מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן מו
כתב הר"ן ז"ל בריש חולין וז"ל תניא בגמרא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול ואמרינן בגמרא דכל ספק בשחיטה לאתויי ספק שהה ספק דרס כו' וכתב הר"ר יונה ז"ל דמהא שמעינן דהיכי שנשמט גוף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא וה"ה לכל שאר טריפות דכל היכי דאיתיליד ריעותא אזלינן לחומרא עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהין כאשר כבר תמה עליו גדולי האחרונים ובראשם התב"ש בחולין דף י' דהאיך קא מדמה זה לזה הא התם הוי הספק בגוף השחיטה וקיי"ל כרב הונא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אבל בשאר טריפות אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ולפי זה אדרבה משם ראי' להיפך דדוקא ספק בשחיטה אסורה אבל שאר ספק טריפות מותרת והתב"ש דחק שם לתרץ דבריו ועיין בפמ"ג בפתיחתו להל' שחיטה:
והנה לכאורה עלה על לבי ליישב לפי מ"ש רש"י ז"ל בחולין דף כ' ע"ב בהא דאמר התם רב אשי אדרבה איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת איכא למימר דהכי אגמרי' דאין עיקור כו' אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אלא מדברי סופרים מהיכי קא גמר לה מבהמה כולה מלתא כבהמה. וכתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרמי בר יחזקאל דאמר אין עיקור סימנים בעוף דהא תניא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה כו' ואמרו כל ספק בשחיטה פסול אלמא דיש עיקור בעוף ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא תריץ הא כמאן דאמר יש שחיטה ע"ש ולפירושו צ"ל דהברייתא דשחט את הושט אתיא כמ"ד דאין שחיטה כו' דהא רב אשי קאמר דלמ"ד אין שחיטה יש עיקור וכיון דהברייתא סבר כמ"ד אין שחיטה הא לא הוי רק ספיקא דרבנן. וכבר נודע מ"ש הר"ש ז"ל בפרק ט' דמקוואות דמטומאה חמורה לטומאה קלה לא מחזיקינן משום דספק טומאה חמורה דהוי מה"ת כבר אזדא לה ואין מחזיקינן שוב לטומאה קלה דהוי רק מדרבנן ע"ש. ולפי דבריו מסתברא למימר דבעוף למ"ד דאין שחיטה לא שייך לומר בספק בשחיטה דבחזקת איסור עומדת כיון דאיסור דאורייתא כבר אזדא לה ואין הספק אלא בדרבנן הא סביר' ליה דמדאורייתא לדרבנן לא מחזיקינן וכיון דקתני דכל ספק בשחיטה פסולה על כרחך לאו מטעם חזקה הוא אלא כיון דאיתיליד ריעותא גם בספק השקול אסור להכי שפיר הוכיח הר"ר יונה דה"ה בכל ספק דשאר טריפות נמי אמרינן הכי:
איברא דלעיל בסי' א' כבר כתבתי דגם למ"ד אין שחיטה כו' מ"מ הא דקתני בברייתא בשמוטת הגרגרת ספק נשמטה קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה הוי ספיקא דאורייתא ומטעם דהא כבר כתבו הקדמונים וגם שם בתוס' ד"ה אלימא דגם למ"ד אין שחיטה בעינן עכ"פ נחירת סימן אחד מה"ת והבאתי מה שכתב רש"י ז"ל שם דף כ"ח ע"א דלדידי' סגי בנחירת או בעקירת סימן א'. ולפ"ז נראה דבעינן נמי שיהי' על ידי כח גברא ולפ"ז אם נשמטו הסימנין מאליהן גרע טפי מבהמה דאף לדעת רש"י ז"ל דעיקור אינו אלא טריפה מ"מ בעוף למ"ד דאין שחיטה כיון דהכשירו בכך אם נעשה מאליה הוי נבילה ואין להכפיל הדברים ומשם תדרשנו ולפי הנ"ל מבואר היטב דברי הגמרא בחולין שם דרצה הגמרא להביא סייעתא לרב הונא דאמר התם דאם נמצאת הסכין פגומה פסולה מהברייתא הנ"ל דכל ספק בשחיטה אתי לאתויי כה"ג ודחי לאתויי ספק שהה ספק דרס ותו פריך ומ"ש. ולכאורה קשה מאי איצטריך לאשמועינן ספק שהה ספק דרס אטו אנן הוי טעינן בהכי למימר דספק שהה ספק דרס עדיף מספק נשמטה הגרגרת וזה לא חשיב ספק בשחיטה הא פשיטא דזה אי אפשר לומר כלל וא"כ אמאי איצטריך הברייתא לאתויי וע"ש בתוס' שדקדקו בזה וכתבו לפרש דמשו"ה איצטריך לאתויי משום דרובן אין שוהין ואין דורסין ע"ש. אבל לפי מה שבארתי למעלה שיטת רש"י ז"ל דתנא דברייתא סבר דנשמטה הגרגרת בעוף הוי מה"ת ושהי' ודרסה בעוף אינו פוסל רק מדרבנן שפיר ניחא הא דאיצטרך לאתויי ודו"ק:
ובזה נמי ניחא מה שיש לעורר לדעת הסוברין דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ לפי מה דאיתא לקמן דף ל"ב דפריך הגמרא התם אמתניתין דקתני והודה לו ר' עקיבא ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא כאן דשחט ולבסוף פסק כאן דפסק ולבסוף שחט. ור"ש בן לקיש משני כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך ע"ש. וקשה לי דלפי הני שינויי איך נפרש האי ברייתא דשחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע כו' דאמאי חשיב זה ספק בשחיטה כיון דהכא הספק הוא שמא נפסק הגרגרת קודם שחיטה ולרבא כה"ג אינו אלא טריפה וכ"ש דקשה לר"ל דבשחט שלא במקום חתך בכל גוונא לא הוי אלא טריפה. ועל כרחך לדידהו אין חילוק בזה בין בהמה לעוף דגם בעוף לא הוי אלא טריפה לרבא כדאית לי' ולרשב"ל כדאית ליי דהא כמו כן קתני במתניתין שם דף נ"ו אלו טריפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. וא"כ קשה הא אין מחזיקין מאיסור לאיסור ואמאי קתני עלה כל ספק בשחיטה פסול תהו קושיא גדולה. אבל לפי הנ"ל ניחא דהברייתא אתיא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת. ולהכי כיון דנעשה ההכשר בלי כח גברא הוי נבילה מה"ת.
אך מ"מ לא נדחית בזה מ"ש בישוב דברי הר"ר יונה הנ"ל דהא דקתני כל ספק בשחיטה פסול אתי לאתויי ספק שהה ספק דרס ושהי' ודרסה בעוף למ"ד אין שחיטה בודאי אינו אלא מדרבנן ולהכי שפיר הוכיח הר"י הנ"ל.
אולם נראה לי דהוכחה זו יש לדחות ולומר דהכא טעמא אחרינא הוא דאיכא דכיון דהא דגזרו חז"ל שחיטה בעוף הוא משום דגזרינן אטו בהמה כמו דקאמר רב אשי מהיכן קא גמר לה מבהמה כולה מילתא כבהמה א"כ י"ל דמשו"ה אסרו חז"ל ספק שהה ספק דרס דגזרינן נמי אטו בהמה דכיון דבבהמה ספק שהה ספק דרס אסור דבחזקת איסור עומדת והוי ודאי נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה כמבואר ביו"ד סי' כ"ד. והספק חשיב כודאי מטעם חזקה להכי אסרו חז"ל בעוף גם בספק אטו בהמה דכמו דבבהמה אין חילוק כלל בין ספק לודאי כן גזרו נמי בעוף ודו"ק.
אולם אכתי יש מקום ליישב דברי הר"י הנ"ל דהנה שם בחולין דף כ"ח ע"א פליגי ר' נחמן ור' אדא בר אהבה דר' נחמן סבר דבעוף בין ושט בין קנה ורב אדא בר אהבה סבר דושט ולא קנה ורצה התם הגמרא להביא סייעתא לראב"א מהברייתא דלעיל דקתני שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה כו' ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי הגמרא דגרגרת דרכה לאשתמוטי ע"ש. ולפי מ"ש לדעת רש"י ז"ל דשמוטת הסימנים בבהמה לא הוי אלא טריפה אבל בעוף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת אם נשמטה מאליה הוי נבילה כיון דנעשה ההכשר בלי כח גברא. ולפי זה לראב"א דסבר ושט ולא קנה דהטעם הוא כמו שפירש רש"י ז"ל דעיקר חיותו הוא בושט א"כ פשיטא דלדידי' גם למ"ד אין שחיטה וסגי בנחירת או עקירת סימנים בעינן דוקא ושט ולא קנה וכיון דנחירת הקנה או עקירתו אינו מכשירתו כן ה"ה נמי אם נעשית מאליה לא חשיב נבילה דכיון דבזה לא נפקא חיותו לא עדיף מבהמה דלדעת רש"י ז"ל אינו אלא טריפה ה"ה בעוף נמי הכי הוי.
מעתה שפיר הוכיח הר"י דגם בכל ספק טריפות היכי דהוי ספק השקול אסור כמו שמיטת הגרגרת:
ואף דקיי"ל כרב נחמן דאמר בין ושט ובין קנה מ"מ מצינו להוכיח דין זה משיטתו דרב אדא וביחוד אשר מהברייתא הלזו רצה הגמרא להוכיח כרב אדא ודו"ק.
והנה כבר נודע מה שנתחבטו גדולי האחרונים בספק נקובת הושט או פסוקת הקנה אי חשיב כמו ספק בשחיטה גופה דקיי"ל דאמרינן בחזקת איסור עומדת והכא נמי כיון דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת חשיב נבילה ואין השחיטה מטהרתו כלל א"כ הו"ל ספק בשחיטה ופסול או דילמא כיון דאין הספק במעשה השחיטה גופה והפעולה נעשית כראוי אמרינן בזה נשחטה הותרה. ועיין בס' שב שמעתתא שמעתא ה' פרק ו' שהביא מ"ש הגאון בעל כו"פ להחליט דספק זה חשיב כמו ספק בשחיטה והוא ז"ל חולק עליו וכתב דספק נקובת הסימנים נמי אע"ג דנקובת הסימנין לאחר שחיטה הוי נבילה מוקי לה בחזקת היתר שהי' קודם שנולד הספק והיתה לבהמה חזקת היתר לכשישחטנה דהא שחיטה זו שנעשה בלא שהי' ודרסה אם היתה קודם לכן ודאי היתה מותרת כן לא תאסרנה לאחר שחיטה אבל בספק שהה או דרס א"כ השחיטה כזו ע"י שהי' ודרסה לעולם לא היתה מותרת והקשה הוא בעצמו מהברייתא הנ"ל דאמרינן ספק נשמטה קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה פסולה. והא לא הוי הספק במעשה השחיטה ותירץ הוא ז"ל עפ"י מה שכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דאף לדעת הסוברין דשמוטת הסימנין הוי טריפה אינו אלא אם נשמטו קודם השחיטה אבל אם נשמטו בשעת שחיטה בודאי היא נבילה וכתב הר"נ ז"ל הטעם בזה דכיון דאירע בשעת השחיטה אי אפשר שישחוט בהכשר הובא בש"כ יו"ד סי' כ"ד ולהכי חשיב ספק בשחיטה עצמה ע"ש. ולפי דברי הגאון ז"ל צ"ל. דהא דפסלינין הכא הוא מטעם דחיישינן דלמא נשמטו בשעת השחיטה והא דקתני בברייתא ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה לאו דוקא אלא עיקר החשש הוא שמא אירע כן בשעת שחיטה.
והנה לכאורה יש להעיר הא לקמן דף ל"ב ע"ב איתא והדר בי' ר' זירא דבעי רב זירא ניקבו בני מעיי' בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה אי לא ואם נימא כמ"ש הכו"פ דכל שאין שחיטה מטהרתו מידי נבילה חשיב פסול בשחיטה א"כ מאי קא מבעי' לי' לר' זירא תפשוט לי' מדרב הונא דאמר נשחטה בחזקה היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ואם איתא דאם נטרפה בין סימן לסימן לא מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה א"כ כל הטריפות הוי ספק בשחיטה דדלמא נטרפו בין סימן לסימן אלא מוכח מזה כדעת הש"ש דכיון דאין הספק במעשה השחיטה גופה לא חשיב ספק בשחיטה.
עוד ראיתי להגאון חוו"ד סוף הל' נדה שהאריך ג"כ בזה דספק דנקיבת הושט ופסוקת הגרגרת לא חשיב ספק בשחיטה והסביר דבריו באופן אחר דלא מקרי ספק בשחיטה אלא דוקא כשנולד הספק במעשה המכשיר מטעם שכתב הרשב"א ביבמות דף ל"א כיון שנולד הספק במעשה המכשיר יש לנו לומר שמא לא נעשה בה המעשה ההוא והרי מתה לפניך משא"כ כשמעשה המכשיר נעשה בבירור כדינו רק שנולד ספק שמא נעשה בה מעשה המטריף אוקמינין אחזקה שלא נולד בה המעשה ההוא זת"ד הגאון ז"ל ע"ש. ולפ"ז אכתי יש לעורר לפי מה דבעי ר' זירא ניקבו בני מעיי' בין סימן לסימן אי מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו עידי נבילה דאם נימא דאינו מצטרף א"כ בכל ספק טריפות היינו שאינו ידוע אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה אמאי לא נימא דזה הוי ספק בשחיטה דשמא נעשה בין סימן לסימן ואין שחיטתו מטהרתה ולדעתי נראה דזה גרע טובא מנקובת הושט ופסיקת הגרגרת לסברת החוו"ד הנ"ל דבשלמא התם אין הפסול מחמת השחיטה רק דבר אחר גרם לה ליפסול אבל הכא כיון דמצד עצם הנקב של הבני מעיים הי' השחיטה מטהרתו ורק כיון שאירע כן בשעת שחיטה גזירת הכתוב הוא שאין שחיטת שני הסימנים מצטרפים א"כ עיקר הפסול הוא השחיטה והשחיטה גרם לה לפסול ומה לי אם השהי' גרם לה לפסול משום דהשהי' חשיב הפסק אשר מחמת זה אין שחיטת הסימנים מצטרפים ומשו"ה כשנולד ספק שהה חשיב ספק בשחיטה כיון דהוי הספק במעשה המכשיר ומה לי אם ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן דג"כ גזירת הכתוב הוא דבכה"ג אין השחיטות הסימנים מצטרפין והוי א"כ ג"כ הספק במעשה המכשיר ודוחק לומר דלעולם כן הוא דאי הוי אמרינן דאם ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן לא מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה הי' נמי הדין בספק כה"ג דאמרינן בחזקת איסור עומדת כמו ספק שהה ספק דרס. ואין לנו לומר בישוב דבר זה אלא אם נימא להסביר הא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כמו שכתב הש"ש שהבאתי למעלה דכל שנולד הריעותא לאחר זמן אמרינן דאוקמי' אחזקה שהיתה קודם לכן וכמו דאלו הי' שחטה מקודם הי' כשר כן עתה ורק בשהי' ודרסה שקלקל השוחט פעולתו לא שייך לומר כן ודו"ק.
אולם נראה לי דיש לומר דבכל טריפות דעלמא שהוא ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה אין אנו צריכין לחוש דלמא נעשה הטריפות בשעת שחיטה כיון שכל עיקר החשש מה שאנו חוששין שמא נעשה קודם שחיטה הוא מחמת הריעותא שנמצא עתה דאמרינן הרי טריפה לפניך ומזה מחזיקינן אלמפרע דחשיב חזקה דהשתא וא"כ מחמת האי חזקה גופה אנו צריכין לומר שנעשה מכבר קודם השחיטה דהרי טריפה לפניך אבל אין לנו להסתפק דלמא נעשה בשעת השחיטה נגד כל החזקות. ואם כה נימא נדחית דברי הש"ש שהבאתי למעלה שכתב לפרש הא דקתני שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה. דמשו"ה אסורה משום דחיישינן דלמא נשמטה בשעת שחיטה ולפמ"ש הרמב"ן ז"ל כל כה"ג חשיב נבילה. ולפי הנ"ל ז"א דאין לנו לחוש כלל דלמא אירע בשעת שחיטה כיון שזהו נגד החזקה דהשתא. ובשלמא להסוברין ביו"ד סי' כ"ה דאחר השחיטה צריך לבדוק ג"כ אשמוטת סימנין משום דשכיחי הסי' להשמיט בשעת שחיטה ע"י אחיזת השוחט בחוזק כמ"ש הש"ך שם איכא למימר הכי אבל לדעת הסוברין דאין צריך לבדוק יותר על שמוטה מעל שאר טריפות בודאי אין חילוק כלל גם לענין זה דאם נמצא הריעותא אין לנו לחוש דלמא נעשה כן בשעת שחיטה כמו דאין אנו חוששין לפי אבעי' דר' זירא דלמא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן ודו"ק.
והנה בגוף דברי הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן שהבאתי למעלה דאף דשמיטת הסימנין לא הוי אלא טריפה מ"מ כשאירע בשעת שחיטה חשיב נבילה ופירוש הר"ן ז"ל דטעם הדבר הוא כיון דאירע הדבר בשעת שחיטה לא אפשר שתשחט בהכשר ומ"מ מבואר בדבריו דבעינן דוקא שהעיקור יהי' בדבר המטריף אבל אם נשאר המיעוט במקום אחד דאם נעשה זה קודם השחיטה לא נטרף בכך לא מפסל ג"כ כשאירע בשעת השחיטה ועיין בטו"ז שהביא שהב"ח החמיר בכך ע"ש. ובאמת צריך עיון דכיון דעיקר הטעם דעיקור פוסל בשחיטה אינו משום טריפה דמחמת עצמה אלא משום דלא אפשר שתשחט בהכשר. א"כ לא מסתברא כלל לחלק בין אם נעקר כולו או נעקר רובו וע' בתב"ש סי' כ"ה שנתקשה ג"כ בדברי הטור דמשמע דבעינן דוקא דבר המטריף וכתב וצ"ל דדעת הטור דסביר' ליה דאין הטעם משום דאי אפשר שהשחיטה תעשה בהכשר אלא דכן הוא גזירת הכתוב ע"ש:
ואת אשר אנכי אחזה בביאור דברי הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל. דהנה כבר הבאתי למעלה הא דפריך הגמרא בחולין דף ל"ב אמתניתין דשחט את הושט ופסק הגרגרת כו' והודה לי' ר"ע ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק וכאן שפסק ולבסוף שחט שחט ולבסוף פסק איפסלה לה בשחיטה פסק ולבסוף שחט כדבר אחר גרם לה לפסול דמיא וע"ז איתיבי' רב אחא בר הונא לרבא ממתניתין דשחט את הושט ופסק את הגרגרת פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט נבילה ומסיק התם הגמרא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ע"ש. שמעינן מזה דאפי' להס"ד דרבא שרצה לומר דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוי אלא טריפה ולא נבילה מ"מ אינו אלא אם אירע כן קודם השחיטה אבל אם אירע כן בשעת שחיטה הוי נבילה וחשיב כמו פסול בשחיטה גופה. ולפ"ז אפשר לומר דסביר' לי' להרמב"ן ז"ל דאפילו לפי המסקנא ולאחר חזרה דבנקובת הושט ופסיקת הגרגרת לא מחלקינן בין פסק ולבסוף שחט או שחט ולבסוף פסק אלא בכל גווני הוי נבילה. מ"מ מהדין סברא לא נחתינן אלא אנן קיימינן בזו הסברא בשאר טריפות שנעשה בהסימנים כגון שמיטת סימנים דלא הוי אלא טריפה דיש לנו לחלק ולומר דזה אינו אלא כשנעשה קודם השחיטה. אבל כשאירע כן בשעת השחיטה חשיב פסול בשחיטה וכמו דעלה על דעת רבא לחלק בזה אליבא דר"ע לאחר חזרה גבי נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כן אנו אומרים בשאר טריפות שנעשה בהסימנים עצמן בשעת שחיטה וזה טעמו של הרמב"ן ז"ל שכתב דנשמט בשעת שחיטה הוי נבילה ודו"ק כי לפע"ד כראה זה נכון מאוד:
עוד נראה לי די"ל דגם ר"ל דמשני התם כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך שחט במקום חתך איפסלה לה בשחיטה שחט שלא במקום חתך כדבר אחר גרם לה לפסול דמיא סביר' לי' נמי האי חלוקא דרבא דהיכי דשחט ואח"כ פסק גם כששחט שלא במקום חתך הוי נבילה אלא שהוסיף לומר דבשחט במקום חתך בכל גווני הוי נבילה אפילו אם פסק ואח"כ שחט ויש להביא ראי' לזה דשם בתר הכי הביא הגמרא הא דבעי' ר' זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו כו' מי מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה אי לא ע"ש. ואם נימא דהא דקאמר ר"ל שחט שלא במקום חתך לא הוי אלא טריפה מיירי אפילו כששחט ואח"כ פסק מאי קא מבעי' לי' לר"ז תפשוט לי' מדר' לקיש דהלא הדברים ק"ו דהשתא ומה נקובת הושט ופסיקת הגרגרת סבר ר"ל דלא הוי אלא טריפה אפילו כשנעשה הריעותא בין סימן לסימן כ"ש ניקבו בני מעיים ואע"ג דאנן לא קיי"ל בהא כר"ל אלא כר' יוחנן דאחר חזרה בכל גווני הוי נבילה מ"מ מצינו למשמע עכ"פ מר"ל דכל היכי דנעשה טריפה בין סימן לסימן מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה אלא מוכח מזה כמ"ש דהא דקאמר ר"ל שחט שלא במקום חתך אינו אלא טריפה מיירי דוקא בפסק ואח"כ שחנו. אבל שחט ואח"כ פסק הוי נבילה לכן שפיר קא מבעי' לי' לר' זירא גבי ניקבו בני מעיים מי אמרינן נמי הכי דלא מצטרף או דילמא שאני התם דאיכא ריעותא בסימנים עצמן אבל בניקבו בני מעיים דעכ"פ בסימנין עצמן ליכא ריעותא שפיר מצטרף ודו"ק:
ובזה מדוקדק דברי רש"י ז"ל ד"ה מי מצטרף וז"ל ופשיט התם אם מצטרף סי' ראשון לסי' שני להתיר לעובר כו' ולענין ניקב בני מעיים נמי תפשוט דמצטרף ולא מהני חלוק לפסול בשחיטה הואיל ובסימנים לא אתיליד ריעותא ע"ש דכוונתו ג"כ למה שכתבתי דבסימנים עצמן אי אתיליד ריעותא בין סימן לסימן בדבר שעושה אותו רק טריפה חשיב שחיטה חלוקה ואינו מצטרף אף לטהר מידי נבילה:
ובזה יש לפרש ג"כ דברי רש"י ז"ל בסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי הא דאמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסורה עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותר מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמי עיסה כמאן דפליגי דמיא ופירש"י ז"ל וז"ל כמאן דלא פליגי דמי דאי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה ואפי' שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלאו לשחיטה קיימה אלא למיתה דכי שחיט לסימן של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני בה שחיטה ע"כ. ודבריו תמוהין דהא שם בתר הכי איתא בעי רב חסדא בהמה של עיר הנדחת מהו שתהני בה שחיטה לטהרו מידי נבילה ונשאר בתיקו. ומדברי רש"י ז"ל משמע דמשו"ה בהמה חצי' של עה"נ אסורה הוא משום דלא חשיב שחיטה והוי נבילה ומצאתי שכבר עמד ע"ז הר"ן ז"ל בחידושיו שם וכתב בזה"ל ואין זה מחוור שאם דעתו לומר שהשחיטה הוא כמיתה ממש א"כ הרי אמרת דלא מהני בה לטהרו מידי נבילה ומאי קא בעי רב חסדא אם השחיטה מטהרת מידי נבילה ע"כ ולפי האמור י"ל שפיר דס"ל לרש"י ז"ל דאף אם נימא דבהמה כולה של עה"כ מהני בה שחיטה מ"מ בבהמה חצי' של עה"נ וחצי' של עיר אחרת לא מהני בה שחיטה כיון שאין שחיטות שני סימנים שוה חשיב שחיטה חלוקה ולא מצטרפי יחד אף לטהרה מידי נבילה. ואע"ג דהכא כבר איתרע הסי' השני קודם התחלת שחיטת סי' הראשון מ"מ י"ל דכעין זה חשיב שחיטה חלוקה ולא דמי לנקובת הושט ופסוקת הגרגרת דהי' סבר רבא אליבא דר"ע דאם פסק ואח"כ שחט אינו אלא טריפה ואע"פ דסי' אחד איתרע וסי' שני לא איתרע דהתם שאני דבריעותא של סי' אחד נשתנה איכות כל הבהמה בעצמותה שתהי' טריפה לגמרי ולהכי לא חשיב שחיטה חלוקה אלא דוקא בשחט ואח"כ פסק. אבל הכא דהריעותא של הסי' השייך לעה"נ אינה עושה שום פעולה והשתנות בהסי' מהחצי' השני' והסי' הלזה עוד בתקפו כמקדם י"ל דמשו"ה חשיב בכל גוונא שחיטה חלוקה ודו"ק:
והנה יש לעורר בחולין דף מ' בסוגיא דרבוצה דפריך התם הגמרא לרב הונא מהא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ומשני התם דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ולכאורה קשה אמאי לא נימא דכגון זה חשיב שחיטה חלוקה כיון דתחילת השחיטה הוי שחיטה כשירה ובגמר שחיטה שחט לע"ז ונאסרה באכילה נימא דלא מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה דהא בבעי' דר' זירא כתב רש"י ז"ל מי אמרינן דכיון דסי' ראשון נשחט לב' דברים לאכילה ולטהרה מידי נבילה וסי' שני לא בא לאכילה שהרי נטרפה רק לטהרה מידי נבילה וכיון שאינם שוין אין שחיטתן מצטרפי וכן כתב רש"י ז"ל שם דף ס"ט ע"ש א"כ ה"ה והוא הטעם הכא הא שחיטת שני הסימנים אינם שוים ואמאי לא אמרינן דהוי שחיטה חלוקה. אך כאן בפשיטות יש לדחות ולומר דהכא גם תחילת השחיטה לא הי' להתירה לאכילה דהא תיכף בסי' ראשון נעשה שחוטי חוץ כמו דאמרינן שם בחולין דף כ"ט ע"ב דבסי' אחד חייב משום שחוטי חוץ ע"ש. אבל אכתי קשה מהא דב"ק דף ע"א ע"ב ובכתובות דף ל"ד ע"א דפרכינן התם שוחט לע"ז מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמר' קא טבח ומשני רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה ע"ש א"כ קשה כנ"ל דנימא דהוי שחיטת חלוקה ופסול וכל היכי דלא הוי טביחה מעליא פטור מד' וה':
והנה קושיא זו הקשיתי זה זמן רב. ועתה נדפס ספר אחד מחכמי זמנינו וראיתי שם שהקשה קושיא זו ובאמת לכאורה לא קשה כלל דהא רבא הוא דקא מוקי לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ואיהו הא קאמר בהדי' התם בפרק המקשה שם ק"ו אם הועיל סי' ראשון לסי' שני להתירו לאכילה לא יועיל לו לטהרו מידי נבילה. אך לפי מה שהעלתי דהיכי דהריעותא נעשה ע"י הסימנים גרע טפי ופשיטא דלא מצטרפי א"כ הא ה"כ נעשה הריעותא בהסימנים עצמן במה ששחט אותן לע"ז. וכן יש להקשות עוד בהא דמוקי הגמרא שם בב"ק דף ע"ב ע"א למתניתין דקתני שוחט חולין בעזרה חייב דמיירי כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים וקשה דבכה"ג הא הוי שחיטה חלוקה. אבל לדעתי נראה דיש לחלק ולומר דאפילו לפי האבעי' דאילפא ור' זירא דאם ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן אין מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרה מידי נבילה היינו דוקא היכי שהריעותא נעשה בעצם הבהמה כמו התם אבל היכי שהחסרון נעשה מצד מחשבתו שחישב לע"ז דברצון השוחט תליא מלתא דאלו הי' רוצה הי' יכול לשחוט שחיטה כראוי ואין הריעותא בעצמות הבהמה חשיב כמו דבר אחר גרם לאסור וכן נמי גבי חולין בעזרה לא נעשה הריעותא אלא מחמת מעשיו של השוחט מצד אחר לכן שפיר מצטרפין שחיטת שני הסימנין לטהרה מידי נבילה: