מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן נא
יש לחקור בשר וחלב שנכבשו יחד מעל"ע ואח"כ סילקו הבשר מתוך החלב אם מותר מה"ת לבשל זה לבדו וזה לבדו אם לא.
והנה לכאורה מבואר דבר זה בנוב"י יו"ד סי' כ"ו ובפמ"ג בפתיחתו להלכות בו"ח ובחוו"ד סי' ק"ה שכולם פה אחד החליטו בפשיטות דאף דבבו"ח כבוש מותר מה"ת מ"מ אם יבשלם אח"כ אסור מה"ת. אך י"ל דזה אינו אלא כשיבשל אח"כ יחד החלב עם הבשר כמו שהמה כבושים דזה פשיטא דאסור דאף דגלי רחמנא דבו"ח אינו נאסר ע"י כבישה לחודי' מ"מ אם נתבשל אח"כ למה יהא שרי ואף דלכאורה הי' אפשר לפקפק ולומר דלא אסרה התורה לבשל אלא רק אם ע"י הבישול יהי' תערובת הטעמים אבל בכה"ג שכבר נתערבו הטעמים של הבשר והחלב יחד. ושוב לא יתחדש התערובות ע"י בישול יותר ממה שהוא מקודם מותר. מ"מ זה אינו להסוברים דבבו"ח אמרינן דיש בישול אחר בישול א"כ חזינן דגם בבישול שלא נתהווה מחמתה תערובות הטעמים ג"כ אסור כמו כן נמי פשיטא דחייב כשמבשל אחר הכבישה ואף דיש לחלק ולומר דשאני התם דהתערובת נעשה באיסור אבל ע"י כביש נעשה התערובות בהיתר מ"מ פשיטא דאסור לבשל אחר הכבישה וכן מוכח בהדיא ממתני' דחולין דף ק"ט הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קורעו אינו עובר עליו וכתב רש"י ז"ל על אכילתו ללקות ולא על בשולו דלאו חלב מקרי ע"ש. וא"כ והרי כחל נמי החלב מובלע בהכשר בהיתר ומ"מ אינו פטור רק משום דחלב שחוטה לאו חלב מקרי אבל בלא"ה הי' חייב. מוכח א"כ דבחלב דעלמא כה"ג אף שכבר נבלע בהכשר בהיתר מ"מ חייב על בישולו ואכילתו מלקות וזה ברור:
אבל מ"מ אני מסתפק אם סלקו הבשר מתוך החלב אם אסור לבשל כל אחד בפני עצמו כגון החלב לבדו וגם הבשר אם קרעו וסחטו היטב עד שלא ישאר בו חלב בעין רק טעם בעלמא דבזה יש לומר דאף דהחלב קבלה טעם מן הבשר או הבשר מן החלב מ"מ כיון דבבו"ח אין טעם הכבישה בכח לאסור מותר נמי לבשל אח"כ כיון דליכא אלא טעם של כבישה או דילמא כיון דבכל איסורי תורה קיי"ל דאמרינן כבוש הרי הוא כמבושל חזינן דבכח הכבישה ליתן טעם בכל התערובות כמו ע"י בישול והא דשרי תורה כבוש בבו"ח י"ל דשאני בו"ח דכל חד וחד לחודי' שרי אלא שהבישול אוסרתה ולא אסרה תורה אלא בישול ממש אבל כבוש לא חשיב בישול ממש להיות נאסרה על ידה דהא גם בשבת אינו חייב אלא בבישול אבל בכבוש או המבשל בחמי טברי' בשבת פטור וכן בבו"ח פטור בחמי טברי' משום דלא חשיב בישול כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' פ"ז ומשו"ה כבוש נמי אינו אוסר אבל מ"מ חשיב תערובות הטעמים שאם יבשל אח"כ חייב:
והנה לכאורה יש להביא ראי' מחולין דף ק"ח ע"א אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבו"ח מאי טעמא לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפילו ליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. וכתבו התוס' ד"ה דחידוש הוא פי' הקונטרס דשניהן מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרין וטעם זה לא קאמר בפרק א"ע ובפרק ג' מינין דכלאים נמי הכי הוי ומסיק דהיינו חדושי' דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר ואע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו וכי בשיל לי' אסור עכ"ל ע"ש. והנה לכאורה יש לעורר הא כל עיקר הטעם דאמרינן כבוש כמבושל הוא משום דע"י הכבישה מקבלים טעם זה מזה כמו ע"י בישול אבל מ"מ פשיטא דכבוש אינו בכלל בישול א"כ לפ"ז בשלמא לפי המסקנא דקיי"ל דבו"ח אינו נאסר אלא בנותן טעם אבל בלי נתינת טעם אף שנתבשלו יחד אינו נאסר חזינן דעיקר האיסור של בו"ח הוא הנתינת טעם שפיר הו"ל חידוש מה שלא נאסר ע"י כבוש דהא ע"י כבוש נמי איכא תערובת הטעמים ומה לן על ידי איזה אופן נעשה הנתינת טעם ע"י בישול או ע"י כבוש ומשו"ה הש"ס בפסחים ובנזיר קאמר שפיר דבו"ח חידוש הוא משום דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי אבל להס"ד דאביי השתא דפריך אפי' ליכא נותן טעם נמי וא"כ סבר אביי דאין מוכח כלל דהא דהקפידה התורה על בישול בו"ח ואכילתו הוא תערובות הטעמים אלא דאיכא למימר דהבישול בו"ח בעצמו הוא דבר מתועב לפני המקום אבל לא משום תערובות הטעמים כלל וגם אלו הי' משכחת לה לבשל ושלא יהי' בולעין זה מזה כלל ג"כ הי' חייב [וכן הא דאמרינן התם כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ומוקי לה הש"ס שנפל לתוך יורה רותחת וקדם וסלקו דמבלע בלע מפלט לא פלט ולפי פרכת אביי גם החלב צריך להיות אסור דאף דהחלב לא בלע כלל מהבשר מ"מ כיון שנתבשל יחד אסור] א"כ לפ"ז ליכא למימר דחידוש הוא מאי דתרי לי' כולא יומא בחלבא שרי דמאי חידוש הוא מה ענין כבוש לבישול וזה דבר אשר ראוי לעורר עליו לדעתי:
אבל לפי מה שחקרנו למעלה דגם אי יבשל אח"כ כל אחד ואחד לבדו שרי שפיר ניחא דחזינן דבליעה שנעשה ע"י כבישה לא חשיב בבו"ח להיות מיחשב עכ"פ תערובות בו"ח שיהי' אסור לבשל אח"כ ומשו"ה קרי לי' חידוש ודו"ק:
אך אפשר לדחות ראי' זו ולפרש דזה בעצמו קאמר אביי דאי נימא בעלמא טעם לא הוי כעיקר ומה שנאסר בו"ח הוי חידוש כמו דמצינו בה שאר חידוש דתרי לי' שרי ואיכא בבו"ח שני חידושים אחד דבעלמא טעם לא הוי כעיקר ובב"ח טעם כעיקר. והב' בשאר איסורין כבוש כמבושל ובב"ח תרי לי' שרי ונמצא דבו"ח הוא מהיפך להיפך משאר איסורין. דמנא לן הא דלמא אפי' ליכא נותן טעם נמי והעיקר האיסור של בו"ח אינו תערובות הטעמים דזה לא איכפת לן רק הבישול הוא האיסור וממילא אינו ענין של חידוש מה דתרי לי' כו' שרי אלא מוכח מזה דבעלמא נמי טעם כעיקר ומשו"ה אמרינן דבבו"ח נמי בעינן נתינת טעם דמסתמא האיסור הוא תערובות הטעמים והא דתרי לי' שרי באמת הוי חידוש ודו"ק:
[ונראה דכמו כן יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דכתב לפרש דהחידוש הוא בבו"ח משום דזה לחודי' וזה לחודי' שרי ואף דבפסחים ובנזיר פריך הגמרא והא כלאים נמי סבר רש"י ז"ל דזה אינו אלא לפי המסקנא דבבו"ח אינו אסור אלא בנותן טעם דוקא ואז איכא למיפרך כלאים נמי דהא בכלאים נמי האיסור דינקי הזרעים מהדדי ותערובות היניקות חשיב כמו תערובות הטעמים אבל להס"ד דאביי דפריך אפילו ליכא נו"ט נמי והיינו אף אי ליכא שום בלועה אפילו משהו שפיר איכא למימר דבו"ח חידוש הוא דהאי לחודי' שרי כו' ושוב ליכא למיפרך כלאים נמי די"ל דשאני התם דאיכא עכ"פ תערובות היניקות משא"כ בבו"ח. ולפ"ז יש לפרש דזהו בעצמו פריך אביי אי חידוש הוא על כרחך אפי' ליכא נותן טעם נמי דאז חשיב בו"ח חידוש דהאי לחודי' והאי לחודי' שרי ובהדדי אסור דאם נימא דבעינן דוקא נתינת טעם לא חשיב חידוש דאיכא למיפרך כלאים נמי והא דנאיד רש"י ז"ל מלפרש דהחידוש הוא דתרי לי' כולא יומא בחלבא שרי. יש לומר דכל עיקר הא דקיי"ל דבו"ח כבוש אינו כמבושל ואף דבשאר איסורין קיי"ל כשמואל דאמר בחולין דף קי"א כבוש הרי הוא כמבושל הוא משום דבו"ח דרך בישול אסרה תורה כמ"ש הקדמונים ז"ל. עיין הרב"י סי' ק"ה וסבר רש"י ז"ל דז"א אלא לפי מאי דמסיק רבא הכא דהקפידה התורה דוקא על דרך בישול אבל להס"ד דאביי דלא ידע להא דרבא והי' סבר דלא בעינן דרך בישול מנ"ל לומר דבבו"ח כבוש אינו כמבושל דלמא לעולם כל דאיכא נתינת טעם אפי' ע"י כבוש נמי אסור להכי כתב רש"י לפרש אליבא דאביי דהחידוש הוא דזה לחודי' וזה לחודי' שרי ודו"ק:]
וארוחנא בזה ליישב דברי התוס' לעיל בחולין דף צ"ח ע"ב בהא דאמר רבא התם לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסיר ובחולין שרי וכתבו התוס' דמשמע מפי' הקונטרס דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו בטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וס' אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דבכה"ג אסור נמי בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו כו' והשתא תימא דמי דחקו לפרש דרבא אית לי' דטע"כ בחולין לאו דאורייתא כיון דהשתא לא איירי בטע"כ גמור אלא בכל שהוא כדפרישית. ועוד תימא דע"כ אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן או מב"מ לר' יהודה כדאמרי' בהדיא בהקומץ רבה דף כ"ב ובפ' כל התערובות דף ע"ט אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. ועוד אמר בהקומץ רבה דף כ"ג שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתא ע"ש. ואנכי בחידושי הקשיתי לשאול דמאי תמהו בזה הא בפשיטות יש לומר בישוב דברי רש"י ז"ל דבאמה לפי המסקנא דקיי"ל דאמרינן טע"כ בכל אסורי תורה גם בקדשים אינו אסור אלא בנותן טעם דוקא דמסתמא דמי קדשים לשאר איסורין ומשו"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר דהס"ד דרבא השתא היה סבר דבכל אסורי תורה בחולין שרי דטעם לא הוי כעיקר לכן כיון דמצינו דבקדשים גלי רחמנא דע"י בליעה נאסרה שפיר צריכין אנו לומר דגם ע"י בליעה משהו נאסר דמנ"ל לחלק בין יש בה בנו"ט או לא כיון דבעלמא טעם נמי לא חשיב כלל. דוגמא לזה מצינו הא דפריך אביי הכא דאי נימא בעלמא טעם ולא ממשו לא הוי דאורייתא ורק בבו"ח הוא דגלי רחמנא דאסור ע"י בישול אפי' ליכא נו"ט נמי ורבא הוא דדחי לי' דדרך בישול אסרה תורה משמע דרבא בעצמו קבלה האי סברא מאביי דאי לאו דגלי רחמנא דבעינן דוקא דרך בישול הוי אמינא דאין חילוק כלל בין נו"ט או לא אם נימא דבכל איסורי תורה טע"כ לאו דאורייתא. ולפ"ז להס"ד דרבא שם דבעלמא טעם לא הוי כעיקר שפיר כתב רש"י דבקדשים אף בכ"ש נאסר אבל לעולם לפי האמת דבעלמא במי טע"כ גם בקדשים בעינן נמי נותן טעם דוקא וזה הוא תמי' לכאורה אבל לפי מה שכתבתי למעלה שפיר ניחא דסברת התוס' כך הוא דאביי פריך הכי רק בבו"ח דאי חידוש הוא אפי' ליכא נותן טעם נמי דכיון דבו"ח הוי חידוש דאם נימא דבעינן נו"ט צ"ל דהא דתרי לי' שרי הוי חידוש משו"ה אפשר לומר דאדרבה דאין הנתינת טעם הוא האיסור רק עצם הבישול הוא האיסור ואפילו אם לא הי' בולעין זה מזה מאומה אסור והא דתרי לי' שרי לאו חידוש הוא כדכתיבנא אבל בקדשים אפי' אם נימא דבעלמא טעם לא הוי כעיקר מכל מקום בקדשים דנאסר ע"י בליעה דוקא כדאמרינן יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה יקדש עד שיבלע בבשרה ואין חילוק כלל אי הבליעה נעשה ע"י בישול או ע"י כבישה וכדומה מסתמא בעינן דוקא נו"ט ודו"ק:
אמנם אכתי צריך להבין מאי דקאמר הגמרא בו"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי הא לא דעי הכא לשאר מקומות דבש"ס דאמרינן חידוש הוא דהתם החידוש הוא דבר ברור אבל הכא אין החידוש דבר ברור אלא דעל זה אנו דנין דהא אם נימא דבעלמא טעם לא הוי כעיקר אין כאן חידוש מה שלא נאסר ע"י כבישה וכי היכן מצינו בעלמא דיהי' נאסר ע"י כבישה והלא אדרבה אפי' ע"י בישול לא נאסר דטעם לא חשיב כעיקר ונראה דלזה כוונו התוס' שדקדקו לומר ואע"ג שהחלב נבלע בבשר אע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו והיינו דהוי טעמו וממשו ובכה"ג בשאר אסורין בודאי אסור כמו דקאמר ר' יוחנן בע"ז דף ס"ז וע"ש בתוס' ד"ה אמר ר"י:
והנה לכאורה יש לתמוה הא בחולין דף קי"א איפלגי שמואל ור' יוחנן דשמואל סבר דכבוש הרי הוא כמבושל ור' יוחנן סבר כבוש אינו כמבושל והאיך סתם הגמרא הכא סתמא דבו"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי הא זה אינו אלא לשמואל אבל לר"י הא איכא למילף מבו"ח ומאי איצטרך לרבנן קרא דמשרת לטע"כ הא אפשר למילף מבו"ח ומצאתי שכבר הקשו כן האחרונים ז"ל:
עוד ראיתי במס' תרומות פרק י' בהא דתנן התם חגבים טמאים שכבשן עם חגבים טהורים כו' וכן תנן התם כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית כי' וכתב התיו"ט ותמי' לי דבסוף פ"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן כו' שמעינן דכבוש אוסר. ותו תנן התם בפ' ט' משנה ה' הכובש ג' כבשים כו' שמעינן נמי דאין הכבישה אוסרת כו' וצ"ע. עוד כתב ויש לי תמיהות גדולות על השני סוגיות דבבלי בפ' גיר הנשה דף צ"ו דאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל ובפ' כ"ה דף קי"א ופליג התם רבין אמר ר' יוחנן דכבוש אינו כמבושל ואמאי לא אייתי משניות אלו לסייוע לר"י ותיובתא דשמואל ותו משניות דשביעית תיובתא לר' יוחנן וסייעתא לשמואל כו' ע"ש. ועיין נוב"י חלק יו"ד סי' כ"ו וחוו"ד סי' ק"ה שהביא דברי התויו"ט וכתבו בישוב דבר זה:
ואת אשר נראה לפע"ד בזה דכל עיקר הפלוגתא דשמואל ור"י אינו אי כביש מפליט ומבליע דפשיטא דע"י כבישה נותן טעם זה בזה. דהרי החוש מעיד על זה ועיננו הרואות אשר כל הנכבשים מקבלים טעם אחד מחבירו וכ"ש כשנשרה דבר רך בתוך דבר צלול שהדבר הצלול נבלע בתוך דבר רך כמו בשר בתוך חלב שממש החלב כבלע בתוך הבשר וע"ז לא פליג אדם מעולם אלא עיקר הפלוגתא דשמואל ור' יוחנן אי יש לכבוש דין בישול אשר אינו מועיל שום דבר להפיג טעמו כמו דקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור ואפי' למ"ד דאפשר לסוחטו מותר פירשו הרבה מהקדמונים דמ"מ אותו חתיכה נשארה באיסור' לעולם דלא מצינו הגעלה באוכלין. והר"ן ז"ל כתב דאינו אלא דרך משל דאלו היה אפשר לסוחטו פליגי אבל באמת כו"ע מודי דאי אפשר להבליעה שתצא לגמרי ואפי' לדעת רש"י ז"ל שם בסוגיא דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר חוזרת אותה החתיכה להיות מותרת מ"מ מודי דלא מהני מה שיסחוט אותו בידים או בכלי ואפי' אם יסחוט אותו כל היום או ישרה אותו כמה ימים במים שונים לא מהני רק דוקא אם יבשל אותו שנית בהרבה דברים אחרים של היתר עד שלא יהי' בה שוב בנותן טעם כמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא בחולין דף ק"ח ד"ה ומאי קסבר רב וז"ל באיסור שנבלע בהיתר ונתן בי' טעם ואוסרו וחוזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר שאפשר האיסור הנבלע בי' לסחוט ממנו וליחלק בההיתר האחרון ואין בו כשיעור לאסור את האחרון עכ"ל. דקדק רש"י ז"ל לומר דרק באופן זה חשיב אפשר לסוחטו אבל בסחיטה בעלמא לא מהני לכו"ע וגם ע"י ביטול בס' אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבטל. ובזה איפלגי שמואל ור"י האיך הדין בכבוש דשמואל סבר דכבוש דמי לבישול ואם נכבש בכלי איסור אין לו תקנה להוציא טעמו ע"י הדחה בצונן או ע"י דבר אחר אלא בעינן דוקא הגעלה או ליבון כדין הכשר כלים ור"י סבר מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל דאף דבולע ומקבל טעם ע"י המליחה והכבישה מ"מ אם ידיח אותו במים כמה פעמים או ישרה אותו במים שונים כמו שדרך להדיח דגים מלוחים עד שאין הטעם נרגש בהם אע"פ שמעיקרא הי' בה' טעם של איסור דבבישול בכהכ"ג אסור בכבוש מותר אבל גם ר"י מודה דכל זמן שהטעם של האיסור נרגש בודאי אסור דכל זמן שנרגש הטעם אין חילוק על ידי איזה אופן בא הטעם לתוכן אלא אמרינן דטעם כעיקר ובזה עולה שפיר הכל על נכון ודו"ק:
ונראה די"ל דכן הוא דעת רש"י ז"ל שכתב דמאן דסבר דכבוש כמבושל אינו אלא בחומץ וציר ותמהו עליו הקדמונים ז"ל מהא דאמרינן בו"ח חידוש הוא דאי הרי לי' כולא יומא בחלבא שרי ולשיטת רש"י ז"ל ליכא חידוש כלל ולפי הנ"ל ניחא דכל זמן שטעם החלב בתוכו לכו"ע אמרינן דכבוש כמבושל אך לכאורה מוכח מכל מקום מהקדמונים ז"ל שהקשו על רש"י הקושיא הנ"ל דאינהו לא סביר' להו הכי מדלא חלקו בכך דבו"ח שרי אפי' בעוד שהחלב בתוך הבשר משא"כ בשאר איסורין:
אך יש לומר דגם הקדמונים אלו סברי הכי אלא הכי קאמרי דאם נימא דכבוש אינו כמבושל רק בחומץ וציר אבל בשאר דברים לא והיינו שאפשר לסוחטו בידים או ע"י אמצעות דבר אחר משום שלא נסבך היטב יחד כמו שנעשה ע"י בישול לא הוי חשיב הגמרא בו"ח לחידוש דבשלמא בשאר איסורין שהאיסור הוא מצד עצמו שפיר נאסר כל זמן שהטעם נרגש בתוכו אבל בבו"ח שכל אחד לבדו הוא היתר רק שתערובות הטעמים היא האיסור י"ל דלא אסרה התורה רק בבו"ח שתערובות הוא כל כך שאי אפשר להוציא ממנו בשום אופן אבל בכבוש שהתערובות אפשר להוציאו ולסוחטו לא חשיב לענין בו"ח כמו בישול ומדקאמר הגמרא דחידוש הוא ש"מ דכבוש הרי הוא כמבושל אף בחלב וכדומה. ולפ"ז צ"ל דהקדמונים סברי דשיטת הגמרא אינו אלא אליבא דשמואל דלר' יוחנן הא נמי לא חשיב חידוש ודו"ק:
ויש להביא ראי' עצומה דאלת"ה יקשה לר"י דסבר כבוש אינו כמבושל או לדעת רש"י ז"ל דרק בחומץ וציר הוי כמבושל איך יפרנס הא דאמרינן התם בסוגיא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ע"ש וחזינן א"כ בהדיא דע"י שריה בעלמא נמי חשיב טעם כעיקר. וגם למה לא הקשו מזה הקדמונים על רש"י ז"ל אבל לפי מה שבארתי שפיר ניחא ודו"ק:
נחזור עתה לראש דברינו אשר אחרי כתבי כ"ז נתתי עיני בהחוו"ד סי' פ"ז שהביא מ"ש הכר"ו ע"ד קושי' העולם בהא דילפינן טע"כ מגעולי נכרים דלמא צותה התורה להגעיל משום בו"ח ותירץ הכר"ו דאם נימא דצלי בבו"ח אינו אסור מה"ת ניחא דהא בבו"ח לא משכחת קרא דתעבירו באש דאינו אלא בצלי וכתב ע"ז החוו"ד ולא דק דהא יש לחוש שהעכו"ם צלה בשר ואנן נבשל בה חלב ובודאי הטעם שנבלע ע"י צלי וכבישה ויוצא ע"י בישול ונתבשל בחלב אסור מדאורייתא וזה פשוט עכ"ל. חזינן דלהגאון בעל חוו"ד פשיט' לי' דאף בטעם של כבישה היוצא ע"י בישול הוי איסור תורה. אבל דעת הגאון בעל כר"ו נראה דלא כן הוא אלא ליכא בזה איסור תורה וגם הבישול אח"כ אינו אסור אלא מדרבנן. ולכאורה יש להביא ראי' נגד דעת החוו"ד דהא כבר נודע מ"ש הרדב"ז ז"ל דאף דקי"ל ספק דרבנן לקולא מ"מ כשיש בהדבר ספק שהוא נוגע לענין דאורייתא וגם לענין דרבנן בכה"ג גם בדרבנן אזלינן לחומרא דכיון דע"כ אתה צריך להחמיר לגבי דאוריי' אין לזלזל ג"כ באיסור דרבנן וכן כתב המג"א בסי' קפ"ד בשם מהר"ש חיון ע"ש. ואם נימא דכל ספק כבוש אסור אח"כ לבשל מה"ת קשה הא דקיי"ל בסי' ק"ה דספק כבוש מותר וכן כתבו התוס' בהדי' בחולין דף קי"ו ובע"ז דף ל"ד גבי הא דגבינות של עכו"ם אסורין ואמרינן בגמרא מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבילה והקשו בתוס' מאי ארי' קיבת נבילה אפילו בשל קיבת שחוטה נמי אסור משום בו"ח ותרצו דמשום בו"ח אין לאסור מספק משום דליכא אלא אסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה ע"ש ולדעת הרדב"ז ז"ל אמאי לא נימא כיון דספק זה נ"מ נמי לגבי דאורייתא דהיינו אי מותר לבשל הגבינות של עכו"ם גם בלי בישול אסור באכילה אף דאינו אלא ספק דרבנן אלא מוכח מזה דבכה"ג ליכא כלל ספק איסור תורה וכמשמעות דעת של הגאון בעל כר"ו דכיון דליכא אלא טעם של כבישה לחוד מה"ת ליכא איסור אפילו לבשל אח"כ ודו"ק.
ויוצא לנו לפ"ז דלדעת הרדב"ז ז"ל בספק כבוש היכי שיש לחוש דשמא איכא נמי חלב בעין בתוך הבשר דבכה"ג בודאי הבישול אח"כ אסור מה"ת כמו שכתבתי למעלה גם בלי בישול אסור לאכול דכיון שהספק נוגע לגבי דאורייתא מחמירינן ג"כ בדרבנן. אך לדעתי נראה שיש לומר ולחלק דדוקא בכה"ג שהספק בדאורייתא הוא בקום ועשה כמו בההיא דסי' קפ"ד ספק כבר ברך ברכת המזון דמחויב בברכה ראשונה דהוי מה"ת אנו מחמירין גם לברך שאר ברכות אף דהוי מדרבנן משום כי היכי דלא אתי לזלזולי בי' אבל הכא שספק איסור תורה הוא בשב וא"ת דאמרינן להחמיר שספק כבוש אסור לבשלו לא חשיב זלזול אם נימא דמותר לאכלו. דכיון דגם לענין דאורייתא לא נעשה מעשה להיפך אין הזילזול ניכר מתוך מעשיו כדאמרינן בעלמא אמרי מלאכה הוא דלית לי' ולפ"ז נדחית הראי' הנ"ל נגד החוו"ד והדבר צריך תלמוד: