אור ברסלב
מצפה אריה תשובה מהרב הגאון אבד"ק בראד

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

תשובה מהרב הגאון אבד"ק בראד

הוספה

תשובת כבוד ח"ז הרב הגאון המפורסם איש האשכולות מוה' יחיאל מיכל ז"ל אבד"ק בראדי אשר הי' מונח ת"י חתנו כבוד מו"ח הגאון נ"י ונתנה לידי עם קצת הערות לספחה לתשובתי בענין ההוא ולעשות נ"ר לנשמתו נ"ע וכמאמרם ז"ל.

הנה בדין אתרוג מורכב רבו הגאונים שפסלו אותו למצות פרי עץ הדר. הלבוש כתב הטעם שפסולו מדאורייתא מחמת דמאיס לגבוה לפי שנעבדה בו עבירה וכתב דאע"פ שהרכיבו עכו"ם מ"מ איכא למ"ד דבני נח מצוה על הרכבת אילן מין בשאינו מינו וכיון דנעבדה בו עבירה אימאס לגבוה כמו בהמת כלאים. ב' כתבו הטעם דהוי אתרוג החסר ודמי לאתרוג השותפים שכיון שיש לשותפו חלק בו הוה לגבי זה אתרוג חסר הה"ד בזה כיון דמעורב באתרוג המורכב חלק מילימאני א"כ נחסר לעומת זה חלק אתרוג ממנו. וטעם ג' כתב מהרש"ל והביא הט"ז והמג"א דאין זה אתרוג שהתורה צותה עליו והוי כמו רימון או פריש כיון שצותה לנו לקחת פרי עץ הדר שמקובל לנו שזה אתרוג לא מבעיא אם ירכיב לימאני בשורש אתרוג לא ישא כלל זולת פרי לימאני ואין זה אתרוג כלל אמנם גם כשירכיב יחור של אתרוג על גבי שורש לימאני שאם למראה עין נשפוט עליו כל רואיו יכירו אותו שזה פרי עץ הדר בכל זאת בין אתרוגים לא יתחשב כי לא בלבד שיש בו מקצת חלק לימוני ואינו כולו אתרוג ולא נוכל לצאת בו ידי חובת מצוה ולקחתם לכם פרי עץ הדר משום דלא אמרינן דמקצת אתרוג יוכשר ג"כ ויחשב כאלו הי' אתרוג שלם דנימא דפרי עץ הדר אמר רחמנא ואפי' מקצתו כמו דאמרינן שה ואפילו מקצת שה. שזה אינו שלא בכל המקומות אנו אומרים כן ויש מקומות שמצינו שדרשו ז"ל להיפך כמו בבכורות דפליגי ר' יהודה ורבנן אי בכור כולו בכור משמע ושם ס"ל חמש ולא חצי חמש וכמו דבר ולא חצי דבר חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. וכן בקידושין אמרו ז"ל איש אמר רחמנא ולא חצי איש אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. ונמכר בגנבתו ולא חצי גניבתו. ועיין בתוס' סנהדרין פ"ו ד"ה דבר ולא חצי דבר אך זולת זה שאינו כולו אתרוג הנה עוד תהי' בו היפך שאתרוג מורכב כזה אך לימוני יקרא שמו ולא ימנה בלתי את פרי עץ לימוני לבדו. והגאון מהרש"ל מדמה דין זה לדין ילדה שסיבכה בזקנה גבי ערלה דאמרינן דילדה בטלה בזקנה וה"נ נתבטל היחור האתרוג בשורש לימוני ואינו עוד אתרוג כלל. והן עלה במחשבה לפני לומר שאין זה ענין לביטול דבר בחברו וגבי ערלה דהילדה פטורה מערלה היא טעם אחר דהוי כמו נוטע במקום פטור וכמו נוטע בעציץ של עץ שאינו נקוב שפטור מערלה ואפשר לומר שגם זה כן כיון שהזקנה פטורה מערלה המרכיב בה כאלו נוטע אותן במקום פטור אבל לאו מטעם ביטול נגעו בה ומה ראי' מזה איפוא לפסול ענף עץ אתרוג המורכב בשורש עץ אחר אם תנובתו ופריו ישוה ממש לאתרוג בצלמו ובדמותו וכעין זה השיג הגאון מוה' אבא בתשו' איתן האזרחי והובא בתשו' הגאון בית אפרים ז"ל:

אמנם חזקו עלי דברי כל נושאי כלי הגמרא שפירשו כולם שמטעם ביטול נגעו בה. ולדעת התוס' בע"ז דף מ"ט דאפי' אי נימא דזה וזה גורם אסור הכא מותר ופטור מערלה ע"כ מוכרחים אנחנו לומר שהיחור הילדה המורכב בשורש הזקנה הרי טפל נגדה ובטל בה מחמת שהוא עיקר. וגם לדעת רש"י והר"ן ז"ל בע"ז דילדה שסיבכה בזקנה תלוי בפלוגתא דזוז"ג כבר פי' עליו הר"ן דזוז"ג הוא גם כן מטעם ביטול דבר בחברו שהאיסור נתבטל בהיתר והיינו דלמ"ד זוז"ג מותר ס"ל דהיתר מבטל את האיסור ולמ"ד זוז"ג אסור ס"ל שהאיסור לא נתבטל עכ"פ וא"כ נשאר הדבר באיסורו [ועי' בתשו' בית אפרים מקשה מנא ידעינן שההיתר מרובה על האיסור דנימא שמבטל את האיסור וע"כ מוכרחים אנו לומר דההיתר עיקר לגבי האיסור שדרכו להתבטל כסברת הר"ן שם ומבטל האיסור הטפל נגדו] ולפיכך לדידן דס"ל זוז"ג מותר והילדה בטלה בזקנה וע"כ משום דהעיקר מבטל הטפל לו אפשר לומר נמי הכי ששורש הלימאני העיקר מבטל יחור האתרוג:

והנה הגאון בעל בית אפרים ז"ל הכריע בדעתו דעת התורה שבמין בשאינו מינו לא בטלה הזקנה את הילדה לגבי ערלה אכן מחלק שם אי אמרינן מטעם גזירת הכתוב שבטלה זקנה את הילדה או מטעם זו"ז גורם שאם נימא מטעם זו"ז גורם יחוה דעתו שאין לחלק בין מינו לשאינו מינו. ולפע"ד נראה נכון להיפוך דאם הי' פטרינן לילדה שסיבכה בזקנה מטעם גז"ה או מטעם שהוא נוטע במקום פטור אין לחלק בין אם הוא במינו או שלא במינו כי אם נטע בעציץ שאינו נקוב ומרכיבהו מין על שאינו מינו היתחייב בעבור זה בערלה אבל אם נימא מטעם זוז"ג יש מקום לחלק דמב"מ נתבטל הטפל בשורשו העיקר אבל בשאינו מינו שניכר לא יוכל להתבטל.

ולכאורה מוכרח זאת לדעת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דס"ל דבדבר שתחילת הווייתו בא בתערובות לא יתבטל לעולם א"כ איך יוכלו להתבטל תוצאות הכוחות היוצאים ומתערבים יחד מהיחור והשורש אלא ע"כ כיון שהענף העץ נתבטל בשורש הזקנה ממילא שב השרף היוצא מהענף הילדה להיות מותר ואין צריך להתבטל עוד ואם כן זה דוקא במינו אבל בשאינו מינו שניכר היחור ואינו בטל א"כ לא יוכלו הכוחות אשר יגיחו ממנו להתבטל מטעם שמראשית מוצאם באו ע"י תערובות וכסברת המרדכי:

ומצאתי און לי מגמרא סוטה מ"ג דמוקי מתני' דאחד הנוטע כו' בהרכבת היתר וברייתא דאמרה פרט למבריך ומרכיב דמיירי בהרכבת איסור ולפי' אינו חוזר ופריך שם האי הרכבת היתר ה"ד אי נימא ילדה בילדה ת"ל משום ילדה ראשונה ואי ילדה בזקנה הא קיי"ל ילדה שסיבכה בזקנה פטורה מן הערלה ומקשה הגאון בעל בית אפרים ז"ל דמדוע לא הקשה קושיא זאת גם על הרכבת איסור ה"ד ע"ש:

אמנם לפענ"ד י"ל דעל הרכבת איסור מצינו למוקמי כר"א בן יעקב דס"ל כרם דוקא ואינו חוזר על שאר אילנות אף אם חייבין בערלה ומיירי כגון שהרכיב ענף עץ ילדה בילדה כגון גפן ע"ג אגוז או עץ אחר. ואמנם על הראשונה אף שהוא ילדה אינו חוזר לפי שהוא עץ פרי אחר ולא גפן ורק על ההרכבה הי' לו לחזור שהוא כרם לולי שהוא הרכבת איסור אבל על ההרכבת היתר פריך שפיר דאם הראשונה היא ילדה יחזור עליו ואם היא זקנה גם על השני' אינו חוזר. וליכא לאוקמי שהראשונה הי' אילן אחר ולפי' אינו חוזר אפי' בילדה דא"כ גם השני' הוא אילן אחר דאם לאו הו"ל הרכבת איסור ולמה יחזור על השני' לראב"י. ואי נוקמא מתני' כרבנן דחוזר אפי' על שאר אילנות א"כ תקשי ת"ל משום ילדה ראשונה. ואמנם אי נימא שמטעם זוז"ג בטל היחור בשרשו אף במבש"מ א"כ הדרא קושיא לדוכתא לפריך ה"ד גם בהרכבת איסור דלא נוכל לאוקמי כראב"י דא"כ ל"ל למעט שאינו חוזר מחמת איסור בלא"ה אינו חוזר דלו יהא שמחמת ערלה אינו נתבטל מפני שהוא ילדה עכ"פ כיון ששב להיות אילן אגוז ולא גפן בלא"ה אינו חוזר לראב"י דס"ל כרם דוקא:

ולפ"ז כיון דמבשא"מ לא נתבטל הענף בשרשו יש לפקפק על סברא זו שיהפך כל ענף עץ האתרוג להיות כולו לימוני מחמת שהענף מתבטל בשרשו כמו דאמרינן דילדה בטלה בזקנה כי זה דוקא מין במינו וכנ"ל אמנם אף בלא זה כבר הואלנו לדבר דאפי' נניח שלא נתבטל היחור של אתרוג בשורש הלימוני מ"מ כיון דעכ"פ יש בו תערובות מעץ לימוני א"כ אינו כולו אתרוג ואיך יצא ידי חובת מצות פרי עץ הדר והיטב אשר דבר הגאון בעל בית אפרים בתשובותיו שאפי' אי נימא לדרוש בכל הדברים שמקצתו ככולו כמו שדרשו לענין שה ואפי' מקצת שה זה הוא דוקא למרמי חיובא על האדם כמו בכיסוי הדם דאפי' מקצת צבי חייבים עליו בכיסוי כמו שהי' כולו צבי אבל לפטור מחיובא דרמי על איש ישראלי ליטול אתרוג ולומר מקצת אתרוג ככולו זה לא יתכן כי איך יפטור חיובו שמוטל עליו לקחת אתרוג שלם באשר יוטל החצי ממנו והגאון מביא ראי' על זאת מתשובת הריב"ש סי' שמ"ז וזה נכון לדינא וכן משמע בתוס' ב"ב דף י"ו ע"ב דלענין חיוב מצוה לא אמרינן שתהי' חצי דבר נחשב ככולו דמה"ט אמרו ז"ל בד"ה ורבנן האי דבר כו' דלא אמרי' חמש ואפי' חצי חמש משום דמצות פדיון ה' סלעים אינו מקיים בפחות המצוה. ואמנם צ"ע בזה בגמרא חולין דף פ"ח דסבר ר' יהודה דמו ואפי' מקצת דמו ואם כסה מקצת הדם פטור מלכסות הדם הנותר ומונח לפניו בלי כיסוי עוד ומדוע יופטר מאשר כטל עליו אם לא דאמרינן שמקצת דבר ככולו גם לענין קיום העשה:

והנה ע"ד הלבוש דפסול אתרוג מורכב מטעם דאימאס לגבוה מחמת דנעבדה בו עבירה ואפי' הרכיבו נכרי נמי פסול דהא איכא למ"ד דב"נ מצווה על הרכבת אילן מבשא"מ וע"ז הרבו להשיב עליו דאנן לא קיי"ל כמ"ד זה ולדידן דב"נ מותר בהרכבת אילן כמבואר ביו"ד סי' רצ"ז (ועיין ש"ך וכ"מ פ"ח הל' כלאים) וא"כ אם נרכיב אתרוג ע"י אינו מישראל קם דינא להיות כשר. ואמנם הגאון בעל פני ארי' בתשובותיו סי' מ"ג החליט דאף אי נימא דב"כ מותר בהרכבת אילן מ"מ פסולה הפרי למצוה לישראל. ונשען ע"ד רש"י ז"ל בחולין קי"ד ע"ב שכ' כל שתעבתי לך בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או נכרי אמנם לדעתי יש לפקפק בזה דהתוס' הקשו דצורם אוזן בכור ליתסר משום כל שתעבתי ותירצו כיון שהומם מאליו מותר א"כ לא שייך בזה כל שתעבתי ופי' דבר זה גלוי לכל כי הוא זה דכיון דאם הומם מאליו אינה אסורה א"כ מוכח דהמעשה מצד עצמה אינה תועבה דאם לאו הי' אסורה אפי' בנעשית מאלי' כמו בבו"ח שאם נפל מעצמו בשר לתוך חלב ונתבשל שהוא אסור כי תועבה הוא אף שלא נעבדה בעבירה ומעתה לאסור דבר אף בלי נעבדה בעבירה הוא דוקא אי אסרינן לה מחמת כל שתעבתי אבל אם תאסר רק מטעם דאמאס לגבוה מחמת שנעבדה בה עבירה אם נעשית שלא בעבירה בודאי אין לאוסרה. והט"ז ומג"א הקשו על הלבוש מהא דמשתחוה לפשתן דמותר לעשות מהם ציצית דאמרינן כיון שנשתנו שוב לא אימאס למצוה ולמה פסל הלבוש מורכב ולא יוכשר ג"כ מטעם שינוי. ולכאורה יש לחלק בפשיטות שהמשתחוה לפשתן עבירה הנעשית בהם לא ניכר ולכן מועיל שינוי בזה אבל בדבר שפעולת העבירה ניכר בו גם אחרי השנות פנים כמו בהרכבת אילן אתרוג שסימנים המבדילים בין מורכב לפשוט מודיעים העבירה שנעשה בו בזה גרע טפי שגם אחרי השינוי אמאס למצוה וזה דומה למאי דפריך במנחות מה להנך שכן מומם ניכר תאמר בטרפה שאין מומה ניכר. ואמנם אי נימא דנכרי מותר בהרכבת אילן וכשהרכיבו נכרי כשר למצוה דלא נעבדה בו עבירה א"כ אף כשהרכיבו ישראל כשר משום שינוי כמו במשתחוה לפשתן הנ"ל כי אף שניכר שהוא מורכב מ"מ פעולת האיסור לא ניכר בו עוד כי לא נודע ע"י סימניו אם נרכב בעבירה ע"י ישראל או ע"י נכרי:

והנה הלבוש לא פסל רק מטעם שנעבדה בו עבירה ולא מטעם כל שתעבתי לך וא"כ שפיר הוכרח להזכיר זאת דאיכא מ"ד דהרכבת אילן לב"נ אסור דאל"כ אין מקום לפסול המורכב כי כיון דאם ירכיבו נכרי מותר גם בשירכיבו ישראל יכשר מטעם שינוי כקושית הט"ז והמ"א. והנה הט"ז ומ"א הקשו עוד דל"ל קרא לפסול כלאים למזבח ת"ל משום דאמאס לגבוה מחמת שנעבדה בה עבירה. אמנם לפי הנ"ל יש לתרץ זאת דנ"מ אם לא נעבדה בה עבירה כגון שהשחיתו דרכם מאליהם או לענין הולד שיולד מבהמת כלאים דאי לא כתבה ההורה דכלאים פסול למזבח כמו טרפה אז הי' ולד הנולד מכלאים ואם גם אבי' הי' כלאים מותר מחמת שלא נולד בעבירה אכן כאשר פסלה תורה כלאים כמו שפסלה תורה בעל מום או טריפה א"כ פסול אפי' בלא נעבדה בו עבירה ולכן ולד הנולד מכלאים פסול בממ"נ דאם לא יהי' אביו כלאים ואז לא יאסר הולד מטעם פסול כלאים משום דהוי זוז"ג א"כ יאסר שוב מטעם נעבדה בו עבירה דקיי"ל פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' אלא מינה ואם גם אבי' יהי' מין כלאים כמו אמו א"כ שוב יפסול מטעם כלאים דהוי זו"ז גורם לאיסור. וגם לפמ"ש הרמב"ם פ"א דתמורה דכלאים וטרפה אינו עושה תמורה אבל רובע ונרבע עושין תמורה לפי שיש במינם תמורה פי' דבריו דכלאים הוא מין אחר וכן טרפה יש לו חסרון בגוף ולפי' אין דוגמתן שנוכל להיות קרב ע"ג מזבח כי כל טרפה וכלאים פסולים להקרבה וכל בהמה שאינה כלאים וטרפה אינה דוגמתם. אבל רובע ונרבע אין השתנות בגופן ולא נאסרו מחמת זה ואם המה פסולים עכ"פ יש בדוגמתן שהמה כשרים וראוים להיות קודש ולכן גם אלה עושים תמורה מעתה אם לא אסרה תורה כלאים לפסול כמו טריפה ורק שהי' אסור מחמת שנעבדה בה עבירה א"כ אותו שלא נעבדה בה עבירה כמו ע"י עכו"ם אי אמרינן שאינו מצווה על הרכבת כלאים או בנעשה מאליו מותר וא"כ אף אותן שנעבדה בם עבירה היו עושין תמורה כיון שיש במינם תמורה אבל כשאסרה תורה כלאים בפירוש א"כ אין עושה תמורה לפי שאין במינם תמורה:

ועל מה שהקשו על הלבוש מהא דהמשתחווה לפשתן דמותר לעשות מהם ציצית דאמרינן כיון דאשתנו שוב לא אימאס לגבוה ולמה פסל מורכב ומדוע לא יכשר ג"כ מטעם שינוי הקשה ע"ז הגאון בעל פני ארי' בתשובה הנ"ל מחולין דף קט"ו דפריך שם כלאי זרעים. ליתסרו מטעם כל שתעבתי ומקשה הוא ז"ל דא"נ שמשום השינוי ניתר דבר שנעבדה בו עבירה א"כ מה פריך לפ"ז הלא גם שמה נשתנו הזרעים בצמיחת הפרי היוצא מהם ומה בין אתרוג היוצא מאילן מורכב שרצו הט"ז ומ"א להתיר מחמת השינוי לבין צמחים היוצאים מזרע כלאים ע"ש אמנם אחר דברינו הקודמים אין הנדון דומה לראי' לפע"ד כי שם בגמרא לפי דעת רב אשי דס"ל כל שתעבתי לך וא"כ אפי' היו יוצאים מאליהם אסורים ולכן לא יועיל בהם השינוי לפנים חדשות שבא לכאן דס"ס נתהוו ע"י איסור ופרי הכלאים נצמח בגלל התועבה ואם שאחרי השינוי לא נעשה בם עבירה בידים עוד מ"מ עכ"פ לא גרע מה שנצמח ע"י איסור מאילו עלה מאליו ודמי למה דאמרינן בסוטה דף מ"ג שאם נטע לסיג ולגדר אינו חייב בערלה ואם חשב עליו אח"כ לפרי חייב דלא גרע מאלו עלה מאליו בשעה זו שחשב עליו ולפיכך שפיר פריך ליתסרו הזרעים. ואולם אם לא הוי אסרינן כי אם מטעם נעבדה בה עבירה ואמאס לגבוה עי"ז דאז בעלה מאליו מותר וכנ"ל שפיר מועיל השינוי כי מה שנעשה בו עבירה איננה עוד יען כי שינה פניו ואחרי השינוי לא חלה בו יד אדם בעבירה ומה שנצמח ע"י עבירה לא גרע מאילו עלה מאליו דמותר. והנה בעל הלבוש אוסר מורכב מטעם נעבדה בו עבירה ולא מטעם כל שתעבתי לך דאל"כ למה לי' למימר דאיכא מ"ד שאוסר הרכבת כלאים לבני נח בלא"ה לא גרע לפסול עבור ישראל מאילו נעשה מאליו וכנ"ל וא"כ שפיר הקשו ז"ל דיועיל השינוי כמו גבי משתחוה לפשתן:

אמנם אפשר לקיים דינו של הלבוש ולפסול מורכב מטעם כל שתעבתי לך דהרי פריך שם כלאי זרעים ליתסרי ומשני איתקיש לכלאי בהמה ומקשה כלאי בהמה גופא מנלן דמותר ומשני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ומעתה אפשר לומר דלענין פסול לגבוה אין ה"נ דאסור מטעם כל שתעבתי לך (אח"כ מצאתי סברא זו בבית אפרים) ובזה יתורץ קושיא שני' על הלבוש כי גבי פשתן לא שייך כל שתעבתי (כמבואר ברש"י דף קט"ו ד"ה לא אסרה תורה) כיון שמתחלה היה מותר וכיון שאינו אסור רק מחמת העבירה שנעשה בה לכן מהני שינוי אבל במורכב שאסור הפרי מחמת כל שתעבתי לך מה יועיל שינוי שגם אחרי כן לא גרע מאם נעשה מאליו:

אמנם אי נימא לאסור מורכב מטעם כל שתעבתי לך שוב ישאר קושיא הראשונה דלמה לי קרא לפסול כלאים לגבי מזבח ת"ל משום כל שתעבתי לך כי גם מחמת כל שתעבתי לך נאסר אפי' במקום שלא נעבדה בה עבירה ושוב לא מהני שינוי דלא גרע משנעשה מאליו וכנ"ל וא"כ ולדה אסור וגם אינו עושה תמורה ומעתה ממ"נ קשה קושיא אחת לדעת הלבוש דאי נימא מטעם כל שתעבתי יקשה קושיא ראשונה דלמה לי קרא לאסור כלאים וכנ"ל ואי נימא מטעם אימאס לגבוה מחמת נעבדה בה עבירה ומהני שינוי א"כ יקשה קושיא הב' ממשתחוה לפשתן:

והן נמסרו לנו סימנים מאת הרבנים הגאונים ז"ל להכיר ולהבדיל על ידיהם בין מורכב ובין אשר איננו. כמבואר בתשו' רמ"א והובא במג"א סי' תרמ"ח אולם לפי סברת הלבוש דפסול מורכב היא מדאורייתא וסימנים לאו דאורייתא אפשר שאין לנו לסמוך על הסימנין האלה וכן מוכח בחולין דף ע"ט דמוכיח שם מהא דר' אבא דהותר למיעל כודנייתא בריספיק ואמר דלעייל להנך דדמיא אהדדי דש"מ סימנין דאורייתא דאי דרבנן לא היו סומכין על הסימנין באיסור דאורייתא ואולם לדידן דס"ל דהנכרי מותר בהרכבת כלאים ואי נימא שכל איסור מורכב הוא מטעם דנעבדה בו עבירה א"כ יש בכל אתרוג ס"ס שמא אינו מורכב או שמא נעשה ע"י עכו"ם וא"כ בודאי סמכינן אסימנים. אכן אי נימא דאסור מטעם כל שתעבתי לך כו' אפשר לומר דלא סמכינן אי נימא סימנים לאו דאורייתא אמנם לפע"ד בכל זאת נוכל לסמוך על הסימנין. דהנה התוס' שם ד"ה חורש בשור ובחמור ז"ל הקשו למה לא חשיב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב ותירצו דבב"ח הבישול ניכר אבל בבישול שבת אינו ניכר שבישל בשבת עכ"ל. מעתה אם האיסור היה מחמת שנעבדה בה עבירה הי' מותר מחמת השינוי ובלא זה הי' ס"ס כנ"ל ורק דאמינא שאסור מטעם כל שתעבתי וכנ"ל. מעתה ממ"נ יש לסמוך על הסימנים המראים שאינו אתרוג המורכב דכיון דבאנו לאסרו מטעם כל שתעבתי א"כ מוכרחים אנחנו לומר שהסימנים מועילים להכיר על ידם בין מורכב לכשר וכיון שהנצמח ע"י נטיעות איסור הוא ניכר דמי לבשר בחלב ואסור מטעם כל שתעבתי וא"כ נוכל לסמוך על הסימנים לבחון על ידיהם ולהכיר בין מורכב לאשר איננו ואם נאמר שאין לסמוך על הסימנין לבחון על ידיהם בין כשר לפסול ומדוע יען וביען שלא יבוקר בהם לדעת משפטי האתרוג מה הוא א"כ שוב אינו ניכר האיסור ולא שייך לאסרו מטעם כל שתעבתי לך משום דהוי כמו מבשל בשבת:

והנה דעת רבינו בה' מלכים בפ"י מבוארת דהנכרי אסור בהרכבת כלאי אילן ובהמה (ועיין במש"ל פ"א מכלאים) ואני בעניי הוכחתי דסוגיות הש"ס דייקי כוותי' דבב"ק נ"ה על הא דאמר שם המרביע שני מינין שבים לוקה מ"ט אתיא למינהו למינהו מיבשה. ומקשי התוס' ד"ה למינהו וז"ל וא"ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דס"פ ד"מ דלא מחייבי בן נח לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וליישב קושיא זו נלפע"ד דלמה דמסיק בסנהדרין דדבר הנאמר לב"נ ונישנית בסיני למלתי' (לצורך איזה דבר חדש שנתחדש בו) הוא כאלו לא כשנה בסיני כלל ואמרי' גם בזה שלישראל נאמרה ולא לב"נ (מסיני ואילך דאע"ג דעד סיני נצטוו עליו ב"נ שם נ"ט ברש"י ד"ה לזה ולזה נאמרה) והנה אי נימא שקודם מתן תורה הי' אסור לב"נ הרבעת כלאי בהמה והרכבת אילן מלמינהו שהוא ציווי אז בודאי הי' אסור להם בחוץ לארץ כמו בארץ כי לב"נ אין חילוק בזה וכן לפי מה שהבין בעל שפתי כהן ביו"ד רצ"ז דברי הרמב"ם ז"ל שדעתו שאפי' לענין הרבעת בהמה אינו אסור מן התורה כי אם שני מינים שונים אחד טמא ואחד טהור (הגם שדברי קדשו נפלאים ממני ולמטה אי"ה אדבר מזה) הנה בודאי זה דוקא עכשיו שניתנה תורה ויש הבדל לישראל בין טמא לטהור ולא נאסר לישראל ב' מינים שוים לכן גם לב"נ אפי' אי נימא שכלאי בהמה אסורים להם מותר ב' מינים מסוג אחד משום דליכא מידי דלישראל מותר ולנכרי אסור אבל קודם מתן תורה בודאי הי' נאסר לב"נ הרכבת כל ב' מינים מעתה מיושב קושית התוס' דשפיר נוכל לומר דרבנן סברי דרשה למינהו ולכן המרביע שני מינים שבים לוקה ומאי דס"ל דנכרי אינו אסור בהרכבת כלאי אילן וכלאי בהמה הוא בשביל דלא דרשי ההקש דמה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרבעה ומה בהמתך בין בחוץ לארץ ובין בארץ אף שדך כו' ולא ילפי הרכבת אילן כי אם מק"ו דכלאי זרעים וכעין סברת מהרש"א ז"ל בחולין ס' וא"כ אין איסור הרכבת אילן לישראל אלא בארץ ולא בחו"ל כמו כלאי זרעים וכן הרכבת בהמה אינו אסור לישראל אלא ב' מינים שונים אחד טמא ואחד טהור כנ"ל תחת אשר לפנים הי' אסור לב"נ גם ב' מינים מסוג אחד וכיון שכן אף דרבנן דרשו למינהו האמור בבהמה ובאילנות מ"מ אמרי' דרק לישראל נאמרו ולא לב"כ ואף שנשנה בסיני בהמתך לא תרביע כו' שדך כו' מה בכך כיון דלפני הדיבור הי' אסור הרבעת כלאים כל שני מינים כו' והרכבת אילן בחו"ל כמו בארץ ועכשיו נתנה תורה ונתחדשה הלכה שבבהמה אינה אסור הרבעת כלאים כ"א שני מינים שונים אחד טמא ואחד טהור וכלאי אילן אלא בארץ ולא בחו"ל א"ב אמרינן דלמלתייהו נשנו ולישראל נאמרה ולא לבני נח:

והן הגם שלפע"ד מבואר ברמב"ם פ"ט מה' כלאים שרבינו מודה לענין הרבעה שכל ב' מינים אסורים ומה שאומר שמן התורה אינו אסור כי אם אחד טמא ואחר טהור הוא רק לענין הנהגה וחרישה ולא כמחשבות הש"ך אשר חשב עליו כנ"ל. מ"מ לכאורה הדעת מכריע כסברת הש"ך ז"ל כי כפי המבואר בב"ק דף נ"ד הנה במו דילפינן כלאים דחרישה משור שור דשבת כמו כן ילפינן כלאים דהרבעה מבהמתך בהמתך דשבת ולסברת הרמב"ם דגבי הנהגה ילפינן משבת ובעינן שני מינים שונים כמו בשבת דשור וחמור כתיב בהו א"כ גם גבי הרבעה יהי' הדין כן.

אמנם אחרי העיון לפי שיטת הרמב"ם דפוסק דנכרי אסור בכלאי אילן ובהרכבת בהמה וע"כ דס"ל כשמואל דיליף מאת חקתי תשמרו וכוונת דעתו בזה דכיון דדרשינן מאת חקותי לשמור החוקים מכלאים כמו שנחקקו כבר לבני נח ולהם הי' אסורים כל ב' מינים כטהורים כאשר אינם טהורים יחדיו א"כ נאסרו גם עכשיו עלינו כחוקים דמעיקרא אמנם בחרישה והנהגת כלאים דלא נאסרו כ"א לישראל ולא לב"נ שפיר ילפינן משבת:

ובזה מיושב קושית התוס' בסנהדרין דף ס' דמקשי למה לי' לשמואל את חקותי תשמרו תיפוק לי' מדכתיב למינהו באילנות ובבהמה ע"ש ד"ה את חקותי תשמרו. ולפי הנ"ל ניחא דמלמינהו לא הוי מוכח כלל לאסור לב"נ דנוכל לומר דרק לישראל נאמרה (מסיני ואילך) והא דנשנית בסיני שנית היא למילתיה משום דברים שנתחדשו בהו להתיר חוץ לארץ וב' מינים מסוג אחד כנ"ל. אבל מדדרשינן את חקותי תשמרו המצוה לנו (שישמרו בני ישראל עכ"פ) החוקים כמלפנים בלי השתנות א"כ שוב מוכח שפיר מלמינהו דאסור לבני נח ג"כ כיון דנשנה בסיני ואין צורך לישראל בהשנות הדברים אחרי שאין חידוש דין ושינוי א"כ גם לב"נ נאסרה. והנה חזינן לר' יוחנן בקידושין ל"ט דס"ל לוקין על הכלאים בחו"ל דבר תורה וס"ל כשמואל דדריש את חקותי תשמרו ואם כן ס"ל דכלאים אסור לב"נ דהא בהא תליא ולפי' צדקו דברי רבינו בהא דפסק כן להלכה דאסורים גם לבני נח:

מעתה לדעת הרמב"ם יצדק דעת הלבוש לאסור מורכב מחמת שנעבדה בו עבירה או מטעם כל שתעבתי וכנ"ל (ועל קושית הט"ז ומ"א כבר תירצו הרבנים האחרונים) זולת דברי הנ"ל שעולים יפה לדעת הרמב"ם דנכרי אסור בהרכבת כלאי אילן וכנ"ל:

ומעתה יש לחקור אם יש לסמוך על הסימנים אשר מסרו לנו לבחון על ידיהם ולהבדיל בין אתרוג מורכב לכשר או לא. ולכאורה לפי הנ"ל דכל עיקר הספק הוא לדעת הרמב"ם וכנ"ל כי לדעת הפוסקים שלנכרי מותר הרכבת כלאי אילנות א"כ יש בה ס"ס ובלא"ה הוא מותר רק כיון דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס לדעת קצת מהפוסקים ועכ"פ סמכינן אסימנין דא"נ שלא יועילו להכשיר על ידיהם א"כ גם בלעדם מותר מטעם ס"ס וכיון שכל החקירה הוא לשיטת הרמב"ם שאוסר הרכבת אילן לנכרי א"כ לדעתו המבוארת בכמה מקומות דספיקא מן התורה שריא א"כ בלא"ה יש לסמוך אסימנים אפי' אי נימא סימנים לאו דאורייתא. אמנם הרא"ש יוסף והלב ארי' מקשו על הא דדייק הש"ס מדסמיך ר' אבא על סימנים גבי כודנייתא למיעל בריספיק הנך דדמיין אהדדי ש"מ סימנים דאורייתא והקשו דלשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא בכל התורה מותר לא מוכח מידי דלדידי' בכל ספק מן התורה מותר אמנם יש לתרץ זה ע"פ סברת התוס' בב"ק דף י"א ד"ה דקא מטהרת לי' מראשון דהיכא דהוי ס"ס הסותרות היינו שבאפשר להתיר ע"י השני ספיקות דברים שיסתרו זה את זה באופן כזה אין אומרין ס"ס כי הוא כמו תרי קולי דסתרי אהדדי א"כ גם כאן יש לומר סברא זו אם נתיר מטעם ספק יהי' מותר לקשור את הפרדה עם חמור ועם סוס כי מספק נתיר ונאמר שמא אמה סוסיא או שמא אמה חמורה ובספק הסותר לכל הצדדים לא נוכל להתיר אפי' לדעת הרמב"ם. והנה בירושלמי אמרו עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסיק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות נוטל ממנה יחור והולך ונוטע במקום אחר. ואמנם זה דוקא שיטע בארץ וקמ"ל דאין זה נטיעת כלאים האף שבא מהרכבת כלאים וכמו שאמר בחולין דף ע"ט מהו דתימא אתי צד חמור כו' וע' תוס' ד"ה מה דתימה כו' אמנם להרכיבו ע"ג אילן אחר שנית אינו מותר אלא במינו ולסברת מהרש"ל שיובא לקמן אי"ה שיחור אתרוג המורכב על שורש עץ אחר אמרי' שבטל היחור בהשורש כמו גבי ערלה דבטלה ילדה בזקנה ולא יחשב כ"א לפי עץ שרשו ואם כן מותר יהא להרכיב יחור של אתרוג המורכב ע"ג לימאני שנית ע"ג עץ לימאני ולא ע"ג אתרוג כי כבר נתבטל בשרשו ואת לימוני יחשב ואם הי' ספק אם נרכב אם לא נרכב אזי יותר להיות נרכב גם בעץ לימוני גם באתרוג ובזה לא אזלינן להתיר ספיקא בספק הסותר. ובזה מתורץ קושייתם על מה דמוכיח מפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וליחוש דילמא ניקב קרום של מוח דמאי ראי' דהא לא יהא אלא ספק הלא התורה התירה דזה אינו דכיון דקיי"ל ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול מעתה יהא מותר לשבור עצם דאמרי' דלמא פסול הוא וכן יפטור מעשות פסח אחר דנאמר דלמא כשר הוא והוא תרי קולי דסתרי אהדדי ולא אמרי' ספיקא לקולא:

ואמנם בנ"ד ז"א באשר אין לפנינו עץ אשר נושא פרי האתרוג ואין אנו דנין כ"א על האתרוג לבדו ובזרעוני האתרוג אין חילוק כלל מאיזה מין המה כי מותר לזרוע ולנטוע שני מיני זרעוני אילנות יחד ואין כלאים באילנות אלא בהרכבה בלבד כמבואר בט"ז סי' רצ"ה ביו"ד וא"כ שפיר נוכל לסמוך על ספיקא להתיר לדעת הרמב"ם. ואולם הרשב"א הקשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל מהא דפריך בחולין י"א דמוכיח דאזלינן בתר רובא ואמרי' שם דאתיא מרישא של עולה כו' וליחוש דלמא ניקב של מוח ומקשה דלפי דעת הרמב"ם לא מוכח מידי דאף דלא אזלינן בתר רובא בכ"ז לא יהי' אלא ספק השקול הא מן התורה מותר וכן הובא קושיא זו בר"ן קידושין פ"ק ותירצו דהא דספיקא מותר אינו אלא במקום דליכא חזקה לאיסור אבל כשיש חזקה לאיסור המתנגדות גם הרמב"ם מודה דאסור דאל"כ אשם תלוי למה עיין במהרי"ט וא"כ במצות עשה דאיכא חזקת חיוב כגון בקיום מצות הקרבת קרבן לא יצא מידי חיובו וספיקו לחומרא ומעתה ה"ה גבי אתרוג דכיון דרמי אקרקפתא דגברא חזקת חיוב איך יצא עפ"י ספק מחזקה זו ולפ"ז אפשר דגם להרמב"ם לא סמכינן אסימנים אי נימא דסימנים לאו דאורייתא ע' בישועת יעקב:

ואולם לפע"ד תירוץ זה אינו עולה יפה לפי דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ב' הלכה יו"ד מהל' איסורי מזבח שכתב וז"ל בהמה שנולדה בה אחת מהטריפות האסורות באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך כו' והכ"מ מתרץ מ"ט שביק לקראי דיליף מיני' גמרא פסול טרפה לגבי מזבח כגון מן הבקר להוציא את הטרפה ועוד ע"ש בתמורה דף כ"ט בכורות נ"ד משום דהוא סבר דפסוקים אלו אינם כי אם אסמכתא ולא נותר לימודים להורות על פסול טרפה לגבוה כ"א מן הקבלה מפ' הקרבהו נא כו' הנ"ל ופסוק משקה ישראל דדרשינן מן המותר לישראל ומה שלא הביא הרמב"ם פסוק דמשקה ישראל לפי שאמרו עליו מנחות ו' ואי ממשקה ישראל אימא דומיא דערלה שלא הי' לה שעת הכושר לפיכך נקט פסוק הראשון לפי שכולל יותר אפי' שהי' לה שעת הכושר אבל עכ"פ מבואר שאינו פסול לגבי המזבח כ"א מה שאסור לאכילת אדם כמבואר בלשונו שנולד אחת מהטריפות האסורות באכילה. ומעתה אזיל לי' תירוץ זה דאכתי תקשי דלמא לא אזלינן בתר רובא ומה שמותר להקריב קרבן ולא חיישינן דלמא טרפה הוא משום דספיקא מותר ואין לומר כי לא נוכל לסמוך על ספק להוציא מחזקת חיוב דז"א כיון שכל פסול הקרבת טרפה ע"ג המזבח הוא רק משום שהוא אסור לישראל ואם הי' מותר לישראל הי' ג"כ מותר לגבוה מעתה נוכל לסמוך להתיר ספק זו כי כיון שמותר לישראל ממילא מותר גם למזבח ויצא בזה ידי חובת קרבן גם כן:

אמנם הפר"ח תירץ קושית הרשב"א באופן אחר דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן להתיר ספיקא. ולכן גבי קרבן אם הי' רשאי לנתח נתחי הקרבן הי' מקום להתברר אם ניקב קרום של מוח אם לא לכן לא סמכינן על ספיקו להתירו **( דברי הפר"ח ז"ל אינם מובנים. דאיך יוכל להתברר אם אסור לשבור העצם לראות אם ניקב הקרום של מוח. ועלה על לבי לומר דכיון דלפי זה אסור להדיוט בלי בדיקת הקרום דכיון דיכול לברר אסורו מה"ת אסור להקדישו לפסח כיון)**. ובזה מיושב לי קושיא אחת שהקשיתי דר' אחא בר יעקב ס"ל בחולין נ"ב ע"ב טרפה יולדת ומשובחת ובע"ז ו' כתבו התוס' דלמ"ד טרפה יולדת ר"ש דטרפה חי' ובחולין כ"ח בתוס' ד"ה והלכתא הוכיחו דבכל מקום **(שלא יהי' יכול לבדוק ובלי בדיקה אסור להדיוט מה"ת ולא חשיב ממשקה ישראל אולם יש לגמגם בזה וכמובן ואך אי נימא כמ"ש המפורשים דל"ש להקל מה"ת בספק כיון דאיכא חזקת חיוב ורק דלא יקשה דיהי' מותר לשבור העצם מספק דבטריפה ליכא איסור שבירת עצם ע"ז שפיר י"ל תירוצו של הפר"ח ז"ל והבן. חתנו צבי הירש אורינשטיין)** פסקינן להלכה דעובר ירך אמו הוא רק לענין טריפות כלומר שיטרוף הולד בטרפות אמו אמרינן דל"ח ירך אמו שאינו תלוי בחיות הבהמה וזה תלוי אי טרפה חי' אי לא היינו אם נאמר טרפה אינה חי' משום דדרשי' זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול ושאינה חיה לא תאכל וכיון דטריפה אינה אסורה אלא מפני שאינה יכולה לחיות וחזינן דהעובר יכול לחיות לפיכך אמרינן דלענין זה לאו ירך אמו הוא אבל אי אמרינן שטרפה חי' ובכל זה הוא טרפה א"כ גם הולד אסור בנטרפה אמו בשעה שעיברה אותו כי הדרינן לכללא דעובר ירך אמו הוא כמו בכל הענינים כי מה שהולד יכול לחיות הלא גם הבהמה גופא יכול' לחיות והנה התוס' דף י"א ד"ה מנא הא מילתא כתבו דרק לר' אחא בר יעקב דלית ליה חזקה מקרא סובב הולך כל השאלה דמנ"ל דאזלינן בתר רובא וא"כ מאי קאמר שם וכ"ת דפלי' ליה ובדיק לי' דתקשי מה יועיל הבדיקה כיון דס"ל עובר ירך אמו הוא ואם נטרף הבהמה נטרף גם עוברה וניחוש שמא נטרפה אמה אחר שנתעברה ונטרף זה הולד הנקרב לקרבן. זאת ועוד אחרת ניחוש שמא גם אבי' הוא טרפה וא"כ אסור העיבור גם בנטרף ואח"כ עיברה דלא שייך זוז"ג כיון דגם אביו הוא טרפה (ולפי דעת הרבה פוסקים טרפה זכר מוליד אף אי נימא טריפה אינה יולדת ומכ"ש לפי הנ"ל דטרפה יולדת) אמנם לפי תירוץ הפר"ח עולה שפיר דהיכא דליכא לברורי בלא"ה ספיקא מותר וכל הוכחות הש"ס לא הי' רק ממה שנוכל לברר הספק אם הי' רשאי לנתח נתחי הקרבן. מזה מוכח דאזלינן בתר רובא דאם לא. ניחוש שמא ניקב קרום של מוח. אבל בדבר שאי אפשר לברר ספיקא שלהם בלא"ה סמכינן אספיקא להתיר ומזה ראי' לדעת הרמב"ם דספיקא שריא מן התורה:

ומעתה גם בנידון האתרוגים ואף אם נימא דחייבין לבודקן להבין ולהורות ולהבדיל על ידי סימניהם בין הכשרים למורכבים בכל זה שפיר נוכל לסמוך על סימניהן אפי' אם נימא סימנים לאו דאורייתא כי אם נחליט שסימנים לאו מלתא ולא ישגיא כחם לברר הספק א"כ גם בלעדיהם מותר מן התורה מטעם ספיקא שמותר מן התורה והיכא דליכא לברורי ובדרבנן בודאי סמכינן אסימנים:

ועוד נראה דאף לדעת הרשב"א דספיקא מן התורה אסורה ואף שנאמר שמורכב ג"כ אסור מן התורה אפי' הרכיבו אינו ישראל מ"מ יש לסמוך על הסימנים לבחון על ידם שהרי הרב אומר כן בנו"ב מהד"ק סי' ל' שם מביא ראי' ממעשה דר' אבא שהותר למיעל כודנייתא בריספיק ע"פ דמיון סימניהם וכיון שסמך עצמו עליהם באיסור דאורייתא הוכיח הגאון ז"ל דכ"ע סברי להלכה סימנים דאורייתא במקום שאינם מתנגדים נגד החזקה וכל המשא ומתן של הלכה אי סימנים דאורייתא או לא היא רק במקום שחזקה עומדת מנגד להם כגון להתיר אשה לשוק ע"י סימנים ולהוציאה מחזקת אשת איש וסיים שם וז"ל והא דאמר סימנין דרבנן לענין אבידה י"ל דהתם מוציא אבדה מוחזק בה וע"י סימנים חייב להחזיר עכ"ל:

והנה זולת זה שפי' רש"י בדף ע"ט ד"ה וסימנים דאורייתא מורה להיפוך שכ' שם וז"ל וש"מ הא דסמכינין אסימנים בהחזרת אבידה דאורייתא ואי נימא דבמציאה יש חזקה וזו הוא סיבת הפלוגתא אי סימנים דאורייתא אי לא ובלא חזקה מתנגדת כ"ע סברי סימנים דאורייתא א"כ מאי ראי' מייתי מר' אבא דסמך א"ע על סימנים במקום שאין חזקה מנגד להם על מציאה דאיכא חזקה דממונא מנגד להם. ועוד גוף סברתו צריך ביאור כי באבדה הספק הוא אם הוא של זה או לא אבל עכ"פ אינה של המוציא אותה ומאי חזקה דממונא שייך גבי דידי' כי מה מני יהלך אם תלקח ממנו (ועי' פ"י בב"מ דף כ"ה ד"ה איסורא מממונא). עוד קשה בסימנים טבעיים כמו אלו להכיר ע"י בר חמרא ובר סוסיא המבואר בחולין ע"ט וכדומה הנמצאים בודאי הרבה אשר לא ישמרו חוקם וכמו נדמה ויוצא דופן והנולדים במום וחסרונות שונות וגם שהטבע מעותדת להשתנות לפי תמורת הזמנים והמקומות (ועיין תוס' מ"ק י"א ד"ה כוורא רמב"ם הל' כלאים פ"י) ואולם בכל זה סומכים אסימנים מחמת שעפ"י הרוב לא ישנו את תפקידם ולא יעבטו ארחות טבעם ומכ"ש בסימני אבידה שבודאי תמצא כלי דומה אל הכלי הנמצאת בסימנים ואפשר שהכלי הנמצאת אינה של האיש הנותן סימנים בה ובפרט שאפשר בא לקחת אותה ברמאות או כסומא בארובה כקושית הרמב"ן ברש"י חולין הנ"ל (ועיין בפ"י בב"מ כ"ז כ"ח דכל השקליא וטריא דסימנים דאורייתא הוא רק בשביל זה או דמתרמי סימנים כסימנים או דחיישינן לרמאי) ואפס האף שיש מיעוט שידמו בדוגמתן לכלי הזאת בסימני' בכל זה לאשר על הרוב לא ישוו החפצים זה לזה בסימניהם ולא יכול הדורש אחריהם להגידם אם אינם שלו לכן נסמך על סימנין להשיב על ידיהם כלי לבעליו אם סימנים דאורייתא אבל עכ"פ לא הוי כ"א כרוב וכדמוכח מהא דסימנים ועדים דיחזור למי שיש לו עדים. וכן מצאתי אח"כ מבואר בפ"י ק"א בכתובות סי' ע"ג דף כ"ב דסימנים לא הוי אלא כרוב. מעתה קשה לי טובא לפי סברת הנו"ב הנ"ל שבמציאה יש חזקה דממונא איך איפוא נוכל לסמוך על סימנים אפי' אי סימנים דאורייתא הלא אינם כ"א כרוב והלא אין הולכין בממון אחר הרוב:

והנה בב"מ דף כ"א פליגי אביי ורבא דאביי אמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש וקאמר שם דבדבר דאית בי' סימן כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש (כי אז לא מייאש אפי' אם הי' יודע שנאבד ממנו החפץ) כי פליגי בדבר דלית בי' סימן (דאולי הוי ידע הוי מייאש ולכן פליגי בלא ידע) אביי סבר לא הוי יאוש ורבא סבר הוי יאוש והנה אם נימא דסימנים לאו מלתא הוא מחמת שאין לסמוך עליהם ואין לברר על ידיהם שהחפץ הוא של פלוני הנותן בהם סימנין א"כ יש לומר דגם חפץ שיש בו סימן הוי כאלו לא היו בה סימנים והדר דיני' דמייאש מארי' מיני' אחרי שהסימנים לא יועילו לו להשיג החפץ הנאבד ממנו ע"י בחזרה וכפי המבואר בב"מ כ"ז על פי הרוב אין עדים לבעל אבידה. ולפ"ז לכאורה שפיר קאמר הנו"ב דגם במציאה יש חזקה דממונא כי אם נימא סימנים לאו מלתא ולא סמכינן עליהם א"כ מייאש מרא מיני' וקני לה המוצא אבידה ואך בתוס' כ"ז ד"ה מה שמלה מפרשו דאפי' אי סימנים לאו דאורייתא מ"מ כיון שיש סימנים נקל למצוא עדים ולא מייאשי הבעלים וא"כ נסתרה סברא זו אשר אמרתי לתרץ דברי הנו"ב בה:

אמנם זה הוא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ כיון שיש סימנים לא מייאש מרא מיני' כי מקוה למצוא עדים על ידיהם (ואף אי סימנים לאו דאורייתא) וגם אח"כ שלא ימצא עדים בכ"ז כיון דלא אסיק אדעתי' זאת מעיקרא א"כ הוי כאן יאוש שלא מדעתי' אכן לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת' הוי יאוש א"כ שפיר יש חזקה דממונא נגד הסימנים דכיון שכעת אין עדים לבעל אבידה וא"כ אי נימא סימנים לאו דאורייתא מייאש מרא מיני' וקני לי' המוצא אבידה ואף שהוא לא נתייאש מאבידתו בחשבו שימצא עדים עכ"פ כיון דבאמת לא מצא עדים וע"י סימנים אין להחזיר. אי נימא סימנים לאו מלתא הי' לבעל אבידה לייאש אותה וא"כ גם כעת הרי זה יאוש כי ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש **(לדעת זה אינו דמה בכך שנתברר עתה שאין לזה שבא ליקח האבדה ע"י סימנים עדים הרי עיקר שאתה רוצה לדון דכיון שיש להמוציא חזקת ממון לא נסמוך על הסימנים שאינם רק כרוב. וע"ז שפיר אמרינן דלצד המיעוט שאינו של זה הנותן הסימנים א"כ ע"כ של אחר הוא וזה האחר לא נתיאש דבדבר שיש לו סימן מצפה שע"י הסימן יוכל להביא עדים ואין א"כ חזקת ממון להמוציא ושפיר מהני הסימנים לזה וז"ב. חתנו הנ"ל.)**:

ומעתה דברי רש"י בחולין ע"ט נכונים דשפיר מוכח מר' אבא דסמך עצמו על סימנים בכודנייתא לענין כלאים כמו כן יש לסמוך לענין אבידה ואין להשיב שבמציאה הוא נגד החזקה דממונא כסברת הנו"ב דז"א דלדידן דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אין כאן חזקה כלל וכנ"ל אכן אליבא דרבא דעתה שאין עדים מייאש מרא מיני' אי לא נסמוך על סימנים ואף אם תחלה לא אסיק זאת אדעתי' לא גריעי מיאוש שלא מדעת דהוי יאוש לדידי' שפיר הוי נגד חזקה דממונא:

ובזה תרצתי דקדוק אחד בגמרא ב"מ כ"ח דפריך שם מהמוצא תכריך של שטרות כו' מחזיר למלוה וקאמר רבא ע"ז אלא סימנים דאורייתא דכתיב והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכו' ובמאי ובסימנים (והחליט רבא סימנים דאורייתא ואח"כ אמר רבא את"ל סימנים דאורייתא (ומקשה בגמרא) והא פשיט סימנים דאורייתא ומתרץ משום דאיכא למימר כדשנינן דמהפסוק עד דרוש אחיך אינו מוכח דהדרישה תהי' ע"י סימנים כ"א ע"י עדים. והקושיא מבוארת דבלא הפסוק מוכרח הי' רבא להחליט דסימנים דאורייתא מכח הברייתא דתכריך של שטרות וא"כ יקשה עוד מאי את"ל דקאמר רבא כאלו נוכל לומר סימנים לאו דאורייתא ואיך יפרנס את הברייתא אמנם לפי הנ"ל נכון דאם לא הוי חזקה המתנגדת לסימנים בודאי היינו אומרים דסימנים דאורייתא ואפס אליבא דרבא סובב הולך הפלפול שם משום דהוא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ יש חזקה דממונא נגד הסימנים אמנם זה הוא בכל אבידה כמו מעות כלים חפצים אבל בשטרות קיי"ל הזוכה בשטר הפקר לא קנה כדאי' בחו"מ סי' ס"ו סעיף ט'. וזה לדעתי כוונת התוס' חולין צ"ו שמתרץ הא דמחזירין שטר בסימנין משום שאין אדם מוחזק בו כי גם לרבא דהוא מרא דשמעתא שמה לא קנה השטר ביאוש (ועי' תוס' בב"ב ע"ו ד"ה ספינה ובתומים) וא"כ אפי' אם הי' מייאש מרא מיני' לא קני להו המוצא אבידה וליכא חזקה ובזה ודאי סימנים דאורייתא. ובזה מיושב תמיהת הכ"מ על הה"מ בפרק י"ב מה' גזילה דכתב דרמב"ם ס"ל סימנים דאורייתא מפי"ג מה' גירושין ודו"ק:

ולדינא איפוא במקום דליכא חזקה נגד הסימנים כגון בדינא דידן יש לסמוך עליהם אפי' בדאורייתא ואפי' אי נימא ספק דרבנן מן התורה לחומרא:

ואמנם כאשר גזר הגאון בעל בית אפרים שם אומר לדינא שעכ"פ יחור הנלקח מאילן מורכב ונשתל היחור במקום אחר הנה פריו פרי קודש וראוי לכל ישראל לצאת בהם ידי חובת המצוה בלי ספק ומביא ראי' מהירושלמי פ"ח דכלאים דאיתא שם איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב ע"ג פרידה מק"ו מבגדים ומה בגדים שאת מותר ללבשן זה ע"ג זה את אסור בתערובתן בהמה שאת אסור להנהיג בה בזו עם זו לא כ"ש שאת אסור לרכוב עליו. ומדייק הגאון מדלא הורה איסי את דינו ביחור של עץ מורכב שנטלו דאסור לשתלו בארץ מחמת דהוי כמו נוטע כלאים מוכח מזה דזה לכ"ע מותר מחמת שאין לכוחות השורש שממנו לוקח היחור הזה חלק עוד בצמיחת הפירות שישא היחור אחרי הפרדו משרשו לכן לא דיינין לי' עוד כ"א בתר עיקרו הראשון והרי הוא כולו אתרוג כמשפט הראשון וכמו שהי' לפני הרכבת העץ האתרוג בשורש אילן אחר ואמנם לפענ"ד אי משום הא לא אריא דהנה בש"ס דילן חולין דף ע"ט מבואר שלא כדעת איסי דהרי ר' אבא התיר למיעל כודנייתא ברוספק וכודנייתא חוורתא שהי' בביתו של רבי יוכיחו (ע' פירש"י ד"ה עקרנא וד"ה לפני עור שם זיין) וגם שם דף ע"ט אמרינן דאי חוששין לזרע האב כל מיני פרדות אחת הוא ובתוס' ד"ה אתי פירשו דלא אמרינן אתי צד חמור ומשמש בצד סוס כמו גבי חצי' עבד וחצי' בן חורין כו' משום דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל הפרדות הבאות מסוס וחמור מין אחד הוא והן חזינן לר"י דס"ל בחולין פ"ח גבי כיסוי הדם דמו ואפי' מקצת דמו וע"כ דדרש שמקצת דמו הרי היא כאלו הי' כל הדם דאל"כ למה יפטור דם הנותר מכיסוי (ועיין תוס' שם):

ומעתה אם דרש ידרש ר' יהודה גבי שור וחמור דכלאים כמו שדרשו גבי כיסוי הדם ונימא דחמור ואפי' מקצת חמור כלומר שמקצת חמור כאלו הי' כולו חמור א"כ יקשה לכאורה למה באמת לא נאמר אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס ומדוע יחשב כל הפרדה הבא מסוס וחמור למין אחד והלא כיון שיש בהפרדה שני חלקים מחמור ומסוס ועל כל חלק וחלק אמרינן מקצת ככולו א"כ הוי לי' כלאים משני מינים:

ואמנם נראה לדעתי דאליבא דר' יהודה לא אמרינן חמור ואפי' מקצת חמור רק במקום שלא יצטרך לגזור על שני חלקי הסותרים זה את זה כאחד כמו בדרש דמו ואפי' מקצת דמו ובזבחים כלי ואפי' מקצת כלי אבל הכא שהפרדה אינה אלא מין ובהמה אחת ויש בה חלקים שונים מחמור וסוס ואף אם נכריע לצד אחד ולומר שמקצת חמור שיש בה הרי הוא כאלו היתה כולו חמור או דנימא לאידך גיסא שמקצת חלק הסוס שיש בה יחשבה כאלו היתה כולה סוס בכל זאת לא תאסר עי"ז משום כלאים כיון שסוף סוף אינו אלא מין אחד או חמור או סוס ורק כשנרצה לאסרה מטעם כלאים מוכרחים אנחנו לומר שמקצת כל חלק שבו הוא ככולו והוי כשני מינים כסוס שלם וכחמור שלם בפעם א' לפי שעל כל אחד מהחלקים אמרינן מקצתו ככולו וזה לא יתכן לפי שהוא סתירה בפועל שהרי באמת איננה כי אם ברי' אחת ואיך העשה לשתים בפעם אחת ולכן בזה לא יסבור ר' יהודה חמור ואפי' מקצת חמור וזה הוא לדעתי טעם חכמים במ"ק י"ט שהודו לראב"ש דאמרי' ביום למ"ד מקצת היום ככולו וביום שביעי לא ס"ל דעולה לכאן ולכאן משום שזה יהי' סתירה נגד החוש. ובהכי ניחא מה דאיבעי' שם בגמרא ע"ט איפשטי' לי' לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דמספקא לי' (ומאי נפקא מינה) למשרי פרי עם האם ולכאורה יקשה במה נפשך אי ס"ל לר' יהודה דחמור ואפי' מקצת חמור וא"כ יש לנו לומר כיון שכל פרדה הוא משני מינים ועקצתו ככולו דע"כ מסתבר מלתא דאיסי דאסור לרכוב על הפרדה אי חוששין לזרע האב לפי ששני חלקים מחמור וסוס שהנם ככולם הוי כלאים זה בזה ואמנם אי אין חוששין לזרע האב ולא תחשיב הפרדה כי אם בתר עין אמה א"כ בודאי מותר לרכוב עליה מעתה אית לן נ"מ אחרת בין אם ודאי חוששין או דנימא דמספקא דאי נימא דמספקא ליה אסור לרכוב על הפרדה ואי בודאי אין חוששין מותר לרכוב עליו. ואמנם אי נימא דס"ל לר' יהודה דאמרינן חמור כולו חמור משמע כמו בבכורות דאמרינן בכור כולו בכור משמע וא"כ מקצתו אינו כלאים כלל ואפי' אי חוששין לזרע האב גם כן מותר לרכוב על הפרדה משום שאין בה אלא חלקים ומקצת אינו ככולו ולכן אין נ"מ לענין לרכוב עליו א"כ יקשה דגם הנ"מ של הגמרא למשרי פרי עם האם אינו עולה יפה דאפי' נימא חוששין לזרע האב לא נאסר פרי עם אמו כיון דגם אז אין בו אלא חלק מאביו הסוס ומקצת אינו ככולו ולא הוי כלאים כלל:

אמנם לפי סברא הנ"ל ניחא דודאי ס"ל לר' יהודה דאמרינן חמור ואפי' מקצת חמור כמו גבי דם וכנ"ל ולכן הפרי שיש בו חלק אחד מהסוס אסור עם אמו החמורה אי נימא דחוששין לזרע האב משום דבחד צד שפיר נוכל לומר מקצתו ככולו והוי הפרי כולו סוס אבל בכל זה מותר לרכוב על הפרדה אפי' אי חוששין לזרע האב משום דלאסור זאת מוכרחין אנו לומר על שני חלקי הפרדה בבת אחת מקצתו ככולו וזה היא סתירה כנ"ל ולא אמרינן כן ולזאת לא מצאה הגמרא מקום למימר נ"מ זאת. דאיכא בינייהו אם לרכוב על הפרדה אם לאו. ולפ"ז הק"ו דאיסי מפרך דמאי ראי' מייתי מבגדים שחוט אחד פשתן אסור בבגד צמר ומהנהגת כלאים שני מינים שלמים לאסור לרכוב על הפרדה דהלא בבגדים אסור אפי' חוט אחד ובב' מינים שלמים הוי כלאים אבל פרידה שאין בה אלא חלקים ומקצת אינו ככולו ולא הוי כלאים כלל.

ואמנם זה דוקא לר' יהודה דס"ל שאם כסה מקצת הדם שפטור לכסות דם הנותר עוד משום דמו ואפי' מקצת דמו וע"כ שס"ל שמקצתו הוא ככולו ולפיכך גבי פרדה אם נאמר כן יהי' נגד החוש וכנ"ל לכן לא אמרינן זה וכנ"ל אמנם לרבנן דר"א דס"ל שם ואפי' מקצת שה ובכל זאת אינו חייב אלא בחצי מתנות ע"כ דלא מפרשי דמקצתו הוא ככולו דאל"כ יתחייב בכל המתנות אלא סברי דשה ואפי' מקצת שה לומר דעכ"פ נתחייב במה שהוא ואם הוא מקצת שה נתחייב עכ"פ החצי ולא אמרינן כולו שה בעינין ובשיחסור ואינו כולו לא נחשב למאומה כמו לר"א דפטור לגמרי זה לא אמרינן וע"כ דאיסי ס"ל ג"כ כרבנן דר"א וכמו דאמרינן שה ואפי' מקצת שה וחייב בחצי מתנות כן נאמר ג"כ שכל חלק שיש בהפרדה נחשב לפי מה שהוא ושפיר הוי כלאים שיש בה חצי חמור וחצי סוס וזה אינו סתירה ונגד החוש כלל. ועתה לר' יהודה בין אם נאמר דדרשינן גבי חמור כמו דמו ואפי' מקצתו הוא ככולו או דדרשינן כמו גבי בכור דכולו משמע מותר לרכוב על הפרדה:

והנה לפי מה דפסק הרמב"ם דבשני מינים שוים ששניהם טמאים או שניהם טהורים אינם אסורים בהנהגה מן התורה ולדידן דנקטינן דמספקא לן אם חוששין לזרע האב אם לא. יקשה לכאורה איך נוכל לאסור פרדה הלא אפי' אחר שאסרו רבנן שני מינים כלאים אפי' שוים בכל זאת הלא הא דנאסר פרדה הוא דוקא מספיקא משום דלמא חוששין לזרע האב הא אי נימא שבודאי אין חוששין אין מקום לאסור פרדה לפי שאינה אלא מינה דאמה. ולשיטת הפוסקים דגם ספיקא דדינא מותר כשהוא בדרבנן יקשה איך נוכל לאסור לרכוב על הפרדה כיון דרק מטעם ספיקא אתינא עלה ובב' מינים מסוג אחד דאינו רק מדרבנן ספיקו מותר (ואף שאסור גם לדעת הרמב"ם למיעל כודנייתא ברוספק טרם יבחן אם המה ממין אחד הגם שהוא מדרבנן ולא אמרינן ספיקא מותר ז"א דאי נסמוך על ספיקא להתיר פרי עם החמורה אמו משום דנימא דלמא אין חוששין ולא הוי כ"א חמור הדומה לאמו הלא כמו כן יותר עם חמור בן סוסיא משום שמא חוששין והרי הוא ג"כ בן סוס ומותר וזה לא יתכן משום דהוי תרי קולות הסותרות זה את זה) וע"כ דאיסי לא סבר כדעת הרמב"ם וס"ל דכל שני מינים אסורים מן התורה וא"כ שפיר אסור לרכוב על הפרדה משום דמספקא לן אי חוששין ומשום ספק אסור:

ובזה מיושב קושית התוי"ט פ"ח דכלאים דמאי פריך בירושלמי על איסי מבני דוד שרכבו על הפרדה דלמא אכתי לא גזרו רבנן על זה עוד בימי דוד המע"ה. ואמנם בזה ניחא דהוכיחו דס"ל לאיסי דאסור מן התורה בכל ב' מינים ואפי' מסוג אחד דאל"כ דהוי רק מדרבנן א"כ ספיקא דרבנן מותר. ואיך נוכל לאסור לרכוב על הפרדה אפי' אחר שגזרו חז"ל בשני מינים שוים. מעתה אינו מוכרח לומר דכ"ע סברי מותר לנטוע יחור מאילן מורכב כהנחת הגאון בעל בית אפרים ז"ל דז"א דנוכל לומר להיפך דשם כ"ע סברי שאסור משום שזה הוי כלאים רק גבי הרכבת פרדה הודיענו איסי חדשות אחת דיבר לנו ושתים השמיענו דב' מינים שוים אסורים מדאורייתא. וזאת שנית דס"ל כרבנן דר"א דאמרינן שה ואפי' מקצת שה ודלא כר' יהודה ולכן אמרינן גבי חמור ואפי' מקצת חמור ומשום זאת אסור לרכוב על הפרדה:

ואולם אף לדידן שמותר לנטוע בארץ יחור הנלקח מאילן מורכב כלאים כמבואר בירושלמי עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אע"פ שאינו רשאי לעשותו נוטל ממנו יחור והולך ונוטע במקום אחר. אין ראי' מזה דנקטינן שהכל בא מן היחור ואין לשורש אשר הצמיחו חלק בצמיחת הפרי כי אף אם נאמר שכוחות השורש והשרף היוצא ממנו מתערב ומצמיח פריו בכל זה מותר היחור ואין בו משום כלאים כי אין איסור באילן בלתי הרכבה לבד ותערובות הכוחות. ומיץ היוצאים משני אילנות שונים במינם לא גרעי משני מיני זרעונים משני אילנות שונים שמותר לנטוע אותם ביחד כמבואר בט"ז יו"ד סי' רצ"ה ואפס דינו של הרב אמת לדידן מאחר שהיחור הניטל משרשו הוא העיקר וכוחות השורש שנשארו בקרבו טפלים לו ונתבטלו מחמת זה וזה גורם והוי כאלו כולו אתרוג:

והן זה כמו ששים שנה שמביאין לכאן אתרוגים מקורפו ומסביבותי' וכולם נכנסים תחת סוג אחד ונקראים בשם קורפיער ויחד החזיקו גאוני ישראל עוד מקדם מאז החילם לבוא הנה לכשרים שאין לחוש עליהם חשש מורכבים. מעתה יען אשר נחזיק לנו שבמקומות האלה יש הרבה אילנות שאינם מורכבים א"כ כל אתרוג הבא משמה לפנינו אין לנו לחוש עליו שמא הוא מורכב דאמרינן מרוב' פריש זאת ועוד אחרת כי לפי החלטת דעת הגאון בעל בית אפרים ז"ל שגם יחור הנלקח מעורכב ונשתל שנית במקום אחר כשר למצוה וכן הוא לדינא אם כן יש בכל אתרוג הבא לפנינו ס"ס שמא לא הרכיב עץ גזעו כלל ואת"ל שנעשו בגזעו לפנים איזה הרכבה שמא הוא גופא בא מיחור כזה וכשר. וכיון דאיכא חזקה בכל אילן שלא נעשה בו שום מעשה ושינוי כלל יש לנו לאחוז הספק ולהתחיל מצד זה כמו בספק על ספק לא על גבי דריסה דאף שאינו מתהפך והוי שם אחד שלא נדרסה הבהמה בכ"ז אמרינן ס"ס כזאת וה"ה הכא ועכ"פ שזה רחוק שישאר המורכב על משפטו הראשון שבודאי לקחו ממנו יחורים לשתלו במקום אחר הנה החשש הזה דלמא הוא ממורכב הפסול הוא מיעוטא דמיעוטא:

ואולם אף שלכאורה יש להכשיר כל אתרוג שבא לפנינו ממקום מוחזק לנו שיש שמה אילנות פשוטים מטעם זה מ"מ יען וביען שנמסרו לנו סימנים להבדיל על ידיהן בין אתרוג פשוט למורכב והסימנים האלה שתים מבפנים ושתים מבחוץ היינו אתרוג פשוט עוקצו שקוע בליטות וגבנונים עולים על פני משטח עורו ומבפנים עשת קליפתו עבה מאוד כפי אשר יצרו חדרי לבו והמיץ שבתוכו מעט מזער הנהו וגם גרעוניו עומדים זקופים ונהפוך הוא אצל מורכב לכן כיון דאיכא לברורי ע"י ביקור סימנים לא סמכינן להקל אפי' בס"ס בלי ראות תחלה הסימנים וכן על סימנים החיצונים לבד לא נסמוך פן לא ישפיקו למדי להוכיח משפט האתרוג מה הוא בלעדי הסימנים הפנימיים. ולזאת טוב ויפה מה שהושת חוק ומימי קדם למשפט שמהו לבלי קנות אתרוגים משום אדם אם לא יהי' בידי המוכר כתב הכשר מבד"צ עליהם ואף שבתשובת הר הכרמל ביו"ד סי' ח' נשאו לבו להורות בענין בועות בריאה ובדקין שדי בבדיקות שלשה בועות ואם נמצא בהם מים זכים נסמוך לומר שגם השאר הנם כן ולהכשיר עי"ז ואפשר דגם באתרוגים נוכל לסמוך על בדיקת שלשה מכל סורטע ולהכשיר בעד אלה שנבדקו ונמצא שתוכם כברם מעיד על כשרותם גם את השאר שידמו להם בסימנים החיצונים כי אף שיש לפקפק על הסימנים אם יש לסמוך עליהם או לאו (כי אפשר אין לסמוך על סימנים כאלה אשר לא מורשה הנם לנו עפ"י התורה כי היא ידעה שלא תשתנה הטבע בזה לעולם אבל מה שנדע בטבע מצד החקירה אפשר שתשתנה ברבות הימים או בתמורות המדינות והאויר) אמנם אי נאמר דסימנים לאו מלתא הוא ואין לבחון על ידיהם. הנה בלא"ה כשר כל אתרוג כיון דנימא מרובא פריש או דנסמוך על ס"ס וכנ"ל כיון דליכא לברורי אמנם אין רצוני להרחיב הדיבור בענין זה כי לכתחלה ודאי ראוי שלא לתקוע עצמו בדבר הלכה זו להתיר בענין שנקל להמוכר להשיג כתב מדב"צ עליהם. ואז אין להרהר עוד כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקי ויש לנו לסמוך על דבריהם לכל אשר יגידו לנו זולת שרוב עדותן אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ונאמן אפי' קרוב או פסול ואף כי גבר הוקם על לרעות ביעקב. ובאו"ח סי' ל"ט גבי המוכר תפילין ואמר של אדם גדול הם נאמן משום דע"א נאמן באיסורין והמג"א מראה מקום ביו"ד סי' קס"ט שבעינין מוחזק בכשרות אמנם הש"ך שם לא הסכים בזה ובלא"ה בשל חבירו אפי' חשוד נאמן. ובהג"א פ"ק דחולין מביא דעת ר"א דהא דעד אחד נאמן באיסורין אפי' הוא מן הריקים ובני בלי שם ובנאמן רוח נאמנים אפילו נגד חזקה ובגיטין נ"ד ע"ב גבי ס"ת שכתבתי לפלוני יש כדמות ראי' לזה וגם נודע סברת הרמב"ן ז"ל דמשו"ה נאמנת אשה נדה על טהרת עצמה אפי' היכא שהוא נגד חזקה משום שלא אפשר שתעמיד עדים בכל עת על טהרתה אף הכא בנ"ד אם ח"ו יעלה על הדעת להרהר אחר עדות של בד"צ ולא ניתן אימון לתעודת רועי ישורין על מי נשען בדבר קיום מצות ולקחתם לכם פרי עץ הדר לכן אין לגבב חומרות אשר לא שערום ראשונים:

והנראה לפענ"ד כתבתי:

יחיאל מיכל קריסטיאנפאלער

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה