדהוכפלה סלתה הוכפלה לבונתה או דלמא מאי דגלי גלי וכן אם הוכפלה שמנה ומייתינן התם ברייתא דהוכפלה לבונתה ולא שמנה ומקשינן שם מ"ש לבונתה דהוכפלה ומ"ש שמנה דלא הוכפלה ע"ש ולכאורה יש ללמוד משם דזה בזה תלוי דכל שהוכפלה לבונתה הוכפלה שמנה וכן איפכא דהא מקשינן מ"ש לבונתה דהוכפלה ומ"ש שמנה דלא הוכפלה א"כ ה"נ למ"ד במנחה של ב' עשרונים הוכפלה שמנה דצריך ב' לוגין ה"נ הוכפלה לבונתה וטעונה ב' קמצים אך באמת יש משם ללמוד להפך דהא איבעי לן התם אי הוכפלה שמנה וכן לבונתה ואע"ג דהוכפלה סלתה ואיבעי לן כיון דהוכפלה סלתה הוכפלה לבונתה או דלמא מאי דגלי גלי כו' היינו אם יש ללמוד מסברא מדהוכפל דבר אחד הוכפלו אידך או אמרינן דמאי דגלי גלי ובשמן ולבונה ליכא קראי דהוכפלו ומדאשכחן בברייתא דהוכפל לבונתה ואע"ג דליכא קרא על לבונה וע"כ דאמרינן מסברא דהוכפלה סלתה הוכפלה לבונתה א"כ שפיר מקשינן בגמרא דנימא כן אף לשמן ומ"ש לבונה דהוכפלה ומ"ש שמן דלא הוכפל כיון דעל שניהם ליכא קראי ומסקינן שם דברייתא אבא יוסי בן דוסתאי היא ולא הוכפלה לא שמנה ולא לבונתה וכן לרבנן היינו דמסקינן שם דאע"ג דהוכפלה סלתה מקראי לא אמרינן בשביל זה מסברא דהוכפלו אף שאר דברים דמאי דגלי גלי א"כ ה"נ במנחה של כמה עשרונים דילפינן מקרא דהוכפלה שמנה אין ללמוד שהוכפלה אף לבונתה דמאי דגלי גלי:

ובפ' הרי עלי עשרון ק"ו ע"ב בפלוגתא דרבי ורבנן באומר פירשתי מנחה של עשרונים וא"י כמה דס"ל לרבנן דמביא מנחה של ס' עשרון ורבי ס"ל דמביא מנחות של עשרונים מא' ועד ס' ואמרינן דפליגי בקטן והביא גדול אי יצא דלרבי אם נדר מנחה של פחות מס' עשרונים אי מביא של ס' לא יצא ומקשינן שם והא איפלגו ביה חד זימנא קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא ומשנינן אצטריך סד"א בהא קאמרי רבנן דאידי ואידי קומץ הוא אבל התם דנפישי אימורים אימא מודו ליה לרבי כו' ואי אמרינן דהמביא מנחה של ס' עשרון צריך ס' קמצים לבונה א"כ במנחה ג"כ הרי נפיש לבונה שמקריב לבונה יותר ממה שנדר וא"כ מ"ש מאימורים:

ולדברי המנחת חינוך יש לחקור הא דאמרינן בלבונה של המנחה דקומץ בתחילה ב' קרטין בסוף היינו דבדיעבד סגי בב' קרטין במתנדב מנחה של כמה עשרונות אי סגי בדיעבד ב' קרטין לכל עשרון ועשרון וגם יש לחקור זה דהקטרת הלבונה מתרת המנחה אם כל קומץ לבונה מתיר עשרון אחד או כל הקמצים מתירים את כל העשרונים ונ"מ לענין מחשבה אם פיגל בקומץ אחד של לבונה אי חשיב חצי מתיר:

ג

והנה בהקרבת המנחה דמקטיר הקומץ והלבונה יש לחקור למ"ד אין הקטרה פחות מכזית ואם הקטיר קומצה פעמי פעמים פסול דבעינן הקטרת כזית בפעם אחת אם הקטיר חצי זית קומץ וחצי זית לבונה כאחת אי מצטרפי למהוי הקטרה ובמנחות שאינן נקמצות כגון מנחת כהנים נראה דפשיטא דמצטרפי חצי זית סולת וחצי זית לבונה כיון דכולה כליל דאין לה מתירים ואין חילוק בה בין סולת ללבונה דכולה מנחה אחת היא אע"ג דב' מינים הם שזה סולת וזה לבונה מ"מ מצטרפי למהוי הקטרה אחת דהא בכל קומץ איכא סולת ושמן דהא קומץ ממקום שנתרבה שמנה ואי אין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית אמרינן דהקטיר קומצה פעמים כשרה אלמא דמצטרפי סולת ושמן למהוי הקטרה אחת כיון דכולה קומץ הוא א"כ ה"נ במנחת כהנים דכולה אחת היא ואין בה חילוק בין הסולת ללבונה מצטרפי רק במנחות הנקמצות דהקומץ והלבונה הם המתירים וי"ל ב' מתירים קומץ מנחה וקומץ לבונה יש לחקור אי צריך שיעור הקטרה מכל מתיר או שמצטרפים לשיעור הקטרה ולכאורה יש להביא ראיה דהא קיי"ל דלבונה בדיעבד סגי בב' קרטין ואיך מקטיר להו הא אין הקטרה פחותה מכזית וע"כ דמצרף לה עם הקומץ ומקטירן כאחת מיהו אפשר לומר כיון דשיעור לבונה ב' קרטין בדיעבד חשיב בהו הקטרה אע"ג דליכא כזית כיון דזהו שיעורן וזה דאמרינן בפ' השוחט והמעלה ק"ט ע"ב הקומץ והלבונה שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב ופי' רש"י ז"ל דמיירי בלבונה של מנחה אלמא דאף בלבונה לא חשיב הקטרה פחות מכזית י"ל דבחוץ שאני כמ"ש התוס' זבחים ק"ח ע"ב ד"ה לא דאף אי מהדרינן פוקעין בפחות מכזית בחוץ אינו חייב אלא בכזית משום דכתיב אותו:

והקטרת הקומץ והלבונה אי צריכה להיות בכ"ש דוקא אשכחן פלוגתא דר"ש ורבנן בפ' הקומץ רבה כ"ו ע"א והרמב"ם ז"ל פסק דהקומץ והלבונה שנתנן ע"ג האשים בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל כשר והקשו המפרשים ז"ל הא אמרינן במנחות שם דהך ברייתא דקתני דכשר בין ביד בין בכלי אתיא כר"ש אבל לרבנן הא תניא התם בקומץ דמעלהו ומקטירו דוקא בכ"ש ותירץ הקרן אורה דרק העלאה לראשו של מזבח צריך להיות בכ"ש אבל ההקטרה א"צ כ"ש ע"ש:

והנה עוד יש להקשות על הרמב"ם ז"ל מההיא דמנחות כ"א ע"ב דאמרינן שם יכול האומר הרי עלי מנחה יביא מלח מתוך ביתו כדרך שמביא לבונה מתוך ביתו כו' או כלך לדרך זה נאמר הביא מנחה והביא מלח ונאמר הביא מנחה והביא עצים כו' נראה למי דומה כו' או כלך לדרך זו דנין דבר הבא עמה בכלי אחד מדבר הבא עמה בכלי אחד כו' דמלח בא עם הקומץ בכלי ויש לעיין למה צריך המלח לבוא עם הקומץ בכלי ובשלמא אי אמרינן דהקטרת הקומץ צריכה להיות מכ"ש א"כ שפיר צריך המלח להיות עם הקומץ בכלי שהרי צריך למולחו קודם הקטרה וכשמקטירו עם המלח הרי שניהם בכלי אבל אי נימא דרק העלאה לראשו של מזבח צריך להיות בכ"ש אבל ההקטרה א"צ כ"ש א"כ אמאי צריך המלח להיות עם הקומץ בכלי הא הקומץ מולחין בראשו של מזבח מנחות כ"א ע"ב] והרי שם יכול ליטלו מכ"ש ולמולחו ולהקטירו בלא כ"ש ואין לומר דע"כ צריך למלוח בכ"ש דהמלח גופא טעון קידוש כלי דבלא"ה אין לו אלא קדושת דמים דהא במליחת איברים ודאי אינו צריך להיות בכ"ש דמולח את האבר כמו שהוא ומקטירו וע"כ דע"י זה דזורק המלח על האבר נחית להמלח קדושת הגוף דבטל אגב האבר וכדאמרינן במנחות כ"א ע"ב מקרא דוזרקו הכהנים עליהם מלח והעלום עולה לה' דהאבר יום המלח קרוי עולה] וכן אמרינן בתוספתא מנחות לראב"ש דס"ל דקומץ אינו טעון קידוש כ"ש דכיון שקמצו מכ"ש מלחו ונתנו ע"ג האשים כשר וא"צ המלח להיות בכ"ש ומוכח מזה דלרבנן אף ההקטרה צריכה להיות מכ"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"א דמנחות משנה ג' ז"ל והקומץ והלבונה עצמם הן כמו הדם והאימורים מן הזבח והשיריים מן המנחה כמו הנותר בבשר הזבח כו' עכ"ל וכן כתב שם פ"ב דמנחות משנה א' כבר זכרנו שהקומץ והלבונה כמו האימורים מן הזבח וכבר נתבאר בשני דזבחים שאם חשב להקטיר לבונה למחר שהיא כמו מקצת האימורים כו' ויש לעיין מנ"ל להרמב"ם ז"ל דקומץ ולבונה לבד שהם מתירים את המנחה י"ל ג"כ דין אימורים ונראה דנפקא ליה מהא דאמרינן במנחות כ"ו ע"ב דהקומץ והלבונה ומנחת כהנים כו' נתרבו לאהדורי פוקעין שלהם מקרא דזאת תורת העולה ריבה ע"ש ואי אין לקומץ רק דין דם דהקטרת הקומץ הוי כזריקת דם דמרצה ומתיר השיריים א"כ תסגי בשתצית האור ברובו דמשתצית האור ברובו חשיב הקטרה והורצה והותרו השיריים ומה צריך עוד יותר דהזריקה כבר גמרה משתצית האור ברובו וע"כ דיש לקומץ גם דין אימורים והוי כשאר אברים ופדרים דיש בהם מצות עיכול דנפקא לן מאשר תאכל האש את העולה וצריך לאהדורי פוקעיהן והנה בזה אתי שפיר הא דאיבעי לן במנחות שם קומץ שסדרו וסידר עליו את המערכה מהו דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך והדר איבעי לן באברים שסידרן וסידר עליהם את המערכה על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים או דלמא כיון דכתיב קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי הכי עביד כו' וקשה אמאי לא איבעי לן ג"כ בקומץ שסידר עליו את המערכה כה"ג אי על העצים דוקא או לא וכבר עמדו בזה מן האחרונים ז"ל ולפ"ז אתי שפיר דקרא דעל העצים אשר על האש כתיב בעולה היינו דאברים ופדרים צריכים להקטיר על העצים וזה דקומץ צריך להקטיר על העצים הוא רק משום דיש לקומץ ג"כ דין אברים ופדרים אבל מדין דם דיש להקומץ לא נפקא לן מהאי קרא דצריך על העצים וא"כ לפ"ז אי לא נתן הקומץ על העצים כיון דמדין דם לא איכפת לן ורק מדין אימורים צריך על העצים א"כ היה הקומץ מרצה והותרו השיריים דקרב המתיר ומש"ה איבעי לן התם בקומץ אי דרך הקטרה בכך אי לא נתנו על העצים ולפי טעם זה אף מדין דם לא מהני דלא הוי הקטרה דאי לאו דרך הקטרה הוא אינו מרצה כלל וכדאמרינן במנחות ט"ז ע"ב בהקטיר שומשום ע"מ לאכול שומשום דאם אין דרך הקטרה בכך הוי כמנחה שלא הוקטרה ע"ש:

ד

והמנחות שאינן נקמצות וכולן כליל הן מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ובמנחת חוטא של כהנים איכא פלוגתא דר"ש סבר דנקמצת אבל לכ"ע אינה נאכלת ומנחת עכו"ם למ"ד שלמי עכו"ם עולות הן אף מנחותיהן כליל כ"כ רש"י ז"ל מנחות ע"ג ע"ב ויש לחקור במנחות עכו"ם אם ג"כ אין נקמצות או דרק שהן כליל והוו כמו מנחת חוטא של כהנים לר"ש:

ומעשי מנחות אלו הנה מנחת כהנים שוה מעשיהם למנחת ישראל ואין שום חילוק ביניהם והחילוק הוא רק בהקרבתן אך מנחת כהן משיח שונה מעשיה לגמרי משאר מנחות דכל המנחות מדת שמנן הוא לוג לעשרון ומנחת כהן משיח שהם חביתי כ"ג הם ג' לוגין לעשרון ובזה היא שוה למנחת נסכים של כבש ועושין מן העשרון י"ב חלות ומקריבין ו' חלות שחרית וששה בין הערבים ולדעת הרמב"ם ז"ל כל החלות חולקין לשנים ומקריבין י"ב חצאי חלות שחרית וי"ב חצאין בין הערבים:

ובמנחות ע"ו ע"א אמרינן כל המנחות שריבה במידת חלתן או שמיעט כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כ"ג די"ב חלות הם לעכב ופי' רש"י ז"ל שם ב' לשונות בלשון ראשון שריבה במידת חלתן שעשה החלות גדולות שלא עשה מהן אלא ז' או ח' חלות ומיעט היינו שעשה החלות קטנות ועשה י"ב או י"ג חלות ענין אחר שריבה במידת חלתן היינו שהוסיף במנין החלות ע"ש ויש לחקור בלחם הפנים וחביתי כ"ג שריבה במדת חלתן או שמיעט מהו הפסול שלהם אי מטעם דהחלה אין לה שיעור הראוי לה שהיא יותר גדולה או יותר קטנה א דבזה ליכא קפידא ורק אמנינא קפדינן לעיכובא דאם ריבה או מיעט פסול ונ"מ אם עשאן י"ב חלות רק שלא היו שוות אלא אחת גדולה ואחת קטנה ונראה דבלחם הפנים ודאי אם לא היו שוות פסול משום דכתיב שתי עשרונים תהיה החלה האחת וכתיב חוקה לעכב דבלחם הפנים כתיב תרתי בקרא שיעור החלה וגם מנינן שתי מערכות שש המערכת אבל בחביתי כ"ג דלא כתיב בקרא לא שיעור החלה ולא מנינן מיהו שצריכים להיות י"ב ילפינן חוקה חוקה מלחם הפנים א"כ רק דצריך להיות י"ב חלות אבל שיהיו שוות אפשר ליכא קפידא ואי נימא דרק אמנינא קפדינן לא תקשה קושית התוס' שם ד"ה שריבה איך יכול לכוין בחביתי כ"ג שיהיו החלות שוות הא מחלקן ביד ע"ש דמנ"ל דצריכות החלות להיות שוות:

ובתוספתא פ"ח דמנחות אמרינן דשתי הלחם ולחם הפנים שריבה במידת חלתן או שמיעט במדת חלתן או שהיתה מדה חסרה מחברתה היינו שלא היו החלות שוות פסולות וחביתי כ"ג לא הוזכרו שם מיהו התם קתני ג"כ דכל המנחות כן שריבה במדת חלתן או שמיעט או שהיתה מדה חסרה מחברתה פסולות ובזה ודאי פליג אגמרא דידן דהא אמרינן דכל המנחות שריבה במדת חלתן כשרות ובירושלמי פ"ק דיומא אמרינן דילפינן דבר שאינו מעכב מדבר המעכב חביתין מלחם הפנים לי"ב חלות ע"ש דבחביתין אין הי"ב חלות מעכבות וא"כ ג' מחלוקת בדבר לתלמודא דידן בכל המנחות אין מדת החלות מעכבות חוץ מלחם הפנים וחביתי כ"ג ולהתוספתא בכל המנחות מדת החלות מעכבות ולהירושלמי אף בחביתין אין מדת החלות מעכבת:

ובהקרבת החביתין פליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל דלהראב"ד מקריבו ו' חלות שחרית וששה בין הערבים ולהרמב"ם חוצה כל חלה לשנים ומקריב י"ב חצאין שחרית י"ב חצאין בין הערבים והראב"ד תמה שם על הרמב"ם כיון דהתורה אמרת מחציתה בבוקר א"כ צריך להיות מחצה מכוון שלא יוסיף ולא יגרע ואי מחלק כל חלה לשנים אי אפשר לכוון אלא באומד ע"ש והנה יש לעיין על הראב"ד ז"ל הא הלבונה שמחלק חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערבים ודאי אינו יכול לכוין שיהא החצאין שוות וע"כ באומד ומ"ש הלבונה מהחביתין מיהו נראה לומר דבלבונה ליכא קפידא דלא בעינן קומץ מכוון דבשל מנחות דצריך קומץ לבונה אם הביא יותר מקומץ כשר ורק אם הפריש ב' קמצים פסול אבל קומץ ומחצה כשר א"כ כיון דאין שיעור מכוון להלבונה ה"נ אין שיעור מכוון להמחצה בבוקר ובין הערבים ואי מקריב שחרית יותר ובין ערבים פחות לא איכפת לן והנה המל"מ כתב שם דבזה מודה הראב"ד ז"ל דאופה כל הי"ב חלות שחרית והקשה עליו למה צריך לאפות כולן בבוקר יאפה ו' חלות שחרית ויקריב ו' חלות בין הערבים ויקריב וכתב המל"מ דבאמת יכול לעשות כן רק אם ירצה יאפה כל הי"ב חלות בבוקר ע"ש ונראה לענ"ד דלהראב"ד ז"ל דמקריב ו' חלות שחרית ו' בין הערבים צריך ג"כ לאפות ו' חלות שחרית ו' בין הערבים דבעינן האפיה סמוך להקרבה כדאמרינן בירושלמי שקלים פ"ז הלכה ג' תופיני בשעת הבאה ולא בשחרית תופיני כו' היינו שצריך לאפות סמוך להבאה ולא שחרית והקשו שם בהירושלמי מההיא דהעמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיה בשחרית אלמא א"צ לאפות סמוך להקרבה ותי' להחם חמין לרבוכה] ומשום דבעינן שיהיו נאה בשעת הקרבה והנה בהירושלמי יומא שהבאתי דילפינן דבר שאינו מעכב מדבר המעכב חביתין מלחם הפנים לי"ב חלות יש מהמפרשים שפי' שם דלא פליג הירושלמי אתלמודא דידן די"ב חלות מעכבות בחביתין רק דס"ל דיכול לקדשן לחצאין ו' חלות שחרית ו' בין הערבים וא"כ האפיה היא ג"כ לחצאין ונמצא דליכא י"ב חלות כאחת אלא ו' שחרית כו' וזה דאמר הירושלמי דבחביתין אין י"ב חלות מעכבות היינו שאין מעכבות שיהו כל הי"ב חלות כאחת ע"ש ואפשר דזה מקור להראב"ד ז"ל דחזינן מהירושלמי דלכתחילה צריך להיות כל הי"ב חלות יחד ולזה ילפינן מלחם הפנים רק דבלחם הפנים מעכב ובחביתין אינו מעכב ומש"ה ס"ל אף להראב"ד ז"ל דאופה כל הי"ב חלות שחרית אע"ג דאינו מקריב רק ו' שחרית ו' הערבים דזה מצוה מיוחדת שיהו כל הי"ב חלות כאחת:

והנה כשמת כ"ג ולא מינו אחר תחתיו אמרינן דהחביתין באין משל יורשים או משל ציבור והתוס' מנחות נ"א ע"ב ד"ה שתהא כתבו על הא דדרשינן שם מקרא דכליל תקטר שתהא כולה בהקטרה והיינו שלא יעשה לה שיריים דהא דאמרינן שם לקמן ור"י האי כליל תקטר מאי עביד ליה היינו דלר"י כיון דבאה משל יורשים א"כ פשיטא דכולה כליל כיון שהיא מנחת כהנים ולא אצטריך קרא אלא לר"ש דס"ל דבאה משל עולם ע"ש והנה יש לעיין הא אף לר"י אצטריך קרא דכליל תקטר היכא שאי"ל בנים לכ"ג וירשתו בתו דבשביל מנחת כהנים אינו שייך שתהא כולה כליל דהא קי"ל דמנחת כהנת נאכלת וא"כ אצטריך קרא לחביתי כ"ג שיהו כליל בהקטרה וצ"ע ומזה יש להוכיח דזה דאמרינן דאם מת כ"ג מנחתו קריבה משל יורשין אין זה תלוי בדין ירושה ואם אין לו בנים קריבה משל אחין אע"ג דאין יורשין אותו מיהו המנחת חינוך כתב סי' קל"ו דאף מקרבת חביתין ולפי דברי המנחת חינוך יקשו דברי התוס' הנ"ל וצ"ע:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה