אור ברסלב
מצפה אריה סימן לט

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן לט

סימן לח

לגדול אחר

במכתבי הקודם למכת"ה בשולי המכתב הערותי בתוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה אין צריך במה שכתבו שם דהכא משמע דלקי אשהי' כו' וקשה דבפרק בתרא דמכות דף כ"א תנן הי' לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כאו"א ואמר רב ביבי לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בתוך אונקלי שלו רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי פושט ולובש חייב מכלל דרב ביבי לא מחייב אשהי'. וכתבו שם אי נמי דרב ביבי לא לקי אשהי' משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אי נמי מיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עלי' התם וחשיב שהי' מעשה כיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה ע"כ ע"ש. וע"ז הקשיתי דהא לענין חיוב קרבן נמי בעינן מעשה כדאמרי' בסנהדרין דף כ"ה יצא עדים זוממין שאין בהם מעשה ובהדיא תנן לעיל במתניתין נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב אלמא בהדיא דחייב קרבן אשהי' וע"כ משום דחשבינן לי' למעשה כיון דתחילת הכניסה הי' ע"י מעשה ומאי שנא דלענין חיוב מלקות סבר רב ביבי דלא מצרפין מעשה הכניסה או הלבישה דיחשב לאו שיש בו מעשה ללקות עלי'. וע"ז כתב מעכ"ת דמתניתין הא מיירי שנטמא בשוגג דאם טימא עצמו במזיד מבעי' לי' התם לרב אשי אי צריך שהי' או לא וכיון דמיירי שנטמא בשוגג שפיר י"ל ולחלק דלענין קרבן דחייב אשוגג נוכל לצרף גם מעשה הטומאה שיחשב אח"כ השהי' שגגת מעשה אבל אם שהה במזיד לא נוכל לצרף מעשה הטומאה שנעשה בשוגג לענין חיוב מלקות שיחשב אח"כ השהי' לאו שיש בו מעשה. גם אתי הי' סברא זו אך לא נח לי בזה. ומטעם חדא דלפ"ז צריכים אנו לומר דמתניתין דקתני חייב מיירי דוקא לרב ביבי שנטמא ע"י מעשה כגון דנגע הוא בהשרץ אבל אם השרץ נגע בו והוא לא עשה כלים פטור אשהי' ג"כ מקרבן וזה הוא דבר שא"א כלל דא"כ הי' לו למתניתין לפרש ולא לסתום. ועוד דכן הי' אפשר לומר אליבא דר' ישמעאל דסבר התם דלא בעינן ידיעה בתחלה דלדידי' שפיר י"ל דמעשה הטומאה בעצמה חשיב מעשה לגבי קרבן אבל לר"ע דסבר דבעי' ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתיים איך מצרפין מעשה הטומאה שהי' קודם הידיעה שבתחלה על השהי' שהי' אחר הידיעה דע"ז הוא החיוב קרבן אע"כ דהשהי' בעצמה חשיב מעשה כיון דבא ע"י כניסה ראשונה ואין חילוק כלל באם נטמא ע"י מעשה או שלא ע"י מעשה כגון דנגע בו שרץ וזה ברור לדעתי. ומ"ש מעכ"ת שאולי יש לחלק בין חטאת קבוע לקרבן עולה ויורד צדקו דברי' בזה ויש להביא סעד מהא דקיי"ל בשבועות דף כ"א דאוכל ולא אוכל דבשוגג חייב קרבן עולה ויורד ובמזיד הוא פטור ממלקות דהוי לאו שאין בו מעשה אך יש לדחות דשאני שבועת ביטוי דהוי גזירת הכתוב דהא אכלתי ולא אכלתי לוקין אף דהוי לאו שאין בו מעשה כדאמרי' חוץ מנשבע ומימר.

אך גוף דברי התוס' לא זכיתי להבין דמנין להם לומר דהא דסבר רב ביבי דלא לקי אשהי' לחודי' משום דהוי לאו שאב"מ דילמא היינו טעמא דרב ביבי דכיון דכתיב גבי כלאים לא תלבש שעטנז גם ובגד כלאים לא יעלה עליך אהעלאה ולבישה הוא דחייב אבל בשהי' לחודא סבר רב ביבי דליכא איסור מלקות כלל דבשלמא גבי טומאה דאתרבי לן מקרא דאפי' נטמא בעזרה חייב כדאמרי' לעיל שפיר חייב נמי אשהי' לחודיה דהא טומאת פנים לא הוי רק שהי' ובזה י"ל דמודה ר' ביבי דחייב מלקות דחשיב לאו שיש בו מעשה כיון דתחילת הכניסה הי' ע"י מעשה. וגבי כלאים נמי אלו הוי כתיב ובגד כלאים לא יהי' עליך שפיר הוי חייב נמי אשהי' מלקות דהי' מצרפין מעשה הלבישה שיחשב מעשה אבל כיון דכתיב רק העלאה ולבישה איכא למימר דליכא איסור מלקות אשהי'. הגע עצמך דהתורה אמרה לא תגזול לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מי נימא דחייב על כל שעה ושעה שהי' יכול להחזירו. וכל איסורי ביאה דפליגי ר"א ורבנן דרבנן מחייבי על כל ביאה וביאה ור"א סבר על כל כח וכח אבל בשהי' בלא כח אינו חייב לכ"ע ובמקיים כלאי הכרם סבור ר"ע דלוקה ופליגי רבנן עליה ובמכות דף כ"א ע"ב פריך הגמרא מאי טעמא דר"ע ואדרבה דרב אשי הוא דחידש לן דגבי שעטנז חייב נמי אשהי' כדי פשיטה ולבישה ומסתמא הי' לו ע"ז קבלה מרבותיו אבל להקשות אדרב ביבי מנ"ל וצע"ג לדעתי:

עוד איכא למירמא אחריתי עלה הא דכתבו דלרב ביבי לא לקי אשהי' דהוי לאו שאב"מ לפי מה דמשמע מהתוס' דלעיל ד"ה תניהו ענין. דקרא וישלחו מן המחנה מיירי רק כשניטמא בפנים שכתבו וז"ל דלא יטמאו משמע שנטמא בפנים דהא כתיב וישלחו מן המחנה עכ"ל ומדבריהם אלו משמע דסבירא להו דעשה דוישלחו מן המחנה אינו אלא כשנטמא בפנים או שעבר ונכנס למקדש כשהי' טמא דהוא מוזהר לצאת אבל כשנטמא בחוץ ליכא אלא לא תעשה אביאה ראשונה אבל עשה דוישלחו מן המחנה ליכא בזה דאי לא עייל היכי מצי נפיק. וכ"כ בהדיא בחידושי הר"ן ז"ל וז"ל ואין חייבין על עשה ול"ת שבמקדש בכה"ג מתפרש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינן בי' וישלחו מן המחנה ל"ת ולא יטמאו את מחניהם ואין חייבין על ל"ת גרידא שבקודש דהיינו כשנטמא בחוץ ואזהרתי' מולא יטמאו את מחניהם אבל אין עמו עשה עכ"ל ע"ש:

והנה במכות דף י"ד ע"ב אמר ר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו ואמר רבה כתיבה ותנינא כתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם. ותנינא הבא אל המקדש טמא ע"ש ואם נימא כמו שכתבו התוס' דלרב ביבי כשניטמא בפנים ליכא מלקות איך יתפרש לדידי' מתני' דהבא אל המקדש לוקה דבמאי מיירי הכא אי בטומאת פנים הא לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה ואי כשנטמא בחוץ אמאי לקי הא הוי לאו הניתק לעשה ולא לאו שקדמו עשה לפי מה שהקשו התוס' שם במכות תימא והא לאו דגזילה שקדמו עשה ואין לוקין וי"ל דשאני לאו דגזילה שאין לקיום העשה אלא לאחר שגזלה הלכך לאו שניתק מעליו הוא אבל קדמו דהכא היינו דשייך העשה קודם עבירת הלאו ע"ש ולפ"ז אם נימא דבטומאת חוץ ליכא עשה דוישלחו אכניסה ראשונה א"כ עשה דוישלחו אינו אלא לאחר שנכנס ועבר על הלאו א"כ חשיב לאו הניתק לדעתם ז"ל והיא קושיא עצומה:

אמנם מה שיש לי לעורר אדברי הר"ן ז"ל וכדמשמע הכי מהתוס' דשבועות דהעשה דוישלחו אינו אלא כשהוא כבר במקדש אבל אכניסה ראשונה ליכא אלא ל"ת דלא יטמאו א"כ מאי קאמר רבה דמתניתין הבא אל המקדש הוי סייעתא לר"י דלוקין על לאו שקדמו עשה הא בלאו הניתק נמי לוקין כה"ג היכי דהלאו כולל יותר מן העשה וכמו שנודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל דתמורה לא חשיב לאו הניתק משום דצבור אין תמורתן תמורה והכא נמי הלאו כולל יותר דהלאו הוא בין אטומאת חוץ ובין אטומאת פנים והעשה אינה אלא כשנטמא בפנים והלאו כולל יותר מהעשה וצ"ע והנני חותם באהבה ונוטה אליו כנהר שלום:

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה