אור ברסלב
מצפה אריה סימן נב

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן נב

סימן נא

בענין אתרוג המורכב כבר האריכו גדולי האחרונים אשר מפיהם אנו חיים ה"ה המהר"ם אלשיך ז"ל והלבוש והמג"א והט"ז כולם פוסלים אתרוג המורכב זה מטעמו וזה מטעמו. וגם זה כשלשים שנה אשר העמיקו ג"כ גדולי הדור לענין אתרוגים הבאים מאי קארפו ובראשם הגאון מ' זלמן מרגליות ז"ל. והנה באתי אנכי הצעיר והדל לעיין ג"כ בענין הלז וזהו אשר העליתי בעזר השי"ת:

הנה הלבוש ז"ל כתב וז"ל יש רוצים להכשיר אותן האתרוגים הבאים מן הפרדס שקוראים גרטיזע ואני אומר שהם פסולים מן התורה שהרי ידוע שהם מורכבים שהרי הורכב ענף מאילן אתרוג באילן מאראנץ או לימינא או איפכא והרי נעבדה בו עבירה דהרכבה ואע"ג שהרכיבו עכו"ם הא איכא מ"ד בפ' ד' מיתות דאף בן נח מצווה על הרכבת אילן וכיון דנעבדה בו עבירה אע"ג דמותר לאכילה אימאוס לגבוה כמו בהמת כלאים דאע"ג שמותרת באכילה אסורה לקרבן מטעם דנעבדה בה עבירה אימאיסה לגבוה הכא נמי הכא כנ"ל עכ"ל. ובעלי שני המגינים הט"ז והמג"א עטרוהו לבעל לבוש הבדים לערוך אתו מלחמה. ואף כי בגוף הדין יסכימו גם המה שאתרוג המורכב פסול אבל לא מטעם דנעבד בו עבירה אך מטעמים אחרים וגם יש נפקותא רבה בין שני הטעמים לענין גוף הדין ג"כ כאשר אבאר. והנה המה ז"ל הביאו הרבה ראיות כי מטעם דנעבד בו עבירה אין לפסול אתרוג למצוה:

ואנכי בחילה ורעדה אבקש סליחה מעצמותיהם הקדושים ולפענ"ד יש לדחות כל הראיות ויש להצדיק את הצדיק דמעיקרא כי דברי הגאון בעל הלבוש ז"ל המה נכונים וברורים בטעמם:

והנה זה לשון המג"א בסי' תרמ"ח. ולבוש כתב שאותן שקוראין גרסקי פסול מטעם שנעבדה בו עבירה כמו בהמת כלאים שפסולה להקרבה ע"כ וקשה דא"כ עז של כלאים יפסול קרנו לשופר. וע"ק למה לי קרא שיפסול כלאים לקרבן ה"ל דנעבדה בה עבירה. ועיין ב"ק דף ע"ו ע"ב ובחולין דף קט"ו. ועמ"ש סי' תקפ"ו ונ"ל דפסול משום דלא מקרי אתרוג ועיין בתוס' ר"ה דף ל"ח עכ"ל:

אמנם קושיא הראשונה הוא תמוה לדעתי דהא בע"ז דף מ"ו ע"ב איתא בעי רב"ח יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר אצל גבוה את"ל יש נעבד כו' מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא ופשיט הש"ס דיש נעבד במחובר וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי ובתר הכי איתא התם בעי רב"ח המשתחווה לקמת חיטים קמחן מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד כו' בעי ר"ל המשתחווה לדקל לולבו מה למצוה מי מאיס כלפי מצוה או לא. כי אתא רב דימי אמר אשרה שביטלה קא מבעי' ליה יש דיחוי אצל מצוות או לא כו'. בעי ר"פ המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ופריך תכלת דמאי אי תכלת דכהנים היינו בעי' דרב"ח אי תכלת דציצית היינו בעי' דר"ל ומשני אה"נ דלא הוי למבעי' לי' והא דקא מבעי' לי' הא משום דאיכא מילי אחרנייתא צמרה מהו לתכלת קרניו מהו לחצוצרות שוקיו מה לחלולין כו' ע"ש והבאתי כל ריהטת סוגיות הש"ס בקיצור כי נצרך לענינא. והשתא קשה דאיך מדמה המג"א ז"ל כלאים עצמה לקרן של כלאים הא בנעבד דפסול לקרבן ואף למכשירי קרבן מ"מ צמרה לתכלת וקרניו לחצוצרות מבעי' לה התם ומטעם דחשוב שנוי ודילמא יש שנוי בנעבד ועיי"ש בתוס' ד"ה אין שנוי דדוקא בנעבד מבעי' ליה דבאתנן תנן בהדיא דאם נתן לה חטים באתננה ועשתה סולת דב"ה מתירין ואף בנעבד רק מדרבנן מבעי' ליה. וא"כ פשיטא דקרן של כלאים כשר לחצוצרות משום דיש שינוי כמו באתנן וא"כ אף לשיטת הלבוש ז"ל דמצוה דמי כמו לקרבן מ"מ קרניו של כלאים דכשר אף לחצוצרות פשיטא דכשר לשופר של מצוה וצע"ג לכאורה:

והקושיא השני' דא"כ ל"ל קרא לפסול כלאים להקרבה ת"ל דנעבדה בו עבירה הוא יותר תמוה דהא עיקר הטעם דהלבוש ז"ל משום דכיון דפסלה התורה כלאים לקרבן ה"ה למצוה אבל פשיטא דאי לאו דגלי רחמנא לאסור כלאים לקרבן ה"א דשרי כמו כל נעבדה בו עבירה דמותר לקרבן כמו שכתבו התוס' ז"ל בתמורה דף כ"ח ובחולין דף קט"ו דדרשינן מקרא ומיד בן נכר לא תקריבו אלה דאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כל שנעבדה בו עבירה אבל לעולם בתר דגלי רחמנא להוציא את הכלאים שפסול להקרבה שפיר מצינו למימר דכמו כן אסור נמי למצוה.

ודע שמתוך קושית המ"א הנ"ל אנו לומדים שהבין הוא ז"ל בכוונת הלבוש שכתב הטעם שנעבדה בו עבירה לאו דוקא שההרכבה נעשה ע"י עבירה בפועל אלא אפי' אם נעשה ממילא או ע"י קטן או ע"י קוף ג"כ פסול למצוה דאלת"ה היאך מקשה דל"ל קרא בכלאים לקרבן הא בכלאים לקרבן אסור אף אם נעשה ההרכבה ע"י הבהמות עצמן ולא ע"י מעשה אדם כלל כגון שמעצמן השחיתו דרכם ונרבעו מין בשאינו מינו ומצאתי שכבר עמד בזה הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל בתשובותיו ומ"ש הלבוש דאף בן נח מצווה על הרכבת אילן אינו אלא לרוחא דמלתא וכן משמע מלשונו שכתב הא איכא מ"ד וכן הא דמסיים הלבוש וכן איפכא ע"כ כוונתו דאף אם הרכיב יחוד של לימינא באילן של אתרוג דהאתרוגים היוצאים מן האילן עצמו אסורים משום שנעבדה בו עבירה דעל פירות הענף שהרכיב לא שייך לומר פסולים דהא ענף של לימינא שהרכיב אינו מוציא כלל אתרוגים אלא לימינוס כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה דף מ"ג ע"ב הובא במהר"ם אלשיך ז"ל:

והט"ז ז"ל הביא דברי הלבוש בלשונו כמו שהבאתי לעיל וכ' וק"ל דא"כ מאי מהני הא דאמר רב הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא לא תגזזון אסון כו' ס"ס עביד העכו"ם עבירה ואימאוס לגבוה לפ"ד דהא בן כח מצווה על הגזל. ותו דאיתא בהל' ציצית סי' י"א דהמשתחווה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה כ"ש הכא כו' ע"ש מזה נראה בעליל דהוא ז"ל אחז דרך הפשוט בכוונת הלבוש דרק משום דנעבד בהאילן עבירה בפועל אסור למצוה דע"ז הקשה הא הוי שינוי דלדעת המג"א ז"ל כיון דהאיסור הוא משום דיוצא מהעבירה ל"ש לומר בזה שנוי כמו גבי כלאים לקרבן וכן להט"ז אין מקום לקושי' המג"א מהא דמצריך קרא לאסור כלאים לקרבן דהא איצטריך בגוונא שנולדו הכלאים בלי הרכבת מעשה ידי אדם כלל כהנ"ל:

ובאמת דברי הטו"ז צ"ע גם לפי דעתו ז"ל דהא פשיטא דלא בכל נעבדה בו עבירה יאסור הלבוש למצוה דהא שאר נעבדה בו עבירה כשר אף לקרבן כמו חורש בשור וחמור וכדומה והטעם כמו שכתבו התוס' ז"ל שהבאתי לעיל דדרשינין אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כל שנעבדה בו עבירה. רק דעת הלבוש דכל אלו שפסלו התורה לקרבן פסולים ג"כ למצוה וא"כ איך מקשה מאוונכרי הא כה"ג שקנאו ביאוש ושנוי רשות כשר ג"כ לקרבן כמ"ש התוס' בכמה דוכתא עיין תוס' סוכה דף ל' ד"ה הא קניא ותוס' ב"ק דף ס"ז ע"א וכיון דכשר לקרבן כ"ש למצוה:

ולפי מה שבארתי שדברי הט"ז והמג"א אינם עולים בקנה אחד י"ל דפלוגתתן תליא בשיטת רש"י ותוס' ז"ל דפליגי בחולין דף קט"ו בהא דאמר רב אשי דבשר וחלב אסור מקרא דל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופריך התם הש"ס חורש בשו"ח וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרי דדעת רש"י ז"ל דאחרישה ואדישה קאי דאף לר"א לא נאסר רק היוצא מהעבירה וכן כתב שם להלן וז"ל דהא לא קאמר ר"א דכל דבר שנעבד בה עבירה ומתחלה הי' מותר אסור דא"כ החורש בשו"ח והמרביע כלאים יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן מינייהו מידי אלא מהיוצא מהן עכ"ל. אבל התוס' ז"ל פרשו דקושיות הש"ס דהחורש בשו"ח דליתסר הבהמות גופי' ע"ש בסוגיא. הרי אנו רואין דלדעת רש"י ז"ל עיקר התועבה מקרי היוצא מהעבירה ואף אם נעשה שלא ע"י פעולת יד ישראל כלל דהיינו ע"י קטן או עכו"ם ומשו"ה פי' הוא ז"ל דהא דפריך הש"ס התם שליח הקן לחסר היינו אפי' שלחה דהא כל שתעבתי לך הוא אבל לדעת התוס' קאי אדבר שנעבד בה עבירה גופה וא"כ גבי שליח הקן דפריך הש"ס היינו רק בעבר ולקחה שנעבד בה עבירה

ויש להביא ראי' לשיטת התוס' דהא אמרינן לקמן חולין דף קמ"א שלח תשלח אפילו לדבר מצוה ומסיק התם הגמרא שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא ע"ש. וא"כ לשיטת רש"י ז"ל אמאי לא משני הכא דמדאיצטריך קרא לרבות דבר מצוה דהיינו צפורי מצורע ש"מ דלהדיוט שרי דאי אסור ל"ל קרא לגבוה ת"ל דהשתא להדיוט אסור לגבוה מבעי' וצפורי מצורע דמי לגבוה דילפינן מתנא דבר"י דמקשינן מכשיר למכפר כדאמרינן לעיל דף ק"מ אלא מוכח מזה דלהדיוט שרי וכן משני הש"ס גבי אותו ואת בנו. אבל לשיטת התוס' שפיר ניחא דהא התם לא נעבד עבירה כלל דהא מיירי בלקח ע"מ לשלח וגם השתא כשיביא אותה לצפורי מצורע ג"כ אין נעשה עבירה דהא עשה דוחה ל"ת ודו"ק:

והנה ראיתי שיש לעיין במאי דמשני הש"ס גבי אותו ואת בנו ובחורש בשו"ח לפי' גירסת התוס' השתא לגבוה שרי להדיוט מבעי' לפי מ"ש התוס' לקמן דף ק"מ ד"ה למיעוטי צפורי עיר הנדחת שכתב וז"ל ואפשר דלא ממעטינין ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"ה שלא היתה להם שעת הכושר כדאמר בפ"ק דמנחות והלכך אפי' לכפרה מותרות עכ"ל. וכ"כ שם ד"ה למיעוטי חליפי ע"ז דאף חליפי ע"ז כשירות לכפרה. וא"כ לפ"ז בחורש בשו"ח ואותו ואת בנו דהיתה להם שעת הכושר אפי' אם נימא דאסורי להדיוט מחמת שתעבתי לך מ"מ שרי לגבוה לפי דברי התוס' הנ"ל וזה הוא דבר שראוי להתבונן עליו. ומצאתי אח"כ שכבר תמה בזה הגאון בעל מ"ל בפ"ג מהל' א"מ:

אבל לכאורה דברי התוס' צ"ע דהא בתמורה דף כ"ט פרכינין נעבד מנ"ל דמותר להדיוט ומשני ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואס"ד להדיוט אסירי ל"ל קרא למעט גבוה והתם גופה בתר הכי מסיק הש"ס דאיצטריך תרי קראי גבי טריפה דאי ממשקה ישראל ה"א הנ"מ היכא דלא היתה להם שעת הכושר ע"ש. ומוכח א"כ מגמרא הלזו דאחרי שגלי רחמנא בטריפה דאף שהיתה לה שעת הכושר אסיר לקרבן ילפינן מינה ג"כ לשאר פסולי קרבן דאין לחלק כלל בהכי דאלת"ה הדרי הפירכא לדוכתי' נעבד מנ"ל דמותר להדיוט דהא ממשקה ישראל לא הוי ידעינן שהרי נעבד הי' לה שעת הכושר וא"כ שפיר אצטריך קרא למעט לגבוה אף אם אסורי להדיוט אלא ע"כ כנ"ל. ועוד תמוהין דברי התוס' מש"ס דפסחים דף מ"ח דפרכינן התם מברייתא ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביאו מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו וא"א מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש. ומעתה לדעת התוס' ז"ל קשה הא ממשקה לישראל אין למעט מוקצה דהא הוי לי' שעת הכושר:

איברא שראיתי להתוס' שם בחולין ד"ה מדאסר שהקשו ודילמא איצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרביע כלאים כדאמרי' בפ' כ"ה גבי טריפה ותרצו שם מקודם שני תירוצים אחרים ואח"כ כתבו אי נמי מדגלי לך בטריפה שאין חילוק ה"ה בכלאים ומחוסר זמן הרי לך שהתוס' מסופקי' בזה אי אמרינן דכיון דגלי רחמנא בטריפה דבכל גוונא פסול לגבוה ה"ה בשאר פסולים נמי אין לחלק כלל:

והנה מה שנראה לפע"ד בזה דבחולין שם להלן אמרי' איסי בן יהודה אומר בו"ח אסור באכילה ובהנאה מק"ו דערלה. ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה בו"ח דנעבד' ב"ע לא כ"ש מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר כו' כלאי הכרם יוכיח וקאמר שם הגמ' זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה והקשו התוס' ז"ל דבפ"ק דמנחות אמרי' אי ממשקה ישראל ה"א היכא שלא היתה לה שעת הכושר כו' ותרצו דהתם מיירי ביין ועושין ממנו נסכים למזבח דבעינן שיהיה ממשקה ישראל ואותן לא היתה להן שעת הכושר. ותירוצם תמוה דהא משכחת לה שגם בהעיקר הי' בה ענבים מכבר כשנטען ונאסרו עם העיקר דכיון דאמרי' דעיקרן נאסרין פשיטא דגם אם יש ענבים בהעיקר דג"כ נאסרין וכן משמע מדברי התוס' פסחים דף כ"ה ד"ה ומה לערלה ע"ש ומאותן ענבים אפשר להוציא משקה לנסכים וגם הי' להם שעת הכושר ואמאי אמרינן בתמורה ובמנחות דממשקה ישראל ה"א דוקא היכי שלא היתה להם שעת הכושר:

ולולא דברי התוס' הי' אפשר ליישב קושיתם באופן אחר דבכלאי הכרם איכא תרי גווני איסורי העיקר והגידולין להעיקר הי' לו שעת הכושר אבל נעבדה בו עבירה והגידולין לא נעבדה בהן עבירה ולא הי' להן שעת הכושר ומשו"ה בו"ח שפיר ילפינן מעיקר כלאי הכרם אף שהי' להן שעת הכושר אסור משום שנעבדה ב"ע ה"ה בו"ח דנעבדה בו ג"כ עבירה אבל טרפה וכיוצא בו דלא נעבדו בהו עבירה לא מצינו למילף מעיקר כ"ה משום דאיכא למיפרך מה לעיקר כ"ה דנעבדה בהו עבירה [ועיין ריש פרק כל האיסורין שרצה הש"ס לדון דרובע ונרבע פסול למזבח מבעל מום ומה בע"מ שלא נעבדה בו עבירה פסול רובע ונרבע שנעבדה בהן עבירה לא כ"ש] ועל כרחך אתה צ"ל דילפינן מגידולי כ"ה שלא נעבדו בהן עבירה ונאסרין לגבוה להכי בעינן דומיא דגידולין שלא הי' להן שעת הכושר ומשו"ה שפיר ניחא דברי התוס' בחולין דצפורי עיר הנדחת לא ממעטינין ממשקה ישראל דהא איכא בהו תרווייהו חדא דהי' להן שעת הכושר וגם לא נעבדה בהן עצמן עבירה א"כ לא דמי לא לעיקר כלאי הכרם ולא לגדולים ומשו"ה לא מצינו למילף מקרא דמשקה ישראל אבל בש"ס דתמורה אמר שפיר דאי ס"ד דנעבד אסור להדיוט למה לי' קרא למעט לגבוה תיפוק לי' דבעינן ממשקה ישראל משום דנעבד אף שהי' לו שעת הכושר מ"מ כיון דנעבדה בו עבירה שפיר מצינו למילף מעיקר כ"ה דג"כ הי' להן שעת הכושר ואסורין משום דאסורי להדיוט וגם שנעבדה ב"ע. ולפ"ז שפיר ניחא נמי ש"ס דפסחים הנ"ל דהא התם לעיל מני' אמרינן ומוקצה דאורייתא היא א"ל אין ואזהרתי' מהכא לא העשה כל מלאכה וכתב רש"י ז"ל דכיון דלאו מזומן היא ותכתוב קראו הכנה הו"ל מלאכה ועובר עלי' משום ל"ת כל מלאכה והדר אמרינן התם והא את הוא דאמרת בעי' מני' מרב חסדא ואמרי לה בעי' מרב הונא הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו כו' וע"ז פשיט הגמרא מהך ברייתא דקאמר יכול לא יביא מן המוקצה כו' מעתה לפי האמור אתי ספיר דכיון דהכנה הו"ל מלאכה א"כ הרי נעבדה בו עבירה ושפיר איכא למילף ממשקה ישראל למעט מוקצה וכמו כן ניחא ש"ס דחולין דאם נימא דחורש בשו"ת ואו"ב נאסרין להדיוט פשיטא דנאסרין ג"כ לגבוה דהרי נעבדה ב"ע והוי ממעטינן ממשקה ישראל כמו נעבד:

ודע דלפי הנ"ל יש להביא ראי' מדברי התוס' חולין שהבאתי למעלה שכתבו דגם חליפי ע"ז כשרים לכפרה למה שחקרו האחרונים ז"ל דמכירת ע"ז כיון שתופסים דמיהם ונעשו החליפים א"ה אי חשוב המכירה עצמה להנאה או לאו ומכאן מוכח דל"ח הנאה דאם נימא דחשיב הנאה הרי נעבד ב"ע בשעת החליפין דנהנה מע"ז א"כ צ"ל פסול לכפרה אף שהיתה להן שעת הכושר כנ"ל]:

וכמה מעליא הא שמעתתא ליישב דברי רש"י ז"ל בסוכה דף ל"א ע"ב שדעתו דהא דאמר רבא התם לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא מיירי אף קודם ביטול ומשום דכיון דבע"ז של עכו"ם מיירי ובידו לבטל יצא בדיעבד. והקשו התוס' ז"ל מש"ס דע"ז שהבאתי לעיל דבעי ר"ל המשתחווה לדקל לולבו מהו למצוה וקאמר רב דימי דבאשרה שביטלה קא מבעי' לי' יש דיחוי אצל מצות כו' ומדחשיב לי' דחוי ש"מ דאינו יוצא קודם ביטול אפי' בדיעבד. ולפי האמור שפיר ניחא דר"ל דקדק לומר המשתחווה לדקל ולמה לא אמר סתם לולב של ע"ז כמו דאמר רבא הכא וכן הוא הלשון בכל מקום. ומשו"ה סבר רש"י דרבא מיירי בלולב של ע"ז שלא עבדו עדיין דהא בע"ז של עכו"ם מיירי ואנן קיי"ל דע"ז של עכו"ם נאסר מיד ושל ישראל עד שעבדו וכיון דאכתי לא עבדו לא נעבד בה עבירה דעל ל"ת דעשיית צלמים אין בן נח מוזהר עליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי רק כמו חליפי ע"ז דכשר ג"כ לגבוה בדעבד וה"ה למצוה דיצא בדיעבד אבל ר"ל דאמר המשתחווה לדקל דכבר עבדו ונעבד בו עבירה לפסול לגבוה ה"ה למצוה דאפי' בדיעבד לא יצא קודם ביטול לרב דימי ומש"ה שפיר מבעי' לי' לאחר ביטול מהו אי יש דחוי כו'. ומה מאוד מיושב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' לולב שכ' אשירה הנעבדת אע"פ שבטלו האשרה מלעבדו או שהיתה של עיר הנדחת הרי זה פסול הי' אחד מהן של עכו"ם לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא. ודבריו תמוהין וכמו שתמהו עליו נושאי כליו דהלא בגמרא אמרי' דמתניתין דקתני לא יצא היינו באשירה דמשה דוקא דלית לה ביטול ומשום כתותי מיכתת שיעורי' וגם בלא זה דבריו סתומים. אולם לפי האמור דבריו ז"ל המה כמין חומר דהא דמתרץ הש"ס למתני' דמיירי דוקא באשירה דמשה היינו ללישנא קמא דר"ל דמבעי' ליה במשתחוה לדקל קודם ביטול אי מצוה כלגבוה דמי אי לא ומשו"ה לא רצה הגמרא לאוקמי' מתני' בהכי דא"כ מאי קא מבעי' ליה לר"ל ללישנא קמא. אבל לרב דימי דמפרש בעי' דר"ל המשתחוה לדקל הוא לאחר ביטול דוקא אבל קודם ביטול פשיטא דלא יצא כיון דנעבד פסול לגבוה ה"ה למצוה לא צריכנא לאוקמ' מתני' בע"ז של ישראל דוקא דהלא אין חילוק כלל בין ע"ז של ישראל לבין ע"ז של עכו"ם כיון דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ובכה"ג אף בע"ז של עכו"ם ג"כ לא יצא כיון דכבר נעבדה פסול למצוה מטעם נעבדה בו עבירה. ולכן שפיר כתב הרמב"ם ע"ז הנעבדת דהיינו שכבר נעבדה אפי' אם נטל לא יצא אבל ע"ז של עכו"ם דהיינו אם עדיין לא נעבדה לא יטול ואם נטל יצא ודו"ק היטב בכל זה כי לדעתי נכון מאוד:

ובעמדי בהאי ענינא נוראות נפלאתי על דברי התוס' בתמורה דף כ"ט ד"ה מנ"ל דנעבד מותר להדיוט וז"ל תימא מהכ"ת לאסור להדיוט הא אפי' לגבוה לא איתסר אי לאו הני קראי דלעיל ולהדיוט מהיכי תיתי לאסור ואומר ר"י דכיון דמפיק מקרא לאסור לגבוה אף להדיוט נילף מינה דאסור עכ"ל ולא זכיתי להבין דהלא פשיטא דע"ז אסור בהנאה ואף הנהנה כל שהוא לוקה מקרא דלא ידבק בידך מאומה כו' והא דקיי"ל דבע"ח אינם נאסרין הוא הטעם משום האי שנויי דמשנינין הכא. עיין רש"י ע"ז דף מ"ו ובחולין דף מ' ע"א שכתב בהדיא דבע"ח אין נאסרין מדבעי קרא למעט לגבוה תיפוק לי' ממשקה ישראל והיינו כמו דמשני הכא וכן איתא בר"ן ע"ז ובכל הקדמונים ע"ש. ומעתה להס"ד שפיר פריך מנ"ל דבע"ח לא נאסרו משום איסור דע"ז כמו שאר דברים וא"ל דבלא קרא הוי אמרינן דנעבד שרי למזבח מקרא דאלה וממילא ה"ה להדיוט דז"א דנהי דהוה מכשירינין למזבח מקרא דאלה מ"מ להדיוט הוה אמרינן דאסור דהא הס"ד אכתי לא ידע האי שנויי דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי דבעינן ממשקה ישראל וזה הוא תימה רבתי:

אמנם גם תרוצם תמוה מאוד דאיך אפשר להקשות דכיון דגלי רחמנא דנעבד אסור לגבוה נילף מינה דאסור ג"כ להדיוט הא פשיטא דל"ד הדיוט לגבוה ואיכא כמה פסולי קרבן דלהדיוט שרי. ולחומר הנושא נראה לי ליישב עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין דף נ"ה ע"א דפריך התם הגמרא אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלה ומשני מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולכותי אסור ופריך ישראל גופה ליתסר מידי דהוי ארביעה ומשני אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועטת ופריך והרי אילנות ומסיק בבעלי חיים קאמרת דחס רחמנא עלי' וכתב רש"י ז"ל שם דהא דבע"ח אינן נאסרין הוא מדאצטריך קרא לפסול נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי כמו דאמרינן בתמורה שם. ובהא דפריך ישראל גופה ליתסר כתב רש"י וכי אצטריך קרא לאסור נעבד לגבוה כגון נעבד ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים ע"ש ולפ"ז י"ל דהתוס' בתמורה לא סביר' להו כשיטת רש"י ז"ל אלא סביר' להו דהא דבע"ח אינן נאסרין הוא מצד הסברא דחס רחמנא עלי' וכן משמע מקדושין דף נ"ז לא מצינו בע"ח שאסורין ופריך והרי מוקצה ונעבד ומשני ה"מ לגבוה אבל להדיוט שרי ע"ש. נראה א"כ דאף בלא קרא אמרינן דבע"ח אינן נאסרין ולכן הקשה התוס' בתמורה שפיר דמאי פריך מנ"ל ולזה תרצו דהכי פריך דאמאי לא ילפינן לאסור להדיוט מהא דאסור לגבוה דכיון דאסרה הכתוב לגבוה חזינן דבע"ח נאסרין והסוגיא אזלא כשיטת הס"ד דשם בקדושין דפריך והרי מוקצה ונעבד דעל כרחך הי' סבר המקשן דלגבוה ולהדיוט כהדדי נינהו דכיון דמצינו במקום אחד דבע"ח נאסרין לגבוה שוב אפשר לומר דנאסרין שפיר גם להדיוט כן נ"ל בישוב דברי התוספות ודו"ק. [ודע דהסוגיא בחולין שם לא סביר' לי' האי שנויי דמשנינן דבע"ח אינן נאסרין דלפ"ז לא הוי מקשה הגמרא חורש בשור וחמור ליתסר]:

והנה לענין מצוה אי דמי לגבוה. משמע מש"ס ע"ז שהבאתי למעלה דתליא בתרי לישנא משמי' דר"ל דללישנא קמא בעי' דר"ל אף קודם ביטול וקא מבעי' לי' אי דמיא מצוה לגבוה או לא כדאמרי' בהדיא מצוה כלגבוה דמי אי לא. אבל לרב דימי דמפרש דבעי' דר"ל באשרה שביטלה דוקא יש דיחוי אי לאו. לפ"ז קודם ביטול פשיטא דפסול למצוה כמו לגבוה. אך אפשר לומר דאף לרב דימי דוקא בנעבד דמאיס טפי אבל בשאר פסולי לא פסול למצוה. וא"כ יש לעיין בש"ס דסוכה בפ' לולב הגזול דף ל"א דפרכינן התם בשלמא יבש הדר בעינן אלא גזול מאי טעמא וקא משני הש"ס משום מצוה הבא בעבירה דכתיב והבאתם את הגזול ואת הפסח כו' גזול דומיא דפסח. וכ' התוס' דאע"ג דגבי קרבן כתיב ילפינן מינה כל מצוה דהוי מדאוריי' ע"ש וקשה דמנ"ל הך דילמא דוקא גבי קרבן אבל גבי מצות לא נפסל מחמת האי טעמא אלא מוכח מכאן דאין לחלק בין קרבן למצות:

עוד יש מבוכה גדולה בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בה' אסורי מזבח המשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת וקרני' לחצוצרות ותפשו עליו נושאי כליו דלפי מה שפסק הוא ז"ל דהמשתחוה לקמת חטים קמחו מותר למנחות דיש שינוי בנעבד וא"כ הכא אמאי פסק לאיסור הא הוי ג"כ שינוי ובעל כ"מ דחק לתרץ דבריו דקסבר דשינוי גדול כמו קמח מחטים חשיב שינוי בנעבד אבל צמרה וקרני' דלא הוי שינוי כולי האי ל"ח שינוי וכמו כן איתא ברמב"ם ה' ציצית פרק א' וז"ל המשתחוה לבהמה צמרה אסור לציצית המשתחוה לפשתן נטוע החוטין מותר לציצית שהרי נשתנה ע"כ הובא בש"ע או"ח סי' י"א וכ' המג"א דחוטי צמר לא חשיב שינוי גדול כמו החוטין מפשתן נטוע ע"ש והוא ע"ד של בעל כ"מ הנ"ל:

אולם גוף הדבר הזה תמוה דהאיך אפשר לומר דמצמר שעל גבי בהמה אשר גזזה וצבעה ועשה ממנה חוטין עוד לא חשיב שינוי גדול וגבי גזילה אמרי' במתני' ריש פרק הגוזל קמא הגוזל את הרחל טעונה צמר וגזזה משלם כשעת הגזילה וא"כ הגזיזה בעצמה חשיב שינוי ורצה שם הגמרא לומר דמתני' דאמר שינוי קונה דלא כב"ש דתניא נתן לה באתננה חטים ועשתה סולת ב"ש אוסרים וב"ה מתירים אלמא דמדמה הש"ס גזילה לאתנן ואם באנו לומר דנעבד חמור מאתנן דהרי מעיקרא מבעי' לרמב"ח אם יש שינוי כלל בנעבד. מ"מ קשה מאוד לומר דגם אחרי דמסקינן דיש שינוי בעינן בנעבד שנוי גדול יותר מבאתנן דמנ"ל הא:

ועוד יש לתמוה בב"ק דף ס"ה דאמרי' התם א"ר אלעי גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו ופריך הש"ס מהא דתניא גנב טלה ונעשה איל משלם תשלומי ד' וה' אלמא דשינוי אינו קונה ומסיק התם הגמרא דברייתא אתיא כב"ש דסברי שינוי במקומו עומדת דתניא נתן לה חטים באתננה ועשתה סלת זתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין כו' ב"ש אוסרין וב"ה מתירין כו' ומש"ה לב"ש משלם ד' וה'. משמע דלב"ה אם נתן לה טלה ונעשה איל ג"כ מותר לקרבן דחשיב שינוי כמו לגבי גזילה דאם נימא דאף דמהני גבי גזילה לא מהני גבי אתנן א"כ מנ"ל דב"ש וב"ה פליגי ג"כ גבי גזילה. ובאמת זה לא יתכן כלל דלא מצינו בשום מקום שנזכר דבר זה להתיר אלא פשיטא דאסור וא"כ קשה איך מדמה הש"ס אהדדי וזה הוא דבר תמוה מאוד:

והנראה דלפענ"ד ליישב כל המבוכות כך הוא דהא דאמרי' דלב"ה מהני שינוי גבי אתנן אינו אלא דוקא בנתן לה חטים ועשתה סולת או ענבים ועשאה יין וכדומה דהדבר כמו שהי' בשעה שנתן לה באתננה לא חזיא כלל למזבח אלא חזיא לאחר שישתנה כמו סולת ויין. ולכן מהני שנוי שלא תחול עלי' איסור אתנן כלל דכל זמן דלא הי' חזיא למזבח לא חלה עליו שם פסול וכן אמרינן בכמה מקומות לענין אי חשיב נדחה דבעינן דוקא אם הי' חזיא מצד עצמה. עיין סוכה דף ל"ב בהא דפרכינן התם דאשחור אימה וברש"י שם. ובשעה שאפשר לחול עליו איסור אתנן כבר נשתנה ולכן מהני שינוי אבל אם כבר חלה עליו איסור למזבח כמו נתן לה טלה ונעשה איל כיון דכבר נאסר לא מהני שום שינוי להפקיע ממנה האיסור למזבח:

ובזה מדוקדק מאוד דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל אין אסור משום אתנן אלא גופן לפיכך אינו חל אלא על דבר שראוי לקרב על גבי המזבח כגון בהמה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסלת כו' נתן לה חטים ועשתה סולת זתים ועשאתן שמן ענבים ועשאן יין כשר. משמע מדבריו ז"ל דעל אלו אין ראוי לחול כלל איסור אתנן והיינו כמו שכתבתי והבן:

והנה הש"ס דע"ז דבעי רמב"ח המשתחווה לקמת חוטים מהו למנחות היינו נמי דוקא בכה"ג דהשנוי נעשה קודם שראוי הי' למזבח דהיינו שנעשה סולת אבל אם כבר חלה האיסור נעבד למזבח לא מהני שינוי להפקיע איסור נעבד שכבר חלה וכנ"ל. ואח"כ בעי ר"ל המשתחווה לדקל לולבו מהו למצוה כו' וקאתי ר' דימי ואמר דבאשרה שבטלו קא מבעי' לי' יש דיחוי כו'. ולפי האמור יש ליישב מה שהקשה בתוס' ז"ל בסוכה דף ל"ב דללישנא קמא דאיבעי' דר"ל הוא קודם ביטול הא אמר רבא התם לולב של ע"ז לא יטול כו' אלמא עכ"פ לכתחילה פשיטא לא יטול ע"ש. ולפי הנ"ל יש לומר דר"ל דקדק לומר המשתחווה לדקל ולא קאמר סתמא לולב של ע"ז וכבר כתבתי בזה לעיל. אך לפי הנ"ל י"ל עוד באופן זה דבמשתחוה לדקל ואח"כ חתך ממנו לולב חשוב שינוי דמעיקרא דקל והשתא לולב והלא מסקינן לעיל דיש שינוי בנעבד. ולפי מ"ש דוקא דנשתנה עוד קודם דהוה חזיא ולא חלה כלל שום פסול לגבי מזבח א"כ לפ"ז י"ל דאיבעי' לר"ל דמיירי שחתך קודם יו"ט א"כ נשתנה עוד קודם דהוי חזיא למצוה ומהני בה שינוי או דילמא כיון דכבר חל עליו שם נעבד קודם שחתך ממנו הלולב לאוסרו ע"ג המזבח כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' אסורי מזבח המשתחוה לדקל אסור להביא ממנו גזירין למערכה אסור ג"כ למצוה דמצוה וגבוה כהדדי נינהו וכל שנאסר לגבוה חשוב נעבד ופסול גם למצוה אף שנשתנה קודם דהוי חזיא למצוה כיון דכבר הוי חזיא לגבוה ודו"ק. והא דקאמר הש"ס בתר הכי תכלת דמאי אי תכלת דכהנים כו' הכי פירושו היינו בעי' ראשונה דרמב"ח אי מכשירי קרבן כקרבן דמי וכן פירוש רש"י ז"ל אבל משום שינוי אין להתיר דכיון דכבר נאסרה הבהמה לגבוה ואז היתה הבהמה עם הקרנים והצמר וכשנאסרה כל הבהמה נאסרה דלא שייך לומר דהיא נאסרה וקרניה וצמרה לא נאסרה וכיון שכבר נאסרה לא מהני שום שינוי להפקיע ממנה האיסור ע"י שינוי כמ"ש לעיל ואין שום חילוק בין נעבד לאתנן בדין שנוי ולכן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהמשתחווה לבהמה קרניה וצמרה פסול לחצוצרות ולתכלת. וגם עולה יפה דברי הרמב"ם בה' ציצית שהבאתי למעלה שכ' דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והמשתחוה לפשתן נוטע כשר לציצית משום שנשתנה אין כוונתו דצמר שנגזזה מעל גבי בהמה ל"ח שנוי דז"א דפשיטא דחשיב שינוי אך שום שינוי לא מהני כלל גבי בהמה כיון דכבר חלה עלי' איסור לגבי מזבח וה"ה לגבי מצוה דמצות וגבוה חדא מילתא הוא ואף שכתבתי לעיל דר"ל איבעי' לי' בזה אי מצוה וגבוה כהדדי נינהו מ"מ זה אינו אלא ללישנא קמא דר"ל אבל לר' דימי הא מפרש דדוקא באשרה שביטלה קא מבעי' לי' אבל קודם ביטול פשיטא לי' דלא מהני שינוי אף לגבי מצוה כיון דכבר נפסלה לגבוה וכנ"ל:

וכשלשה שנים אחרי כותבי זאת מצאתי לאחד מהמחברים שהביא בשם הרא"ה ז"ל שהקשה מאי קא מבעי' לי' לרמב"ח אי יש שינוי בנעבד אי אין שינוי בנעבד לפשוט מלהדיוט בתלוש דלא מהני שינוי נשמע לגבו' במחובר ותירץ דלא דמי להדיוט דבשעה שהשתחוה לחוטין נאסרה בהנאה הראוי' להנות מהן באותה שעה שאוכלים שוב לא פקע האיסור ע"י שינוי אבל המשתחוה לקמה באותה השעה אינם ראוים החיטים לגבוה ונמצא דלא חל עלייהו איסור לגבוה אלא בתר דאישתני וכבר אשתני ושפיר מבעי' לי' לרמב"ח ע"כ לשון הרא"ה ז"ל (לפי מה שהביא המחבר הנ"ל ואנכי לא ידעתי מקומו) הרי הסברא שכתבתי למעלה מכוין לסברת הרא"ה ז"ל ונתתי תודות להשי"ת על שזכיתי לכוין לסברה הרא"ה ז"ל מדעת' דנפשאי:

ועתה נשובה נא ונראה את המראה הגדולה אשר הראה לנו הגאון מהר"ם אלשיך בתשובותיו סי' ק"י שכתב דאם הרכיב יחור של לימינא באילן של אתרוג הא אין היחור הזה מוציא אתרוגים כלל רק לימינס כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה דף מ"ג ואם הרכיב יחור של אתרוג באילן של לימינא הא קיי"ל ילדה שסיבכה בזקינה בטילה וא"כ ל"ח אתרוג ע"ש:

והנה הגאון מוה' זלמן מרגליות ז"ל אזר כגבור חלציו בתשו' ב"א או"ח סי' נ"ו וכתב דהא דאמרי' ילדה שסבכה בזקנה בטלה היינו רק בהרכבת היתר דהוה מין במינו אבל מין בשאינו מינו כמו הכא לא בטלה והביא סעד לדבריו מסוגיא דסוטה הנ"ל דאמרי' ולא חיללו פרט למבריך ולמרכיב פי' שאינו חוזר מעורכי מלחמה והא תניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומשני כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור ופרכינן האי הרכבת היתר היכי דמי אי ילדה בילדה תיפוק לי' מילדה קמייתא אי ילדה בזקנה הא אמר ר"א אמר ר"י ילדה שסבכה בזקנה בטלה ומשני לעולם ילדה בילדה וכגון שנטעה לילדה קמייתא לסייג ולקורות. חזינן דקושיות הש"ס אינו רק הרכבת היתר היכי דמי אבל אהרכבת איסור לא פריך ה"ד מוכח מזה דהרכבת איסור כיון דהוי מבשא"מ לא בטלה ודבר גדול דבר הגאון ז"ל:

והנה י"ל דדבר זה תליא במחלוקת רש"י ותוס' ז"ל בע"ז דף מ"ט גבי הא דפרכינן התם וסבר רב זה וזה גורם אסור והתניא ר"י אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואמר ר"י אמר רב מודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר וכתבו התוס' ד"ה שאם וז"ל פי' בקונטרס בלשון אחרון נטע אגוז ואח"כ כשנעשה נטיעה הבריך והרכיב באילן של היתר אותו לשון עיקר. ומה שהקשה בקונטרס אפי' לא הבריך והרכיב נמי לא דק דאין נקרא זו"ז גורם אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן של היתר ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דלעיל אבל אגוז וקרקע שני מינים הם ועוד כתבו בסוף דבריהם וז"ל. ומה שפי' בקונטרס ללשון ראשון תבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה שסבכה בזקנה דבטלה אין הנדון דומה לראי' דההיא אפי' למ"ד זו"ז גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקנה וכן משמע לשון בטלה. ומעתה לדעת רש"י ז"ל דהא דילדה בזקנה בטלה לאו ביטול ממש הוא רק העיקר הוא דחשיב זה וזה גורם ומשו"ה אין בו משום ערלה אין לחלק נמי בין מב"מ למבשא"מ דגם במין בשא"מ הוי לי' זו"ז גורם. אבל לדעת התוס' ז"ל דלאו מטעם זו"ז גורם קאתיא עלה רק מתורת ביטול הוא דענף בטל לגבי עיקר האילן שפיר יש לחלק ולומר דבמין בשא"מ לא שייך ביטול וכעין זה כבר העיר כבוד מו"ח הגאון נ"י בקונטרסו הנדפס בס' ישועות יעקב הל' לולב אך קצת באופן אחר יעו"ש:

אולם גוף דברי התוס' ז"ל לפענ"ד צ"ע דא"כ אפי' לדעתם שפירשו כלשון אחרון דמיירי הכא שנטע אגוז ואח"כ כשנעשה נטיעה הבריך והרכיב באילן של היתר אמאי לא נימא כמו כן דיחור של ערלה בטלה לגבי עיקר אילן הזקנה אף בלא טעמא דזו"ז גורם כמו ילדה שסבכה בזקנה ועל כרחך צ"ל ולחלק דדוקא ילדה שסבכה בזקנה דבעצם הילדה אין בו שום איסור ערלה ומותר בהנאה כמו האילן עצמו רק אנו דנין על הפירות שגדלין על הענף להכי שפיר אמרי' דבטל תורת ערלה מהענף דנתבטל לגבי האילן אבל ביחור שנתגדל מן הנטיעה של אגוז ערלה דעצם היחור היא ערלה ואסור בהנאה לא שייך ביטול לגבי האילן דהא עכ"פ הוא עצמו נשאר באיסורו איסור ערלה ומש"ה גם על הפירות ליכא תורת ביטול רק דחשיב זו"ז גורם. ואם כה נאמר יש מקום לומר ולהוכיח מזה כמו שחידש הגאון ר' זלמן ז"ל דכמו היכי שהענף הוא בעצם חלוק מן העיקר משום שהוא נושא עליו שם איסור שוב אינו מתבטל מתורת ערלה גם מהפירות כן ה"ה היכי שהענף חלוק מן האילן בעצם מפני שהוא אינו מינו פשיטא דאינו נתבטל לגבי אילן מתורת ערלה וז"ב:

אמנם גוף הדבר אשר כתבתי דיחור שנתגדל מנטיעה של האגוז ערלה אסור לדעת התוס' ז"ל בהנאה מחמת איסור ערלה לא ברירא לי וצריך אני לעשות לי רב בדבר זה. מי נימא דהא דפסיקא לן בכמה דוכתא דבערלה אסור אלא הפרי בלבד ולא העצים אינו רק באילן של היתר תוך שני ערלה אבל יחור או אילן שנתגדל מהנטיעה של אגוז ערלה שהוא אסור בהנאה גם על העצים חל תורת ערלה דהא הוי גידולי איסורי הנאה ואסורים בהנאה. או נימא דיחור או האילן עצמו לא נאסרו בהנאה אף שבא מאגוז של ערלה דאין תורת ערלה חל על העצים כמו שאינו חל באילן תוך שני ערלה רק כיון שנתגדל מן אגוז של ערלה יש תורת ערלה על הפירות שיוצאים ממנו לעולם. וראיתי להתוס' ז"ל שם ד"ה נוטעין יחור של ערלה שכתבו וז"ל וקמ"ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז דביחור לא שייך ערלה ואם נימא דביחור שנתגדל מנטיעה של אגוז אסור בהנאה ודין ערלה עליו א"כ הא שייך דין ערלה ביחור עצמו ואמאי לא גזרינן אטו יחור של אגוז ערלה אלא משמע מזה דאף יחור שנתגדל מאגוז ג"כ מותר בהנאה. והא דקאמר ר"י נוטעין יחור של ערלה היינו אפילו יחור שנתגדל מנטיעה של אגוז ערלה מותר להרכיב אותו באילן היתר אע"פ שנהנה מהנטיעה דהא הפירות מותרים מטעם זה וזה גורם. וכן משמע מש"ס דפסחים דף כ"ו דאמרי' התם תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם כו' וע"ש ברש"י ז"ל דמש"ה קתני קליפי ערלה משום דבערלה לא נאסר רק הפירי ולא העצים ואם נימא דלדעת התוס' ז"ל ביחור מנטיעה של אגוז דערלה גם העצים נאסרים הא משכחת ג"כ עצים דאסורים בערלה ומדוע קתני קליפי ערלה:

והנה אם נימא דיחור עצמו אף שנתגדל מנטיעה של אגוז דערלה לא נאסר בהנאה רק הגדולים נאסרים לעולם א"כ נסתר החילוק שכתבתי למעלה לחלק בין הרכבת יחור מנטיעה דאגוז לילדה שסבכה בזקנה דעלמא דבטלה ולפ"ז תמוה האיך הוכיח הגמרא מזה דסבר ר"י זו"ז גורם מותר הא י"ל דהכא לכ"ע מותר ומטעם ביטול הוא דבטל הענף לגבי אילן כמו ילדה שסבכה בזקנה כנ"ל:

והנה פשט דברי הגמרא ללשון אחרון שהביאו רש"י ותוס' ז"ל הי' אפשר ליישב בפשיטות דהא דקאמר שאם נטע והבריך והרכיב הכי פירושו שהרכיב יחור של היתר באותו הנטיעה שנתגדל מן האגוז והעיקר הוא הנטיעה של איסור והרכיב בו היתר ולהכי הוי שפיר זו"ז גורם להפירות שביחור של היתר. אולם הלשון שכתבו רש"י ותוס' לא משמע הכי אלא מיירי שהרכיב אותו הנטיעה באילן של היתר ואם כן קשה כנ"ל:

ולכאורה יש להקשות בש"ס דסוטה הנ"ל דפריך אי נימא ילדה בילדה תיפוק לי' מילדה קמייתא הא משכחת לה דילדה קמייתא הוא מנטיע' דאגוז של ערלה דהפירות שלה אסורים לעולם לדעת התוס' ז"ל א"כ לא שייך בי' חילול ואינו חוזר עלי' אבל מחמת הרכבת היחור שהרכיב בה יחור של היתר והפירות של יחור מותרים לאחר ג' שנים דהא הו"ל זו"ז גורם ואנן קיי"ל דזו"ז גורם מותר שפיר חוזר עלי'. אך אם נימא דהנטיעה של אגוז דערלה דין אגוז יש לה ואסור בהנאה א"כ לכתחלה אסור להרכיב בו דהא נהנה בהרכבתו וכמו דסבר ר"י דאין נוטעין אגוז של ערלה משום דהרי נהנה בנטיעתו ולכן שפיר ניחא דכיון דנעשה איסור בשעת הרכבתו לא מקרי הרכבת היתר אכן עכ"פ נדחה ראיות הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל דבמבשא"מ לא בטיל מדלא פריך הש"ס הרכבת איסור ה"ד דבהרכבת איסור שפיר משכחת לי' כנ"ל:

אבל אי קשיא הא קשיא לי דלדעת רש"י דלמ"ד זו"ז גורם מותר גם הפירות מהנטיעה מהאגוז דערלה גופי' מותר לאחר שעברו שני ערלה דגם זה חשיב זו"ז גורם דנטיעה של איסור וקרקע דהיתר א"כ שפיר משכחת לה הרכבת היתר בהרכיב ילדה בזקנה וכגון שאותה זקנה הי' נטיעה מאגוז דערלה דמותרים הפירות לאחר שני ערלה מטעם זו"ז גורם אבל כשהרכיב ביה ילדה שפיר נוהגת דין שני ערלה בפירות של הילדה ול"ש לומר דבטלה גבי זקנה דהא עיקר הטעם דילדה דסבכה בזקנה בטלה הוא מטעם זו"ז גורם לדעת רש"י ובכה"ג איכא שני גורמים דאיסור בתוך שני ערלה גורם דילדה שהרכיב וגורם נטיעה דהאגוז דערלה ואחר שני ערלה מותרים הפירות של הילדה מטעם זו"ז גורם כמו האילן עצמו. ועיין בס' לחם סתרים דבשני גורמים פשיטא דעדיפא מגורם אחד עש"ה:

ובישוב דבר זה נראה לדעתי הקלושה דכמו דאמרינן לענין הנהגת ערלה דילדה שסבכה בזקנה בטלה שאין על הענף שהרכיב תורת ערלה כן ה"ה לענין חזרה מעורכי המלחמה כיון שהעיקר אינו בתורת חזרה כלל גם על הענף אף שחייב בערלה ליכא תורת חזרה דגם לדבר זה שייך ביטול ואזלינן בתר האילן שהרכיב בה.

ויען שראיתי להגאון מהרז"מ ז"ל בתשובתו השני' סימן נ"ז שפלפל הרבה בהקושיא שהקשה לי' חכם אחד דאמאי לא מוקמי' הגמרא שם לעולם ילדה בילדה וכגון שהילדה קמייתא בגזילה אתי לידי' דלא הדר עלי' ע"כ ומשמע דהגאון זצ"ל לא סבירא לי' כן דנימא דגם לענין תורת חזרה שייך ביטול אמרתי טוב לחזק דברי במסמרות נטועים. ואמינא להביא ראי' לזה מסוגיא דסוטה הנ"ל דמשנינין לעולם ילדה בילדה וכגון שנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דפטור מן הערלה. ופריך ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטלה ומשני התם אי מימלך עלה לאו בת מיהדר הוא הכא אי מימלך עלה בת מיהדר הוא מידי דהוי מעלו מאליהן דתנן עלו מאליהן חייבין בערלה ע"ש. ויש להקשות דלמה לן כולי האי הא מצינו לאוקמא בפשיטות דילדה קמייתא הי' אילן שעלה מאליו ופשיטא דאף דעלו מאליהן חייבין בערלה מ"מ אינו חוזר עליהן מערכי המלחמה דהא כתיב אשר נטע כרם ובאילן שעלה מאלי' לא הוי נטיעה כלל ולעיל אמרי' בברייתא אשר נטע אין לי אלא נטע לקח וירש כו' מניין ת"ל ומי האיש ונראה דמרבינן מיניה אף שהיתה הנטיעה על ידי איש אחר ומ"מ משמע דאם לא היתה נטיעה כלל אינו חוזר עלי' דאל"כ הוי מצי לאשמועינן רבותא טפי דאף אם לא היתה נטיעה כלל ג"כ חוזר עליה.

ועוד דאיתא במתני' בפ"א דערלה אילן העומד מאליו בר"ה פטור מערלה ופי' הר"ע ז"ל דדרשינן בספרי ונטעתם פרט לעומד מאליו פי' דבר"ה דחייב בערלה מרבינן מקרא ונטעתם כפירש"י ז"ל בפסחים דף כ"ג ומש"ה בעינן דוקא נטיעה אבל ברה"י דחייב בערלה הוא מקרא דוערלהם את ערלתו אף העומד מאליו חייב דלא כתיב גבי' נטיעה ולפ"ז הכא דכתיב אשר נטע מסתברא דבעינן נטיעה דוקא וא"כ הי' לי' להש"ס לאוקמי בהכי אלא מוכח מזה דלענין תורת חזרה מעורכי המלחמה ג"כ בטלה ההרכבה לגוף האילן והיכא דהאילן אינו בתורת חזרה אינו חוזר גם על הילדה שהרכיב בי':

שבתי וראיתי שמה שכתבתי למעלה שיש לומר דדבר זה אי מבשא"מ אמרינן גם כן ילדה שסבכה בזקנה בטלה תליא במחלוקת רש"י ותוס' ז"ל אי הוי מטעם זו"ז גורם או מטעם ביטול הוא. יש לפקפק לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בע"ז שם ליישב דברי רש"י דזו"ז גורם מותר ג"כ מטעם ביטול הוא ודא ודא אחת הוא עיין בדבריו ז"ל והנה כבר תמהו רבים ע"ז הא ביטול לא שייך רק חד בתרי והכא לא הוי רק חד בחד ואנכי בחידושי הקשיתי עוד דהא בש"ס דחולין שהבאתי למעלה וכן בכמה דוכתא אמרי' גבי כלאי הכרם דזרוע מעיקרא בהשרשה וזרוע ובא הוסיף מאתים אסור לא הוסיף מאתים לא ופי' הדבר שמה שנזרע כבר בהיתר אינו אסור אלא לאחר שהוסיף מאתים ומה שנזרע באיסור נאסר בהשרשה ולכאורה קשה הא אנן קיי"ל כלאי הכרם עיקרן נאסר ומש"ה אמרי' במנחות דף ס"ט ובנדרים דף נ"ז בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אסור והיינו משום דעיקרן נאסר וא"כ אף מה שנזרע כבר מדוע לא יאסר מה שנתגדל אח"כ אפילו קודם שהוסיף מאתים דכיון שנתגדל מן הכלאים הרי נתגדל ג"כ מכח העיקר שנאסר בהשרשה וא"כ הא כח האיסור מעורב בו ועכצ"ל דהוי זו"ז גורם ואנן קיי"ל דזו"ז גורם מותר ואם נימא דהטעם דזו"ז גורם דמותר הוא רק משום ביטול הא גבי כלאים לא שייך ביטול כמו שכתבו הקדמונים ז"ל שהקשו אמאי לא נימא קמא קמא בטל ותרצו כיון דהאיסור מתגדל והולך לא שייך ביטול עי' בחי' רמב"ן ריש ב"ב ואם כן הכא נמי כיון דכח האיסור מתגדל והולך אבל כח ההיתר אינו מתגדל דכשיוסיף מאתים גם כח ההיתר נהפך לאיסור כלאים וא"כ לא שייך ביטול ולמה מותר אף קודם שהוסיף מאתים אלא על כרחך דזו"ז גורם מותר אף בלא טעמא דביטול:

ומה שנראה לי בזה דבר נכון דהא דאמרינן ילדה שסבכה בזקנה בטלה לענין ערלה דוקא אמרינן ומטעם דהנה איסור דערלה מתחלת לחול משנעשה פרי דוקא אבל מקמי הכי לא ואף סמדר פליגי רבנן אדר' יוסי במ' ערלה פ"א דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי אלא סברי משנעשה בוסר הוא דאסור והנה לפי מה שכתבו התוס' בפסחים דף כ"ה ליישב קושיתם דאמאי אמרינן מה לערלה שכן לא היתה לו שעת הכושר הא משכחת שהרכיב ענף עם פירות ותרצו בשם ר"י ז"ל דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו ועכצ"ל דכוונתם דמה שגדל אחר דניתוסף מאתים הוא דנאסר ולא מה שגדל אחר שהרכיבו קודם שניתוסף מאתים דאל"כ אכתי משכחת ערלה שהיתה להם שעת הכושר וכן כתבו התוס' ז"ל בהדיא לענין כלאי הכרם בש"ס דחולין ומנחות שהבאתי למעלה דאף לאחר שניתוסף מאתים אינו נאסר מה שנתגדל קודם רק מחמת תערובות איסור ומשום שא"א להפרד ממנו ע"ש. וכמו כן פשיטא דאף לאחר שנעשה בוסר אינו נאסר משום ערלה מה שנתגדל קודם שנעשה בוסר ודבר זה ברור לדעת התוס' ז"ל. ומעתה שפיר י"ל דהא דילדה שסבכה בזקנה בטלה הוא מטעם זה דכיון דכל מה שגדל מקודם שנעשה בוסר הוי כולו היתר דאף הייניקות מהילדה הוי היתר גמור ומשנעשה בוסר נעשה הייניקת מהילדה איסור ונעשה זה וזה גורם ומש"ה חשיב לעולם היתר רבה על האיסור ובטל האיסור משום דכח של ההיתר תמיד רבה על האיסור משום דגם גורם של האיסור לא נאסר רק אח"כ שנעשה פרי ומקודם הוא היתר ואמרינן סמוך המיעוט הלזה של היתר להגורם של היתר ה"ל רוב היתר ובזה שפיר מובן מה שכתבו התוס' ז"ל שאף למאן דסבירא לי' בעלמא זו"ז גורם אסור הכא בטלה היינו משום דההיתר הוי לעולם רובא כנגד האיסור וזה לא שייך רק בילדה שסבכה בזקנה אבל לפי מה שפירשו בלשון אחרון שהרכיב בנטיעה שנתגדל מאגוז דערלה דכל מה שנתגדל מתחילתו ממש הוי ע"י גורם דאיסורי הנאה וגורם דהיתר ודאיסור שניהם שוים ול"ש לומר בזה ביטול דהא הוי חד בחד ול"ח רק זו"ז גורם ושפיר פריך ודו"ק:

ובזה אפשר להעמיד נמי כוונת הר"ן ז"ל ליישב דברי רש"י ז"ל דהא דכתב דזו"ז גורם הוא מטעם ביטול היינו דוקא בערלה וכנ"ל וכוונת רש"י ז"ל רק לפי הס"ד דהש"ס שם שאמר וכ"ת דשאני לי' לר' יוסי בין ע"ז לשאר איסורים ור"י דקאמר זו"ז גורם מותר היינו דנקא גבי ערלה אבל לפי מה דמסיק דגם בע"ז סבר ר"י דזו"ז גורם מותר לאו מטעם ביטול הוא ובלא"ה עכצ"ל כן דסברת הר"ן הוא רק להס"ד דלפי מה דמסיק דגם בע"ז סבר ר"י דזו"ז גורם מותר פשיטא דלאו מטעם ביטול הוא דהא ע"ז אסור בכל שהוא והבן:

והנה כבר רמזתי למעלה דלפי דברי הלבוש שכתב הלשון שהרי ידוע שהם מורכבים שהרי הורכב ענף מאילן אתרוג באילן מאראנץ ולימינא או איפכא דהא דכתב או איפכא ע"כ פרושו שהרכיב ענף מאילן לימינא או מאראנץ בתוך אילן של אתרוג וצריך לומר דבכה"ג האתרוגים הגדלין על האילן עצמו ג"כ פסולים למצוה דליכא למימר דקאי על פירות של הענף דע"ז לא אצטריך לאשמועינן שהם פסולין דגם בלי האי טעמא דנעבדה בהן עבירה פשיטא שאין לצאת בהם דהרי המה לימינעס ומראנצין גמורים כמו שכתב רש"י ז"ל בסוטה דף מ"ג ע"ב וז"ל מרכיב שניקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב ונושא ממין אותו אילן שנוטל ממנו כו' ע"ש. וכן כתב המהר"ם אלשיך ז"ל בתשובתו שם וכיון שהפירות היחור המה לימינעס לא הי' אצטריך הלבוש לדבר מזה כלל דבודאי אין לצאת בלימינעס או מאראנצין למצוה אלא על כרחך דכוונת הלבוש אשר בכה"ג גם הפירות הגדלין על האילן אף שהמה אתרוגים גמורים מ"מ פסולין משום האי טעמא דנעבדה בהן עבירה:

והנה לפי מה שהבין המג"א בדברי הלבוש דכל היוצא מהכלאים פסול למצוה צ"ל דגם פירות האילן חשיב יוצא מהכלאים דהיניקות ושרף היחור מתערבים יחד עם הייניקות ושרף של האילן וכל הפירות בין הגדלים על האילן ובין על היחור מכח שניהם הם באין ומשו"ה גם פירות האילן חשובי מורכבים כמו פירות היחור וזה ברור לפענ"ד. אבל מהמהר"ם אלשיך שכתב שם בזה הלשון נשאלנו אם יוצאין בחג באתרוג מורכב אם לא ואם הורכב יחור של לימינא באילן אתרוגים לא קא מבעי' להו דהא אין היחור ההוא מוציא אלא לימינעס כדברי הגנני' וכמ"ש רש"י ז"ל בפרק משוח מלחמה כו' כי קא מבעי' להו איפכא שהורכב יחור של אתרוג בלימון כו' ע"ש מדבריו אלו יש לנו ללמוד דבאם הרכיב יחור של לימון באילן של אתרוג הי' פשיטא לי' להגאון ז"ל שהאתרוגים הגדלין על האילן עצמן מותרים המה למצוה דאל"כ הא גם בכה"ג שהרכיב יחור של לימון באילן אתרוג יש להסתפק נמי על האתרוגים שעל האילן אם המה כשרים למצוה אי לא וצ"ל לדעתו של הגאון מהר"ם אלשיך ז"ל שהוא סובר דאין על פירות האילן תורת מורכבים משום שהמה מתגדלים רק מכח האילן ולא מכח היחור אחרי שגם בלי מעשה ההרכבה הי' גדלין ודוקא פירות היחור חשיבי מורכבים שהמה לא הי' מתגדלים כלל בלי כחות הייניקות של האילן אבל לא פירות האילן שאינם צריכים לייניקות היחור ולפ"ז יש לנו נפקותא רבה לדינא בין שיטת המהר"ם אלשיך ז"ל ובין שיטת הלבוש דלהמהר"ם אלשיך הפירות של האילן עצמו כשרים למצוה ולהלבוש פסולים ותימא בעיני על האחרונים ז"ל שלא העירו בזה כלל:

ודע דלפי מה שבארתי דלדעת הלבוש גם פירות האילן פסולין מהאי טעמא דנעבדה בהן עבירה דגם האילן הוא בכלל איסור כלאים בפשיטות ניחא הקושיא של הגאון מהר"ז מרגליות שהבאתי למעלה בסוגיא דסוטה דפריך הרכבת היתר היכי משכחת לה ולמה לא פריך הש"ס ג"כ אהרכבת איסור ולפי הנ"ל יש לומר דהא דמיעטה התורה פרט להרכבת איסור היינו שאינו חוזר ג"כ משום עיקר האילן שהרכיב בי' כיון שנעשה בי' הרכבת איסור גם הפירות שעל האילן חשיב יוצאין מהכלאים ואין חילוק כלל בין הענף לעיקר האילן לכן הרכבת איסור שפיר ניחא דלעולם מיירי שהרכיב ילדה בילדה ומ"מ לא קשה תיפוק לי' משום ילדה קמייתא דכיון דנעשה בי' הרכבת איסור אינו חוזר אפילו על ילדה קמייתא משום שהפירות המה של כלאים ודו"ק כי זה נכון מאוד.

ובזה נתיישב לי על נכון מה שכתב המהרש"א אהא דמשנינן כאן בהרכבת איסור כו' וז"ל והכא לא מקשינן לימא דלא כריה"ג דאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו דאפשר דהוא לא עביד איסורא כגון דאריסא דילי' הרכיב מין בשאינו מינו עכ"ל. ואנכי תמהתי ע"ז דהא אסור לקיים כלאי אילן כמבואר ביו"ד סי' רצ"ה וא"כ מאי מהני שהרכיב האריס מ"מ כיון שידע והניח בתוך כרמו חשיב עבירה שבידו ואיך משכחה גוונא דאצטריך למעט שאינו חוזר עליו אבל לפי האמור דכל שהרכיב בהאילן כלאים אינו חוזר לגם על אותן פירות שעל האילן אע"פ שהוא ילדה שפיר ניחא דמיירי שהרכיב האריס ילדה בילדה וכשנתוודע להבעה"ב עקר הענף הלזה מהאילן אך מ"מ אינו חוזר עליו כיון שנתגדלו הפירות בנתיים בזמן שהי' בו הכלאים חשיב הרכבת איסור ודו"ק:

ועיין בספר בגדי ישע להגאון בעל השל"ה ז"ל שפי' דברי המרדכי בהא דהקשה אהא דאמרינן בפ' לולב הגזול לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני כשר מהא דאיתא בתמורה דף כ' דתמורת אשם אין קריבה אשם דאין אדם מתכפר ע"י עבירה ותירץ דהתם העבירה נעשית על ידי ישראל שעבר על לאו דלא יחליפנו ע"ש וכתב בספר הנ"ל דהא דמדמה לולב לאשם דאתי לכפרה משום שמברך וצונו והיכן צונו לגזול ע"ש. והנה תירוצו של המרדכי קשה להבין ודבריו סתומים וע' בספר הנ"ל מה שמפרש כוונתו אולם לדעתי היותר נכון לפרש דעת המרדכי ע"פ מ"ש הפנ"י בהא דאמרי' ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט ב' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דביו"ט ראשון מסתמא גזלו לתכלית המצוה וכל שהמצוה גרם לעשות העבירה אינו יוצא בו אע"פ שכבר קנאו ביאוש אבל ביו"ט ב' דיוצאין בשאול א"כ מסתמא כשגזלה לא עשה לתכלית המצוה דלתכלית זו לא הי' לו לגזול לגמרי אלא לשאול ולהכי יצא ועיין בחה"ס פרק לולב הגזול שתפס עליו דשואל שלא מדעת נמי חשוב גזלן ובמחכ"ת אין תפיסתו כלום דכוונת הפנ"י אינו אלא רק דמחמת שגזל לגמרי יש הוכחה שלא התכוין הגזלן בהגזילה לתכלית המצוה שלזה התכלית די הי' לו לשאול ולא לגזול לגמרי ובאמת אם הי' נטלו לצאת בו שלא ברצון הבעלים לא הי' יוצא בו שבכה"ג העבירה נעשה רק לצורך המצוה וזה ברור:

ובזה יש לנו ליישב כוונת המרדכי דהתם כוונת התמורה הי' לתכלית הקרבתו בזה אמרינן דאין אדם מתכפר ע"י עבירה [ולפ"ז הא דאמרינן לקמן גבי הדס אין ממעטין ביו"ט ודייק בגמרא הא עבר ולקטן כשר צ"ל דהיינו דוקא שלקטן לאכילה דאי לקטן למצוה לא הי' יוצא בו כיון שהעבירה נעשית לתכלית המצוה ובלא"ה הש"ס מוקי לה בהכי ע"ש ויש לפלפל בזה אך אין כאן מקומו]:

ומעתה לפי האמור גבי אתרוג המורכב דידוע דבזמנינו כל עיקר השתדלות בעלי הגנות הוא רק למכרם אח"כ לישראלים למצוה בדמים יקרים ולולא זאת לא הי' כדאי טרחתם בזה שכמעט אינם שוים לכלום א"כ כל העבירה מההרכבה נעשית לתכלית המצוה והמצוה היא הגורם להעבירה שפיר כתב הלבוש שאין לצאת בהם דדמיא לתמורת אשם דאמרי' אין אדם מתכפר ע"י עבירה וה"ה נמי לענין ברכה שמברך וצונו. ודוחק לחלק בין היכי שהישראל עושה העבירה ובין היכא שהעכו"ם עושה. דכל שהעכו"ם עושה אדעת' דישראל הוי כאלו עשאו הישראל:

והנה לכאורה יש לעיין לדעת הלבוש באתרוג של אתנן ומחיר כלב מה דינו אם הוא כשר למצוה מי נימא דכל דאימאס לגבוה פסול למצוה אי לא ולפי מה שבארתי למעלה נראה דכלאים גרע שיוצא מהעבירה ולהכי דקדק הלבוש לומר שנעבדה בה עבירה ואימאס לגבוה דדוגמא לזה מצינו בש"ס דע"ז שהבאתי למעלה בהא דאיבעי' ר"ל המשתחוה לדקל כו' מצוה כלפי גבוה דמי אי לא אבל אתרוג של אתנן ומחיר כלב נהי דפסול לגבוה מ"מ לא מצינו שיהא פסול למצוה:

והנה באו"ח סי' קנ"ד ס"ק כ"א מבואר בהגה"ה דאסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה כגון ב"ה אי ס"ת ומשמע דאינו אסור אלא בהכ"נ או ס"ת דהוי הקדשות דידן משא"כ בתשמישי מצוה שרי. וע' במג"א שם שמפקפק גם בזה וכתב דכל הפוסקים לא הזכירו דבר זה לבד הרי"ו ואינו אלא מדרבנן דקראו משתעי דוקא בבית המקדש ע"ש. ועיין בספר מישרים להרי"ו שמסגנון לשונו נראה דלאו דוקא תשמישי קדושה ורק דלכל דבר מצוה אסור ע"ש:

ולכאורה אמינא להביא ראי' מב"ב דף צ"ז דאיתא התם אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ופריך למעוטי מאי כו' ומסיק למעוטי יין שריחו רע או מגולה ע"ש ואם נימא דכל פסולי מזבח פסול נמי למצוה אמאי לא קאמר הגמרא למעוטי של אתנן או מחיר כלב. אלא מוכח מזה דכשר למצוה והא דקאמר אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח היינו רק דבעינן שלא יהי' נמאס לאכילת אדם מטעם הקריבהו נא לפחתך כמ"ש רש"י ז"ל אבל שאר פסולי מזבח כשר למצוה ודו"ק:

שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' שם שהביא דעת הקדמונים דיין שנתערב בה מעט דבש פסול לקידוש כמו למזבח והוא ז"ל חולק ע"ז וכתב דלא ממעטינן אלא יין שפסול למזבח מחמת עצמו אבל הכא הדבש הוא האוסרו מפני שפסלו הכתוב למזבח ולא לקידוש ע"ש. ומעתה לדעת הקדמונים הנ"ל על כרחך מעכב בקידוש שיהא יין שיכול לנסכו על גבי מזבח וא"כ פשיטא דלדעתם אפילו אם נימא דלכל דבר מצוה כשר אתנן זונה ומחיר כלב מ"מ לקידוש פסול כמו למזבח והדק"ל וליישב זה לדעתם עכצ"ל להיפך דאתנן כו' אסור לכל דבר מצוה ומשו"ה לא רצה הש"ס לאוקמי בהכי דא"כ מאי צריך לאשמועינן בקידוש פשיטא דלא גרע משאר דבר מצוה דעלמא ודו"ק. הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יצילני משגיאות ויאיר עיני בתוה"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה