מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן מט
כבוד ידידי עוז הרב הגאון החריף ובקי המפורסם כש"ת מוה' יוקל נ"י אבד"ק נייאמארקט יע"א.
את מכתבו ע"י בן אחיו השנון נ"י אשר כתב לבקשני כי אקח לי מועד לעיין בקונטרסיו הנדפסים ולהשיב לכת"ה חוות דעתי העני' קראתי באהבה. וכבר אמרו אין מסרבין לגדול אי לזאת פניתי לי מעט למלאות מבוקשו ומצאתי בהם דברים נכונים אשר ראויים המה למי שאמרן ורק איזה דברים ראיתי כי יש לפקפק עליהם אמרתי המכסה אני מיעקב את אשר עמדי והנני להציע בזה לפני כת"ה:
הקשה כת"ה דלפי מ"ש המהרי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ז לתרץ מה שהקשה אמתני' דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה דאמאי לא נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותהא שחיטתו פסולה וכ' דדוקא היכא דאם נימא דלא מהני יהי' מתוקן האיסור אז דוקא אמרינן דלא מהני אבל בגווני דלא אפשר לתקן כגון השוחט בשבת דאף אם נימא דלא מהני ג"כ חייב משום שבת דהא גם בנוחר בשבת חייב ומה דעבד עביד לכן לכו"ע אמרינן דמהני ושחיטתו כשרה עכ"ד ומביאו השעה"מ בפ"ג מהל' גירושין וע"ז כתב כת"ה להוכיח דמתוס' גיטין דף י"ט ע"א מוכח דלא כמהרי"ט דהא משמע שם מדבריהם דאם כתבו גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה בשבת חייב משום שבת ע"ש ולשיטת המהרי"ט קשה בזה אמאי לא נימא דלא מהני והגט פסול וא"כ לא תקן כלום ויהי' פטור משום שבת דלשיטתי' כל היכא דמתקן האיסור אמרי' דלא מהני ופלפל כת"ה הרבה וכתב שמצא בתשו' הגאון רע"א שהעיר ג"כ בזה שהתוס' הנ"ל חולקים על מ"ש המהרי"ט ז"ל:
הנה תשובות הגאון רע"א אין ת"י כעת לעיין בו ובפשיטות יש לדחות ראייתם דהא התוס' מיירי בשוגג ולענין חיוב חטאת. ולדעת קצת האחרונים ז"ל לא אמרינן בשוגג האי סברא דאי עביד לא מהני אך אנכי לא באתי בשביל זה אלא בגוף הדבר אשר ג"כ ראיתי באיזה ספרים שפלפלו כעין זה. אני תמה אקרא האיך שגו הני גדולים בדבר פשוט כזה דפשיטא דאף אם נימא דלא מהני חייב משום שבת דהא זה גמרא ערוכה בתמורה דף ו' בסוגיא דהתם דרבא דס"ל דלא מהני סבר התם דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא אלמא בהדיא דלענין חיוב לא שייך לומר דלא מהני והיינו משום כיון דמצד העצם היה מהני רק א"א להיות קיים מחמת העבירה ועכ"פ הוא עשה מעשה האיסור בשלימות משו"ה חייב וגם אם נימא דמטעם דלא מהני הוא מיפטר הא הוי דבר והיפוכו בנושא אחד כיון דחילל שבת לא מהני וכיון דלא מהני שוב לא חילל שבת דהוי מקלקל זהו נגד הסברא אלא ע"כ דאע"ג דלא מהני מ"מ הוא חייב. וא"כ הכא גבי גט נמי אף אם נימא דהגט פסול מ"מ חייב משום שבת כיון דאינו פסול אלא משום דאנו אומרים דלא מהני ומ"מ עבר אמימרא דרחמנא וגם המהרי"ט לא הקשה אלא אמאי שחיטתו כשירה אבל אהא דאמרינן דחייב משום שבת אין נפקא מינה כלל כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכן מוכח מש"ס פסחים דף ע"ג דפריך התם למ"ד מקלקל בחבורה פטור השוחט בשבת ונמצאת טרפה מאי תיקן ומשני תקן דאם עלה לא ירד ולר"ע דאמר דאם עלה תרד תיקן להוציא מידי נבילה וקשה דאמאי לא נימא דלא מהני להוציא מידי נבילה וגם נימא דתרד ויהי' חשוב מקלקל ויהי' פטור משום שבת. ואפילו אם נימא דבתיקון להוציא מידי נבילה ליכא למימר הכי כיון דבהמה בחיי' נמי לא היתה מטמאה משום נבילה לא מצינו למימר דמחמת דלא מהני מעשיו יהי' גרע יותר ממה שהי' מקודם מ"מ מהא דאמרינן תיקן אם עלה לא ירד בודאי קשה נימא דלא מהני. ובזה ל"ש תרוצו של המהרי"ט ז"ל דכיון דלהס"ד דהתם דאכתי לא ידע הך סברא דמסקינן הסם תיקן להוציא מידי אבמה"ח הא אם הי' נוחר הי' פטור כיון דלא תיקן כלל. אלא מוכח מזה כמו שכתבתי דמחמת הטעם דלא מהני אין לפוטרו משום חילול שבת דמ"מ עבר אמימרא דרחמנא. ומשו"ה שפיר חייב חטאת. וא"ל דאכתי קשה דאמאי לא נימא עכ"פ דלא מהני ותרד ומפשט הגמרא משמע דאם עלה לא תרד. דז"א דעיקר סברת המהרי"ט כך הוא דלא שייך לומר דלא מהני היכי דאין האיסור בקיום הדבר רק בהפעולה כגון הקונה בשבת דעצם הקנין אינו ענין מתועב כלל ודוקא אלמנה לכ"ג או אונס שגירש וכל הני דמייתי התם הש"ס בתמורה דעצם התכלית הוא ענין מתועב לפני המקום הוא דשייך לומר לא מהני כי היכי שיהא מתוקן עכ"פ ענין התכלית ע"י התבטלות המעשה וכן הסביר הגאון מליסא ז"ל בנה"מ סי' ר"ח ע"ש. ולפ"ז במחלל שבת. כיון דעצם התכלית אינו ענין מתועב כלל. ולענין עצם החיוב אין לפוטרו אפילו אם נימא דלא מהני נמצא דבביטול המעשה ליכא שום תיקון בכה"ג לא אמרינן כלל האי סברא דלא מהני ודו"ק כי זה ברור לדעתי.
כתב כת"ה ליישב קושיות העולם על רבינו יקיר שהביא התוס' בע"ז דף ס"ח במה שהקשו שם דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות למה לי קרא דמשרת ותירץ הרב רבינו יקיר דדוקא על כל שהוא בעין מחייב אבל כשהוא בתערובת מודה ר"ש דבעינן כזית. ועל זה מקשין העולם מש"ס דשבועות דף כ"א דפרכינן התם מהא דתניא נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו כדי לצרף כזית חייב ואם איתא דר"ע כר"ש ס"ל למה ליה לצרף ולשיטת רבינו יקיר מאי פריך הא הכא דמיירי בתערובות גם ר"ש מודה דבעינן כזית דוקא. וכת"ה רצה ליישב דסברת רבינו יקיר הוא דעיקר הא דמחייב ר"ש בכל שהוא הוא מטעם אחשביה כע"ש הריטב"א ז"ל ולהכי דווקא כשהוא בעין שייך לומר דאחשביה אבל כשאכל כזית בתערובות ליכא הוכחה דאחשביה להאי כל שהוא מהאיסור כיון דאכל כזית שלם אבל אם אוכל פחות מכזית אף בתערובות מחייב ר' שמעון כיון דעכ"פ חזינן דאחשבי' לאכילה אף פחות מכזית ממילא אחשבי' ג"כ להאיסור פחות מכזית ומשו"ה חייב. ידידי אף שלכאורה הוא דבר השכל וגם לאו דבר חדש הוא כי כבר שמעתי שנמצא תירוץ זה באיזה ספר מ"מ לא נראה לפענ"ד כלל דהאיך יעלה על הדעת דעל אכילת כל שהוא בתערובות חייב וכשהשלים אח"כ לכזית יהא פטור דזה הוי יציבא בארעא וגיורא בשמיא והאיך מצינו איסור שחוזר להיתרו. ועוד דמלבד הקושיא מהש"ס דשבועות הנ"ל יש לתמוה על שיטת רבינו יקיר הנ"ל כמו שכתבתי בחידושי מנזיר דף ל"ח דפרכינן אהא דתניא מכל אסר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה השתא איסור והיתר מצטרפים איסור ואיסור מבעי' א"ל איסור והיתר בבת אחת איסור באיסור בזה אחר זה ופריך תו ולר"ש דלית ליה צירוף מכל אשר יעשה מאי עביד ליה ופירש"י ז"ל דאפי' בכ"ש מחייב ע"ש. ולשיטת רבינו יקיר מאי פריך הא בעינן קרא היכא דאכל בתערובות היינו שנתערבו חרצן בהיתר וזג בהיתר ואכל מכל תערובות פחות מכזית בזה אחר זה עד שנצטרפו לכזית דבכה"ג לא מחייב ר"ש אכל שהוא וזה קושיא גדולה לפעד"נ וקושיא זו אינו מיושב ע"פ דברי כ"ת דהא הכא אכל כזית שלם.
והאמת יורה דרכו כי צדקו דברי חו"ז הגאון בעל ישועות יעקב והגאון מליסא ז"ל בספר נחלת יעקב במס' ע"ז אשר שניהם לדבר אחד נתכוונו ליישב הקושיא הנ"ל על הרבינו יקיר דמ"ש הר"י דר"ש לא מחייב אכל שהוא כשהוא בתערובות אינו אלא אי לא הוי כתיב קרא לרבות דאמרינן היתר מצטרף לאיסור אבל לבתר דרבי קרא דמשרת דנזיר היתר מצטרף לאיסור ונעשה כולו איסור וא"כ פשיטא דאין חילוק כלל בין כשהאיסור בעין או הוא בתערובות ומשו"ה פריך הש"ס בשבועות למה לי לצרף לכזית.
ובזה לכאורה מיושב גם מה שהקשיתי למעלה בש"ס דנזיר דהכי פריך הש"ס דלר"ש למה לי צירוף היינו להא דאיסורי נזיר מצטרפים זה עם זה דכיון דקיי"ל דהיתר מצטרף לאיסור חייב נמי אכ"ש אפי' בתערובות ודו"ק.
אבל אכתי קשה דהא אמרינן שם בנזיר בשלמא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין ע"ש אלמא בהדיא דדוקא היכא דאין ההיתר נתרבה על האיסור שייך היתר מצטרף לאיסור אבל אם ההיתר הוא הרוב לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ פשיטא דכמו בתערובות מין במינו בעינן דוקא שלא יהא רוב מההיתר אבל אי היתר רבה לא מצטרף ה"ה בתערובות מבשא"מ בעינין עכ"פ שיהי' בנותן טעם דוקא אבל אי ליכא כדי נתינת טעם דהיינו שיש בההיתר יותר מס' נגד האיסור לא שייך לומר דהיתר מצטרף לאיסור וזה ברור לדעתי:
ומעתה קשה לשיטת הרבינו יקיר מאי פריך התם לר"ש דלית לי' צירוף מכל אשר יעשה מאי עביד בי' דלמא איצטרך קרא בנזיר ע"י תערובות וכגון שיש בההיתר ס' נגד כל מין ומין לבדו דהא קיי"ל דאיסורים מבטלין זה את זה. וכיון דאיכא ס' לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דלא שייך לומר היתר מצטרף לאיסור ממילא לא הי' מחייב ר"ש אכל שהוא ע"י תערובות כמו שכתבנו אבל השתא דרבי קרא דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה א"כ חשיב כמו איסור אחד וכל שהוא איסור אחר מצטרפים אפי' כשהוא שני מינין לפמ"ש התב"ש סי' ל"ג ס"ק ב' דאף כשהן חלוקין בטעמם מ"מ אין איסור אחד מבטל זא"ז ע"ש. וע' בפמ"ג בשער התערובות שהביא דבריו וגם הוא ז"ל החליט כן דאם נפל חצי זית בשר וחצי זית חלב שנתבשלו יחד ונאסרו ואח"כ נפלו לנ"ט של היתר אף שאין הטעם נרגש מ"מ כיון שמצטרף למלקות כאיסור אחד הוא ואסור עד ס' ע"כ ע"ש. אך לכאורה אפשר ליישב ולומר דכ"ז אינו אלא לדידן דקיי"ל להא דתנן במס' ערלה פ"ב והביא לה הש"ס בע"ז דף ס"ו דתבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלש אסורין ומצטרפין וכמו שפירשו התוס' בע"ז והר"ש ז"ל שם דלענין צירוף מיירי התם ולענין לאסור התערובות אבל ר' שמעון הא פליג התם במתני' דערלה וסבר דאין מצטרפין עד שיהא משם אחד וממין אחר ע"ש א"כ לר' שמעון לשיטתי' לא הי' יכול הגמרא לאוקמי' בהכי אבל כד דייקת בה זה אינו דפשיטא דאם נימא דמקרא דכל אשר יעשה מגפן היין דרשינין דכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה גם לר' שמעון דסבר בעלמא דאין מצטרפין מ"מ באיסורי נזיר מצטרפין כמו דמוכח מהא דמשני רבא שם בע"ז הא מני ר' מאיר הוא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז שנא' לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכתבו שם בתוס' דלר"מ מצטרפים לאסור התערובות כל שהם עשוי' למתק בהם את הקדירה דגם ר' מאיר סבירא לי' כחזקי' דאמר במיני מתיקה עסקינן ע"ש. וא"כ מוכח דפשיטא להו להגמרא דלר"מ מצטרפים גם בתערובות וע"כ מטעם דזה הוא דבר ברור דכיון דגלי רחמנא דמצטרפים אין חילוק בין בעין לתערובות וא"כ עכצ"ל דהא דפליג ר' שמעון וסובר דאין מצטרפין הוא משום דסבר דאפילו כשהם בעין אינם מצטרפין כלל דלא דריש להא דלא תאכל כל תועבה וזה ברור. וא"כ בנזיר דגלי רחמנא דמצטרפין אין לחלק כלל בענין צירוף בין בעין לתערובות ודו"ק.
ובאמת גם בלא רבינו יקיר יש להקשות קושיא הנ"ל על הא דפריך התם הגמרא לעיל מיניה אלא הא דתניא מנין שכל איסורי נזיר מצטרפים זע"ז ת"ל מכל אשר יעשה השתא לר"ע איסור והיתר מצטרפי איסור ואיסור מבעי' מאי קושיא הא נ"מ בזה לענין ביטול בס' וכמו שכתבנו. אך בזה אפשר לומר דעדיפ' מיני' משני הש"ס אבל הא דפריך התם לר"ש דלית לי' צירוף מכל אשר יעשה מאי עביד ביה ומוקי לה הש"ס לדרשה אחרינא שפיר קשה וצ"ע:
וליישב דבר זה נראה די"ל לפי מאי דאמרינן בנדרים דף ג' ע"א דמה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות נמי עובר בבל יחל וב"ת וכן פסק הרמב"ם ז"ל. א"כ פשיטא דאם אכל מכל מין פחות פחות מכזית עד שנצטרפו לכזית שלם אפילו אי לא הוי רבי קרא דמכל אשר יעשה דאסורי נזיר מצטרפין זה עם זה נמי הוי אמרינן דהוא עובר על לאו דבל יחל אחרי דכל המינים נכללים בלאו זה ואם הי' אוכל כל מין לבדו הי' עובר עליו השתא נמי באכילת שלשתן נמי מצטרפים לחייב עליו וביחוד לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה' נדרים ה' ו' דאם אוסר על עצמו אכילה מן התאנים ומן הענבים בין בנדר אחד ובין בשני נדרים הרי אלו מצטרפים לכזית ע"ש א"כ פשיטא דגבי נזיר נמי גם בלא האי קרא דמכל אשר יעשה הי' מצטרפים כל אסורי נזיר לחייב משום לאו דבל יחל. דאפילו אם נחשוב כל מין ומין כנדר בפני עצמו משום דנימא דחשיב כאלו קבל עליו בפירוש שלא לאכול זג ושלא לאכול חרצן והזכיר לשון אכילה אצל כל מין ומין גם כן מצטרפים יחד לכזית לחייב משום בל יחל והא דאיצטריך קרא דכל אשר יעשה צ"ל ג"כ לעבור עליו בשני לאוין כמו דקאמר הגמרא שם בנדרים בהא דפריך בל יחל דנזירות היכי משכחת לה אכל קאם לי' בבל יאכל כו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין ע"ש כן הכא נמי צ"ל הכא. ולפ"ז שפיר ניחא הא דפריך הגמרא דלר"ש דאמר כ"ש למלקות מכל אשר יעשה מאי עביד לי' דליכא למימר דקרא אתי לתערובות שיהי' נכללים בלאו אחד לומר שאין מבטלים זה את זה דבלאו האי קרא נמי הוי אמרינן דאינן מבטלין זא"ת משום דהמה נכללים בלאו אחד דבל יחל ודו"ק:
איברא דלכאורה יש לתמוה בזבחים דף ע"ח ע"א בהא דאמר ר"ל התם הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו והקשו שם בתוס' ד"ה הפיגול מהא דאמרינן במעילה דף י"ז הפגול והנותר אינם מצטרפים זה עם זה מפני שהם שני שמות ואמר בגמרא ל"ש אלא לטמא את הידים אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר' אלעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וי"ל דהתם בדלא מיערב אבל הכא בדמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה. א"נ הכא ללקות משום פיגול או נותר קאי אבל התם לעבור עליו משום כל שבקודש פסול ועוד התם נהי דאיסור' איכא אבל מלקות ליכא משום דהוי לאו שבכללות כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"כ ע"ש. וא"כ מבואר בדבריהם לפי תירוצם הראשון דאף דכל שבקודש פסול הוא איסור אחד ומצטרף מ"מ אינו אלא בעין אבל לא בתערובות דלא כמו שהבאתי למעלה בשם התב"ש והפמ"ג. אך בזה בפשיטות יש לחלק דהכא לא דמי לשאר אסורים כגון שני מיני חלב שחלוקין בטעמם דשם האיסור הוא משם אחד ממש של חלב אבל הכא דבהאי קרא דלא יאכל כי קודש הוא דדרשינן מיני כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אינו מבואר שם האיסור מה המה פסולים שבקודש אלא שמצינו במקום אחר שנותר ופיגול המה פסולי קודש משו"ה לא חשיבו משם איסור אחד דלזה שם פסול נותר ולזה שם פסול פיגול ולהכי מבטלים זה את זה בתערובות. אבל לפי זה יש לתמוה לכאורה דא"כ איך אמרינן הכא דלר' מאיר דסבר דכל איסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה מצטרפים גם בתערובות דלמא סבר דמצטרפים רק בעין אבל לא ע"י תערובות. דהא הכא ג"כ אינו מבואר שם האיסור דהא כתיב סתם לא תאכל כל תועבה וכל א' וא' יש לו שום איסור בפני עצמו והנראה לומר דלאו דלא תאכל כל תועבה לר' מאיר כיון דגלי רחמנא בהדיא דכל איסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה אין חילוק בין בעין לתערובות אבל לאו דלא תאכל כי קודש הוא דאינו בא ללמדינו שמצטרפים זע"ז אלא הוא אזהרה לכל פסולי קודש כגון לנותר לבדו או לפיגול לבדו דלא מצינו בהם שום אזהרה אלא למדנו מקרא הזה כדאמרינן שם בפסחים רק דאמרינן כיון דאמר ר' אלעזר דכל איסורי שבקודש אזהרתן מלאו אחד נאמר ממילא מצטרפין לענין אכילה ומשו"ה אפשר לומר דדוקא כשהוא בעין אבל בתערובות אינם מצטרפים משא"כ בלאו דלא תאכל כל תועבה דלכל איסור ואיסור יש לו לאו מיוחד וכל עיקר לאו זה נאמר לרבות שהם מצטרפים זה עם זה אין חילוק בין בעין לתערובות ועיין היטב בר"ש שם בערלה פ"ב ותראה מוכח שכן הדבר ודו"ק:
ואגב הנני להעיר בזה מה שאנכי עומד בתמי' קצת בדברי הריטב"א מכות דף כ"ב בסוגיא דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין דפריך התם הגמרא וליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט ומשני האי תנא איסור כולל לית לי' והקשה הריטב"א ז"ל לדעת הסוברין דנדר חל נמי לקיים את המצוה למה לא פריך דמשכחת לה שאסר על עצמו כלי המחרישה ע"ש והגאון בעל נו"ב במהד"ת א"ח סי' קי"ז פלפל הרבה בקושיא זו וכתב כי הוא קושיא חמורה מאוד ע"ש ולדעתי אדרבה יש לתמוה על הריטב"א ז"ל שהקשה קושיא זו דהגמרא לא הי' יכול למיפרך הכי דהנה לאו דקונמות הוא בל יחל דברו כדאמרינן בהדי' בשבועות דף כ' ע"ב ובריש נדרים אמרינן דמה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל וב"ת ע"ש ובמתניתין הא קתני כהן ונזיר בבית הקברות א"כ גם בנזיר בעצמו איכא לאו דבל יחל ומשו"ה לא הי' יכול הגמרא להקשות דמשכחת לה באסר עליו בקונם דמחמת זה לא יתוסף שום מלקות דהא בלא"ה עובר על לאו דבל יחל במה שטימא עצמו במזיד. ואם נימא דכוונת הריטב"א ז"ל דיהי' חייב שתי פעמים מלקות אחד משום בל יחל דטומאה והשני משום בל יחל דקונם דהא לשיטת הקדמונים אלו דסביר' להו דנדר חל לקיים את המצוה סביר' להו נמי דנדר חל על נדר ואם אמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דלוקה שתים עיין רשב"א ובשמ"ק נדרים דף י"ז מ"מ כיון דתנא דמתניתין לא קא חשיב כלל ללאו דבל יחל דאיכא בנזיר גופה אמה שטימא עצמו במזיד האיך מצינו להקשות דמשכחת לה עוד מלקות משום בל יחל כגון בקונם. ואם נפשך לומר דלפ"ז יש להקשות כמו כן על הגמרא גופה דמאי פריך וליחשוב כגון שאמר שבועה שלא אחרוש כו' הא בשבועות דף כ"א פליגי רבין ורב דימי באוכל ולא אוכל דרבין סבר דאזהרתו מקרא דלא תשבעו בשמי לשקר ורב דימי סבר דעובר בבל יחל דברו. ולפ"ז הא לרב דימי ליכא למיחשב שבועה דהא לא יחל איתא בנזיר. דז"א דהרי כתב הכ"מ בפ' א' מה' שבועות דגם לרב דימי ישנו באוכל ולא אוכל לאו דלא תשבעו בשמי לשקר אלא דסבר דאיכא נמי לאו דבל יחל ומשו"ה שפיר פריך אבל קונמות דליכא אלא לאו דבל יחל לחודי' לא הי' יכול הש"ס להקשות כלל ודברי הריטב"א צ"ע:
שוב ראיתי להט"א בר"ה דף ד' שהקשה אמאי לא קחשיב התנא לכל הלאוין דנזיר דהיינו לאו דבל יחל ובל תאחר ויהי' יותר מלקות ומתרץ דלעולם קא חשיב ללאו דבל יחל ובזה עולה החשבון דח' לאוין ולאו דב"ת לא חשיב דמיירי באופן דליכא ב"ת ע"ש. ולפי דבריו אפשר להקשות לכאורה קושי' הריטב"א דליחשוב נמי קונמות ויהי' חייב שתים אך גם זה דוחק דגם בנזיר גופה משכחת לה על דרך זה כמה מלקיות כגון שקיבל עליו ב' פעמים נזירות דלדעת אלו הקדמונים ז"ל חל נזירות על נזירות לחייבו שתים כמו שמבואר התם. אבל באמת הא במתניתין קתני וחייב משום שמונה לאוין ולא קתני מספר המלקיות א"כ לא קשה כלל דליחשוב קונמות דמחמת זה לא יתוסף עוד לאו אחר דבל יחל איכא נמי בנזיר ומלבד זה דברי הט"א רחוק וצ"ע:
עוד אכתוב לכ"ת מה שאמרתי בנדרים דף ט"ז ע"ב חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות ופריך התם בגמרא מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' ומשני אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ע"ש. וכבר תמהו גדולי האחרונים הובא בשער המלך הל' שופר בשם המחנה אפרים אהא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו מהא דאמרי' בר"ה דף כ"ח ע"א המודר הנאה מן המעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע"ש. וכבר נודע מה שנתחבטו בזה הקדמונים ז"ל דאיכא דמפרשי דהטעם דבימות החמה אסור הוא משום דכיון דאיכא נמי הנאת הגוף בהדי קיום המצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואיכא דפליגי ע"ז וסברי דכל שהוא עושה לתכלית המצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והא דימות החמה אסור הוא משום דחיישינן דלמא יהנה ג"כ אחר עשיית המצוה ע"ש וא"כ לדעת הקדמונים דכל דאיכא הנאת הגוף גם בהדי קיום המצוה ג"כ אסור קשה מאי פריך רבא הכא וכי מצות ליהנות ניתנו הא כיון דאיכא הנאת צל הוא אסור דלא אמרי' בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו וע' נו"ב מהד"ת א"ח סי' קל"ג. ולפע"ד נראה דיש לפרש לשיטתם דהא דפריך הגמרא וכי מצות ליהנות ניתנו הכי פרושו דע"כ ממימרא דרבא גופה מוכח דאי אמרינן מצוה לאו להנות ניתנו גם הנאת הגוף לא חשיב הנאה דאי נימא דחשיב הנאה גם בשבועה שלא אהנה מן הסוכה נמי צריך להיות חלה השבועה דהנה הכא משמע דמיירי באמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה סתם ולא פירש סוכה של מצוה דוקא וא"כ לכאורה אמאי לא נימא דדעתו הי' על הסוכה של כל ימות השנה ויחול ע"י כולל ג"כ על סוכה של מצוה דמגו דחל על סוכה של שאר ימות השנה. אך באמת שפיר ניחא לפי מאי דאיתא בירושלמי ומביאו התוס' בשבועות דף כ"ד והרב"י ביו"ד סי' רל"ו שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסחים שבועה שלא אשב בסוכה מותר לישב בסוכה והטעם פירשו התוס' והר"ן ז"ל דסתם מצה כוונתו של כל ימות השנה ומשו"ה חייל נמי בכולל על מצה של מצוה וסתם סוכה אינו אלא סוכה של מצוה ומשו"ה מותר דעל דבר מצוה בלא כולל לא חייל ומעתה מסתברא דכ"ז אינו אלא באומר שבועה שלא אשב בסוכה דאז אמרינן דמסתמא הי' כוונתו על סוכת החג אבל באומר שבועה שלא אהנה מן הסוכה בשלמא אם נימא דקיום המצוה בעצמה חשיבה הנאה אז הי' אפשר לומר ג"כ דכוונתו אינו אלא על הנאת המצוה בלבד ומשו"ה לא חל אבל כיון דקיום המצוה לא חשיבה הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ כי אמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה ע"כ הי' כוונתו על הנאת הצל של הסוכה דהוי הנאת הגוף ולא על ענין המצוה מהיכי תיתי לן לומר דמהסתם הי' דעתו סוכה של ימות החג דוקא דכיון דמה שאסר על עצמו היא הנאת הצל מה לי בימות החג ומה לי בשאר ימות השנה ואשר ע"כ צריכין אנו לומר דכוונתו הי' לאסור הנאת הצל של סוכות כל השנה וממילא צריך להיות חל בכולל נמי על סוכה של מצוה כמו מצה. ואמאי קאמר רבא שבועה שלא אהנה מן הסוכה מותר. ואם נימא דמצוה לאו להנות ניתנו היינו נמי הנאת הגוף ומשו"ה שרי בסוכה של מצוה דלא חשיבי הנאה קשה א"כ באומר הנאת סוכה עלי אמאי אסור הא של מצוה לא חשיב הנאה והש"ס פריך מתורת ממ"נ ומשני הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה דמסתמא כוונתו על ישיבה של מצוה ומשו"ה מותר והא דאמר ישיבת סוכה עלי ולפי זה לפי מאי דמסיק הגמרא דרבא מיירי באיסור שבועה שלא אשב בסוכה אפשר להיות לדעת הקדמונים הנ"ל דאם אסר עליו ההנאה מן הסוכה בכל גווני אסור לישב בסוכה אפילו אם אמר בלשון שבועה וכמו שבארתי דע"כ הי' כונתו על הנאת הגוף ולא על המצוה וממילא אין חילוק בין סוכה של כל השנה לימות החג דהא חל ע"י כולל. הנראה לפענ"ד כתבתי והנני ידידו הדו"ש וש"ת באהבה ומברכו בכט"ס: