אור ברסלב
מצפה אריה סימן מא

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן מא

סימן מ

על דבר האיש שגירש את אשתו כדת והמסדר שאל אותו בשעת הסידור הגט שמא נשבע או נדר לגרש את אשתו או שמא הוא אנוס לגרש והשיב לא והמסדר הגט עשה הכל על נכון עפ"י שכ' בסדר הגט ואח"כ נתוודע שהמעשה הי' שמקודם נתפשרו בינם לבין עצמם שהיא תתן לו עבור הגט סך חמשה מאות ר"כ והשלישו אצל אחד הסך הנ"ל אך גם הוא השליש סך שני מאות ר"כ לבטחון שיגרש את אשתו ועוד חתם את עצמו על הכתב באו"ש ע"ד רבים שיתן גט ואחר שנתודע מזה המסדר צוח ככרוכיא על המעשה אשר כעשה וחושש להחמיר ולחוש לדעת היש מחמירין שהביא הרמ"א ז"ל בהגהת שו"ע אה"ע סי' קל"ד וגם בסי' קנ"ד דשבועה וקנסות חשיב אונס.

תשובה

הנה לכאורה אחרי שהרמ"א ז"ל שם הביא דעת המחמירים בשם י"א ומ"מ פסק הוא ז"ל דבדיעבד אם כבר גירש כשר בין באופן שקיבל על עצמו קנס או נשבע לגרש אם כן בנידן דידן נמי כיון שכבר ניתן הגט כשר בדיעבד.

אך יש לפקפק בזה לפי מה שהביא הרב ב"י ז"ל בסי' קנ"ד בשם הריטב"א ז"ל שכתב דשבועה לא חשיב אונס שהרי הביאה על עצמו ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעא ע"ש דברי' באריכות. והנה הלשון של הריטב"א ז"ל הוא קצת מגומגם שמתחילת דבריו משמע דכל שהאונס בא לו ע"י עצמו לא הוי אונס ומסוף דבריו מוכח דעיקר טעמו הוא דתלינן דאינו מגרש כלל מחמת שבועתו רק ברצון גמור הוא מגרש מדלא התיר שבועתו וגם לא מסר מודעא ומתוך דבריו אלו משמע דאילו הוי ידעינן דמגרש רק מחמת השבועה לא הי' הגט כשר לדעתו ז"ל. ועיין בס' דברי אמת שהביא דברי הריטב"א הנ"ל וגם הביא דברי הריטב"א אשר הובא בב"י א"ע סי' קס"ה שכתב דאונס הבא לו לאדם על עצמו חשוב אונס וכתב הוא ז"ל דע"כ צריך לחלק להריטב"א ז"ל בין היכי שנתחרט על עה שנשבע והוא מגרש רק מחמת השבועה דאז חשיב אונס אבל היכי דאינו מתחרט כלל וברצון גמור הוא מגרש שפיר כשר ולהכי סיים דאילו נתחרט הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו וכן הביא בשם מהריח"ש לחלק בין היכי שנתחרט לבין היכי שלא נתחרט ע"ש:

והנה מדברי הריטב"א ז"ל יש ללמוד דבעינן הוכחה לזה שהוא אינו מתחרט רק הוא מגרש ברצון גמור כמו שכתב דהי' לו לבקש צד להתיר שבועתו כו'. ולפ"ז בנידון דידן שהשבועה הי' ע"ד רבים שאינו יכול להתיר ליכא הוכחה שלא הי' מתחרט וא"כ יש לחוש שמא באמת היה מתחרט. וגם אין לומר שהי' לו למסור מודעא דז"א דפשיטא לפע"ד דהא דכתב הריטב"א ז"ל או שהי' לו למסור מודעא לאו מודעא ממש קאמר דהא עיקר ענין מסירת מודעא הוא שמבטל את הגט כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכן משמע מהרשב"ם ז"ל בב"ב דף מ' ע"ב גבי הא דמקשינן התם מודעא דמאי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ע"ש והכא אם יבטל את הגט הא יעבור בזה על שבועתו שנשבע לגרש אלא על כרחך דכוונת הריטב"א ז"ל שהי' לו למסור מודעא שרצונו להתיר את השבועה ולפ"ז בנשבע ע"ד רבים כיון דליכא שום הוכחה שאינו מתחרט על השבועה יש לחוש שמא מתחרט והוא מגרש רק מחמת השבועה וזה חשיב אונס לדעת הריטב"א ז"ל.

אכן כי מעיינת בה י"ל איפכא דבנשבע ע"ד רבים עדיף טפי. דהנה האחרונים ז"ל הקשו לדעת הפוסקים דסבירא להו דשבועה חשיב אונס אמאי לא נימא דכיון דהוא מחויב לגרש מחמת השבועה הוי גט מעושה כדין דקיי"ל דהגט כשר דהוי כמו תלוהו וזבין דקיי"ל דזבינא זבינ' ותירץ בס' תורת גיטין סי' קל"א סק"ד דיש ביד הבעל לערער שאילו הי' יודע שיש התרה לשבועתו לא הי' מגרש כמו דאמרינן גבי המוציא את אשתו משום נדר ע"ש ולפ"ז בנשבע ע"ד רבים דאין לו התרה שוב חשיב גט מעושה כדין וכשר אף להמחמירין בסתם שבועה. ובזה ניחא שפיר הא דאיתא בסדר הגט שנכון תמיד להתיר לו שבועתו אפי' כשאומר שלא נשבע כלל ומאי מהני אכתי ניחוש דלמא נשבע ע"ד רבים ולפי האמור ניחא דבכה"ג הגט כשר לכ"ע דהוי גט מעושה כדין ומיושב ג"כ בזה מה שהקשו האחרונים על בעל סדר הגט מדוע לא חיישינן ג"כ דילמא נשבע שלא לגרש והי' לו לתקן ג"כ שיתירו לו כמו שמתירין לו השבועה לגרש. ע' חת"ס א"ע חלק ב' סי' ס"ג ולפי דברינו ניחא דבשלא לגרש אי אפשר לצאת מידי חששא דהא אפי' אם יתירו לו אכתי יש לחוש דילמא נשבע ע"ד רבים דלא מהני התרה אבל בנשבע לגרש שפיר מתירין לו דבזה שוב ליכא שום חשש כנ"ל:

אמנם דברי הגאון בעל תורת גיטין צ"ע דהא שם בגיטין דף מ"ו גבי מוציא את אשתו משום נדר אמרינן בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ופריך התם הגמרא פשיטא והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי פשיטותא אמאי לא גזרינן נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע כו' ותירץ דכ"ע ידעו שהנדרים נתרין ע"י חכם לחרטה או לפתחים לפיכך כשנדר איהו סמיא בידי' וכשנדר היא הוא דאיכא קלקולא ע"ש הרי בהדיא דבנשבע הבעל לא שייך ערעור אילו הייתי יודע:

אך באמת שפיר ניחא דפשיטא דהנך פוסקים דסברי דבנשבע לגרש הגט פסול ע"כ לא סביר' להו כדברי הרשב"א הנ"ל דלדבריו לא חשוב שבועה אונס כלל כיון שכו"ע ידעו שיכולין להתיר שבועתם אלא ע"כ דאינהו לא סבירא להו הכי אלא חיישינן דלמא לא הי' ידע מזה שיכול להתיר שבועתו והי' אנוס בהגט והרשב"א לשיטתי' אזיל שסבר דשבועה לא חשיב אונס ואף בנשבע לגרש בדיעבד כשר כמו שפסק הרמ"א ז"ל בהגה"ה בשם הרשב"א ז"ל ודו"ק.

אמנם לדעתי התירוץ של בעל ת"ג הוא דוחק קצת דהא לפי תירוצו הי' סגי שיאמרו לו הב"ד בשעת הגירושין שיכול להתיר השבועה שבזה הי' די שלא יוכל הבעל לערער אח"כ וגם מה שכתבתי דלפי דבריו בנשבע ע"ד רבים עדיף טפי ויהי' הגט כשר בכל גווני אפי' לדעת האוסרים קשה לחדש דבר זה מעצמו. ועיין בס' נוב"י מהד"ק א"ע סי' ג'. ולישב דבר זה לדעת האוסרים נשבע לגרש דאמאי לא נימא דהוי גט מעושה כדין צריך אני להאריך קצת בסוגיא דב"ב דף מ"ז ע"ב:

והנה התם אמרינן אמר רב הונא תלוהו וזבין זבינא זבינ' דהא כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין ואפ"ה הוי זבינ' ודחי דלמא שאני אונסא דנפשא מאונסא דאחרינא. אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו כו' דלמא שאני התם דניחא לי' בכפרה. אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסא גמר ומקנה ופריך מהא דתניא גט מעושה כדין כשר ושלא כדין פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ומשני כדרב משרשי' דאמר ר"מ ד"ת בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול כדי שלא תהי' כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד ככרי ומפקעת עצמה מיד בעלה והדר פריך התם הגמרא ממתניתן דסקרוקין ע"ש. והנה בהא דאמרינן תלוהו וזבין פירוש הרשב"ם ז"ל שעשו לו יסורין עד דזבין וקיבל דעים ומשמע לפ"ז דמיירי באופן שאין כח ביד הגזלן לקחת מאתו בגזלנותא רק שמאנסהו שימכור לו ורק בתורת מכירה הוא דשקיל מיני'. ולכאורה צריך להבין דבשלמא אם הי' כח ביד הגזלן לגזול מאתו אף אם לא יתרצה הבעה"ב למכור לו שפיר אמרינן דאגב אנסו גמר ומקני אבל אם אין כח ביד הגזלן ליקח ממנו בגזלנותא אם לא בתורת מכירה מעתה אם נימא דכל שהוא מזבין מפני האונס לא הוי זבינ' הא פשיטא שזה האנס לא הי' מייסרו כלל שימכור דהא אין תועלת בזה דהא האי אמר האידנא לישקול ולמחר תבעינא לי' בדינא כדאמרי' בגיטין דף נ"ה ע"ב גבי סקרוקין א"כ מהיכי תיתי נימא בכה"ג דאגב אנסי' גמר ומקני הא אדרבה בזה הי' לן לומר דלא גמר ומקני וממילא יסתלק האונס שלא יהי' תועלת כלל והבן.

אך באמת שפיר ניחא דהא בב"ק דף ס"ב ע"א אמרינן א"ל רב אדא ברי' דר' אוויא לר"א מה בין גזלן לחמסן א"ל גזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והא אמר ר"ה תלוה וזבין זביני' זבינא לא קשיא הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני וכתבו התוס' שם דמה"ת אינו פסול רק בדלא יהיב דמי אבל אם יהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני וכ' בס' מחנה אפרים בסי' כ"ז מהל' גזילה דלשיטת התוס' ז"ל אם יהיב דמי אף בדלא אמר רוצה אני אינו יכול להוציא ממנו בדיינים דהא קיי"ל גזלן של דבריהם אין מוציאין ממנו בדיינים ע"ש ולפ"ז שפיר ניחא הא דרב הונא כיון דאף אם לא יהי' הנגזל גמר ומקני לא יהי' בידו שוב להוציא מיד הגזלן וישתקע הגזילה ביד הגזלן כיון דנתן דמים ולהכי אמרינן נמי דאגב אונסא גמר ומקני ואף דלעיל בסי' כ"ו הבאתי דברי המחנה אפרים הנ"ל והארכתי שם לתמוה עליו במה שהחליט לומר דגם בלא אמר רוצה אני אינו יכול להוציא ממנו בדיינים אלא כל שלא אמר רוצה אני מוציאין ממנו מ"מ י"ל כיון דמה"ת בודאי אין להוציא ממנו ורק מדרבנן מוציאין אותו אפשר לומר דז"א אלא כשלא אמר רוצה אני דעכ"פ גם מה"ת לא קנה החפץ שיהא מקרי שלו כמו שבארתי למעלה. ולהכי תיקנו חז"ל דמוציאין אותו ממנו אבל אם אמר רוצה אני דעכ"פ מהני האי סברא דאגב אנסי' גמר ומקני שיקנה מה"ת לגוף החפץ שיחשב נמי שלו גם חז"ל לא תיקנו בהכי ודו"ק. אבל אכתי קשה דלפ"ז מאי פריך הגמ' מגיטי נשים דנימא ג"כ אגב אונסי' גמר ומגרש הא בגיטי נשים אם נימא דלא גמר ומגרש ואין הגט כשר שוב לא יכפוהו כלל לגרש דאין תועלת בהכפי' וכיון שכן הסברא נוטה דלא גמר ומגרש ומחמת זה יסתלק האונס וזה הוא תמי' רבתי.

והנראה בזה לדעתי דהענין כך הוא דהנה כל אלו דאמרינן בהו שכופין אותו להוציא הוא מצד תקנת חז"ל דמדאורייתא לא מצינו שיהי' על הבעל חיוב לגרש את אשתו וכ"ש שאין כופין אותו לגרש וכן אמרי' בכתובות דף ע"ז ע"א בשלמא לר"א דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ע"ש היטב. ועיין תוס' זבחים דף ב' ד"ה סתם רק חז"ל ראו לתקן בכגון אלו שאינן ראוי' לשבת עם נשיהם שהמה מחוייבים לגרשם. וגם לכוף אותם על כך וכיון שהדבר הוא מצד תקנת חכז"ל הי' כח ביד חכמים לתקן לכוף לגרש אף בלא אמירתו רוצה אני וכמו דאמרי' בעלמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' ואך חכז"ל לא רצו לתקן ע"ז האופן ונצטרך תמיד להפקיע הקידושין התקינו לכופו עד שיאמר רוצה אני דאז אמרי' דאגב אונסא גמר ומגרש וכיון דאם הי' נימא דלא גמר ומגרש נמי הי' מתקנו חז"ל לכוף אותו שוב הוא באמת גמר ומגרש דוגמא לזה כ' הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ל"ג גבי הא דאמרינן כל דמקדש אדעתיהו דרבנן מקדש כו' וז"ל אלא דאכתי קשי' ליה האיך א"א חייבת מיתה כו'. ועוד א"כ יכולין ממזרים ליטהר כו' ולפיכך הי' מפרש הוא ז"ל אפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' כלומר אם הי' מבטלו הי' חכמים מפקיעין את הקידושין ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהי' בעילתו בעילת זנות עכ"ל כן י"ל הכא דשפיר תקנו חז"ל שיאמר רוצה אני בכדי שלא יצטרך לבוא לידי הפקעת קידושין ודו"ק היטב כי בזה מיושב כל הסוגיא על נכון:

א מה שהקשה התוס' ז"ל שם לפי מה שפירש הר"י ז"ל דגבי גט חשיב כמו תלוהו וזבין משום שהבעל נפטר משאר כסות ועונה א"כ גט מעושה שלא כדין אמאי פסול נימא דאגב אונסא גמר ומגרש:

ב מה שתמהו בתוס' וכל הקדמונים ז"ל מאי משני הגמרא התם כדרב משרשי' הא בגיטין מסקינן דרב משרשי' בדותא הוא. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דגבי גט שלא כדין דעלמא שכופין אותו לגרש ל"ש לומר דמחמת אונס גמר ומגרש דאדרבה אם נימא דלא הוי גט שוב לא יכפוהו כלל ויסתלק האונס רק כדין הוא שכופין מצד תקנת חז"ל אבל שלא כדין לא מהני הכפי' ואינו גמר ומגרש והגמרא פריך מברייתא דל"ל שיאמרו עשה מה שישראל אומרים לך בלא זה יהא כשר כיון דגוף הכפי' הוי כדין ואם אין יד ישראל תקיפה שיכוף אותו ע"י ב"ד של ישראל מאי איכפת לן אם נתקן שרשאין לכופו ג"כ ע"י עכו"ם ונימא נמי דגמר ומגרש. ומשני כדרב משרשי' והכי פירושו מטעמא דר"מ כדי שלא יהא כל או"א הולכת ותולה עצמה ביד נכרים לא תקנו חכז"ל לכוף אותו ע"י עכו"ם אלא אם כן בדרך זה שיאמרו עשה מה שישראל אומרים לך וכיון דחז"ל לא תקנו כן שוב לא הוי גט מדאורייתא דלא גמר ומגרש וממילא יסתלק האונס דלא יכופו אותו כלל וכוונת הש"ס רק כטעמא דר"מ אבל לא כהלכתו דסבר דבאמת ע"י עכו"ם נמי כשר מה"ת דזהו בדותא כמו דמסקינן בגיטין ודו"ק.

מעתה לפי מה שכתבנו בנשבע לגרש כיון שמצד הדין אינו מחויב כלל לגרש וליכא בזה תקנת חז"ל ל"ש לומר דכיון שהוא מחויב מחמת השבועה גמר ומגרש כמו גט מעושה כדין דהכא י"ל איפכא דלא גמר ומגרש ובזה יהי' נסתלק האונס דכיון דהוא אינו רשאי לגרש שוב אינו עובר כלל על השבועה דחשיב אנוס. אך לכאורה יש לפקפק ע"ז דהא אם נימא דמחמת השבועה אין בידו לגרש חשיב השבועה שבועת שוא וכן ראיתי שהובא בשם מהרח"ש שהקשה אהא דאיתא בב"י דטוב להתיר השבועה הא כיון שאינו יכול לגרש אם כן השבועה היתה שבועת שוא ולא שייך בזה התרה עיין שם. ולפי זה לכאורה גם בנשבע לגרש אפשר לומר נמי דגמר ומגרש כי היכי דלא להוי שבועתו שבועת שוא. אך באמת דברי מהרח"ש אינם מובנים דפשיטא דאם באמת אינו מתחרט כלל והוא מגרשה בלב שלם ולא נשתנה רצונו מכמות שהי' בשעה שנשבע הגט הוא כשר ולא איכפת לן כלל שבועתו וכי משום שנשבע מגרע גרע רק אנן הוא דחיישינן דילמא הוא נתחרט ומגרש רק מחמת השבועה ואז הוא חשוב אנוס. אבל מ"מ לא הוי השבועה שביעת שוא וכן מצאתי לס' אחד מהאחרונים שכתב ג"כ לדחות דברי מהרח"ש הנ"ל.

והנה הרב ב"י ז"ל בסי' קל"ד הביא תשו' הר"ר מימון מנואר שנשאל על ראובן שחייב עצמו בקנס אם יחזיר את אשתו ולא יגרשנה והשיב דאין זה חשוב אונס שהוא מחויב את עצמו בדבר שרוצה לעשות אין זה כפי' וגבי מוציא ש"ר אמרינן בגיטין דף מ"ו באומר יאסר כל הפירות שבעולם עלי אם לא אגרשיך ומה שכתבו רבותינו הצרפתים דאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו מקודם ס"ל דמתני' דקונם כיון שתלה נדרו בדבר אחר אין זה אנוס אבל נשבע לגרש דומה לאונס שתלה הגט בשבועתו ע"ש:

והנה הרמ"א ז"ל כתב בהגהותיו בשם הרשב"א ז"ל דיש מחמירין אף במי שקיבל ליתן קנס ולפ"ז קשה מסוגיא דגיטין הנ"ל דהא הכא נמי תלה בדבר אחר אולם לדברינו שפיר ניחא דבמחייב עצמו בקנס אם נימא דאף שהביא על עצמו חשוב אונס וא"כ הוי גט מעושה ופסול וכיון דמצד הדין אין בידו לגרש גם הקנס אינו חייב כלל לשלם דהא העיכוב אינו מחמתו ועיי' בס' תו"ג סי' קל"ד שהחליט ג"כ הכי וזה נכון. וכיון שבזה נסתלק האונס ל"ש לומר דאגב אונסא גמר ומגרש אבל מתני' דגיטין שאמר קונם פירות עולם עלי אם לא אגרשיך דאף אם הי' אמרינן דאינו יכול לגרש נאסר בכל פירות שבעולם דאף שאין בידו לקיים התנאי ג"כ חל נדרו דהא קיי"ל דמתנה על דבר שא"א לקיימו תנאי בטל ומעשה קיים וכיון דבכל גוונא יהי' אסור בכל פירות שבעולם אם לא יגרש שוב אמרינן דאגב אונסא גמר ומגרש.

ודע דלפ"ז צ"ל דהרשב"א ז"ל סובר כשיטת הר"י ז"ל דבל גט אשה חשיב כמו תלוהו וזבין משום שהבעל נפטר משאר כסות ועונה דאל"ה קשה סוגיא דגיטין כנ"ל והבן:

והנה בנשבע לגרש יש עוד בה שלישי' והוא דעת רבינו יאודה בן הרא"ש ז"ל שסובר שמלבד שאפי' אם הוא מתחרט בפירוש וגילה דעתו שמגרש רק מחמת שבועתו שהגט כשר אלא אפי' אם הוא אינו רוצה לגרש ורוצה לעבור על השבועה יש לכוף אותו לגרש כדי שלא יעבור על השבועה עיין בב"י סי' קנ"ד והנה לכאורה יש לתמוה דעה יענה על סוגיא דב"ב הנ"ל שהגמרא מביא ראי' לר"ה מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ה"ל לרצונו כו' ומאי ראי' הא התם הביא האונס על עצמו דהא מעצמו נדר להביא עולה ולהכי שפיר כופין אותו לקיים את נדרו או נדבתו ואין זה חשיב אונס ומאי ראי' הוא לרב הונא והיא תמוה עצומה.

והנראה ליישב דר"י בן הרא"ש ז"ל ודעימי' סוברים דכל שהביא האונס על עצמו לא חשוב אנוס ומשו"ה בנשבע לגרש כופין אותו ולשיטתם נראה דלא בעינן כמי שיאמר רוצה אני וכן משמע מתשו' הר' מימין מנואר הנ"ל שמביא ראי' דאונס שהביא על עצמו ל"ח אונס מפרק מי שאחזו דע"מ שתתני לי מאתים זוז נתנה בע"כ מגורשת והתם אפי' עומד וצווח מהני וא"כ גם באונס שהביא על עצמו לא בעינן נמי שיאמר רוצה אני ולפ"ז לשיטתם הא דבעינן גבי קרבן שיאמר רוצה אני צ"ל דבאמת אינו אלא גזירת הכתוב דהקרבת הקרבן צריך דוקא שיהי' לרצונו ומעתה שפיר הוכיח הגמרא מזה סייעתא לר"ה שכל שכופין אותו שיאמר רוצה אני חשיב רצון דליכא למימר דמשו"ה חשיב רצון מפני שהוא בעצמו נדר מתחלה להביא עולה דאי משום זה לא הוי בעינן כלל שיאמר רוצה אני אע"כ דמשום דאמר רוצה אני הוא חשיב רצון גמור גם בשעת הקרבה ודו"ק:

והנה בגוף הדבר באונס שהביא ע"ע אי חשיב אונס יש להביא ראי' לפעד"נ משבת דף ד' ע"א דבעי התם רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור מהו. התירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה או לא והקשו התוס' ד"ה קודם וז"ל וא"ת מאי בעי' הוא זו אם התירו לו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס"פ האשה ערל הזאה איזמל העמידו דבריהם במקום כרת הואיל ורבנן היא דאסרי לי' למיעבד פסח עכ"ל ע"ש. והא הכא בהדביק פת שהוא ידע מקודם שאח"כ לא יהי' מניחין לרדותה והוא הדביק את הפת הא הכניס את עצמו לתוך האונס ומ"מ פטרינן לי' מסקילה דחשבינן לי' לאנוס אלמא בכל כה"ג אזלינן בתר השתא והיא ראי' נכונה לדעתי:

אולם לעומת זה יש להביא ראי' להיפך דאונס שבא לאדם ע"י עצמו ל"ח אונס מהא דאמרי' בקדושין דף נ"ט ע"א לא בא אחר וקידשה וחזרה בה ר"י אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דיבור ור"ל אמר אינו חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור ופריך התם ר"י לר"ל ממתניתין דהשולח גט לאשתו והגיע לשליח וא"ל גט שנתתיו לך בטל הוא הרי זה בטל והא נתינת גט לשליח כנתינת מעות ליד אשה דמיא וקתני הרי זה בטל ע"ש ואם נימא דאונס שבא לאדם ע"י עצמו חשיב אונס קשה מאי קושיא הוא הא י"ל דשאני התם דנהי דאין ביד הבעל לבטל את השליח מ"מ איך יכול השליח ליתן את הגט בע"כ של הבעל הא חשיב גט מעושה כיון שהבעל עומד וצוח שאינו חפץ בזה וכן קשה אלישנא בתרא דר"י ור"ל פליגי אם היא נתנה לשליח לקדשה וחזרה בה דסבר ר"ל דאינה חוזרת ויכול השליח לקדשה בע"כ דאמאי לא נימא דחשיב אונס אלא עכצ"ל דמחמת טענת אונס א"א לבטל הקידושין או הגירושין דכיון דזה נעשה שליח עפ"י הבעלים והמה בעצמם המשיכו להאונס אע"פ שאח"כ נתחרטו ל"ח אונס. והנה לדעת התוס' דבפני השליח גם ר"ל מודה דשפיר מבטל לי' לשליח או לפי מה דאיתא בירושלמי דבפני ב"ד שפיר מבטל יש לדחות ראי' זו דאפשר לומר דמשו"ה ל"ח אונס דהא בידו לבטל בפני השליח או בפני ב"ד אבל מ"מ לדעת רש"י ז"ל דאינו יכול לבטל כלל הוא ראי' אלימתא וגם לדעת התוס' משכחת ג"כ שיחשב אונס דלא אפשר ליה לבטל באופן הנ"ל אלא לבטל סתמא כגון שהוא רחוק משליח וגם מב"ד וע"מ פשיטא דאין חילוק כלל לר"ל והביטול לא מהני ובכה"ג הא חשיב אונס ויש עוד לדבר בזה אך לא הבאתי הדברים בכור הבחינה ועיין בס' פנ"י שם.

עוד יש לעורר בזה מש"ס דכתובות דף נ"ב ע"ב דאמר רבא התם כל שתחילתו באונס וסופו ברצון פטור מ"ט יצר אלבשה ע"ש והקשה בס' פנ"י מהא דקיי"ל כר' אליעזר דחייב על כל כח וכח אמאי לא נימא ג"כ דיצר אלבשה ותירץ הוא ז"ל דשאני התם דהוא גרם האונס לעצמו וכ' עוד דמכאן ראי' לשיטת רבינו שמחה דאם נתיחדה מקודם ואח"כ אנסה דאסורה על בעלה משום שהיא גרמה להאונס ע"ש. ואף שבאמת ראייתו לשיטת ר"ש אינו מוכרח כלל דכגון זה לא חשיב שהיא הביאה אה האונס דנהי דהיא מסרה את עצמה להתיחד עמו אבל מ"מ לא היתה יודעת שיאנס אותה וביותר דבריו תמוהים שבאמת גם רבינו שמחה בעצמו לא אמר אלא שהיא שוב אינה נאמנת לומר נאנסתי כיון שנתייחדה מרצונה אבל אם נתבררה שנאנסה אדרבה משמע מדבריו שהוא מותרת לבעלה עיין בהגהת א"ע סימן ך' ובמרדכי פרק ב' דכתובות ע"ש אבל מ"מ שפתיו ברור מזללו מהא דר"א דמחייב על כל כח וכח דכל שהביא האונס על עצמו ליכא טענת אונס וה"ה ממילא נמי לגבי גט כה"ג ל"ח אונס.

איברא דלפע"ד נראה דמימרא דרבא מיירי שלא נסתלק האונס מתחלה ועד סוף ואף אם היא לא היתה נתרצית לבסוף הי' הבועל מאנס אותה בלי רצונה לכן אמרינן דאע"פ שגם היא נתרצית לבסוף פטורה משום דיצר אלבשה וזהו מאי דקאמר הש"ס אפי' היא אומרת הניחו לו כו' אבל בכה"ג שהמאנס לא הי' מאנס אותה יותר רק היא נתרצית מעצמה לא שייך לפוטרה מחמת יצר אלבשה. ובזה ניחא ג"כ מה שמקשה הגאון בעל הפלאה מסוגיא דשבועות דף י"ח דאמרי' התם הי' משמש עם הטמאה וא"ל נטמאתי ע"ש. ואח"כ מצאתי שכתב כן הגאון מליסא בס' בית יעקב והנאתי שכוונתי לדעתו הגדולה ע"ש.

אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי הא ממימרא דרבא דכל שתחילתו באונס וסופו ברצון חשיב אונס משום דאמרי' דיצר אלבשה שמעינן דכל שהרצון נעשה על ידי האונס לא חשיב רצון משום דע"י האונס נתהוה הרצון ואזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי אמרינן התם בב"ב דסברא הוא דאגב אונסא גמר ומקנה נהי נמי דגמר ומקני לבסוף מ"מ נימא כיון דכל עיקר הסיבה שהיא גמר ומקנה הוא רק מחמת האונס דמעיקרא ל"ח רצין והוי כאונס וכמו דאמרינן התם ולדעתי זה דבר אשר ראוי להתבונן ע"ז, ואף שכתב הרשב"ם בסוגיא דב"ב בפרדיסא דרבא לא ס"ל כרב הונא מ"מ פשיטא דלא תליא זה בזה דהא אנן קיי"ל כר"ה ופסקינן ג"כ כרבא דתחילתו באונס וסופו ברצון פטור.

והנראה לי בזה ליישב דהא אנן קיי"ל דברים שבלב אינם דברים רק בתלוהו וזבין אף דאמר רוצה אני ל"ח דברים שבלב כיון דידוע שאנסוהו על כך שיאמר רוצה אני וכל שהדבר ידוע לכל לא הוי דברים שבלב כמו שמבואר בתוס' בכמה מקומות ובשאר הקדמונים ואף דפעמים יש באדם שמשנה דעתו ורצונו ממה שהי' מקדם ובן אדם ויתנחם ורוצה אח"כ מה שלא רצה מקודם מ"מ בלי ראי' אין לנו לומר שהוא מתחרט אבל כיון דאמרינן דסברא הוא דאגב אונסא גמר ומקנה וידעינן בודאי שנשתנה דעתו ממה שהי' שוב אמרינן דלמא הוא רצון גמור ואף בלא האונס הי' מעצמו מתחרט על מה שלא רצה מקודם וכיון שיש רק לספק בזה שוב לא איכפת לן מה שבדעתו באמת דהא הוי דברים שבלב.

ובזה מיושב סוגיא דקידושין דף נ' ע"א דאמרינן התם דדברים שבלב לא הוי דברים מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו ומסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים ודלמא בלבי' לא ניחא לי' אלא ש"מ דדברים שבלב אינם דברים. ודחי דש"ה דניחא ליה בכפרה ובסיפא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. והקשה הרשב"א ז"ל דל"ל הני טעמא תיפוק לי' דהא אנן קיי"ל כרב הונא דאמרי' אגב אונסא גמר ומקנה ולפי האמור ניחא דרב הונא לא קאמר רק לפי המסקנא דהתם דדברים שבלב אינם דברים. אבל להס"ד דהתם דהוי דברים לא מהני האי טעמא דאגב אונסא גמר ומקנה דאכתי ניחוש דלמא בלבי' לא ניחא באמת ורק מחמת האונס גמר ומקנה וזה לא מהני דלא חשיב רצון גמור כמו דאמרי' בש"ס בכתובות דתחילתו באונס וסופו ברצון פטור ודו"ק.

נחזור עתה לענין שלפנינו כיון דדעת רוב גדולי הקדמונים דכל שלא גלה דעתו בשעת סידור הגט שהוא מגרש מחמת השבועה או הקנס הגט כשר ע' בס' דברי אמת קונטרס י"א בעניני גיטין וכן פסק הרמ"א ז"ל ובעובדא דידן הלא אדרבה שאל אותו הרב המסדר אולי נשבע ליתן גט או יש לו אונס אחר שמגרש מחמתו והוא השיב לא א"כ פשיטא שהגט כשר. הנראה לפע"ד כתבתי ומד' אבקש עזר להאיר עיני בתורתו הק'.

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה