מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט
סימן ז
ד' עבודות המתיר
א
עבודות המתיר הם שחיטה קבלה הולכה וזריקה והם העבודות שמחשבה מועלת בהם וכנגדן במנחה קמיצה קידוש כלי הולכה והקטרה וזה דשחיטה חשיב מתיר אמרינן במנחות ט"ז ע"ב משום דדם סכין מקדש ליה והבא לקדש כבא להתיר דמי וראיתי להתוס' זבחים ק"י ע"א ד"ה ואי שכתבו וצ"ע אי שחט סימן אחד וקבל את דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן משרא שרי ומיהו הא פשיטא אי לא גמר אח"כ שחיטתו לא שרי עכ"ל היינו שהתוס' נסתפקו כאן בקיבל לאחר ששחט סימן אחד אי כשר הדם לזריקה ובמעילה ה' ע"א ד"ה היתר כתבו ז"ל וא"ת למ"ד היתר שחיטה שנינו שחט בצפון וקיבל בדרום אמאי מועלין כיון שנעשית השחיטה בהיתר וי"ל דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה דהשתא לא נגמרה השחיטה בהכשר עכ"ל ומוכח להדיא דס"ל תוס' הכא דיכול לקבל הדם קודם גמר שחיטה דהתם הפסול הוא רק משום שקיבל בדרום אבל אם קיבל בצפון קודם גמר שחיטה כשר והאור שמח דקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דמתחילת שחיטה צריך לתת הורידין לתוך הכלי דצריך לקבל הדם מתחילת שחיטה ע"ש מיהו נראה דזה ודאי רק אי ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אבל אי אינה לשחיטה אלא לבסוף ודאי אינו יכול לקבל קודם:
והנה לכאורה יש להביא ראיה לזה מדאמרינן בפסחים כ' האי בשר דאתכשר במאי אי נימא דאיתכשר בדם והא דם קדשים אינו מכשיר ולעיל שם ט"ז ע"א אמרינן הטעם דדם קדשים אינו מכשיר הוא משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר דדוקא דם שאין חשין לקבלו בכלי מכשיר אבל המתקבל בכלי אינו מכשיר ע"ש ואי אמרינן דאף אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ אינו יכול לקבל הדם אלא לאחר גמר שחיטה א"כ ליתכשר הבשר בדם של תחילת שחיטה דאותו הדם אינו ראוי להתקבל בכלי ונשפך כמים ומ"מ אותו הדם מכשיר כדאמרינן בחולין ל"ו דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דם של תחילת שחיטה מכשיר וע"כ מוכח דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דם של תחילת שחיטה ג"כ ראוי לקבל בכלי:
אך נראה להביא ראיה להפך דהא איבעי לן ביומא כ"ה ע"ב מי מקבל שוחט מקבל או זורק מקבל שוחט מקבל דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכוליה דם כו' ע"ש ואי נימא דצריך לקבל מתחילת שחיטה א"כ אדרבה בשביל זה צריך הזורק לקבל דאי זורק מקבל איכא רק חששא שמא מתוך חביבותיה לא יקבל כל דם הנפש ואי שוחט מקבל הרי ודאי אינו מקבל כל דם הנפש דאי אפשר לו לקבל עד שיגמור שחיטתו וכדאמרינן ביומא ל"א ע"ב הביאו לו התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו לפי שצריך לקבל הדם ומוכח דאי אפשר לשחוט ולקבל כאחת:
מיהו אפשר לומר דלעולם אפשר לשחוט ולקבל כאחת דיכול לשחוט בשמאלו ולקבל בימינו מיהו התם ביוה"כ כיון דהשחיטה צריכה להיות בכ"ג וא"כ עבודה היא וצריכה ימין וכיון דקבלה ג"כ צריכה ימין לא היה יכול לשחוט ולקבל כאחת אבל בשאר קדשים דשחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר יכול לשחוט בשמאל ולקבל בימין:
והנה בפרה פ"ג משנה ט' אמרינן בפרת חטאת שחט בימינו וקיבל בשמאלו ובתוספתא שהביא הר"ש שם אמרינן לר"י דס"ל דקבלה של פרת חטאת צריכה להיות בימין שוחט בימינו ונותן הסכין לפניו או ליד חברו ואח"כ מקבל ע"ש ואמאי לא אמרינן שישחוט בשמאל ויקבל בימין ואי נימא דהתם נמי משום דשחיטת פרה בעי כהונה ומש"ה צריך ימין חדא דתקשה למ"ד דשחיטת פרה כשרה בזר ואף למ"ד דפסולה בזר אמרינן בגמרא דלא הוי עבודה וזה דצריך להיות השחיטה בכהן הוא רק מידי דהוי אמראות נגעים דבעי כהונה א"כ לא שייך בזה דין ימין ועוד לרבנן דאמרי בפרת חטאת שחט בימינו וקבל בשמאלו וכיון דהקבלה א"צ ימין כ"ש השחיטה ולמה אמרינן דשוחט בימינו דוקא וע"כ צ"ל דזה דשוחט בימין הוא משום דדרך שחיטה לעשות בימין דקשה לשחוט בשמאל וא"כ דוחק גדול לומר דזה דבעינן למימר ביומא דשוחט מקבל היינו שלעולם ישחוט קדשים בשמאל וע"כ דישחוט ואח"כ מקבל ומוכח דא"צ לקבל הדם קודם גמר שחיטה מיהו אפשר לומר דהתם האיבעיא היא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולדידיה ודאי אינו מקבל עד לאחר גמר שחיטה וצ"ע בזה:
ובענין מקום השחיטה מבואר דלשחיטת קק"ל כל העזרה כשרה חוץ מצידי צדדים משום דבעינן כנגד הפתח ושחיטת ק"ק היא רק בצפון מיהו במזבח עצמו איכא פלוגתא דר"י סבר דכל המזבח כשר לק"ק ואף אם אין כל המזבח בצפון דמרבינן מקרא דוזבחת עליו את עולותיך כו' דכל המזבח כשר לשחיטת ק"ק וריב"י סבר דרק חציו ולצפון כשר לק"ק ובאורך העזרה ממזרח למערב איכא ג"כ פלוגתא דתנאי דריב"י סבר דרק כנגד המזבח קרוי צפון וכשר לשחיטת ק"ק וראב"ש מוסיף אף בין האולם ולמזבח ורבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל היינו עד כותל המזרח של העזרה אבל מבית החליפות ולפנים ד"ה פסול והנה הרמב"ם ז"ל פסק כרבי דכל צפון העזרה מכותל אולם עד כותל מזרחי של עזרה בכלל צפון אך הרמב"ם ז"ל שם (פ"ה מהל' בית הבחירה] מונה והולך מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח רוחב ששים אמה ומחצה והקשה התוי"ט יומא פ"ג משנה ט' הא רוחב העזרה מצפון לדרום הוא קל"ה אמה א"כ חציה הצפוני הוא ס"ז אמה ומחצה ולמה לא הכשיר רק ס' ומחצה וכתב התוי"ט שם לחדש דאף דרבי מוסיף עד כותל המזרח של העזרה מ"מ אין כל חצי העזרה הצפוני כשר לק"ק רק מה שכנגד המזבח ולצפון ואף שמקצת המזבח ג"כ בצפון מ"מ אין כנגדו כשר לשחיטה דבעינן לצפון המזבח ולא לצפון העזרה מש"ה כתב הרמב"ם ג"כ גבי הגרלת השעירים דבא למזרח העזרה ולצפון המזבח ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דמקצת המזבח היה בצפון מ"מ צריך דוקא לצפון המזבח ע"ש:
ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה דזה דבעינן צפון אין זה צפון העזרה כ"א צפון המזבח דאמרינן בפ' פרת חטאת דאין שחיטת צפון בבמה קטנה וממעטינן לה מקרא דכתיב צפונה לפני ה' ולא לפני במה ובשלמא אי אמרינן דזה דבעינן צפון במקדש הוא צפון המזבח שפיר דבבמה ג"כ כיון דצריך לעשות מזבח הוי אמינא דטעון צפון שישחוט לצפונו של מזבח ומש"ה אצטריך קרא למעט אבל אי נימא דזה דבעלמא בעינן צפון היינו צפון העזרה ואינו תלוי במזבח כלל [ואם כל המזבח בצפון יכול לשחוט אף לדרומו] א"כ מה שייך צפון בבמה הא ליכא שם עזרה כלל דליכא מחיצות ומה שייך לומר שזה צפון או דרום ול"ל קרא למעוטי:
מיהו קשה מההיא דזבחים ל"ג ע"א גבי סמיכת אשם מצורע דאמרינן שהיתה בחוץ בשער נקנור לפי שאין המצורע יכול לכנוס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ומקשינן התם ואי ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה וליסמוך ומתרצינן הא מני ריב"י דאמר מרחק צפון ע"ש ומכלל דלרבי שמכשיר עד כותל המזרח היה יכול להכניס ידו ולסמוך וקשה הא להרמב"ם ז"ל כיון דאינו כשר לשחיטה אלא מכנגד קיר המזבח ולצפון והיינו ששים אמה ומחצה מכותל צפוני וכמ"ש בפ"ה מהל' בית הבחירה א"כ איך יכול לעייל ידיה ולסמוך כיון דחצי העזרה היא ס"ז אמה ומחצה משער נקנור שהיה עומד באמצע העזרה אוכל בצפון העזרה ה' אמות וה' אמות בדרומה וכמ"ש רש"י ז"ל בזבחים שם נמצא מקצה הצפוני של שער נקנור עד כותל הצפוני של העזרה ס"ב אמה ומחצה וכיון דלצפון כשר רק ס' אמה ומחצה מכותל הצפון א"כ אכתי איכא ב' אמות מקצה השער הצפוני עד מקום הכשר לשחיטה א"כ איך יכול להכניס ידיה ולסמוך דאף אם יעמוד בקצה השער אכתי איכא ב' אמות וזרועו של אדם אינו אלא אמה כדמוכח בבכורות כ"ד וצ"ע:
ובשוחט בראש המזבח דתנן במתני' דהוי כמו ששחטן בצפון ואפילו אי מזבח לאו בצפון קאי אין זה דוקא ריש המזבח דה"ה לאמה יסוד ואמה סובב כדאמרינן בגמרא שם מיהו יש לחקור בקרן דרומית מזרחית למ"ד שהיה לו יסוד בבנין רק שלא היה בדמים אם שם כשר לשחיטת ק"ק דזה דמרבינן מזבח כצפון אם זה דוקא מקום המקודש לדמים ונראה דאי נימא דלא בעינן מקודש לדמים, א"כ לר"י דאמר רצפה מקדשת וכל הרצפה חשיבא כמזבח תהא כל הרצפה כשרה לשחיטת ק"ק ותוכשר עולה ששחטה בדרום ונימא דזה דהצריכה התורה צפון הוא קודם שקידש שלמה הרצפה וכמ"ש תוס' זבחים י"ד לענין אם עלה לא ירד וע"כ זה דגלי קרא דמזבח חשיב כצפון היינו שיהא מזבח לדמים ומש"ה הרצפה אין דינה כמזבח לענין זה וא"כ ה"נ היסוד של המזבח והדרום כיון דלדמים אינו כמזבח אין לו דין צפון אך עדיין צ"ע כי יש לחלק בזה:.
וקמיצה במנחה חשיבא כשחיטה בזבח כדאמרינן בזבחים י"ג ע"ב בשלמא קומץ היינו שוחט כו' ושוין הם לדיניהם לענין דטעונים כלי דזה דקמיצה צריכה להיות מכ"ש הוא משום דהוי כשחיטה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת וכמ"ש התוס' מנחות צ"ו ע"א ד"ה שאלו מיהו לאו לכל דיניהם שוין דקמיצת מנחה אינה טעונה צפון אע"ג שהיא ק"ק וצריכה כהן ויש לחקור אם צריכה להיות כנגד הפתח כשחיטה היינו שיפסלו צידי צדדין דאפשר דרק דאינה טעונה צפון כק"ק אבל מקום שאף קק"ל פסולים אף במנחה לא מהני:
וחפינה בקטורת אי חשיבה כשחיטה כתבו התוס' יומא מ"ח ע"א ד"ה מי דלא הוי כשחיטה שהשחיטה היא מפרשת חלק גבוה שהוא הדם מחלק הדיוט וכן קמיצה מפרשת הקומץ מן השירים אבל בחפינה לא שייך למימר הכי דאפילו מה שנשאר במחתה הוא חלק גבוה ובפעם אחרת מקריב אותה עכ"ל והנה בעולה אע"ג דאינו מפריש חלק גבוה מחלק הדיוט שהרי כולו עולה לגבוה י"ל דמפריש מה שראוי לזריקה ממה שראוי להקטרה דאין עבודתן שוה אך יש לעיין במנחת חוטא של כהן לר"ש דאמר נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן מה הפרשת חלק גבוה שייך כאן א"כ אין הקמיצה כשחיטה מיהו לפמ"ש הש"מ מנחות ע"ד דהשירים אינן קרבין במערכה אלא בתפוח דלאו דין הקטרה גמורה עליהן אפשר דגם זה חשיב מפריש חלק גבוה מיהו בירושלמי סוטה איבעי לן אם יש להשירים לר"ש דין קומץ לכ"ד ע"ש א"כ אי נימא די"ל דין קומץ א"כ לא הוי כשחיטה וכן בעצים לרבי דאמרינן דטעונין קמיצה וכתבו התוס' מנחות כ' ע"ב ד"ה לדברי דגם השירים נקטרים ע"ש וא"כ לא הוי כשחיטה וצ"ע:
מיהו נראה להביא ראיה לדברי התוס' דחפינה אינה כשחיטה דאי הוי כשחיטה א"כ יהיה צריך לחפון מכ"ש וכמו קמיצה דצריך לקמוץ מכ"ש ומשום דהוי כשחיטה ושחיטה טעונה כ"ש כדכתיב ויקח את המאכלת (וכמ"ש תוס' מנחות צ"ו ע"א] וחפינה א"צ להיות מכ"ש כדאמרינן בירושלמי יומא ר"פ הוציאו לו דהמחתה שחופן ממנה היתה כלי חול [ומדייק הירושלמי מזה דמותר הקטורת של החפינה היה נפדה ואם היתה בכ"ש איך היה נפדה]:
והת"י יומא שם על הא דאיבעי לן נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו הקשו מדלא איבעי לן בקומץ מכלל דפשיטא ליה בקומץ דאם נתפזר על הרצפה שפסול א"כ ה"נ בקטורת דהא ילפינן מלא מלא מקומץ ואומר רבי דפשיטא ליה דגבי קומץ הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם אבל בקטורת מיבעיא ליה לפי שאין כלי לחפינה אלא משום דלא אפשר כדלקמן והלכך לא דמיא ליה קמיצה שהיא במקום שחיטה וקידוש כלי הוא במקום קבלת הדם עכ"ל היינו כיון דזה דצריך לתת הקטורת לאחרי חפינה לכ"ש הוא רק משום דלא אפשר להכניס בענין אחר ולא משום דבעינן קבלה בכלי כמו בשחיטה א"כ לא הוי דומיא דשחיטה וקבלה:
והנה בירושלמי ר"פ הוציאו לו איבעי לן חפנים מהו שיעשו ככ"ש לקדש היינו שיקדשו הקטורת לכ"ד ככ"ש ובפשוטו זהו ג"כ האיבעיא בתלמודא דידן דנתפזר הקטורת ממלא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דלמא ככ"ש דמי ולא פסולה היינו דאיבעי לן שהחפנים עצמן יקדשו הקטורת ככ"ש ומש"ה אם נתפזר מחפניו אוספו וכשר וכמו בעוף דאיבעיא לן בזבחים צ"ב ע"ב נשפך הדם על הרצפה מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כ"ש הלכך אוספו וכשר וכתב רש"י ז"ל אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כ"ש וצואר דידיה הוא במקום כ"ש והלכך אוספו וכשר להזותו למזבח דהו"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר עכ"ל וא"כ ה"נ בחפינה דאם החפנים עצמן הן ככ"ש הם כמו צואר חטאת העוף אי חשיבא ככ"ש דאוספו וכשר:
ולעיקר מה שכתבו הת"י דאין מתן הכלי לאחר חפינה חשיב כקידוש כלי דקומץ יש להביא ראיה דהא אמרינן במנחות ז' ע"ב דאין מקדשין את הקומץ בכלי המונח ע"ג קרקע משום דהוי כמו קבלת הדם דאין מקבלין בכלי המונח ע"ג קרקע ובקטורת של יוה"כ כשנותן ממלא חפניו לכ"ש ע"כ הכלי מונחת ע"ג קרקע אלמא לא חשיב מתן כלי דקטורת כקבלת הדם ואפשר כיון דלא מצי עביד בענין אחר שאני כיון שהקטורת הוא בחפניו אי אפשר לו לאחוז הכלי ושיאחוז כהן אחר הכלי ג"כ אי אפשר דאם צריך לאחוז הכלי בשעת הנתינה א"כ האחיזה ג"כ עבודה היא דהא אמרינן במנחות ז' ע"א דאם צריך להגביה הכלי ההגבהה עצמה חשיבא עבודה והמגביה עצמו יכול לפגל ע"ש א"כ ביוה"כ אי אפשר שיאחוז כהן אחר דכל עבודות היום אין כשרות אלא בו ובמקום דלא אפשר שאני עוד י"ל דלעולם כהן אחר מגביה הכלי בשעה שנותן לתוכה ממלא חפניו ולא חשיב עבודה באחר כיון דלא אפשר בענין אחר וכל דלא אפשר בענין אחר כשר בכהן אחר וכן נראה בסידור ב' גזרי עצים של בין הערבים דבעינן ב' כהנים דמפקינן לה מקרא גם ביוה"כ אין הכ"ג עושה אותן לבדו כיון דע"כ צריך ב' כהנים לא חשיב עבודה באחר וה"נ כיון דלמתן כלי ע"כ צריך ב' כהנים אחד שיתן ואחד שיאחז בכלי לא מיפסיל משום עבודה באחר:
ובעיקר מ"ש התוס' דהאיבעיא בחישב בחפינת קטורת הוא משום דחפינה לא דמי לשחיטה וקמיצה דאינו מפריש חלק גבוה מחלק הדיוט ק"ל דאפילו אי נימא דלא הוי כקמיצה מ"מ מהני מחשבה דהוי כהולכה וכמו ליקוט לבונה דאמרינן במנחות י"ג ע"ב דאפילו אי נימא דלא הוי כקמיצה מ"מ הוי כהולכה ומהני מחשבה וכן טבילת אצבע אמרינן בזבחים י"ג ע"ב דמפגלת ומשום דהוי כהולכה ומ"ש חפינה מליקוט לבונה דחשיבא הולכה דמקרב הדבר ובהולכה והקטרה כתבו התוס' ביומא שם דפשיטא ליה דמהני מחשבה:
והנה רש"י ז"ל פי' הא דאיבעי לן חישב בחפינת קטורת מהו היינו דהאיבעיא היא אי ילפינן מלא מלא ממנחה מה התם מהני מחשבה בקמיצתה דנפקא לן מזאת התורה לעולה ולמנחה כו' עכ"ל ומוכח דזה פשיטא ליה דחפינה דמי לשחיטה וכקמיצה וראוי לפגל בה והאיבעיא היא בעצם אי מחשבה מועלת בקטורת אי ילפינן מלא מלא ממנחה דמהני בה מחשבה או לא והתוס' שם הקשו על רש"י ז"ל הא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש וזה דבמנחה גופא שייך פיגול ילפינן לה בהיקשא דוזאת התורה משלמים א"כ איך ילפינן קטורת בג"ש מלא מלא ממנחה וע"כ כתבו דזה פשיטא לתלמודא דשייך פיגול בקטורת ואע"ג דבהיקש דוזאת התורה לעולה כו' דמזה ילפינן פיגול לכל הקרבנות לא הוזכרה קטורת מ"מ נפקא לה מביום צוותו להקריב את קרבניהם דאיתרבי מיניה בכור ומעשר ופסח וכל מידי דשייך בו הקרבה ומרבינן מזה גם לוג שמן של מצורע דאקרי קרבן וכ"ש קטורת וא"כ א"צ לילף ממנחה ע"ש:
ונראה דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל דאמרינן בזבחים מ"ד בלוג שמן של מצורע דקתני בברייתא דחייבין עליו משום פיגול דמני רבי היא דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה וממתנותיו שרו ליה מתנותיו מפגלי ליה ומקשינן בגמרא והא לוג הבא בפ"ע דלכ"ע מתנותיו שרו ליה ולא מפגלין ליה ופי' רש"י ז"ל שם דלכ"ע מתנותיו שריין ליה באכילה כו' ואפ"ה לא מפגלין ליה כו' הלכך בא עם האשם נמי אע"ג דלרבי מתנותיו שריין ליה לא מפגלים ליה שאין מפגל אלא דם או קומץ את שיריו משום דאיתקש מנחה לזבחים עכ"ל ומוכח דס"ל לרש"י ז"ל דלוג שמן של מצורע אינו בכלל פיגול ולא מרבינן ליה מביום צוותו ואין פיגול אלא בדם ובמנחה משום דאתקש לזבחים א"כ בקטורת דמפגל צריך רק לילף ממנחה ואם לא ילפינן לה ממנחה אי אפשר שתפגל וכמו לוג שמן של מצורע דאין פיגול אלא בדם ובמנחה:
והנה לרש"י ז"ל ניחא שפיר מה שהקשו התוס' זבחים מ"ג ע"א ד"ה והלבונה על ההיא דאלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב הכא עצים כי היכי דחשיב לבונה אע"ג דלא חזיא לאכילה דאי הוי להו מתירין היה חייב עליהם משום פיגול כמו שחייבין עליהם משום טומאה עכ"ל ולפמ"ש רש"י ז"ל אתי שפיר זה דלא חשיב התם עצים דבעצים אף אם היה להם מתירים ג"כ לא היו חייבין עליהם משום פיגול דאין פיגול אלא בדם או מנחה דאתקש לזבחים ואתי שפיר ג"כ מה שפי' רש"י ז"ל במתני' שם דחשיב בהדי דברים דאין להם מתירים ואין חייבין עליהם משום פיגול נסכים הבאין בפ"ע ופירש"י ז"ל היינו דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום ולכאורה קשה ל"ל לרש"י לדחוק דמיירי במנחת נסכים הא במתני' קתני רק נסכים ואמאי לא פירש דמיירי במתנדב נסכים דהא מפקינן מהאזרח מלמד שמתנדבין נסכים ובזה אתי שפיר דבמתנדב נסכים אפילו אם היה להם מתירים ג"כ לא היו חייבין עליהם משום פיגול דאין פיגול אלא בדם או מנחה דאתקש לזבחים ולכך הוכרח לפרש דמיירי במנחת נסכים דאם היה לו מתירים היו חייבין משום פיגול דבמנחה איכא פיגול ודוק:
ולהתוס' שכתבו דלוג שמן של מצורע ג"כ איתקש בהיקש דוזאת התורה לענין פיגול קשה בלוג הבא בפ"ע דלכ"ע מתנותיו שרו ליה אמאי לא מפגלי ליה ולכאורה זה קשה טובא אך נראה לומר לפמ"ש תוס' מנחות י"ד ע"א ד"ה והלבונה שהקשו שם אמאי לא חשיב לבונה י"ל מתירים ואעפ"י שיכול להקטירה קודם הקומץ מ"מ קודם הקמיצה אין להקטירה וא"כ הקמיצה מתרת הלבונה למזבח ותי' שם בחד תירוצא דלבונה אין לה מתיר בעבודת מזבח ולא הויא דומיא דשלמים שעבודת מזבח מתירן כגון זריקת דם עכ"ל היינו אע"ג דקמיצה עבודה היא מ"מ אין זו עבודת מזבח שאינה נתינה על המזבח ולענין שיהא חשיב י"ל מתירים לחייב עליו משום פיגול צריך שיהא המתיר ע"י נתינה במזבח כמו זריקת הדם וא"כ לפ"ז בלוג שמן של מצורע אע"ג דמתנותיו שרו ליה מ"מ המתנות לא חשיבי עבודת מזבח ואע"ג דמתן שבע על הפרוכת חשיב כמו נתינה על המזבח וחשיב כמו הקטרה וכמ"ש רש"י ז"ל בזבחים ע"ו ע"ב דנותן מתן שבע על הפרוכת מהלוג לאחר קמיצה חייב משום כל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו מ"מ זה שהמתנות של הלוג מתירין השירים באכילה אינו משום דחשיבי עבודת המזבח דהא אמרינן ביומא ס"א דאם נתן מתן שבע ונשפך הלוג יביא לוג אחר ומתחיל בבהונות ואותו הלוג לכ"ע נאכל כדאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש פי"ד דנגעים, וא"כ אותו הלוג מתן בהונות הוא המתיר אותו לאכילה ומתן בהונות ודאי אין זו עבודת מזבח אלמא דלהתיר הלוג א"צ עבודת מזבח רק מתנותיו שהוא מצותו שרו ליה ולפ"ז מה דמתן שבע מתיר ללוג אינו משום שהן חשובין כהקטרה רק מצות מתן שמן מתירו וכמו מתן בהונות ומש"ה לא חשיב שי"ל מתיר בעבודת מזבח ולא מפגל והוי כמו לבונה דהקמיצה מתירתה:
ובלחם הפנים סילוק בזיכין הוא כקמיצה במנחה ולחם הפנים גופא איקרי מנחה וסילוק הבזיכין זו היא קמיצתה ואם נפרס הלחם קודם סילוק הבזיכין הו"ל כמנחה שחסרה קודם קמיצה ואם נפרס לאחר הסילוק הוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמרינן במנחות ח' דלאו פרקה ממש אלא כל שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דמי וראיתי בס' אור שמח שהקשה מ"ש מהא דאמרינן במנחות י"א ע"ב בהפריש ד' קמצים לב' בזיכין ואבדו שנים מהן קודם סילוק בזיכין לא הוקבעו לאחר סילוק בזיכין הוקבעו ואמרינן מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה כיון שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפריקא דמיא קמ"ל ואמאי גבי נפרס לחמה אמרינן דהוי כמי שפרקה ע"ש ונראה לענ"ד דודאי מה ששייך לעבודת הקמיצה לא חשיב מה שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפרקה דקמיצה עבודה היא וצריכה כהן וכיון דאשכחן בסילוק בזיכין דצריכה כהונה וגם דיכול לפגל בשעת סילוק בזיכין ע"כ הקמיצה נעשית בשעת הסילוק דאי כשהגיע זמנה חשיב כבר כנקמצה א"כ אין הסילוק אח"כ עבודה ואיך מפגל ורק לענין שירים שחסרו חשיב הגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דזה דמנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה ושירים שחסרו בין קמיצה להקטרה קי"ל דמקטיר קומץ עליהם כתב הש"מ שם ח' ע"א ז"ל הא לא קשיא מנחה שחסרה קודם קמיצה לא בריר קומץ דידה והוי כמי שחסרה מן הקומץ והכא בלחם הפנים בריר קומץ דהבזיכין מונחים לחוד והלחם לחוד עכ"ל א"כ לפ"ז במנחה שחסרה אין הדבר תלוי כלל בקמיצה דאין חילוק אם נחסר קודם קמיצה או לאחר קמיצה רק שלא יהיה החסרון בהקומץ ובבזיכין אם נפרס הלחם לעולם ליכא חסרון בהבזיכין וזה שצריך דוקא הגיע זמנו לפרוק אבל אם נחסר קודם פסול אע"ג דבריר קומץ דידיה וליכא חסרון בהקומץ הטעם הוא משום דהלחם צריך להיות מונח על השולחן כל זמן שדינו להיות מונח ואז ראוי להקטרת הבזיכין וכיון שנפרס הלחם קודם ונפסל הלחם נמצא שלא היה הלחם מונח על השלחן כל זמנו ומש"ה אינו מקטיר עליהן הבזיכין (והנה ראיתי לרש"י ז"ל מנחות שם שכתב הגיע זמנו לפרוק היינו שעבר שש שעות כדאמרינן בפ' תמיד נשחט מוספין בשש בזיכין בשבע עכ"ל ולכאורה יש לעיין הא זה דבזיכין בשבע אינו לעכב דכל היום כשר לסילוק ולהקטרת הבזיכין כדאמרינן במגילה וא"כ אמאי חשיב כמאן דפרקה רק בשבע שעות ונראה לומר דצריך שיהא הלחם על השולחן ז' ימים מעל"ע ואם סידר את השולחן בשבת העבר בשבע שעות אם יפרק אח"כ בשבת זו קודם שבע יהיה פסול וזה דכל היום כשר לסילוק בזיכין הוא רק אם בשבת העבר היה גם הסידור קודם וא"כ כיון דהרגילות היה לעשות הבזיכין בשבע כדאמרינן בפ' תמיד נשחט בזיכין בשבע א"כ ע"כ גם סידור הבזיכין היה בשבע דהסידור והסילוק היה כאחת כדאמרינן במנחות צ"ט ע"ב דטפחו של זה בצד טפחו של זה א"כ ע"כ אין הבזיכין חשובין כפרוקין אלא בשבע דקודם לכן אין זמן סילוק הבזיכין כלל] ולענין הפריש ד' קמצים לב' בזיכין דאמרינן דקודם סילוק לא הוקבעו לאחר סילוק הוקבעו התם הקמיצה קובעת שהעבודה הנעשית בהם היא הקובעת וכדאמרינן במנחה שחסרה קודם קמיצה דיביא מתוך ביתו וימלאנה כו' דקמיצה קובעת ולאו דוקא קמיצה אלא שהעבודה שנעשית בהן היא הקובעת דבמנחות ט' מדמינן לה ללוג שמן של מצורע דאם חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו משיצק לא ימלאנו והתם היציקה לא חשיב כקמיצה אלא כקבלת הדם כמ"ש הר"ש ז"ל בנגעים פי"ד דאם נשפך מה שבכפו ממלא עוד הפעם מהלוג דהוי כמו שנשפך הדם שבכוס דאם יש דם הנפש יחזור ויקבל ע"ש] אלא שהעבודה היא הקובעת ועבודה ודאי לא הוי אלא בשעת סילוק הבזיכין עצמן ולא כשהגיע הזמן והנה כתב עוד שם האור שמח דאם הפריש ד' קמצים לב' בזיכין ונפרס הלחם לאחר שהגיע זמנו לפרוק יהיה פסול ממ"נ דאי הוי כמיפרקא יהיה פסול מטעם ריבה לבונתה ואי לאו כמיפרקא יהיה פסול מטעם נפרס לחמה ולענ"ד אינו תלוי זה בזה דלענין שירים שחסרו כיון דבריר קומץ דידיה החסרון הוא בהשירים ולא בהקומץ אבל משום יתור לבונתה אינו נפסל כיון דליכא עבודה אין נקבעין:
ב
העבודה השניה מעבודות המתיר היא קבלת הדם וכנגדה במנחה קידוש הקומץ בכ"ש וצריך לקבל דם הנפש ומקרא ילפינן מולקח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית [זבחים כ"ה ע"א] ויש לעיין ל"ל קרא למעט דם התמצית מקבלה תיפוק ליה דדם התמצית אינו ראוי לזריקה דמפקינן לה מקרא אחרינא כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצא בו מכפר כו' (זבחים ל"ה ע"א] ומכאן ראיה דצריך לקבל אף דם שאינו ראוי לזריקה משום זה דצריך לקבל כל דמו של פר ומש"ה אצטריך למעוטי דם התמצית מקבלה ואפשר לפ"ז אם לאחר שחיטה יקיזו בו דם יהיה צריך לקבל אף דם ההקזה כי כל דם הנפש צריך לקבל דע"י שחיטה נתקדש כל הדם של הבהמה וצריך לקבל כל דם הנפש ואפשר דלזריקה ג"כ יהיה כשר אותו הדם דמנ"ל דצריך שיצא הדם דוקא דרך צואר:
והנה אמרינן בתוספתא פ"ח דזבחים חתך כל הראש בב"א קיבל דם הגוף כשר קיבל דם הראש פסול ע"ש והיינו כמו דאמרינן בזבחים ס"ו ע"א גבי עולת העוף מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש כשר מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסול וילפינן לה התם מקרא דעולה הוא כו' והתם צריך לכתחילה למצות את שניהם כדקתני במתני' שם נטל את הראש והקיץ בית מליקתו כו' [ונראה דזה דצריך למצות אף דם הראש אע"ג דבדיעבד מיצה רק דם הגוף כשר וגם בדם הגוף נראה אם מיצה רק מקצת הדם כשר ומ"מ צריך למצות את כולה משום דהשאר הוי כשירים וכמו בחטאת העוף דאיכא הזאה ואח"כ צריך למצות מדין שירים ובעולת העוף דליכא רק מצוי המקצת הראשון הוא המתיר והשאר הם שירים וכן דם הראש ולכן נראה דצריך קודם למצות דם הגוף ואח"כ דם הראש וכסדר השנוי במתני' שם ואם ימצה דם הראש תחילה אינה כלום כיון דמדין תחילת הזאה לא מהני דם הראש דהא מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסול ומדין שירים לא מהני קודם שנותן דם הגוף] ובזבח בחתך כל הראש בב"א אם לכתחילה צריך לקבל אף דם הראש לא נתבאר בתוספתא ונראה דדם הראש הוא ג"כ דם הנפש דהא בעולת העוף שמבדיל הראש לגמרי אצטריך קרא במיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף דלא מהני ולכתחילה צריך למצות אף דם הראש אלמא דדם הנפש הוא דאין סברא כלל לומר שיהא צריך למצות דם התמצית וכיון דדם הנפש היא י"ל דצריך לקבל את כולה שהרי צריך לקבל כל דם הנפש ויש לעיין בזבח אמאי אין דם הראש כשר לזריקה בשלמא בעולת העוף איכא קרא דבמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסול אבל בזבח מנ"ל ואפשר דילפינן לה מעולת העוף מיהו לענין מצות קבלה אין ללמוד ממה שאינו כשר לזריקה דצריך לקבל כל דם הנפש אף אותו שאינו ראוי לזריקה דבלאו קרא הוי מרבינן אף דם התמצית לקבלה ומקרא ממעטינן רק דצריך לקבל רק דם הנפש אבל דם הנפש צריך לקבל את כלו אפילו אותו שאינו ראוי לזריקה וכמ"ש:
ובעיקר מה דאמרינן בתוספתא בחתך כל הראש בב"א קיבל דם הגוף ולא קיבל דם הראש כשר יש לעיין אמאי לא מיפסיל הקרבן לגמרי הרי נעשה בע"מ קודם קבלה ולא גרע מצורם אזנו ואח"כ קיבל הדם דפסול כ"ש שחתך שדרה ומפרקת וכל הראש דנעשה בע"מ דשחיטה היא רק על הסימנים וזה שחתך המפרקת אחר שחיטה הוי מום קודם קבלה:
והנה רש"י ז"ל בחולין כ"ז ע"א כתב על הא דילפינן התם מקרא דושחט את בן הבקר דלא לשוייה גיסטרא היינו דאינו רשאי לעשותו גיסטרא שלא יחתוך כל הראש בב"א ע"ש והמרדכי שם תמה על רש"י ז"ל אמאי לא יהיה רשאי לחתוך כל הראש והניח בקושיא [ועיין בתבואת שור שרצה לתרץ דברי רש"י ז"ל] ונראה משום דהתם לענין קדשים עסקינן וכמ"ש רש"י ז"ל שם ובקדשים אסור לחתוך כל הראש בב"א משום דהוי בע"מ קודם קבלה מיהו התוספתא צ"ע:
והנה זה דצריך לקבל כל דם הנפש הוא רק למצוה ולא לעכב מיהו צריך לקבל שיעור הזאה ואם קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זו ופחות מכדי הזאה בכלי זו לא קידש ואיכא פלוגתא בזה דרש"י ז"ל ס"ל בזבחים צ"ג ע"ב דאפילו חזר ועירבן אח"כ בכלי אחד פסול והרמב"ם ז"ל ס"ל דאם חזר וערבן אח"כ בכלי אחד כשר [עיין אור שמח פ"ה מעה"ק הלכה ט'] ולא הוי כנשפך מצואר הבהמה על הרצפה כיון דהיתה בכ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל בקומץ שחילקו וקידשו בב' כלים דלא קידש מ"מ אם חזר וערבן בכ"ש כשר והנה כעין זה אשכחן בשולחן שמקדש קמצים ליפסל אבל לא ליקרב ופי' רש"י ז"ל במנחות פ"ז ע"ב בלשון ראשון דנתקדש ליפסל בלינה וביוצא אבל ליקרב צריך להתקדש בכלי אחר ע"ש ואע"ג דאין השולחן מקדש ליקרב מ"מ אם יתן אח"כ לכלי אחר יתקדש ליקרב ולא חשיב כנשפך מן הצואר על הרצפה כיון דעכ"פ היה בכ"ש:
ובתוספתא מנחות והביאה הרמב"ם ז"ל פי"א פסה"מ אמרינן דאם קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו ולא מהני חזרה לכשר משום דהוי כנשפך מן הצואר על הרצפה ואספו ויש לעיין מאי אריא נתן לפסול אפילו נתן לכשר ג"כ ליפסל דלא הוי כדם מן הצואר כיון שקמץ זה ונתן לאחר א"כ כשנותן אח"כ לכלי לא הוי כדם מן הצואר וצ"ל בהתוספתא ג"כ כעין סברא דלעיל דדוקא אם נתן לפסול דאין ידו ראוי לקמיצה או שנתן לשמאל חשיב מתנתו כנשפך על הרצפה אבל בנתן לכשר כיון דידו ג"כ ראויה לקמיצה אע"ג דהוא לא קמץ עדיין חשיב כצואר בהמה ולא מיפסיל:
ולהרמב"ם ז"ל בקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זו ופחות מכדי הזאה בכלי זו וחזר וערבן דכשר יש לחקור אימתי י"ל דין קבלה לענין דטעון צפון וכן בצורם אזן הפר ואח"כ קיבל את דמו דאמרינן דפסול אם הוא בהקבלה הראשונה כשקיבל בב' כלים או אח"כ כשחזר וערבן בכלי אחד דלכאורה דין קבלה הוא אח"כ כשחוזר וערבן דבתחילה כשמקבל פחות מכדי הזאה בכלי זו כו' לא מהני ולאו שם קבלה עליו רק דאח"כ כשחוזר וערבן כיון שהיה הדם בתחילה בכ"ש לא הוי כמקבל מן הרצפה וחשיב כמקבל מצואר בהמה וא"כ הקבלה היא עכשיו וצריך לערב הדם דוקא בצפון וכן אם צרם באזנו קודם שעירב פסול אך אפשר י"ל דקבלת הדם הוא מתחילה כשמקבל בב' כלים רק שלא נתקדש הדם וכדקתני אם קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זו כו' לא קידש מ"מ קבלה הוי רק שמחוסר קידוש (דכ"ש אין מקדשין אלא מלאין] והקידוש הוא נעשה אח"כ כשמערבן ומש"ה לא חשיב כנשפך על הרצפה דקבלת הדם הוא קודם ואע"ג דממנחות י"ג ע"ב משמע דכל עבודת קבלה היא רק קדושת כלי דאמרינן שם בשלמא קומץ היינו שוחט מקטיר היינו זורק אלא נותן בכלי מאי קא עביד אילימא משום דדמי לקבלה מי דמי התם ממילא הכא קא שקיל ורמי כו' לא לעולם דדמי לקבלה כו' מכדי תרוייהו קדושת כלי הוא מה לי ממילא מה לי קא שקיל ורמי כו' [מיהו בזבחים י"ג ע"ב הגרסא כיון דאידי ואידי מתן כלי הוא ולא גרסינן קדושת כלי] א"כ איך אפשר לחלקן דהקבלה היא קודם וקדושת כלי אח"כ מ"מ יש להוכיח דלאו כל עבודת הקבלה היא רק קדושת כלי דהא בבמה דליכא כ"ש וליכא קידוש דם בכ"ש ומ"מ איכא עבודת קבלה אע"ג דמקבל בכלי חול דכל ד' עבודות יש בבמה כמו במקדש ואמרינן בגמרא דאם קיבל בכלי חול אם עלה לא ירד שכן כשר בבמה אלמא דבבמה ג"כ צריך קבלת הדם רק שכשר בכלי חול רק בקבלה איכא תרתי עבודת הקבלה שצריך לקבל הדם בכלי ואיכא ג"כ קדושת הדם כדאמרינן בסוטה י"ד אע"ג דקידשו סכין בצואר בהמה מ"מ צריך לקדש זימנא אחריתא ובקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה כו' י"ל דקבלה חשיבא רק שמחוסר קידוש דאינו מקדש כ"א שיעור שלם וזה יכול לעשות אח"כ כשמערבן בכ"ש אך כל דיני קבלה כגון צפון ושיהא הזבח תמים הם בשעת קבלה הראשונה מיהו בקידוש קומץ מספקא לי אם יש בה ג"כ ב' דברים ובבמה דליכא כ"ש עכ"פ צריך ליתן הקומץ בכלי חול או ליכא כלל דין מתן כלי במנחה בבמה]:
עוד יש דין בקבלת דם של חטאת דצריך שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא וברייתא היא ומייתינן לה פ' דם חטאת וטבל ולא מספג בדם שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא היינו דבשעת קבלת הדם יהא בכלי שיעור טבילה והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מעה"ק הלכה ט' כתב ז"ל אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזאת דם באצבעו אלא חטאת בלבד שנאמר בה וטבל אצבעו בדם וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם עכ"ל והקשה הכ"מ שם דמדברי רבנו משמע דחדא מילתא היא דזה דצריך שיהא בדם כדי טבילה הוא כדי שלא יספג אצבעו מדם ומדברי הש"ס משמע שהם ב' דברים דילפינן לה מתרי קראי וטבל ולא מספג מדם שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא והמל"מ הוסיף שם להקשות דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דרק בשעת הזאה צריך שיהא שם כדי טבילה ואם קבל פחות מכדי טבילה בכלי זו כו' וערבן כשר ומדברי הש"ס מוכח דצריך שיהא כשיעור טבילה מעיקרא עוד הביא שם שהרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם פ"ד הלכה ח' כל הזבחים שקיבל מדם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם עכ"ל והיינו ע"כ דצריך שיהא בשעת קבלה כדי הזייה ע"ש והנה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל נראה לפי מה דאמרינן במנחות כ"א דם שקרש בחטאות החיצוניות כשר מ"ט ולקח ונתן כתיב והאי נמי בר לקיחה ונתינה הוא בחטאות הפנימיות פסול משום דכתיב וטבל והזה והאי לאו בר טבילה והזאה הוא ע"ש ולפ"ז נראה דזה דבעינן בקבלת הדם שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא הוא דוקא בחטאות הפנימיות דצריך דוקא טבילה אבל בחטאות החיצוניות דיכול להקריש אח"כ הדם ולא יהיה צריך טבילה דולקח ונתן כתיב אמאי צריך שיהיה בדם שיעור טבילה מעיקרא וקרא דוטבל בדם דדרשינן מיניה דצריך שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא בחטאות הפנימיות כתיב מיהו נראה דהאי וטבל ולא מספג איכא נמי בחטאות החיצוניות אע"ג דלא כתיב בה טבילה דאמרינן בזבחים י"ד, ע"א בטבילת אצבע תנא חדא דטבילת אצבע מפגלת ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת ותרצינן כאן בחטאות הפנימיות כאן בחטאות החיצוניות ומקשינן חטאות החיצוניות פשיטא לא כתיב בהו וטבל איצטריך סד"א הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זמנא אחריתא כמאן דכתיב וטבל דמי קמ"ל דלהכי לא כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי וכתב רש"י ז"ל ואי אתי קוף רמי להו כו' בעי מיהדר מישקל אלמא ולקח נמי אאצבעו קאי שיטבול אצבעו אימא כמאן דכתיב וטבל דמי להכי לא כתב ביה טבילה בהדיא אלא כתב קבלה ומדסמכיה אאצבעו ונתן הוא דיליף לטבול אצבעו שצריך ליקח בעצמו וליטבול דמשמע הכי דלא תהא טבילת אצבע עבודה חשובה בהו לפגל מדלא אחשבה קרא להצריכה בפירוש ומשמע הכי שצריכה היא לטבול כחטאות הפנימיות ולא דלישקל קוף ולירמייה לדם על האצבע דבעינן לקיחת אצבע מעליותא עכ"ל ונראה מזה דאף דלא כתיב וטבל בחטאת החיצונה אלא ולקח מ"מ אם לא הקריש הדם צריך לטבול טבילה מעליותא כמו בחטאות הפנימיות משום דבעינן לקיחת אצבע מעליותא והיינו טבילה וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ ה"ה דאינו מספג כיון דבעינן טבילה אבל זה דבעינן שיהא בדם שיעור טבילה בשעת קבלה ופחות משיעור זה לא הוי קבלה כלל זה ודאי לא שייך בחטאת החיצונה כיון שאם ירצה יכול אח"כ להקריש הדם ולא יהיה צריך טבילה כלל א"כ ודאי הוי קבלה מעלייתא א"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מעה"ק הלכה ט' דמשתעי התם בחטאת החיצונה ע"ש ובזה לא בעינן שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא בשעת קבלה ומש"ה כתב דרק בשעת הזייה צריך להיות שם כדי טבילה כדי שלא יספג דזה שלא יספג איתא אף בחטאת החיצונה והדין בחטאת הפנימית שצריך שיהא בשעת קבלה כשיעור טבילה זה כתב בפ"ד הלכה ח' שכל הזבחים צריך שיקבל כדי הזאה כל אחד ואחד כדינו ואותן הצריכים טבילה צריך לקבל כדי שיכול אח"כ לטבול ולהזות [מיהו הרמב"ם ז"ל השמיט כל דין דם שקרש וכבר עמדו ע"ז המפרשים ז"ל]:
ג
עבודה השלישית מעבודות המתיר היא הולכה ומפגלת כשאר עבודות המתיר לרבנן ור"ש פליג וס"ל דהולכה אינה מפגלת משום דהוי עבודה שאפשר לבטלה דאי בעי שוחט בצד המזבח וזורק ואמרינן בגמרא דמודה ר"ש בחטאות הפנימיות דהולכה היא עבודה שאי אפשר לבטלה וכתב רש"י ז"ל שם זבחים י"ד ע"א] דמש"ה היא אי אפשר לבטלה משום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל וע"כ הוא שוחטו בעזרה ומוליכה בהיכל לקרנות המזבח ולהזאת פרוכת עכ"ל ובש"מ שם כתבו הטעם דזה דא"י לשחוט בהיכל הוא משום דחטאת טעונה צפון ובהיכל לא הוי צפון דאפילו למ"ד בין האולם ולמזבח קרוי צפון מודה דמבית החליפות ואילך לא הוי צפון וכ"ש בהיכל עצמו שמחיצות ההיכל מפסקת עכ"ל והנה באמת קשה על רש"י ז"ל דלא נחת לטעם זה וכתב משום דלאו אורח ארעא ונראה משום דזה דמבית החליפות ולפנים לד"ה פסול הוא משום דבעינן על ירך המזבח ומבית החליפות ולפנים לא מקרי על ירך דלא מתחזי מזבח כמ"ש רש"י ז"ל זבחים כ' ע"א אבל צפון מקרי אף מבית החליפות ולפנים א"כ בקבלה דבעינן רק צפון אבל על ירך לא בעינן כדאמרינן בזבחים כ"ו ע"א גבי תלה וקיבל דשחיטה על ירך ולא קבלה על ירך א"כ הקבלה כשרה אף בהיכל וא"כ הולכת הדם אכתי עבודה שאפשר לבטלה שהרי יכול לשחוט חוץ להיכל ולהכניסה להיכל ולקבל הדם וע"כ מוכרח דבכה"ג חשיב אפשר לבטלה דאל"כ תקשה הא בתמיד של שחר ג"כ הוי הולכה שאי אפשר לבטלה שאי אפשר לשוחטו אצל קרן מזרחית צפונית ששם צריך לזרוק שהרי תמיד של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה כדאמרינן בתמיד ל"א ע"ב ומפקינן לה מקרא דכתיב שנים ליום כנגד היום וא"כ הוי הולכה שאי אפשר לבטלה שהרי צריך להוליך מקרן צפונית מערבית לקרן מזרחית צפונית ובש"ס אמרינן דלא אשכחן לר"ש הולכה שאי אפשר לבטלה רק בחטאות הפנימיות וע"כ משום דיכול לשחוט על קרן צפונית מערבית ולהוליך הבהמה לקרן מזרחית צפונית ולקבל שם הדם דרק השחיטה בעינן כנגד היום וחשיב אפשר לבטלה ולרש"י ז"ל דלאו אורח ארעא י"ל דאף זה לאו אורח ארעא להכניס הבהמה להיכל ולקבל שם הדם:
ובענין מאימתי מתחלת ההולכה הנה בזבח הוא פשוט ממקום שמקבל הדם ומוליכה למזבח ובמנחה הנקמצת איכא תרי הולכות הולכה דמתן כלי והולכה דהקטרה כדאמרינן במנחות ט"ז ע"ב ובשניהם יכול לפגל כדאמרינן שם והולכה דמתן כלי מתחיל ממקום הקמיצה עד מקום שנתן בכלי ומשם למזבח הוי הילוך דהקטרה מיהו במנחת כהנים ובכל מנחות שאינן נקמצות יש לעיין קצת מאימתי מתחלת ההולכה וצ"ל ממקום שנגמרה מלאכתן שנתן עליהן שמנן ולבונתן ונעשית מנחה וראויה להקטרה משם כשמקריבה לצד המזבח חשיב הולכה ובאותן שאין בהם טיגון ואפיה ואף לא מתן שמן ולבונה כגון מנחת חוטא של כהנים וכן לבונה הבאה בפ"ע נראה דההולכה בהם מתחלת ממקום שקדשן בכלי דאז נעשית ראויה להקרבה מיהו בבמה יש לחקור כיון שאין שם קדושת כ"ש וגם מחיצות אין שם למ"ד יש מנחה בבמה וכן לבונה מאימתי מתחלת ההולכה שלהם וצ"ל דכל כשמקדיש המנחה קדושת פה אפילו בסוף העולי כשמקרבה לצד המזבח שרוצה להקריבה שם חשיב הולכה מיהו יש לעיין מ"ש להמזבח שרוצה להקריבה שם דחשיב הולכה הא אף כשמקרבה לצד מזבח אחר ג"כ תחשב הולכה דהא הולכה אינה תלויה בדעתו דהא בנשפך הדם על הרצפה ונתקרב ע"י זה אל המזבח ג"כ חשיב הולכה כדאמרינן בזבחים ט"ו ע"א א"כ כשנתקרבה המנחה לאיזה מזבח שיהיה שאפשר להקריב שם תהא חשובה הולכה ולמ"ד דבבמה לא בעינן מזבח כלל ואפילו העלה ע"ג הסלע כשר א"כ כל שזזה המנחה ממקומה לאחר שהקדישה לאיזה צד שיהיה תהא חשובה הולכה ואפשר דעבודת ההולכה ליכא כלל בבמה וצ"ע:
ובענין אי הולכה טעונה כ"ש נראה דבדם דהקבלה צריכה כ"ש וכן הזריקה כדאמרינן בזבחים ל"ח ע"ב] גם ההולכה צריכה להיות בכ"ש דאף במנחה דזה דקומץ טעון כ"ש ילפינן לה מעבודת הדם (כמ"ש תוס' מנחות צ"ו ע"א ד"ה שאלו] ואמרינן במנחות כ"ו ע"א בקומץ דמעלהו ומקטירו בכ"ש והעלאה למזבח בכלל הולכה הוא ומוכח דאף ההולכה בקומץ צריכה כ"ש מיהו בקטורת דאין החפינה צריכה להיות מכ"ש וכדאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל שהמחתה שחופן ממנה היתה כלי חול ומשום דאין החפינה דומה לשחיטה וכמ"ש התוס' יומא שהבאתי שם וכן א"צ עבודת מתן כלי דזה דנותן אח"כ הקטורת לכלי הוא רק משום דלא אפשר וכמ"ש בת"י שם וכן ההקטרה אינה מכ"ש כדאמרינן בתמיד פ"ו משנה ג' שהיה נותן הקטורת לתוך חפניו וממנו היה מקטיר על המזבח א"כ ודאי דההולכה א"צ כ"ש ובזה מתיישב מה שהקשה בפי' הרא"ש תמיד פ"ה משנה ד' על הא דאמרינן שם מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף כו' והבזד היה בתוכו מלא וגדוש קטורת והקשה בפי' הרא"ש ז"ל וא"ת והרי כף חוצץ בין ידו לבזך והוי חציצה כדאמרינן בזבחים מזרק במזרק חוצץ עכ"ל ולפ"ז לא קשה כיון דאין הולכת הקטורת צריכה כ"ש וצריך רק שיקדש הקטורת בכ"ש כדי שתתקדש קדושת הגוף אבל ההולכה א"צ כ"ש וא"כ לא שייך חציצה דחציצה שייך רק בדבר הצריך כ"ש ובעינן שלא יהא דבר חוצץ בין ידו לכ"ש אבל בדבר שא"צ כ"ש כלל מה שייך חציצה דהא לר"ש דס"ל במנחות כ"ו ע"א דהולכת והקטרת הקומץ אינו טעון כ"ש אמרינן שם דמעלהו אפילו במקידה של חרס ולא איכפת לן משום חציצה ובעיקר בהניח מזרק בתוך מזרק שכתב הרא"ש ז"ל דאמרינן בזבחים מזרק במזרק חוצץ ק"ל הא בזבחים ליכא רמז על זה רק ביומא פ' הוציאו לו היא איבעיא ומסקינן שם דכשר מקרא דאשר ישרתו בהם בקודש ב' כלים ושירות אחת וצ"ע ובירושלמי שם אמרינן בהניח מזרק לתוך מזרק דאם שניהם קודש אינו חוצץ דמין במינו אינו חוצץ ואם נתן לתוך מזרק חול חוצץ דחול וקודש חשיב מין בשאינו מינו ע"ש והנה בזה אתי שפיר הא דאמרינן במנחות צ"ח ע"א בלחם הפנים דאם עשה ב' מערכות של שבע שבע רבי אומר רואין את העליונה כאילו אינה ומקשינן ונתת על המערכת לבונה זכה ופי' רש"י ז"ל דכי יהיב לה על השביעית הוי חציצה ע"ש וקשה הא מין במינו אינו חוצץ ולפי דברי הירושלמי אתי שפיר דחול וקודש חשיב מין בשאינו מינו א"כ האי שביעית שנתנה למעלה ולא נתקדשה בהשולחן דהשולחן מקדש רק ט"ו טפחים למעלה נמצאת שהיא חול ואף דרבי ס"ל במנחות ע"ב ע"ב דתנור מקדש מיהו גם התנור אינו מקדש יותר מכשיעור וכמ"ש תוס' מנחות מ"ו ע"א ד"ה ואיזו ואין יכולים להתקדש רק ששה מתוך שבע א"כ השביעית שנתנה למעלה ולא סדרה על השולחן נמצאת שהיא חול והוי חציצה]:
ובקטורת של יוה"כ למאי דקי"ל חופן וחוזר וחופן יש לחקור בחפינה הראשונה וכן בהולכת הקטורת לפנים אי מחשבה מועלת בה אי זה דאמרינן בפ' הוציאו לו חישב בחפינת קטורת מהו אי קאי אחפינה הראשונה שזו היא עיקר עבודת החפינה או השניה או אפשר דשתיהן עבודות גמורות הן ובירושלמי יומא פ"ד ה"ג אמרינן חפן בפנים פטור ופי' הק"ע שם דהחפינה הראשונה אינה אלא למדה בעלמא ע"ש א"כ לפ"ז החפינה הראשונה אינה עבודה ואין מפגלין בה וא"כ אף ההולכה לפנים אינה כהולכת קומץ או דם כיון דהוי הולכה קודם חפינה דעיקר החפינה בפנים וא"כ הוי כהולכת המנחה קודם קמיצה דלאו עבודה היא מיהו התוס' יומא מ"ח ע"א ד"ה מי כתבו דמפגלין בהולכת הקטורת ומדברי הש"ס ג"כ נראה דההולכה עבודה היא דהא כל עיקר מה דשמאל אית ליה הכשירא ביוה"כ בהולכה הוא דנטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ומוכח דעבודה היא ובעי ימין וצריך לומר דהולכת הקטורת לפנים דמי להולכת הקומץ קודם מתן כלי דבמנחות ט"ז ע"ב אמרינן דהולכה דמתן כלי עבודה היא ומפגלין בה ואע"ג דעדיין אינו ראוי להקטרה ומחוסר עוד קידוש כלי מ"מ חשיב עבודה וה"נ בהולכת הקטורת אע"ג דמחוסר עוד חפינה בפנים עבודה היא ול"ד להולכה דמנחה קודם שנקמצה דהתם עדיין מעורב חלק גבוה בחלק הדיוט ואין זה הולכת דבר הנקטר משא"כ בקטורת אע"ג דחופן וחוזר וחופן מ"מ כיון שכבר חפן בחוץ א"כ אינו מכניס אלא כמידת חפניו היינו מה שצריך להקטיר אע"ג דעדיין מחוסר חפינה מ"מ הולכה היא לכ"ד והנה ביומא מ"ט ע"א אמר ר"פ אי חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו ומשום דמקיימא חפינה א"ל ר"ה בדר"י אדרבא אי חופן וחוזר וחופן לא יכנוס אחר בחפינתו דאי אפשר שלא יחסיר ושלא יותיר ולכאורה קשה בשלמא שלא יחסיר שפיר אלא שלא יותיר מאי איכפת לן כיון דמקיימא חפינה בפנים ולפ"ז י"ל כיון דצריך לעשות הולכה והולכה מעכבת דאי לא עביד לה פסול וכמו בדם דכתב הרמב"ם ז"ל דאם שחט וקיבל את הדם וזרק ממקומו פסול דע"כ צריך הולכה ואי אפשר לבטלה א"כ אם יותיר נמצאת דההולכה הראשונה לאו הולכה היא שהרי הכניס יותר מכשיעור שצריך להקטיר והוי כמי שהוליך את המנחה כולה וא"כ ליכא הולכה כלל מיהו בתוס' שם כתבו דעיקר החפינה היא בחוץ והשניה היא רק מדרבנן וצ"ע מהירושלמי לפי פי' הק"ע שהבאתי לעיל]:
ד
עבודה האחרונה מעבודות המתיר היא הזריקה ובזה יש חילוקי דינים דיש זבחים הטעונים זריקה ויש טעונים שפיכה וכן הזאה וחיטוי וכנגדן במנחה הקטרת הקומץ ובכל הזבחים חוץ מחטאות הפנימיות המתנה הראשונה היא המתרת והמפגלת ואף שצריך ד' מתנות בחטאת ובשאר זבחים שנים שהן ארבע מ"מ המתנה הראשונה היא המתרת ולב"ש ב' מתנות בחטאת מתירות ומפגלות (ויש לחקור לב"ש אם נתן מתנה אחת ואח"כ נשפך הדם כשמביא דם אחר מאימתי הוא מתחיל אי הוי כחטאות הפנימיות דמתחיל ממקום שפסק כדאמרינן ביומא ס"א] והנה יש לחקור אם קיבל דם בכוס ונתן מתנה אחת לב"ה דאם נתן במתנה אחת כיפר ואח"כ נשפך הדם שבכוס אם יכול לקבל אם יש שם עוד דם הנפש ליתן השאר מתנות דזה דאמרינן בזבחים ל"ד ע"ב דאם קיבל הדם בד' כוסות יכול ליתן מתנה מכל כוס וכוס אפשר הוא רק בקיבל את כולן קודם מתנה הראשונה אבל אחר שכבר נתן המתנה הראשונה ונתכפר אפשר דאינו יכול לעשות עוד קבלה דאין קבלה לאחר זריקה וצ"ע:
עוד יש חילוק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות בדם שקרש דאמרינן במנחות כ"א דם שקרש בחטאות הפנימיות פסול משום דכתיב וטבל והזה והאי לאו בר טבילה והזאה הוא בחטאות החיצוניות כשר מ"ט ולקח ונתן כתיב והאי נמי בר לקיחה ונתינה הוא ובשאר זבחים שדמן בזריקה לא נתבאר אם כשר דם שקרש ולכאורה כשר דהא בר זריקה הוא או אפשר כיון דבעינן זריקה המשתברת כדאמרינן בע"ז נ' ע"ב ובדם שקרש אפשר דלא חשיב זריקה המשתברת:
והנה בזבחים צ"א ע"א אמרינן בפסח ששחטו קודם התמיד דכשר ויהא אחר ממרס בדמו עד שיקרב התמיד ויש לעיין למה צריך למרס דמו של פסח מאי איכפת לן אם יקרוש מיהו י"ל דפסח שאני דפסח הוא בשפיכה ודם קרוש אי אפשר בשפיכה אבל אותן שטעונין זריקה אף דם קרוש כשר אך בתוספתא פסחים [ הביאה התוס' זבחים ק"ג ע"ב ד"ה ומודה] אמרינן הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו כו' ומוכח דאף באשם שטעון זריקה ג"כ צריך למרס שלא יקרוש הדם ולכאורה יש להוכיח מזה דבהנך דצריך זריקה פסול דם קרוש אך קשה ממנחות ה' ע"א דאמרינן במצורע בהקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו כו' והא בחטאת החיצונה לכ"ע דם שקרש כשר וצ"ל דמ"מ לכתחילה צריך בכולן למרס בדמן וא"כ אין להוכיח מזה:
ואותן הדמים הטעונים זריקה אמרינן בזבחים ס"ב ע"ב דצריך להיות אויר קרקע מפסיקו ופי' רש"י ז"ל הרצפה מפסקת בינו למזבח וכ"כ התוס' ס"ז ע"ב ד"ה אויר דלא סגי באמה יסוד ואמה סובב דמפסיק דבעינן אויר קרקע והנה קשה לפ"ז הא דמייתינן ראיה לקמן פ"ח ע"א דאויר מזבח כמזבח דאי לאו כמזבח כל הדמים הפסולים היכא זריק הא הו"ל ירוד דאי אפשר ליגע הדם בהמזבח דא"כ הו"ל שפיכה ולא זריקה דזריקה בעינן למרחוק אבל אי אויר מזבח כמזבח ניחא שאוחז הדם כנגד אויר היסוד דלא הו"ל ירוד וזורקו לקיר המזבח וקשה הא בעינן אויר קרקע מפסיקו א"כ בכה"ג ודאי הו"ל ירוד דליכא אף אויר מיהו מקור הדין דבעינן אויר קרקע מפסיקו הוא מת"כ פ' ויקרא וילפינן לה מדכתיב וזרקו את הדם על המזבח הדם על המזבח ולא הזורק על המזבח שלא יעמוד על המזבח בשעת זריקה שיהא אויר קרקע מפסיקו ומזה נראה דהקפידא רק שיהא הפסק קרקע בינו ולמזבח ולא בין הדם למזבח א"כ יכול לעמוד על הקרקע אבל הדם יהיה כנגד אויר היסוד ולא יהיה ירוד מיהו הא דאמרינן שם בתר הכי אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ דאויר מזבח כמזבח כי קא מיבעיא לן דתלנהו בקניא כו' וכתב רש"י ז"ל דאם נקט להו בראש המזבח לא חשיב ירוד משום דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן ע"ש א"כ הדרן קושיא לדוכתה דאכתי כל דמים פסולים איך זורק את דמן דהא ע"כ אינו יכול לעמוד על המזבח כדאמרינן בת"כ דאין הזורק על המזבח א"כ הו"ל ירוד אי אויר מזבח לאו כמזבח וצ"ע (וראיתי לרש"י ז"ל יומא מ"ג ע"ב במתני' דכ"ג עולה באמצע הכבש ויורד באמצע כו' שכתב ז"ל ואם בא לעלות למזבח להקיף כגון למתן דמים תמידין ומוספין ואילו ואיל העם מקיף את כל הכבש לצורך ושלא לצורך עכ"ל וק"ל טובא הא כל הנך עולות הן שדמן למטה ולמה צריך לעלות בכבש ואף אסור לעלות למזבח דאין הזורק על המזבח וצע"ג]:
ובמנחה הקטרת הקומץ היא במקום זריקת הדם ומתרת והנה התוס' זבחים מ"ב ע"ב ד"ה והקומץ הביאו קושית רש"י ז"ל ל"ל טעם דאין חייבין על הקומץ משום פיגול משום דאי"ל מתירים תיפוק ליה דאם אכיל ליה א"כ לא קריב המתיר כמצותו ולא הוקבע בפיגול ותירצו דמיירי בקומץ פיגול חציו מנח אארעא וחציו אסקיה למזבח ומשלה בו האור דקרב המתיר ומאותו דמנח על ארעא לא פקע פיגול ע"ש והנה לפי תירוץ זה בתוס' יצא דבר חדש שאם לא קרב רק חצי הקומץ ג': חשיב קרבו כל מתיריו ואע"ג דהקומץ מעוטו מעכב את רובו היינו רק שאם נחסר כ"ש נפסל אבל כשהקומץ שלם אם הקטיר חציו היינו שהקטיר ממנו כזית כבר חשיב קרבו כל מתיריו (וראיתי בהאור שמח שרצה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י דאם אין בשר אין דם ואם נאבד הבשר או נשרף אף דיעבד אם זרק לא הורצה ובמנחות פסק דאם נאבדו השיריים והקטיר הקומץ כשר בדיעבד ועמדו בזה המפרשים בזה דמ"ש מנחה מזבח ותי' האור שמח משום דקומץ במנחה חשיב כדם ואימורים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וא"כ הוי כמו דאיכא אימורים דזורק עליהם את הדם ע"ש ולכאורה דברי האור שמח קשים קצת להולמן דהא לעולם בעינן כזית אימורים לבד מן המתיר ומה מועיל דהקומץ חשיב כדם ואימורים יחד ולפי דברי התוס' הנ"ל אתי שפיר טפי כיון דכזית אחד מן הקומץ הוא המתיר וכיון דאין קומץ פחות מב' זיתים א"כ נמצא דאיכא לעולם כזית לבד מן המתיר] ואם הקטיר חצי קומץ אע"ג דכבר קרב המתיר לפמ"ש התוס' מ"מ נראה דאינו יכול להקטיר החצי השני בלילה ולא הוי החצי השני רק כאימורים דקרבין בלילה דכל הקומץ חשיב כמו דם אף שהוא ג"כ כאימורים וצריך להקטיר את כלו ביום ונראה דהכזית השני הוי כמו ג' מתנות שבחטאת שאינן מתירות ולא מפגלות ומ"מ אין באות בלילה דתורת זריקה עליהם:
והנה לפי דברי התוס' דהכזית הראשון הוא המתיר אתי שפיר הא דאמרינן ביומא פ' הוציאו לו גבי בין הבינים דהוי ספיקא אי חשיבי קומץ או שירים ואמרינן שם היכא ליעביד יקטיר בין הבינים ואח"כ יקטיר הקומץ דלמא שיריים הן והו"ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמרינן דמקטיר קומץ ברישא והדר בין הבינים ואי שיריים הם תהי' ההקטרה לשם עצים ע"ש וקשה דלמא בין הבינים קומץ הוא ואי בהנך דבין הבינים ליכא כזית ואין הקטרה פחותה מכזית א"כ מה מועיל מה שמקטיר בין הבינים אחר הקומץ דהא הוי כאילו לא הקטיר אותם כלל דבעינן הקטרת כזית בפעם אחת כדאמרינן במנחות כ"ו ע"ב בהקטיר קימצה פעמים דפעמים ולא פעמי פעמים ולפמ"ש התוס' י"ל כיון שכבר הקטיר הקומץ מתחילה שיש בו כזית וא"כ קרבו כל מתיריו אע"ג דצריך להקטיר כל הקומץ מ"מ לא בעינן שיהא על השאר דין הקטרה בפ"ע רק צריך ליתנן על המזבח כיון דמהקומץ כבר היתה הקטרה ולפ"ז הא דאמרינן דהקטיר קומצה פעמים כשרה ומשום דאין קומץ פחות מב' זיתים א"צ דוקא שיקטיר כזית בכל פעם ויכול ג"כ להקטיר מתחילה כזית ומחצה ואח"כ כחצי זית מיהו קצת דוחק לומר זה ורש"י ז"ל כתב בהדיא כ"ו ע"ב דצריך להיות בכל הקטרה כזית וצ"ע מההיא דבין הבינים מיהו לפמ"ש לעיל סי' ה' דכל השקלא וטריא דהש"ס ביומא שם הוא רק לר"י דס"ל יש הקטרה פחותה מכזית ע"ש אתי שפיר:
ובתוס' מנחות ט"ז ע"א ד"ה בין כתבו דבחצי הזאות דפנים מודה ר"מ דאינו יכול לפגל מידי דהוי אחצי קומץ דלא הוי פיגול כדאמר בסוף פ"ב דזבחים דבעינן קומץ שלם דקאמר הרי קמיצה דכי לחצות דמי ופליגי עכ"ל ומוכח דהתוס' כאן ס"ל דאין מפגלין בחצי קומץ דלאו מתיר הוא ולא כמ"ש תוס' זבחים דכזית בקומץ חשיב מתיר מיהו ממה שהביאו שם מההיא דהרי קמיצה כלחצות דמי ופליגי לא תקשה להתוס' זבחים וזה דאמרינן הרי קמיצה כי לחצות דמי ניחא אף אי נימא דחצי קומץ חשיב מתיר דאי אפשר חצי קומץ חוץ לזמנו חצי קומץ חוץ למקומו דהכזית השני אינו מתיר כלל ולא מהני ביה מחשבה:
ה
עבודות המתיר הם המתירים הקרבן לאדם ולמזבח דאין האימורים נקטרים עד שיזרק הדם וכן הבשר באכילה והן המוציאות את הקרבן מידי מעילה והנה יש לחקור בטעם הדבר שהזריקה מוציאה מידי מעילה אי הוי גזיה"כ כיון דאמרה תורה הדם יזרק והבשר תאכל כיון דהבשר מותר באכילה אחר זריקה א"כ, ע"כ יצאה מידי מעילה וזהו היתר בפ"ע דזריקה מוציאה מידי מעילה מיהו מדברי התוס' מעילה י' ע"א לא משמע כן דאמרינן שם הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא כו' שאין מועלים בהם ואע"ג דאית ליה מצות שריפה לכהנים וכתבו התוס' ז"ל שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא כו' פטור פירוש שהרי נעשה מצותן ופריך פשיטא מאי קא מפסיד כלומר מה מצוה יש כאן עוד לעשות ואפילו היו כשרים ומשני מהו דתימא בשר ק"ק שנטמאו איכא מצות שריפה לכהנים כו' וא"ת האי בשר ק"ק שנטמא ה"ד אי קודם זריקת דמים אמאי אין מועלין כו' ונראה לפרש דהכא מיירי בנטמאת לאחר זריקה וקמ"ל אע"ג דאיכא מצות שריפה עליה מ"מ מכי זריק חשיב נעשית מצותו כיון דלא צריך בגדי כהונה במצות שריפה עכ"ל ומוכח מדברי התוס' דזה דזריקה מוציאה מידי מעילה אין זה דין בפ"ע רק ככל דבר שנעשית מצותו שאין מועלין בו ואע"ג דהזריקה היא בדם מ"מ חשיב גם על הבשר נעשה מצותו דהמצוה אינה רק על הדם כי אם על כל הקרבן דקרבן טעון זריקת דמים ולפ"ז יובן שפיר זה דבעולה ובאימורים אין הזריקה מוציאה מידי מעילה ומשום דעדיין לא נעשית מצותן דאיכא עלייהו עוד מצות הקטרה שצריכה בגדי כהונה ובמעילה ה' ע"א איכא פלוגתא דאמוראי אי היתר שחיטה שנינו שהשחיטה מוציאה מידי מעילה או היתר זריקה היינו קבלה או היתר אכילה היינו דבעינן זריקה ממש ולפ"ז יש לפרש פלוגתייהו הכי דמ"ד היתר שחיטה ס"ל דבהבשר חשיב נעשית מצותו בשחיטה דהקבלה והזריקה הם בדם ולא בבשר ומ"ד היתר זריקה ס"ל דאף הקבלה היא בכל הקרבן ולא רק בדם כיון דצריך לקבל דם מהפר א"כ הוי עבודה בכל הפר אבל הזריקה שהיא בדם עצמו אינו שייך אל הבשר וחשיב נעשית מצותו בקבלה ומ"ד היתר אכילה ס"ל כמ"ש דמצות זריקה כל הקרבן מחייבתו:
ובזה מתישב קושית התוס' זבחים ס"ו ע"ב ד"ה ואלא שהקשו בחטאת העוף שעשאה למעלה אי שינה בהזאה אמאי מועלין בה למ"ד היתר שחיטה שנינו הרי היתה לה היתר מליקה והניחו בקושיא ע"ש והת"י יבמות ל"ג כתבו דמ"ד היתר שחיטה הוא רק בבהמה ולא בעוף ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דזה דס"ל דהיתר שחיטה שנינו הוא משום דבשחיטה חשיב נעשית מצותו דהזריקה היא בדם ולא בבשר וזה רק בבהמה אבל בחטאת העוף כיון דההזאה היא מגוף החטאת כדילפינן מקרא דכתיב והזה מדם החטאת מגוף החטאת דצריך לאחוז בראש וגוף ולהזות [זבחים ס"ד ע"ב] בזה ודאי עבודת ההזאה היא בכל הקרבן ואינו נעשה מצותו ע"י מליקה ודוק:
ובעיקר מ"ש התוס' דזה דזריקה מוציאה מידי מעילה הוא משום דנעשה מצותו זה ע"כ רק אליבא דרב גידל דאמר זריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה אבל מאן דפליג ארב גידל וס"ל דאף זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה ליכא למימר הכי דודאי זריקת פיגול אינה מצוה דנימא נעשה מצותן והנה לרב גידל דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה יש לעיין ל"ל קרא לנשחטה חוץ לזמנה שאין עורותיהן לכהנים בזבחים ק"ג ע"א תיפוק ליה דיש בה מעילה]:
ובזריקה שלא במקומו כגון שנתנה על הכבש שלא כנגד היסוד או שנתן הניתנים למעלה למטן והניתנים למטה למעלה איכא פלוגתא דאמוראי בזבחים כ"ז ע"א אי נתכפרו הבעלים אבל לכ"ע אין הבשר מותר באכילה ולמ"ד נתכפרו לא מהני לקבל עוד דם הנפש ולזרוק כדי להתיר בשר באכילה דזריקה דאינה מכפרת אינה מתרת באכילה הכי אמרינן בגמרא שם והנה יש להקשות מהתוספתא פ"ח דזבחים חטאת שקיבל דמה בב' כוסות נטמא אחד מהם או שנשפך או יצא חוץ לקלעים או שנתנו למטה הרי חברו כשר עכ"ל וקשה כיון שנתנו למטה נתכפרו הבעלים מאי מהני תו זריקה דלא שייך אף להתיר בשר באכילה והכא לא מיירי בנתן פסול] א"כ למאי הלכתא חברו כשר:
וזה דמחשבה מועלת בד' עבודות המתיר לפגל הוא בשחישב על כזית לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל על פחות מכזית אינו כלום ואף פסול לא הוי ואי מחשב על הזריקה לעשותה חוץ לזמנה אפילו לא חישב אלא על מתנה אחת לעשותה למחר הוי מחשבה והנה יש לחקור בחישב לשפוך מקצת שיריים למחר אי הוי פיגול אי שפיכת כל השיריים חשיב כמתנה אחת ושפיכת מקצת שיריים לאו כלום הוא ואינה מחשבה כלל או שפיכת מקצת שיריים מילתא היא וחשיב אכילת מזבח והוי כמי שחישב להקטיר כזית מן האימורים או כזית קומץ למחר דהוי פיגול או דהוי כמו נסכים דאם ניסך פחות מג' לוגין לאו כלום הוא בין בפנים בין לענין העלאה בחוץ ולענין נסכים גופא יש לחקור אם חישב לנסך פחות מג' לוגין חוץ לזמנו לר"מ דאמר הזבח מפגל את הנסכים ואם חישב בשחיטת הזבח להקריב הנסכים למחר פיגול אי בעינן דוקא שיחשוב לנסך שיעור ג' לוגין דפחות מג' לוגין לא חשיב ניסוך כלל או דבמחשבה בעינן רק אכילת מזבח וכיון דאכילת מזבח בכזית הרי חישב להאכיל המזבח חוץ לזמנו ולא איכפת לן בזה דפחות מג' לוגין אינו חשוב ניסוך לענין חוץ וזרות וכדומה:
והנה התוס' זבחים ק"ט ע"ב ד"ה ומר גבי קטורת של מלא חפניו דאמרינן שם דאינו חייב בחוץ עד שיקטיר את כלו כיון דמלא חפניו דוקא והקשו הא קומץ כלו ג"כ דוקא ומ"מ מחייבי רבנן במקטיר כזית מן הקומץ בחוץ ותי' דעד כאן לא מחייבי רבנן בקומץ אלא משום דחשיב להתפגל על מנת להקטיר כזית מקומצה בחוץ הלכך חשיבא נמי הקטרה לחייב אכזית ממנו בחוץ כו' אבל בקטורת לא אשכחן דחשיב הקטרה בכזית דלא שייך ביה פיגול עכ"ל והנה לפ"ז כיון דכללא הוא דשיעור דחשוב לענין מחשבה חשוב נמי להתחייב עליו בחוץ א"כ אי נימא דבנסכים כי מחשב לנסך כזית [או רביעית] בחוץ הוי מחשבה א"כ אף אם ניסך כשיעור זה בחוץ יהיה חייב וכמו בקומץ:
והנה מדברי זה התוס' נראה דזה דמחשב על כזית קומץ הוי מחשבה אינה משום דחשיב הקטרה בכך אלא אדרבה לאידך גיסא זה שכזית מן הקומץ חשיב הקטרה לענין בחוץ היא תוצאה ממה שמחשבה מועלת על כזית וזה דמחשבה מועלת על כזית הוא משום דאכילת מזבח בכזית דמפקינן לה מקרא דאם האכל יאכל כו' דומיא דאכילת אדם ובקטורת דיוה"כ אילו היה שייך פיגול בקטורת היה ג"כ מהני מחשבה בחישב על כזית ואז היה חייב ג"כ המעלה כזית בחוץ ולפ"ז יש לעיין בנסכים לר"מ דמועלת בהם מחשבה אמאי לא תהני מחשבה אם חישב על כזית מ"ש מקומץ [או אפשר דבמשקין שיעורו ברביעית וכמו באכילת אדם] וא"כ ממילא ליחייב ג"כ המנסך פחות מג' לוגין בחוץ ואפשר דזה דקי"ל דהמנסך פחות מג' לוגין בחוץ פטור אינו אלא לדידן דס"ל דאין פיגול בנסכים א"כ הוי כקטורת של יוה"כ דאינו חייב בחוץ אלא על שיעור מלא חפניו אבל לר"מ דשייך פיגול בנסכים מהני מחשבה על פחות מג' לוגין והמנסך פחות מג' לוגין בחוץ ג"כ חייב וצ"ע בזה ואפשר דזה דקי"ל אכילת מזבח בכזית הוא דוקא בדבר שעולה לאישים דבזה הוי כמו אכילת אדם אבל נסכים דלשיתין אזלי לא שייך כלל אכילה בכזית ובזה בעינן ג' לוגין דהוי שיעור ניסוך שלם וכמו בחישב לזרוק דמו למחר או בחוץ אפילו הזאה אחת מהני ולא איכפת לן מה דליכא בהזאה אחת כזית דכיון דדם אינו עולה לאישים אין שייך שם שיעור כזית כלל ולפיכך בעינן רק שיהא שם זריקה עליה ואפשר דגם בנסכים לא שייך שיעור כזית דאין זה רק בדבר העולה לאשים וצ"ע ולענין שפיכת שיריים עדיין יש לחקור דאם שפך מקצת שיריים אי מילתא היא ומהני בה מחשבה וכן בהעלאה בחוץ לר' נחמיה דס"ל שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב אי בעינן דוקא שישפוך כל השיריים וגם לענין פנים יש לחקור למ"ד שיריים מעכבין אי בעינן דוקא שפיכת כל שיריים או בנתן מקצת שיריים יצא וצ"ע:
ובחטאת העוף למ"ד מיצוי בחטאת העוף מעכב יש לעיין אי ההזאה והמיצוי חשיב מתיר אחד והוי כמו הזאות דחטאות הפנימיות דכולן מעכבין וכולהו מתיר אחד או המיצוי מילתא אחריתא לגמרי ושני מתירים הם ולכאורה יש להביא ראיה ממעילה ט' ע"א דחשיב מילתא אחריתא דמקשינן התם לר"ה דס"ל דמיצוי בחטאת העוף אינו מעכב מההיא דאחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ומיצה דמן חוץ למקומן פסול כו' חוץ לזמנן כו' קתני מיהת מיצה דמן ע"ש היינו כיון דיכול לפגל במיצוי ש"מ דמיצוי מעכב וכמה שפי' רש"י ז"ל שם וקשה הא אפילו למ"ד מיצוי מעכב אכתי במיצה חוץ לזמנו אמאי הוי פיגול הא אין מפגלין בחצי מתיר ומוכח מזה דמיצוי חשיב מתיר בפ"ע מיהו קשה לומר כן דבגמרא מדמינן לה לשיריים אי מעכבין אי לא מעכבין ונראה מזה דדין שיריים יש להמיצוי וא"כ כמו למ"ד שירים מעכבין חשיבי השירים עם ההזאות מתיר אחד ה"נ המיצוי עם ההזאה וצ"ע והנה אי נימא די"ל דין שיריים רק דמעכבין יש לחקור אם המיצוי בא בלילה דבירושלמי יומא איבעי לן למ"ד שיריים מעכבין אי באין בלילה:
ו
ובפרת חטאת עבודות הדם הן כעין עבודות פנים ולרבנן מחשבה מועלת בהן ליפסול [פרה פ"ד משנה א'] והנה השחיטה היא כשחיטת שאר קדשים רק דאינו טעון צפון אע"ג דנקראת חטאת משום דמעשיה בחוץ וכמ"ש רש"י ז"ל רפ"ק דיומא וכן זה דבקדשים בעינן שחיטה כנגד הפתח זבחים נ"ה ע"ב בפרה ליכא דין זה דהא בזבחים קי"ג ע"א איכא מ"ד דלא בעינן שחיטה כנגד הפתח בפרה ומאן דבעי התם נפקא לה מקרא אחריתא ולא משום דדינה כקרבן וע"כ ג"כ הטעם משום כיון דמעשיה בחוץ אע"ג דחטאת קרייה רחמנא לא שייך ביה דין דשחיטה כנגד הפתח ומזה נראה דאע"ג דחטאת קרייה רחמנא ודינה כחטאת מ"מ הוי רק כחטאת הקריבה בבמה [אילו היה חטאת קרבה בבמה] וליכא דין צפון דצפונה לפני ה' ולא לפני במה וכן פתח אהל מועד לא שייך בזה:
ובתמיד רפ"ד אמרינן דלא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו ואמרינן שם בגמרא הטעם דאין כופתין ר"ה ור"ח חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום מהלך בחוקות העכו"ם מאי בינייהו דכפתיה בשיראי א"נ בהוצא דדהבא ע"ש והנה בפרת חטאת אמרינן בפרה פ"ג משנה ט' דכפתוה בחבל של מגג ויש לעיין מזה לתרוייהו והנה למ"ד משום מהלך בחוקי עכו"ם היינו שעושין כן כשמקריבין קרבן לעכו"ם י"ל דבפרה דאינה באה לשם קרבן גמור אינו שייך זה ולמ"ד משום בזיון קדשים ג"כ צ"ל דלא שייך זה בפרה ואפשר דאף דבקדשים הקרבין בבמות ג"כ לא שייך דין זה דלא היו כופתין אלא באותן הקרבין במקדש דחיישינן לבזיון קדשים טפי:
וקבלת הדם בפרה אי הוי ביד או בכלי אמרינן בסיפרי דמצותה מצות יד ולא מצות כלי ובת"י ריש יומא וכן הראב"ד בפ"ג מהל' פרה אדומה הקשו מהא דאמרינן בזבחים צ"ג ע"ב דהיה מקנח אצבעו בשפת מזרק אלמא איכא התם מזרק ותי' הראב"ד ז"ל שם דמש"ה היה טעון ג"כ מזרק משום דצריך לקבל כל הדם כדי להביאו לידי שריפה שצריך לשרוף את כל הדם היינו שאם לא יקבל ילך הדם לאיבוד] ולענ"ד נראה דאפשר לומר דצריך לקבל כל הדם משום דחטאת קרייה רחמנא ובקדשים צריך לקבל את כל הדם כדאמרינן בזבחים כ"ה ע"א ואע"ג דאותן שמקבל בכלי אינו ראוי להזאה דאף הדם שאינו ראוי להזאה ג"כ צריך לקבל דהא בלאו קרא דממעט דם התמצית היה צריך לקבל אף אותו הדם אע"ג דאינו ראוי להזאה וכמה שהוכחנו לעיל סק"ב וזהו דין בפ"ע שצריך לקבל את כל דמו של פר ואע"ג דאותו דם של פרה להזות ממנו צריך שיקבל ביד מגזיה"כ מיהו זה דצריך לקבל כל דמה של פרה דינה כשאר קדשים ויכול לקבל בכלי:
וההזאה של פרת חטאת דינה ככל חטאות הפנימיות דצריך טבילה והזאה ושיריים שבאצבע פסולים להזאה אחרת ואמרינן בזבחים צ"ג ע"ב במאי מקנח אצבעו בשפת מזרק וכתב רש"י ז"ל שם דמש"ה מקנח בשפת מזרק ולא בגופה של פרה כמו שמקנח ידו כדי שלא יתלכלך אצבעו בגוף הפרה וידבקו בו נימין ולענ"ד נראה דאפשר עוד לומר דמש"ה לא היה מקנח אצבעו בגוף הפרה כמו שמקנח את ידו דזה שהיה מקנח ידו בגופה של פרה הוא משום שאף דמה טעון שריפה וכמ"ש רש"י ז"ל שם ע"ש והנה אותו הדם שמזה כנגד בית קה"ק ודאי אינו טעון שריפה דלא מצינו שצריך לאסוף אותו הדם ולהביאו לידי שריפה דהדם שהוא להזאה אינו בכלל שריפה וי"ל דאף שיריים שבאצבע ג"כ אינו טעון שריפה שאותו הדם של טבילת אצבעו אינתיק להזאה ואף שנשאר מהם שלא הזה את כלה [ונראה דלכתחילה צריך להזות את כל הדם שבאצבע וכמו בחטאת דצריך שיכלה כל הדם שבאצבע כדאמרינן בפ' איזהו מקומן [נ"ג ע"א] מ"מ אותו הדם אינו שייך לשריפת הפרה ומש"ה לא היה יכול לקנח אצבעו בגופה של פרה דאינו טעון שריפה ואדרבה אותו הדם אינו רשאי לקנח בגופה של פרה כיון דאותו הדם אינו טעון שריפה הוי כמערב דבר אחר באפרה דאין מקדשין בו וכדאמרינן באפר פרה שנתערב בו אפר מקלה אפילו כ"ש אין מקדשין בו:
והולכה אי שייך בפרה הנה התוס' זבחים צ"ג ע"ב ד"ה אלא הביאו דברי רש"י ז"ל מנחות ז' ע"ב ששחיטת הפרה היתה למטה ולהזאת דמה היה עולה לראש הר המשחה להזות נוכח פתח אהל מועד ע"ש ולפ"ז איכא הולכת הדם בפרה [ואפשר שאף מחשבה מועלת בהולכה כמו בשאר עבודות] אך יש לעיין מהתוספתא פ"ד דפרה דאמרינן שם דדם שניתז חוץ מגתה פסול חוץ למערכה כשר והדר קתני התם הוציא הדם בידו כשר וביאר הגר"א ז"ל שם דלא מיבעי קאמר דדם שניתז חוץ למערכה כשר אלא אפילו הוציא בידו חוץ למערכה נמי כשר ומוכח דחוץ מגתה כיון דאם ניתז פסול כ"ש הוציא בידו והיינו שהדם נפסל ביוצא כשיוצא חוץ מגתה וזה ראיה לדברי התוס' זבחים צ"ג ע"ב דחלקו על רש"י ז"ל וכתבו דהשחיטה וההזאה היו במקום אחד היינו בגתה:
ובענין מה דבכל הזבחים בעינן שיהא כזית בשר לזרוק את הדם אי זה שייך אף בפרה יש לעיין ואף דאמרינן בירושלמי יומא בפרים הנשרפים דאם נאבדו האימורים והבשר קיים אינו זורק את הדם ולא חשיב יש בשר משום דאין בו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח דהבשר נשרף חוץ לג' מחנות וא"כ בפרה ג"כ כיון דנשרפת חוץ לג' מחנות ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח א"כ לעולם חשיב אין בשר מ"מ לא דמי דבפרים הנשרפים אין להבשר תורת הקרבה כלל אבל בפרה אף דנשרפת ג"כ חוץ לג' מחנות כמו פרים הנשרפים מ"מ שריפתה תורת הקרבה י"ל כדאמרינן בספרי הביאו הר"ש פרה פ"ד משנה א' דפרה נשרפת בלילה משום דכתיב חטאת היא ושריפתה הוי כמו הקטרת אימורים דכשרים כל הלילה ע"ש ולפ"ז יש לחקור כיון דשריפתה הוי כהקטרת אימורים אם נאבד כל הבשר אי זורק הדם ואע"ג דאם נאבד הבשר א"כ א"צ כלל לפרה דכל עצמה א"צ אלא לאפרה מ"מ י"ל אם כבר התחיל להקריבה ושחטה וקיבל דמה צריך לגמור הקרבתה די"ל דין קרבן אף דא"צ לה:
ושריפת הפרה דחשיב כמו הקטרת אימורים וכדאמרינן בספרי גם בתכסיסה שריפתה דומה לההקטרה שבפנים שצריכה מערכה וגם בדין אהדורי פוקעין מצינו שדומין זה לזה דאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' פרה הלכה י"ב דאם פקע מעורה מבשרה ומשערה כזית יחזיר ואם פקע מקרניה ומטלפה ומפרשה א"צ להחזיר והוי כמו בקדשי פנים דבקרנים וטלפים ליכא דין אהדורי פוקעין וזה דבעורה ושערה איכא דין פוקעין הוא משום דבפרה ליכא דין הפשט וניתוח ונראה דאף בקדשי פנים להשיטות דאהדורי פוקעין איכא אף בפסולים שאם עלו לא ירדו [עיין תוס' זבחים פ"ו ע"א ד"ה וכולן וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל] כיון דבפסולים ליכא הפשט וניתוח כדאמרינן בזבחים פ"ה ע"א אם פקע אף מעורן ג"כ צריך להחזיר דבכ"מ העור הולך אחר הבשר ודין אחד להם כדאמרינן בזבחים ק"ג ע"ב חוץ ממקום שהצריכה תורה הפשט ואף בבמה קטנה למ"ד דעולת במה קטנה א"צ הפשט וניתוח נראה דיש לעור דין אהדורי פוקעין [אי בכלל יש דין אהדורי פוקעין בבמה קטנה ולכאורה נראה דאיכא]:
ולענין מעילה ודאי אין הזאת דמה מוציאה מידי מעילה דהא אמרינן במתני' דפרה דמועלין בה עד שתיעשה אפר והטעם משום כיון דאין בה אכילת אדם הוי כמו עולה דאין זריקתה מוציאה מידי מעילה מיהו במנחות נ"א ע"ב מצרכינן קרא דבה מועלין ואין מועלין באפרה וקשה תיפוק ליה כיון דנעשית אפר אין בה מעילה משום דנעשית מצותה דאף בעולה אמרינן במעילה ט' ע"א דמועלין בה רק עד שתוצא לבית הדשן ואמרינן בגמרא דהיינו עד שתראה לבית הדשן היינו עד שנעשית דשן ומשום דנעשית מצותה ואע"ג דקודם תרומת הדשן מועלין משום דאכתי מחוסר מצות הרמה אבל בפרה דלא שייך בה תרומת הדשן מיד שנעשית אפר אמאי לא חשיב נעשה מצותה ואע"ג דטעונה עוד אסיפת אפרה וקידוש מיהו כל הני א"צ בגדי כהונה דכשרים אף בזר כדאמרינן ביומא מ"ג ע"א ורק שחיטתה וקבלת דמה והזאתה ושריפתה בעי כהונה ובגדי כהונה א"כ בכה"ג חשיב נעשית מצותו וכמ"ש התוס' יומא נ"ט ע"ב ד"ה והרי דמש"ה בקטורת לאחר שעלתה תמרתו יצאה מידי מעילה דנעשה מצותו ואע"ג דמחוסר עוד דישון מזבח הפנימי משום דלא אשכחן דדישון מזבח הפנימי צריך בגדי כהונה וכ"כ תוס' מעילה י' א"כ כל שכלו העבודות הצריכות בגדי כהונה חשיב נעשית מצותו וצריך לומר דעבודות חוץ שאני כיון דבחוץ ליכא בגדי כהונה דלשרת בקודש כתיב דאף בקרבנות גמורים הקרבים בבמה ליכא בגדי כהונה ואע"ג דבפרה צריך בגדי כהונה דילפינן לה מקרא מ"מ אף עבודות שא"צ בגדי כהונה ג"כ חשיבי עבודות ולא חשיב נעשה מצותו:
והנה התוס' במנחות נ"א ע"ב ד"ה חטאת הקשו ל"ל קרא דחטאת היא מלמד שמועלין בה תי"ל דקדשי ב"ה היא וא"כ יהיה לה מעילה מדין קדשי ב"ה ותי' דאצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבמה וכ"ש בלבד ע"ש והקשה הקרן אורה על דברי התוס' הא פרה י"ל פדיון א"כ איך יש בה מועל אחר מועל הא אמרינן במעילה י"ט ע"ב דתלוי בי"ל פדיון:
ולתרץ קושית התוס' נראה דלהכי אצטריך קרא דחטאת היא משום דאיכא נפקותא בין מעילה דקדשי ב"ה לקדשי מזבח דבקדשי ב"ה המעילה נופלת לקדשי ב"ה ובקדשי מזבח איכא פלוגתא דרב ולוי במעילה ט' ע"ב דלרב המעילה נופלת לנדבת ציבור ולוי ס"ל דיביא בדמיה קטורת ע"ש א"כ אשמעינן קרא דחטאת היא שמעילתה היא כמעילה דקרבנות דמעילתה לנדבה או לקטורת: