אור ברסלב
מצפה אריה סימן מח

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן מח

סימן מז

בפסחים דף מ"ו איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לא אורחים חזי' לי'. רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ופריך לי' רבה לרב חסדא לדידך האיך אופי' מיו"ט לשבת א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב כו' ואיתיביה הגמרא לר"ח מהא דתנן לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה ולאחד עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לתשעה חל יו"ט להיות בע"ש נאכל לשבת לעשרה שני ימים של ר"ה נאכל לשבת לאחד עשר לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט ודחי' דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ובתר הכי איתא שם מתיב רב מרי שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה כיצד נאפות ערב יו"ט נאכלת ביו"ט לשנים חל יו"ט להיות אחר השבת נאכלת ביו"ט לשלשה לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' וע"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת שכתבו תימא לר"י מאי פריך הא רב חסדא לא פליג עלי' דרבה אלא שמתיר לבשל ביו"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת הוא כמו שפי' בקונטרס אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כמו דקתני סיפא גבי שתי הלחם בהא לא אמר רב חסדא שיעשו ביו"ט יותר מרבה ונראה לר"י כו' וכתבו שם עוד ורש"י פירוש גבי שתי לחם דלרבה אתי שפיר דלא שייכא הואיל משום דההוא שעתא לא חזי עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא לפי הס"ד לא ידע חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהי' אסור הלא כשאופה העיסה אינה ראוי עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורין עד שיזרק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי' אלא כיון שמותר לאחר זמן לאו חסרון הוא ע"כ ע"ש היטב. והנה המעיין יראה שבאמת הסוגיא הלזו היא אחת מהסוגיות עמומות שבש"ס שגם פי' הר"י ז"ל שמפרש דהטעם דמ"ד דצורכי שבת נעשה ביו"ט הוא משום דחשיב שמחת יו"ט וא"כ גם כל צורכי מצוה שא"א לעשותן לאחר זמן חשיב שמחת יו"ט קשה מאוד חדא דמניין לנו לפרש כן ולהקשות ע"ז הא אפשר לפרש כפשוטו דמשום דסבר דשבת ויו"ט קדושה אחת הוא כמו שפירש"י ז"ל ואין ענין כלל להא דשתי הלחם. ועוד הוי לי' למיפרך מהא דר"ע בריש פסחים דאמר אך ביום הראשון הוא בעיו"ט או אינו אלא ביו"ט הרי מצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו' וקאמר הגמרא ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' ע"ש ולסברת התוס' כעין זה גם בלי מתוך שרי דחשיב כמו אוכל נפש ממש. דהכא הוי נמי מצוה שא"א לעשותן לאחר זמן ונימא ג"כ דמשום צורך מצוה חשיב שמחת יו"ט ומשו"ה שרי לבערו ביו"ט:

ואת אשר האיר ה' את עיני בזה לפרש שיטת הש"ס על דרך זה דהנה בביצה דף כ"א ע"א בעי' מיני' ר' אויא סבא מרב הונא בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט א"ל מותר א"ל וכי מה בין זה לנדרים ונדבות א"ל עורבא פרח ומסיק שם הגמרא וטעמא מאי בהמה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי מותר לשוחטה ביו"ט מפני דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשוחטן ביו"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ופירש"י ז"ל שהוא כעבד הנוטל פרס מרבו וכל השחיטה לשם גבוה ע"ש.

והנה אנכי בחידושי הקשיתי לשאול אהא דפריך וכי מה בין זה לנדרים ונדבות דמשמע דדעת הס"ד הי' דהא דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט הוא משום חלק גבוה אבל משום חלק אכילת אדם הי' מותר א"כ קשה אשתי הלחם אמאי לא דחי יו"ט הא הכא הוי רק אכילת אדם בלבד וליכא כלל בזה אכילת גבוה וזה קושיא עצומה לכאורה. ונראה לדעתי די"ל דבאמת אכילת קדשים הוא יום ולילה או שני ימים ולילה אחד וכן הוא בשתי הלחם שנאכל ליום ולילה כמו שמבואר ברמב"ם ה' תמידין ומוספין פרק שביעי ה"ז א"כ זמן אכילתן הוא ג"כ במוצאי יו"ט ועל כרחך צריך לאכול ג"כ בלילה דאם נימא דאינו רשאי לאפותו אלא א"כ יאכלנו לגמרי ביו"ט הו"ל ממעט באכילתו ואין להביא קרבן שיהא ממעט באכילתו כדאמרי' בפסחים דף פ"ט ע"א וכיון דע"כ בעינן שיהי' רשאי לאכול ג"כ בלילה א"כ הו"ל חצי' לצורך יו"ט וחצי' לצורך חול ושוב דמיא לבהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל או לשאר נדרים ונדבות דלדעת הס"ד הוא אסור משום חצי' השני' ואף דתנן בהדיא ממלאת אשה תנור מלא פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד סבר הס"ד דלצורך נכרי וכן לצורך גבוה אסור בכה"ג והתרצן דחי לי' דשאני נדרים ונדבות דמשלחן גבוה קא זכו אבל בהמה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה שרי.

ולפ"ז י"ל הגמרא בפסחים כמין חומר. דהנה במנחות דף ק' ע"ב אהא מתני' דשתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים כו' קאמר בגמרא אמר רבינא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בי' שלא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזיא דהא שתי הלחם חובת היום נינהו וקתני אינה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ע"ש. והנה הס"ד דפסחים דפריך שלא ידע מה שמתרץ לו התרצן דשתי הלחם אין דוחה יו"ט הוא משום דכתיב לכם ולא לגבוה קשה לכאורה לדידי' אמאי אין שתי הלחם דוחה יו"ט.

אך נראה דיש לומר דהמקשן נמי ידע להא דלכם ולא לגבוה אך סבר דקרא לא אתי אלא להורות דאסור לעשות לצורך גבוה כמו דאמרינן לכם ולא לנכרים אבל לא דנימא דלגבוה טפי אסור והוא כמו שסבר ר' אויא סבא שם וא"כ הא דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וכן שתי הלחם הוא מטעם חלק של גבוה שנמצא בו. וכן בשתי הלחם אף דכולו לכהנים מ"מ הא יש בו נמי אכילת חול דהא נאכל גם כן בלילה לא דחי יו"ט וכמו שבארתי למעלה. ומשו"ה שפיר פריך דהאיך קתני הכא דשתי הלחם אינם נאכלות לא פחות משנים ולא יותר משלשה משום שאינה דוחה יו"ט הא אי אמרת דצורכי שבת נעשה ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט בכה"ג שחל יו"ט ערב שבת דאז גם אם יאכל בשבת חשיב לצורך אוכל נפש ושרי לאפות ביו"ט וכיון דמצד אכילה שרי אמאי לא מותר הכא וכי משום שיש בו נמי צורך גבוה של יו"ט מגרע גרע וזהו דפריך השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' פי' השתא דצורך שבת לחודי' שרי ביו"ט כי יש בו בההוא אכילה של שבת נמי אכילת יו"ט מבעי' וא"כ הא משכחת לה שתהא נאכלת לאחד והתרצן דחי לי' דלכם ולא לגבוה דלגבוה גרע משל נכרים דמשלחן גבוה קא זכו וכמו דסבר רב הונא שם בביצה הנ"ל ודו"ק. וכמו כן יש לפרש הא דפריך הגמרא אלחם הפנים אמאי לא דחי יו"ט דאין כוונת הגמרא דכל לחם הפנים תדחה יו"ט דז"א דהא לא עדיף מנדרים ונדבות אלא דהכי פריך אמאי קתני דאם חל ר"ה להיות ערב שבת נאכל לי"א לפי שאינו דוחה את יו"ט הא אם חל ר"ה בערב שבת יום הכפורים הוא באחד בשבת כמו שכתבו התוס' בהדי' במנחות שם ד"ה שני דמתניתין מיירי שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דמנינן מיום שני והוי יוה"כ באחד בשבת ע"ש דבכה"ג דאכילת של לחה"פ הוי רק בשבת ביום דהא בלילה הוי יוה"כ אמאי לא תדחי יו"ט. וע"ז משני הש"ס דשאני התם דלכם ולא לגבוה והיינו משום דמשולחן גבוה קא זכו ואכילתן הוי כעבד הנוטל פרס מרבו וכמו דמסקינן בביצה שם. ולדעתי העני' הוא פירוש נכון מאוד בגמרא וידעתי מיעוט ערכי ואיני אלא כדן לפני רבותי בקרקע.

והנה ראיתי להכרו"פ בסי' ק"ח שהביא מה שהקשו התוס' בפסחים דף מ"ו ע"א בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ד"ה עד שתאפה וז"ל וא"ת אמאי לא שרי' לאפות חלה טמאה מטעם דאמר ר"א בר"ש ממלאת אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כו' ואומר ר"י דטעמ' דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשנאפה תחת גחלים לא וכ' הכרו"פ דלפ"ז קשה בשתי הלחם למה אינו דוחה יו"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך יו"ט ויאפו שתי הלחם עמו ומותר משום דהפת נאפה יפה דהא שתי הלחם אפייתן בתנור וכתב דמזה מוכח דהלכה כמ"ד ריחא מלתא היא ומשו"ה אסור לאפותן לשתי הלחם בתנור אחד עם שאר לחם ע"ש. וראיתי לאיזה מאחרונים שפלפלו בקושיא זו ולדעתי נראה דאחרי הסליחה מכבודם הרב הקושיא מעיקרא ליתא דהנה לכאורה צריך להבין קושית התוס' לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה לא תקרא לה שם שהקשו בשלמא קדשים פסולין אין שורפין ביו"ט משום שאסור ליהנות משריפתן אלא תרומה טמאה אמאי אין שורפין ביו"ט הא מותר להסיק תחת תבשילו וכי משום שיש בו מצות שריפה מגרע גרע ותירץ הריב"א דתרומה טמאה שאסור בכל הכאות נמצא שההבערה אינו להנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה יו"ט כשאר שריפה קודש מידי דהוה אנדרים ונדבות למ"ד דאין קריבין ביו"ט אע"ג דיש בהן חלק אכילה ע"ש.

ומעתה לפ"ז מאי הקשו שוב דיהא מותר לאפות עם שאר פת משום דהפת נאפה יפה הא בפשיטות יש לומר דנהי דבעלמא מותר בכה"ג מ"מ בחלה טמאה אסור מהאי טעמא גופא שכתבו למעלה דכיון דכל הנאות אסורין אלא הנאת שריפה התירה התורה א"כ העיקר הוא לשם מצות שריפה ואסור ומאי עדיף הוא דהפת נאפה יפה מהצורך הלזו שמבשל תחתיו והוא חשיב אוכל נפש עצמו.

ונראה לי ברור דבאמת לשיטת הריב"א לא קשה כלל רק התוס' כתבו כן בשם ר"י ז"ל כמבואר בהדיא והר"י לשיטתי' שפיר הקשה דהא התוס' שם כתבו דלהר"י ז"ל לא נהירא לי' מה שתירץ הריב"א וכ' דודאי מותר לשרוף תרומה טמאה ביו"ט מדאורייתא דל"ש למימר בזה משלחן גבוה אלא הא דאין שורפין אינו אלא מדרבנן ע"ש. וביותר ביאור הוא בתוס' שבת דף כ"ג ע"ב דכתב דלא דמי לנדרים ונדבות דבשתי הלחם איכא תנופה ובשאר קדשים איכא זריקה והקטרה ומשו"ה חשיב צורך גבוה משא"כ תרומה טמאה ע"ש. ומשו"ה שפיר הקשה דאפי' עם שאר פת נימא דמותר משום שהפת נאפה יפה כמו בעלמא.

ומעתה לפי מה שבארתי אין מקום לקושיא שהקשה הכר"ו דבשתי הלחם דהוי קדשים אין להתיר לאפותן ביו"ט עם שאר פת משום שהפת נאפה יפה כיון דבזה כולי עלמא ס"ל דאמרי' דעיקרו הוא לצורך גבוה ולא עדיף מה שהפת נאפה יפה יותר ממה שהם עצמם נאכלים לכהנים ומ"מ לא חשיב אוכל נפש כיון דעיקר הוא לשם גבוה וזה ברור:

ואגב הנני להעיר בהאי ענינא מה שעמדתי בחקירה אחת זה זמן כביר. והוא אם מותר לבשל או לעשות שום מלאכה מיו"ט לחבירו מה"ת כגון מיום ראשון של פסח על יו"ט אחרון של פסח לצורך אוכל נפש. והנה פשיטא היכי דיכול לעשות אחר יו"ט דלא דחי יו"ט אבל היכי שההכנה צריך זמן שבעה ימים ואם לא יעשה ביו"ט שוב לא יספיק הזמן של חול המועד לעשותו אם מותר בכה"ג או לא ומקום הספק הוא אם כל ימי יו"ט חשיב קדושה אחת וכמו שמותר להכין ולבשל לצורך אוכל נפש של בו ביום כן ה"ה דמותר ג"כ לצורך יום טוב אחר דתרווייהו יו"ט הוי ואף דבשני ימים של גליות אמרינן דשתי קדושות הוא משום דיום שני לא הוי רק מדרבנן ומש"ה לא חשיב קדושה אחת עם יו"ט דאורייתא אבל הכא דתרווייהו הוי מדאורייתא חשיב קדושה אחת ואף דהמה מרוחקים זה מזה ובנתיים הוא יעות החול מ"מ כחדא חשיבי או דלמא גם שני ימים טובים חשיבי כשתי קדושות כיון שהמה מרוחקים זה מזה והתורה לא התירה מלאכת אוכל נפש רק לבו ביום אבל לא להכין מיו"ט לחבירו:

והנה נראה לכאורה דמותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש של יו"ט אחר אם לא יוכל לעשותו לאחר יו"ט וראי' ברורה לזה מגמרא דפסחים שהבאתי למעלה דפריך למ"ד דצורכי שבת נעשין ביו"ט מהא דתנן לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה ולאחד עשר כו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט אלמא בהדי' דלמ"ד דצורכי שבת נעשין ביו"ט אין חילוק כלל בין אם השבת הוא סמוך ליו"ט לאם השבת מרוחק ממנו וכל שאין לו עוד זמן מותר לעשותו ביו"ט ואע"ג דהגמרא משני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו מ"מ זה לא הוי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין חילוק כלל א"כ אצל יו"ט נמי פשיטא דמה"ת מותר להכין מיו"ט לחבירו דאורייתא אף שהמה מרוחקים זה מזה ובנתיים איכא ימות החול:

והנה נראה לדעתי לומר דדבר זה תליא בפלוגתא דרבה ורב חסדא דלרב חסדא דסבר דצורכי שבת נעשין ביו"ט בין להטעם שכתב רש"י דשבת ויו"ט קדושה אחת הוא ובין לפי מה שפירשו התוס' שהבאתי למעלה דכיון דאין לו זמן לעשותו חשיב שמחת יו"ט ומש"ה שרי כן ה"ה מיו"ט לחבירו נמי שרי דהא אין כל ספק דלא גרע מיו"ט לשבת. אבל לרבה דסבר דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט י"ל דסבר כמו כן דאין יו"ט מכין ליו"ט דהא ע"כ דהא דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט לדידי' לאו משום דזה מיקרי י"ט וזה שבת דהא בביצה דף ב' גבי הא דאמרינן התם ורבה לטעמי' דאמר רבה והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת חול מכין ליו"ט ואין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת כתב רש"י ז"ל דיו"ט נמי שבת מקרי ע"ש אלמא דלרבה נמי יו"ט ושבת כהדדי נינהו אלא סבר דאין להכין אלא לבו ביום אבל לא ליום אחר בין שהוא שבת בין שהוא יו"ט ודו"ק.

שוב ראיתי מה שכ' רש"י בביצה שם וז"ל ואין יו"ט מכין לחבירו לא גרסי' במילתי' דרבה דהא קרא קא דריש ושני ימים רצופים בתורה לא אשכחן דמספיקא עבדינן לה ע"כ ולפי מ"ש יש לתמוה טובא דנהי דלא אשכחן בתורה שני ימים של יו"ט רצופים מ"מ הא הגירסא דאין יו"ט מכין לחבירו נכונה הוא ופירושו מכין לחבירו היינו ליום אחרון של יו"ט שאינם רצופים דלרב חסדא דסבר בגמרא דפסחים שהבאתי דצורכי שבת נעשין ביו"ט מבואר בהדיא שם בגמרא דאף צורכי שבת רחוקה מיו"ט מותר מה"ת ולפ"ז פשיטא דלדידי' גם צורכי יו"ט אחרון נעשין ביו"ט ראשון כשאין לו זמן אחר א"כ לרבה דקאמר אין יו"ט מכין לשבת שפיר קאמר נמי אין יו"ט מכין לחבירו היינו אין יו"ט ראשון מכין ליו"ט אחרון וכן נמי מיו"ט של פסח ליו"ט של שבועות וצע"ג.

אמנם יש לי בזה קושיא מושכלת לפי מה שכתבו התוס' במגילה דף ז' ע"ב ד"ה כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט וז"ל דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות ביו"ט וכל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההיא דהמצניע אסור לעשות ביו"ט אבל מכשירין דלא מתקלקל כשנעשו אתמול בהא ודאי יש לחלק היכא דאפשר ללא אפשר עכ"ד. וכי מהרש"א שם דהא דכתבו דעדיף טפי הוא לאו דוקא דה"ה דאינו עדיף אלא שאינו מתקלקל ומוכח התם דהוי מדאורייתא דהרי כתבו לתרץ הא דהחולב והמגבן סופג את הארבעים ע"ש היטב. א"כ לפ"ז מאי פריך הכא הגמרא דאם צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט דלמא הכא שאני דאפשר לאפות קודם יו"ט וגם לצורך יו"ט בכה"ג אסור וכמו כן לצורך שבת ואף דבעלמא מותר לאפות ביו"ט משום דלא חשיב אפשר לעשות ערב יו"ט דהפת הוא טוב יותר כשהוא של בו ביום מפת ישן שכבר נאפה מ"מ בלחם הפנים דאמר ר' יהושיע בן לוי ביומא דף כ"א ע"א ובשאר מקומות דנס גדול נעשה בו דסילוקו כסידורו דכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו ע"ש א"כ הא אין חילוק כלל אימת היתה נאפת דתמיד הי' חם בשעת הלקיחה וחשיב מחמת זה אפשר לעשותו מערב יו"ט ומשו"ה לא דחי יו"ט.

ולכאורה יש לדחות וליישב דהחמימות בשעת הסילוק לא הי' אלא כמו שהי' בשעת הסידור כדאמרינן סילוקו כסידורו אבל לא הי' כמו שהי' קודם הסידור ומשו"ה אם הי' נאפת שני ימים קודם גם בשעת הסידור היה נתקשה הלחם ולא הי' טוב ג"כ בשעת הלקיחה. ולכאורה יש להוכיח כן ממ"ש התוס' בחגיגה דף כ"ו ד"ה סילוקו כסידורו שכתבו וז"ל לענין שהוא רך ומה שאמר הכתוב חם ביום הלקחו לאו דוקא דחם לא הי' דהא איבא מ"ד במנחות דף צ"ה שהיא נאפת מערב שבת וא"א שישמור החום עד השבת אם לא שנאמר לדבריו שנשאר בתנור לשמור חומו עד השבה בבוקר ע"כ ע"ש. אבל באמת נראה דהתוס' לא כתבו כן אלא לפרש לשון הגמרא דקאמר סלוקו כסידורו דמשמע דבשעת הסידור גם בלא נס הי' חם אבל לא הי' תליא כלל בהסידור דהא ריב"ל קרא קא דריש ובקרא סתמא כתיב לשום לחם חם ביום הלקחו דהנס הי' דהלחם הפנים הי' חם ופשיטא דאף אם הי' נאפת שני ימים קודם משום דלא דחי יו"ט גם כן הי' חם בשעת הלקיחה וא"כ קשה כנ"ל:

וראיתי להפר"ח או"ח סי' תצ"ה שמסופק הוא בפי' דברי התוס' דמגילה הנ"ל מה שכתבו דעדיף טפי דמתחלה כתב דלאו דוקא הוא וכמ"ש המהרש"א ז"ל ואח"כ כתב אי נמי דלענין דאורייתא אינו אסור אלא א"כ עדיף טפי כשנעשה מערב יו"ט אבל אי לא עדיף טפי כשנעשה מערב יו"ט מותר לעשותו ביו"ט ע"ש ולפי זה ניחא הקושיא הנ"ל אבל מ"מ פשט התוס' לא משמע כן ויש לפלפל ולתרץ על דרך החידוד אולם אין דרכי בכך וצ"ע:

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה