אור ברסלב
מקדש דוד חלק א סימן ז › א

מקדש דוד חלק א· רבי דוד רפפורט

סימן ז · א

סימן ז

עבודות המתיר הם שחיטה קבלה הולכה וזריקה והם העבודות שמחשבה מועלת בהם וכנגדן במנחה קמיצה קידוש כלי הולכה והקטרה וזה דשחיטה חשיב מתיר אמרינן במנחות ט"ז ע"ב משום דדם סכין מקדש ליה והבא לקדש כבא להתיר דמי וראיתי להתוס' זבחים ק"י ע"א ד"ה ואי שכתבו וצ"ע אי שחט סימן אחד וקבל את דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן משרא שרי ומיהו הא פשיטא אי לא גמר אח"כ שחיטתו לא שרי עכ"ל היינו שהתוס' נסתפקו כאן בקיבל לאחר ששחט סימן אחד אי כשר הדם לזריקה ובמעילה ה' ע"א ד"ה היתר כתבו ז"ל וא"ת למ"ד היתר שחיטה שנינו שחט בצפון וקיבל בדרום אמאי מועלין כיון שנעשית השחיטה בהיתר וי"ל דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה דהשתא לא נגמרה השחיטה בהכשר עכ"ל ומוכח להדיא דס"ל תוס' הכא דיכול לקבל הדם קודם גמר שחיטה דהתם הפסול הוא רק משום שקיבל בדרום אבל אם קיבל בצפון קודם גמר שחיטה כשר והאור שמח דקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דמתחילת שחיטה צריך לתת הורידין לתוך הכלי דצריך לקבל הדם מתחילת שחיטה ע"ש מיהו נראה דזה ודאי רק אי ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אבל אי אינה לשחיטה אלא לבסוף ודאי אינו יכול לקבל קודם:

והנה לכאורה יש להביא ראיה לזה מדאמרינן בפסחים כ' האי בשר דאתכשר במאי אי נימא דאיתכשר בדם והא דם קדשים אינו מכשיר ולעיל שם ט"ז ע"א אמרינן הטעם דדם קדשים אינו מכשיר הוא משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר דדוקא דם שאין חשין לקבלו בכלי מכשיר אבל המתקבל בכלי אינו מכשיר ע"ש ואי אמרינן דאף אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ אינו יכול לקבל הדם אלא לאחר גמר שחיטה א"כ ליתכשר הבשר בדם של תחילת שחיטה דאותו הדם אינו ראוי להתקבל בכלי ונשפך כמים ומ"מ אותו הדם מכשיר כדאמרינן בחולין ל"ו דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דם של תחילת שחיטה מכשיר וע"כ מוכח דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דם של תחילת שחיטה ג"כ ראוי לקבל בכלי:

אך נראה להביא ראיה להפך דהא איבעי לן ביומא כ"ה ע"ב מי מקבל שוחט מקבל או זורק מקבל שוחט מקבל דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכוליה דם כו' ע"ש ואי נימא דצריך לקבל מתחילת שחיטה א"כ אדרבה בשביל זה צריך הזורק לקבל דאי זורק מקבל איכא רק חששא שמא מתוך חביבותיה לא יקבל כל דם הנפש ואי שוחט מקבל הרי ודאי אינו מקבל כל דם הנפש דאי אפשר לו לקבל עד שיגמור שחיטתו וכדאמרינן ביומא ל"א ע"ב הביאו לו התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו לפי שצריך לקבל הדם ומוכח דאי אפשר לשחוט ולקבל כאחת:

מיהו אפשר לומר דלעולם אפשר לשחוט ולקבל כאחת דיכול לשחוט בשמאלו ולקבל בימינו מיהו התם ביוה"כ כיון דהשחיטה צריכה להיות בכ"ג וא"כ עבודה היא וצריכה ימין וכיון דקבלה ג"כ צריכה ימין לא היה יכול לשחוט ולקבל כאחת אבל בשאר קדשים דשחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר יכול לשחוט בשמאל ולקבל בימין:

והנה בפרה פ"ג משנה ט' אמרינן בפרת חטאת שחט בימינו וקיבל בשמאלו ובתוספתא שהביא הר"ש שם אמרינן לר"י דס"ל דקבלה של פרת חטאת צריכה להיות בימין שוחט בימינו ונותן הסכין לפניו או ליד חברו ואח"כ מקבל ע"ש ואמאי לא אמרינן שישחוט בשמאל ויקבל בימין ואי נימא דהתם נמי משום דשחיטת פרה בעי כהונה ומש"ה צריך ימין חדא דתקשה למ"ד דשחיטת פרה כשרה בזר ואף למ"ד דפסולה בזר אמרינן בגמרא דלא הוי עבודה וזה דצריך להיות השחיטה בכהן הוא רק מידי דהוי אמראות נגעים דבעי כהונה א"כ לא שייך בזה דין ימין ועוד לרבנן דאמרי בפרת חטאת שחט בימינו וקבל בשמאלו וכיון דהקבלה א"צ ימין כ"ש השחיטה ולמה אמרינן דשוחט בימינו דוקא וע"כ צ"ל דזה דשוחט בימין הוא משום דדרך שחיטה לעשות בימין דקשה לשחוט בשמאל וא"כ דוחק גדול לומר דזה דבעינן למימר ביומא דשוחט מקבל היינו שלעולם ישחוט קדשים בשמאל וע"כ דישחוט ואח"כ מקבל ומוכח דא"צ לקבל הדם קודם גמר שחיטה מיהו אפשר לומר דהתם האיבעיא היא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולדידיה ודאי אינו מקבל עד לאחר גמר שחיטה וצ"ע בזה:

ובענין מקום השחיטה מבואר דלשחיטת קק"ל כל העזרה כשרה חוץ מצידי צדדים משום דבעינן כנגד הפתח ושחיטת ק"ק היא רק בצפון מיהו במזבח עצמו איכא פלוגתא דר"י סבר דכל המזבח כשר לק"ק ואף אם אין כל המזבח בצפון דמרבינן מקרא דוזבחת עליו את עולותיך כו' דכל המזבח כשר לשחיטת ק"ק וריב"י סבר דרק חציו ולצפון כשר לק"ק ובאורך העזרה ממזרח למערב איכא ג"כ פלוגתא דתנאי דריב"י סבר דרק כנגד המזבח קרוי צפון וכשר לשחיטת ק"ק וראב"ש מוסיף אף בין האולם ולמזבח ורבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל היינו עד כותל המזרח של העזרה אבל מבית החליפות ולפנים ד"ה פסול והנה הרמב"ם ז"ל פסק כרבי דכל צפון העזרה מכותל אולם עד כותל מזרחי של עזרה בכלל צפון אך הרמב"ם ז"ל שם (פ"ה מהל' בית הבחירה] מונה והולך מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח רוחב ששים אמה ומחצה והקשה התוי"ט יומא פ"ג משנה ט' הא רוחב העזרה מצפון לדרום הוא קל"ה אמה א"כ חציה הצפוני הוא ס"ז אמה ומחצה ולמה לא הכשיר רק ס' ומחצה וכתב התוי"ט שם לחדש דאף דרבי מוסיף עד כותל המזרח של העזרה מ"מ אין כל חצי העזרה הצפוני כשר לק"ק רק מה שכנגד המזבח ולצפון ואף שמקצת המזבח ג"כ בצפון מ"מ אין כנגדו כשר לשחיטה דבעינן לצפון המזבח ולא לצפון העזרה מש"ה כתב הרמב"ם ג"כ גבי הגרלת השעירים דבא למזרח העזרה ולצפון המזבח ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דמקצת המזבח היה בצפון מ"מ צריך דוקא לצפון המזבח ע"ש:

ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה דזה דבעינן צפון אין זה צפון העזרה כ"א צפון המזבח דאמרינן בפ' פרת חטאת דאין שחיטת צפון בבמה קטנה וממעטינן לה מקרא דכתיב צפונה לפני ה' ולא לפני במה ובשלמא אי אמרינן דזה דבעינן צפון במקדש הוא צפון המזבח שפיר דבבמה ג"כ כיון דצריך לעשות מזבח הוי אמינא דטעון צפון שישחוט לצפונו של מזבח ומש"ה אצטריך קרא למעט אבל אי נימא דזה דבעלמא בעינן צפון היינו צפון העזרה ואינו תלוי במזבח כלל [ואם כל המזבח בצפון יכול לשחוט אף לדרומו] א"כ מה שייך צפון בבמה הא ליכא שם עזרה כלל דליכא מחיצות ומה שייך לומר שזה צפון או דרום ול"ל קרא למעוטי:

מיהו קשה מההיא דזבחים ל"ג ע"א גבי סמיכת אשם מצורע דאמרינן שהיתה בחוץ בשער נקנור לפי שאין המצורע יכול לכנוס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ומקשינן התם ואי ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה וליסמוך ומתרצינן הא מני ריב"י דאמר מרחק צפון ע"ש ומכלל דלרבי שמכשיר עד כותל המזרח היה יכול להכניס ידו ולסמוך וקשה הא להרמב"ם ז"ל כיון דאינו כשר לשחיטה אלא מכנגד קיר המזבח ולצפון והיינו ששים אמה ומחצה מכותל צפוני וכמ"ש בפ"ה מהל' בית הבחירה א"כ איך יכול לעייל ידיה ולסמוך כיון דחצי העזרה היא ס"ז אמה ומחצה משער נקנור שהיה עומד באמצע העזרה אוכל בצפון העזרה ה' אמות וה' אמות בדרומה וכמ"ש רש"י ז"ל בזבחים שם נמצא מקצה הצפוני של שער נקנור עד כותל הצפוני של העזרה ס"ב אמה ומחצה וכיון דלצפון כשר רק ס' אמה ומחצה מכותל הצפון א"כ אכתי איכא ב' אמות מקצה השער הצפוני עד מקום הכשר לשחיטה א"כ איך יכול להכניס ידיה ולסמוך דאף אם יעמוד בקצה השער אכתי איכא ב' אמות וזרועו של אדם אינו אלא אמה כדמוכח בבכורות כ"ד וצ"ע:

ובשוחט בראש המזבח דתנן במתני' דהוי כמו ששחטן בצפון ואפילו אי מזבח לאו בצפון קאי אין זה דוקא ריש המזבח דה"ה לאמה יסוד ואמה סובב כדאמרינן בגמרא שם מיהו יש לחקור בקרן דרומית מזרחית למ"ד שהיה לו יסוד בבנין רק שלא היה בדמים אם שם כשר לשחיטת ק"ק דזה דמרבינן מזבח כצפון אם זה דוקא מקום המקודש לדמים ונראה דאי נימא דלא בעינן מקודש לדמים, א"כ לר"י דאמר רצפה מקדשת וכל הרצפה חשיבא כמזבח תהא כל הרצפה כשרה לשחיטת ק"ק ותוכשר עולה ששחטה בדרום ונימא דזה דהצריכה התורה צפון הוא קודם שקידש שלמה הרצפה וכמ"ש תוס' זבחים י"ד לענין אם עלה לא ירד וע"כ זה דגלי קרא דמזבח חשיב כצפון היינו שיהא מזבח לדמים ומש"ה הרצפה אין דינה כמזבח לענין זה וא"כ ה"נ היסוד של המזבח והדרום כיון דלדמים אינו כמזבח אין לו דין צפון אך עדיין צ"ע כי יש לחלק בזה:.

וקמיצה במנחה חשיבא כשחיטה בזבח כדאמרינן בזבחים י"ג ע"ב בשלמא קומץ היינו שוחט כו' ושוין הם לדיניהם לענין דטעונים כלי דזה דקמיצה צריכה להיות מכ"ש הוא משום דהוי כשחיטה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת וכמ"ש התוס' מנחות צ"ו ע"א ד"ה שאלו מיהו לאו לכל דיניהם שוין דקמיצת מנחה אינה טעונה צפון אע"ג שהיא ק"ק וצריכה כהן ויש לחקור אם צריכה להיות כנגד הפתח כשחיטה היינו שיפסלו צידי צדדין דאפשר דרק דאינה טעונה צפון כק"ק אבל מקום שאף קק"ל פסולים אף במנחה לא מהני:

וחפינה בקטורת אי חשיבה כשחיטה כתבו התוס' יומא מ"ח ע"א ד"ה מי דלא הוי כשחיטה שהשחיטה היא מפרשת חלק גבוה שהוא הדם מחלק הדיוט וכן קמיצה מפרשת הקומץ מן השירים אבל בחפינה לא שייך למימר הכי דאפילו מה שנשאר במחתה הוא חלק גבוה ובפעם אחרת מקריב אותה עכ"ל והנה בעולה אע"ג דאינו מפריש חלק גבוה מחלק הדיוט שהרי כולו עולה לגבוה י"ל דמפריש מה שראוי לזריקה ממה שראוי להקטרה דאין עבודתן שוה אך יש לעיין במנחת חוטא של כהן לר"ש דאמר נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן מה הפרשת חלק גבוה שייך כאן א"כ אין הקמיצה כשחיטה מיהו לפמ"ש הש"מ מנחות ע"ד דהשירים אינן קרבין במערכה אלא בתפוח דלאו דין הקטרה גמורה עליהן אפשר דגם זה חשיב מפריש חלק גבוה מיהו בירושלמי סוטה איבעי לן אם יש להשירים לר"ש דין קומץ לכ"ד ע"ש א"כ אי נימא די"ל דין קומץ א"כ לא הוי כשחיטה וכן בעצים לרבי דאמרינן דטעונין קמיצה וכתבו התוס' מנחות כ' ע"ב ד"ה לדברי דגם השירים נקטרים ע"ש וא"כ לא הוי כשחיטה וצ"ע:

מיהו נראה להביא ראיה לדברי התוס' דחפינה אינה כשחיטה דאי הוי כשחיטה א"כ יהיה צריך לחפון מכ"ש וכמו קמיצה דצריך לקמוץ מכ"ש ומשום דהוי כשחיטה ושחיטה טעונה כ"ש כדכתיב ויקח את המאכלת (וכמ"ש תוס' מנחות צ"ו ע"א] וחפינה א"צ להיות מכ"ש כדאמרינן בירושלמי יומא ר"פ הוציאו לו דהמחתה שחופן ממנה היתה כלי חול [ומדייק הירושלמי מזה דמותר הקטורת של החפינה היה נפדה ואם היתה בכ"ש איך היה נפדה]:

והת"י יומא שם על הא דאיבעי לן נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו הקשו מדלא איבעי לן בקומץ מכלל דפשיטא ליה בקומץ דאם נתפזר על הרצפה שפסול א"כ ה"נ בקטורת דהא ילפינן מלא מלא מקומץ ואומר רבי דפשיטא ליה דגבי קומץ הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם אבל בקטורת מיבעיא ליה לפי שאין כלי לחפינה אלא משום דלא אפשר כדלקמן והלכך לא דמיא ליה קמיצה שהיא במקום שחיטה וקידוש כלי הוא במקום קבלת הדם עכ"ל היינו כיון דזה דצריך לתת הקטורת לאחרי חפינה לכ"ש הוא רק משום דלא אפשר להכניס בענין אחר ולא משום דבעינן קבלה בכלי כמו בשחיטה א"כ לא הוי דומיא דשחיטה וקבלה:

והנה בירושלמי ר"פ הוציאו לו איבעי לן חפנים מהו שיעשו ככ"ש לקדש היינו שיקדשו הקטורת לכ"ד ככ"ש ובפשוטו זהו ג"כ האיבעיא בתלמודא דידן דנתפזר הקטורת ממלא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דלמא ככ"ש דמי ולא פסולה היינו דאיבעי לן שהחפנים עצמן יקדשו הקטורת ככ"ש ומש"ה אם נתפזר מחפניו אוספו וכשר וכמו בעוף דאיבעיא לן בזבחים צ"ב ע"ב נשפך הדם על הרצפה מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כ"ש הלכך אוספו וכשר וכתב רש"י ז"ל אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כ"ש וצואר דידיה הוא במקום כ"ש והלכך אוספו וכשר להזותו למזבח דהו"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר עכ"ל וא"כ ה"נ בחפינה דאם החפנים עצמן הן ככ"ש הם כמו צואר חטאת העוף אי חשיבא ככ"ש דאוספו וכשר:

ולעיקר מה שכתבו הת"י דאין מתן הכלי לאחר חפינה חשיב כקידוש כלי דקומץ יש להביא ראיה דהא אמרינן במנחות ז' ע"ב דאין מקדשין את הקומץ בכלי המונח ע"ג קרקע משום דהוי כמו קבלת הדם דאין מקבלין בכלי המונח ע"ג קרקע ובקטורת של יוה"כ כשנותן ממלא חפניו לכ"ש ע"כ הכלי מונחת ע"ג קרקע אלמא לא חשיב מתן כלי דקטורת כקבלת הדם ואפשר כיון דלא מצי עביד בענין אחר שאני כיון שהקטורת הוא בחפניו אי אפשר לו לאחוז הכלי ושיאחוז כהן אחר הכלי ג"כ אי אפשר דאם צריך לאחוז הכלי בשעת הנתינה א"כ האחיזה ג"כ עבודה היא דהא אמרינן במנחות ז' ע"א דאם צריך להגביה הכלי ההגבהה עצמה חשיבא עבודה והמגביה עצמו יכול לפגל ע"ש א"כ ביוה"כ אי אפשר שיאחוז כהן אחר דכל עבודות היום אין כשרות אלא בו ובמקום דלא אפשר שאני עוד י"ל דלעולם כהן אחר מגביה הכלי בשעה שנותן לתוכה ממלא חפניו ולא חשיב עבודה באחר כיון דלא אפשר בענין אחר וכל דלא אפשר בענין אחר כשר בכהן אחר וכן נראה בסידור ב' גזרי עצים של בין הערבים דבעינן ב' כהנים דמפקינן לה מקרא גם ביוה"כ אין הכ"ג עושה אותן לבדו כיון דע"כ צריך ב' כהנים לא חשיב עבודה באחר וה"נ כיון דלמתן כלי ע"כ צריך ב' כהנים אחד שיתן ואחד שיאחז בכלי לא מיפסיל משום עבודה באחר:

ובעיקר מ"ש התוס' דהאיבעיא בחישב בחפינת קטורת הוא משום דחפינה לא דמי לשחיטה וקמיצה דאינו מפריש חלק גבוה מחלק הדיוט ק"ל דאפילו אי נימא דלא הוי כקמיצה מ"מ מהני מחשבה דהוי כהולכה וכמו ליקוט לבונה דאמרינן במנחות י"ג ע"ב דאפילו אי נימא דלא הוי כקמיצה מ"מ הוי כהולכה ומהני מחשבה וכן טבילת אצבע אמרינן בזבחים י"ג ע"ב דמפגלת ומשום דהוי כהולכה ומ"ש חפינה מליקוט לבונה דחשיבא הולכה דמקרב הדבר ובהולכה והקטרה כתבו התוס' ביומא שם דפשיטא ליה דמהני מחשבה:

והנה רש"י ז"ל פי' הא דאיבעי לן חישב בחפינת קטורת מהו היינו דהאיבעיא היא אי ילפינן מלא מלא ממנחה מה התם מהני מחשבה בקמיצתה דנפקא לן מזאת התורה לעולה ולמנחה כו' עכ"ל ומוכח דזה פשיטא ליה דחפינה דמי לשחיטה וכקמיצה וראוי לפגל בה והאיבעיא היא בעצם אי מחשבה מועלת בקטורת אי ילפינן מלא מלא ממנחה דמהני בה מחשבה או לא והתוס' שם הקשו על רש"י ז"ל הא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש וזה דבמנחה גופא שייך פיגול ילפינן לה בהיקשא דוזאת התורה משלמים א"כ איך ילפינן קטורת בג"ש מלא מלא ממנחה וע"כ כתבו דזה פשיטא לתלמודא דשייך פיגול בקטורת ואע"ג דבהיקש דוזאת התורה לעולה כו' דמזה ילפינן פיגול לכל הקרבנות לא הוזכרה קטורת מ"מ נפקא לה מביום צוותו להקריב את קרבניהם דאיתרבי מיניה בכור ומעשר ופסח וכל מידי דשייך בו הקרבה ומרבינן מזה גם לוג שמן של מצורע דאקרי קרבן וכ"ש קטורת וא"כ א"צ לילף ממנחה ע"ש:

ונראה דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל דאמרינן בזבחים מ"ד בלוג שמן של מצורע דקתני בברייתא דחייבין עליו משום פיגול דמני רבי היא דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה וממתנותיו שרו ליה מתנותיו מפגלי ליה ומקשינן בגמרא והא לוג הבא בפ"ע דלכ"ע מתנותיו שרו ליה ולא מפגלין ליה ופי' רש"י ז"ל שם דלכ"ע מתנותיו שריין ליה באכילה כו' ואפ"ה לא מפגלין ליה כו' הלכך בא עם האשם נמי אע"ג דלרבי מתנותיו שריין ליה לא מפגלים ליה שאין מפגל אלא דם או קומץ את שיריו משום דאיתקש מנחה לזבחים עכ"ל ומוכח דס"ל לרש"י ז"ל דלוג שמן של מצורע אינו בכלל פיגול ולא מרבינן ליה מביום צוותו ואין פיגול אלא בדם ובמנחה משום דאתקש לזבחים א"כ בקטורת דמפגל צריך רק לילף ממנחה ואם לא ילפינן לה ממנחה אי אפשר שתפגל וכמו לוג שמן של מצורע דאין פיגול אלא בדם ובמנחה:

והנה לרש"י ז"ל ניחא שפיר מה שהקשו התוס' זבחים מ"ג ע"א ד"ה והלבונה על ההיא דאלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב הכא עצים כי היכי דחשיב לבונה אע"ג דלא חזיא לאכילה דאי הוי להו מתירין היה חייב עליהם משום פיגול כמו שחייבין עליהם משום טומאה עכ"ל ולפמ"ש רש"י ז"ל אתי שפיר זה דלא חשיב התם עצים דבעצים אף אם היה להם מתירים ג"כ לא היו חייבין עליהם משום פיגול דאין פיגול אלא בדם או מנחה דאתקש לזבחים ואתי שפיר ג"כ מה שפי' רש"י ז"ל במתני' שם דחשיב בהדי דברים דאין להם מתירים ואין חייבין עליהם משום פיגול נסכים הבאין בפ"ע ופירש"י ז"ל היינו דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום ולכאורה קשה ל"ל לרש"י לדחוק דמיירי במנחת נסכים הא במתני' קתני רק נסכים ואמאי לא פירש דמיירי במתנדב נסכים דהא מפקינן מהאזרח מלמד שמתנדבין נסכים ובזה אתי שפיר דבמתנדב נסכים אפילו אם היה להם מתירים ג"כ לא היו חייבין עליהם משום פיגול דאין פיגול אלא בדם או מנחה דאתקש לזבחים ולכך הוכרח לפרש דמיירי במנחת נסכים דאם היה לו מתירים היו חייבין משום פיגול דבמנחה איכא פיגול ודוק:

ולהתוס' שכתבו דלוג שמן של מצורע ג"כ איתקש בהיקש דוזאת התורה לענין פיגול קשה בלוג הבא בפ"ע דלכ"ע מתנותיו שרו ליה אמאי לא מפגלי ליה ולכאורה זה קשה טובא אך נראה לומר לפמ"ש תוס' מנחות י"ד ע"א ד"ה והלבונה שהקשו שם אמאי לא חשיב לבונה י"ל מתירים ואעפ"י שיכול להקטירה קודם הקומץ מ"מ קודם הקמיצה אין להקטירה וא"כ הקמיצה מתרת הלבונה למזבח ותי' שם בחד תירוצא דלבונה אין לה מתיר בעבודת מזבח ולא הויא דומיא דשלמים שעבודת מזבח מתירן כגון זריקת דם עכ"ל היינו אע"ג דקמיצה עבודה היא מ"מ אין זו עבודת מזבח שאינה נתינה על המזבח ולענין שיהא חשיב י"ל מתירים לחייב עליו משום פיגול צריך שיהא המתיר ע"י נתינה במזבח כמו זריקת הדם וא"כ לפ"ז בלוג שמן של מצורע אע"ג דמתנותיו שרו ליה מ"מ המתנות לא חשיבי עבודת מזבח ואע"ג דמתן שבע על הפרוכת חשיב כמו נתינה על המזבח וחשיב כמו הקטרה וכמ"ש רש"י ז"ל בזבחים ע"ו ע"ב דנותן מתן שבע על הפרוכת מהלוג לאחר קמיצה חייב משום כל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו מ"מ זה שהמתנות של הלוג מתירין השירים באכילה אינו משום דחשיבי עבודת המזבח דהא אמרינן ביומא ס"א דאם נתן מתן שבע ונשפך הלוג יביא לוג אחר ומתחיל בבהונות ואותו הלוג לכ"ע נאכל כדאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש פי"ד דנגעים, וא"כ אותו הלוג מתן בהונות הוא המתיר אותו לאכילה ומתן בהונות ודאי אין זו עבודת מזבח אלמא דלהתיר הלוג א"צ עבודת מזבח רק מתנותיו שהוא מצותו שרו ליה ולפ"ז מה דמתן שבע מתיר ללוג אינו משום שהן חשובין כהקטרה רק מצות מתן שמן מתירו וכמו מתן בהונות ומש"ה לא חשיב שי"ל מתיר בעבודת מזבח ולא מפגל והוי כמו לבונה דהקמיצה מתירתה:

ובלחם הפנים סילוק בזיכין הוא כקמיצה במנחה ולחם הפנים גופא איקרי מנחה וסילוק הבזיכין זו היא קמיצתה ואם נפרס הלחם קודם סילוק הבזיכין הו"ל כמנחה שחסרה קודם קמיצה ואם נפרס לאחר הסילוק הוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמרינן במנחות ח' דלאו פרקה ממש אלא כל שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דמי וראיתי בס' אור שמח שהקשה מ"ש מהא דאמרינן במנחות י"א ע"ב בהפריש ד' קמצים לב' בזיכין ואבדו שנים מהן קודם סילוק בזיכין לא הוקבעו לאחר סילוק בזיכין הוקבעו ואמרינן מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה כיון שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפריקא דמיא קמ"ל ואמאי גבי נפרס לחמה אמרינן דהוי כמי שפרקה ע"ש ונראה לענ"ד דודאי מה ששייך לעבודת הקמיצה לא חשיב מה שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפרקה דקמיצה עבודה היא וצריכה כהן וכיון דאשכחן בסילוק בזיכין דצריכה כהונה וגם דיכול לפגל בשעת סילוק בזיכין ע"כ הקמיצה נעשית בשעת הסילוק דאי כשהגיע זמנה חשיב כבר כנקמצה א"כ אין הסילוק אח"כ עבודה ואיך מפגל ורק לענין שירים שחסרו חשיב הגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דזה דמנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה ושירים שחסרו בין קמיצה להקטרה קי"ל דמקטיר קומץ עליהם כתב הש"מ שם ח' ע"א ז"ל הא לא קשיא מנחה שחסרה קודם קמיצה לא בריר קומץ דידה והוי כמי שחסרה מן הקומץ והכא בלחם הפנים בריר קומץ דהבזיכין מונחים לחוד והלחם לחוד עכ"ל א"כ לפ"ז במנחה שחסרה אין הדבר תלוי כלל בקמיצה דאין חילוק אם נחסר קודם קמיצה או לאחר קמיצה רק שלא יהיה החסרון בהקומץ ובבזיכין אם נפרס הלחם לעולם ליכא חסרון בהבזיכין וזה שצריך דוקא הגיע זמנו לפרוק אבל אם נחסר קודם פסול אע"ג דבריר קומץ דידיה וליכא חסרון בהקומץ הטעם הוא משום דהלחם צריך להיות מונח על השולחן כל זמן שדינו להיות מונח ואז ראוי להקטרת הבזיכין וכיון שנפרס הלחם קודם ונפסל הלחם נמצא שלא היה הלחם מונח על השלחן כל זמנו ומש"ה אינו מקטיר עליהן הבזיכין (והנה ראיתי לרש"י ז"ל מנחות שם שכתב הגיע זמנו לפרוק היינו שעבר שש שעות כדאמרינן בפ' תמיד נשחט מוספין בשש בזיכין בשבע עכ"ל ולכאורה יש לעיין הא זה דבזיכין בשבע אינו לעכב דכל היום כשר לסילוק ולהקטרת הבזיכין כדאמרינן במגילה וא"כ אמאי חשיב כמאן דפרקה רק בשבע שעות ונראה לומר דצריך שיהא הלחם על השולחן ז' ימים מעל"ע ואם סידר את השולחן בשבת העבר בשבע שעות אם יפרק אח"כ בשבת זו קודם שבע יהיה פסול וזה דכל היום כשר לסילוק בזיכין הוא רק אם בשבת העבר היה גם הסידור קודם וא"כ כיון דהרגילות היה לעשות הבזיכין בשבע כדאמרינן בפ' תמיד נשחט בזיכין בשבע א"כ ע"כ גם סידור הבזיכין היה בשבע דהסידור והסילוק היה כאחת כדאמרינן במנחות צ"ט ע"ב דטפחו של זה בצד טפחו של זה א"כ ע"כ אין הבזיכין חשובין כפרוקין אלא בשבע דקודם לכן אין זמן סילוק הבזיכין כלל] ולענין הפריש ד' קמצים לב' בזיכין דאמרינן דקודם סילוק לא הוקבעו לאחר סילוק הוקבעו התם הקמיצה קובעת שהעבודה הנעשית בהם היא הקובעת וכדאמרינן במנחה שחסרה קודם קמיצה דיביא מתוך ביתו וימלאנה כו' דקמיצה קובעת ולאו דוקא קמיצה אלא שהעבודה שנעשית בהן היא הקובעת דבמנחות ט' מדמינן לה ללוג שמן של מצורע דאם חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו משיצק לא ימלאנו והתם היציקה לא חשיב כקמיצה אלא כקבלת הדם כמ"ש הר"ש ז"ל בנגעים פי"ד דאם נשפך מה שבכפו ממלא עוד הפעם מהלוג דהוי כמו שנשפך הדם שבכוס דאם יש דם הנפש יחזור ויקבל ע"ש] אלא שהעבודה היא הקובעת ועבודה ודאי לא הוי אלא בשעת סילוק הבזיכין עצמן ולא כשהגיע הזמן והנה כתב עוד שם האור שמח דאם הפריש ד' קמצים לב' בזיכין ונפרס הלחם לאחר שהגיע זמנו לפרוק יהיה פסול ממ"נ דאי הוי כמיפרקא יהיה פסול מטעם ריבה לבונתה ואי לאו כמיפרקא יהיה פסול מטעם נפרס לחמה ולענ"ד אינו תלוי זה בזה דלענין שירים שחסרו כיון דבריר קומץ דידיה החסרון הוא בהשירים ולא בהקומץ אבל משום יתור לבונתה אינו נפסל כיון דליכא עבודה אין נקבעין:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה