מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן לח
בפסחים דף פ"ח ע"ב פריך הש"ס אברייתא דה' שנתערבו עורות פסחיהן כולן יוצאות לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני והא איכא חד דלא נפק ומשני משום דלא אפשר דהיכי לעביד נייתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה נייתי כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנויו. ופריך ונייתי ומתני אם פסח הוא שפיר ואי לאו פסח הוא להוי שלמים. ומשני משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלו לי' ולייתי כהן בהדייהו האי כהן ה"ד אי דעביד פסח דילמא פסח נאכל שלא למנויו ואי דלא עביד פסח דילמא לאו פסח הוא ולא עביד פסח ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל חמשה שנתערבו עורות פסחיהן כו' כולם יוצאים לבית השרפה ואם נתערבו קודם זריקה חייבים לעשות פסח שני ואם לאחר זריקה פטורין גם מפסח שני משום דלא אפשר דאם לייתי כל חד וחד פסח ונמצא דאם פסח הראשון כשר הי' מביא חולין לעזרה ואם נמנו כולם על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחויב לו וזה כנשחט שלא למנוייו ע"ש סוף דבריו. והנה יש לתמוה מדוע שינה הרמב"ם ז"ל מהגמרא דהא בהגמרא נאמר דילמא פסח הוא ונאכל שלא למנויו ומדוע דקדק הרמב"ם דהחסרון הוא בהשחיטה שנשחטו שלא למנוייו ולא מצאתי מי שעמד בזה:
ולכאורה יש ליישב לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו דלמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא האיך ממנין לקטן על הפסח הא חשיב שלא למנוייו וקטן אוכל נבילות הוא ותירץ דאיסור פסח שלא למנוייו הוא רק לאלו שמחוייבים בפסח אבל קטן דלאו בר מנוי הוא מותר אף דהוי שלא למנוייו. והתוס' שם הוסיפו ראי' לזה וז"ל דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוי אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול הימנו ולא חשיב שלא למנוייו וכן בקטנים ע"ש. ולכאורה יש להקשות מש"ס הנ"ל דאמרי' נמצא פסח נאכל שלא למנוייו והא הכא כיון דאלו כבר יצאו ידי חובת פסח א"כ ליתנהו שוב במצות תכוסו ונימא דליכא איסור אכילת שלא למנוייו וי"ל דמחמת זה נטה הרמב"ם ז"ל ממה דגרסינן נמצא נאכל שלא למנוייו דסבירא ליה ג"כ כדעת הר"ן והתוס' ז"ל ומש"ה פירש שהחשש הוא שנשחט שלא למנוייו אבל זה דוחק. דהא בפסחים דף צ"א מרבינן ליה לנשים מקרא במכסת נפשות דאע"ג דפטורים מ"מ עושין אותן טפילה לאחרים. וצ"ל להתוס' והר"ן ז"ל דכמו דמרבינן נשים כן יש לנו לרבות גם קטנים דעושין אותו טפילה לאחרים ולפ"ז אין לדעות כלל זה שכבר יצאו ידי חובתו לנשים וקטנים.
עוד אפשר לומר ביישוב דברי הרמב"ם שתפס עיקר החשש בהשחיטה ולא באכילה דלעיל קאמר אביי לא שנו אלא לאחר זריקה אבל לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני דכי איזרק דם לא הוי חזי' לאכילה וקאמר הש"ס מאן דמתני אמתניתין כ"ש אברייתא ומאן דמתני אברייתא אבל אמתניתין לא דקמי שמיא גליא ופירש"י ז"ל דקמי שמיא גלי' איזה בעלים של כל אחד והדם ניתן לזריקה שהרי אין כאן פסול קרבן וכן כתבו בתוס'. ויש להקשות לפ"ז מאי פריך נמצא נאכל שלא למנוייו הא שפיר מצי לאתויי וימנו עלי' גם אחרים שלא עשו פסח והחבורה שנתערבו פסחיהם לא יאכלו הימנו רק האחרים יאכלו דהא אכילת פסחים לא מעכבי ורק דבעינן שיהי' עכ"פ ראוי לאכילה אם כן הכא מקרי שפיר ראוי לאכילה לזה שפסחו הי' בעל מום דקמי שמי' גלי'. ולומר דהגמרא קאמר הכי ללישנא קמא הוי לי' למפרך תינח ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמתני אברייתא מא"ל וזה באמת צריך עיון ולהכי אפשר לומר דמחמת זה כתב הרמב"ם ז"ל דעיקר החסרון הוא בזה שהפסח נשחט שלא למנוייו ובכוונת השחיטה לא שייך לומר דקמי שמיא גליא כיון שעכ"פ אלו אינם רשאים לאוכלו א"כ כוונת השחיטה הוא ע"מ שלא לאוכלו משא"כ במתניתין שהשחיטה הי' כהלכתה והבן.
אמנם באמת ביותר יש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל הפלא ופלא בגוף הטעם שכתב דנמצא נשחט שלא למנוייו דהא כיון דאיכא ממ"נ חד דלא נפק והוא מחויב בפסח א"כ חשיב השחיטה למנוייו ושלא למנוייו דתנן בהדיא בפסחים דף ס"א ע"א דכשר וליכא מאן דפליג אהא וזה הוא לכאורה תמי' רבתי:
והנראה לפע"ד דהנה לעיל בפ' תמיד נשחט דף ס"ב איתא א"ל רבי מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו וא"ל הואיל וצורבא מרבנן את תא ואימא לך לשמו ושלא לשמו פסול בגופו לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסול בגופו. לשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר אסורו כו' ופירש"י ז"ל בלשון אחר וז"ל א"נ אפשר לברר אם אמת מחשבתו כגון יאכילנו כולו לראוין ונמצא מחשבתו בטלה למפרע ולשאינו ראויין יחזיר דמיהם וכך שמעתי ע"כ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מהל' ק"פ וז"ל שחט למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול למנויו ושלא למנויו כשר שאלו הראוין יאכלו כהלכה והאחרים כאלו לא חישב עליהן ע"כ שמעינן מינה דהעיקר הוא מה דכשר לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו אינו אלא משום דבאמת לא מהני מחשבתו דידיה שמחשב לזה כיון דזה אינו יכול לצאת בפסח זה רק דווקא היכי דשחיט אלא שלא לאוכליו או שלא למנויו דשחט את הפסח שלא לשם אכילה אבל כל היכי דאיכא מקצת אוכלין מחשבתו אינו מועיל כלום ונתבטל מאליו. מעתה הכא כיון שאינו יודע מי הוא הכשר ומי הפסול ובמחשבתו כולם שווים וכאו"א תליא בחבירו ולא אפשר לומר דבטל מחשבתו דהא איכא חד דלא נפק וצריך לצאת בפסח זה וכיון דלא ידעינן הי מינייהו לא בטל מחשבתו כלל וכיון דלא אפסר לבטל מחשבתו גם באוכליו ושלא לאוכליו כו' ג"כ פסול ודו"ק היטב:
ובזה אמרתי ליישב קושיות התוס' שם בהא דאמרינן התם האי כהן היכי דמי אי דעביד פסח דלמא פסח הוא כו' ואי דלא עביד פסח דלמא שלמים הוא ולא עביד פסח. והקשה בתוס' וז"ל וא"ת וליתי כהן קטן וי"ל דבלא"ה פריך שפיר עכ"ל. והנה לדעתי צריך לפרש קושית התוס' רק למ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא דלע"ד דאורייתא מאי מעליותא דכהן קטן לפי מה שהקשו התוס' לעיל דף פ"ח ע"א דאמרי' התם שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"ת והיאך מאכיל פסח לשלא למנויו ונהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לספות לו בידים אסור ואומר ר"י דהתם ילפינן מלא תאכלו דומיא דשרצים אבל בכה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי ע"ש חזינן דדעת התוס' הכא דקטן חשיב שלא למנויו ולא כדעת התוס' והר"ן בנדרים שהבאתי למעלה ומעתה אף בכהן קטן מצינו למיפרך אי דלא עביד פסח דילמא לאו פסח הוא ואביו מחויב מדאורייתא לעשות עבורו פסח ואי דעביד פסח דלמא פסח הוא נמצא נאכל שלא למנויו ובזה ליכא חינוך מצוה כיון דכבר עביד פסח וגם בגדול אסור. אלא ע"כ צ"ל דכוונת התוס' אי נימא דשה לבית אבות לאו דאורייתא כמו דקי"ל באמת לפי המסקנא הכי וכיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא קטן חשיב שלא למנויו כמו שנתבאר ואם ממנה גם הקטן על הפסח נמצא ששוחט למנויו ושלא למנוי' וכיון שכאן אי אפשר לומר שנתבטל מחשבתו ויאכילנו כולו לראוין דהא איכא חזה ושוק דלא מצי אכלי' ליה רק לכהן קטן וכל דלא אפשר לומר דנתבטל מחשבתו הפסח פסול כמו שביארתי ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד.
והנה ראיתי להכו"פ בסי' ק"א שכתב ליישב קושית התוס' הנ"ל דא"א להביא גם קטן דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ע"ש ולא ידעתי להלום כוונתו דהא קושית התוס' יש לפרש למ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא דליתי כהן קטן דלא עביד פסח וממ"נ מותר דאי פסח הוא מותר משום חנוך מצוה ואי הוי שלמים ג"כ לא איכפת לן דאינו מחויב בפסח כלל מדאורייתא וכמ"ש. ונראה דבמחכ"ת אישתמיטתי' ליה להגאון ז"ל דברי התוס' דלמעלה וכן נראה שאשתמיטתי' ג"כ להגאון רע"א ז"ל בספרו דו"ח מערכה ח' שהביא דברי המג"א דמשום חינוך מצוה מותר לספות לקטן אף בידים והוא ז"ל חולק עלי' עיין בדבריו שנראה שהוא סבר שהמג"א הוציא דין זה מהתוס' דהכא שהקשו וליתי כהן קטן וזה אינו כי המג"א ז"ל כיוון לדברי התוס' שבדף הקודם ושם מבואר בהדיא כן.
והנה התוס' במס' מנחות דף מ"ט הקשו אגמרא דפסחים הנ"ל הא פסח זמנו אחר תמיד בין הערבים ואיך יכול להתנות בשלמים הא איכא עשה דהשלמה וכתבו ואין לומר דמשום ספיקת הפסח דחי לי' איסורא דאורייתא ותרצו דעשה דהשלמה אינו אלא אחר הקטרת התמיד ע"ש. ויש להבין מדוע החליטו בפשיטות דמחמת ספיקות הפסח אין לדחות עשה דהשלמה הא בפסחים דף נ"ט אמרינן דמחוסר כפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד משום עשה דפסח א"כ ה"נ כיון דאיכא חד דלא נפיק וצריך להביא פסח ואינו יכול להביא אלא א"כ יביאו האחרים את השלמים אמאי לא נימא דפסח דוחה דמה לי כפרתו דמעכבי בפסח ומה לי שלמים דהנהו ובשלמא לפי מה דהקשו התוס' שם לעיל דאיך דוחה עשה דפסח לעשה דהשלמה הא לא הוי בעידנא ותרצו דמיירי ששוחט את הפסח מקודם ואח"כ מביא כפרתי דחשיב בעידנא ע"ש שפיר ניחא דבחמשה שנתערבו לא הוי בעידנא כיון דלא ידעינין הי מינייהו פסח והי מנייהו שלמים ואיזה מהם יקריב ראשון יש לחוש דלמא הוא מקריב מקודם השלמים ואח"כ הפסח אבל למה שמתרץ הר"ם ז"ל דבעשה דוחה עשה לא בעינן כלל בעידנא לכאורה קשה. וצריך לומר דבפשיטות ניחא דהכא לא חשיב לכל אחד בפני עצמו רק ספק כרת ודוק' ודאי פסח דוח' לעשה דהשלמה ואף דממ"נ איכא חד דלא נפיק מ"מ כשאנו דנין על כל אחד בפרט ליכא רק ספק כרת כמו דאמרינן בפסחים דף י' גבי שני שבילין ע"ש. ואפשר לומר דמשו"ה דקדקו התוס' וכתבו דמשום ספיקת הפסח וכן דקדקו התוס' בפסחים דף פ"ט ד"ה הני מילי ע"ש. ובזה סרה קושית השעה"מ על רש"י שם בפסחים ד"ה תקנתא שכתב שאין לו תקנה אחרת לכתנות בשלמים משום דממעט באכילתו והקשה הוא ז"ל לפי מה שכתבו התוס' ביומא כ"ט דהקשו ג"כ הא איכא עשה דהשלמה ואיך יכול להתנות בשלמים ותרצו דזמן פסח שני הוא קודם התמיד א"כ מתניתין דמיירי בפסח ראשון בלא"ה אינו יוכל להתנות בשלמים משום עשה דהשלמה וכתב דעכצ"ל דרש"י ז"ל סובר כתירוץ התוס' דמנחות הנ"ל ולפי הנ"ל נסתר דבריו דרש"י ז"ל דמיירי בודאי פסח שפיר יכול להקריב השלמים אפי' אם נימא דאיכא עשה דהשלמה דעשה דפסח דוח' אותה וקושית התו' הוא רק בספק פסח וז"ב:
אמנם בגוף הענין דמשמע מהתוס' מנחות הנ"ל דמשום ספק פסח אין לדחות עשה דהשלמה יש לעורר טובא דאמאי פשיטא להו כל כך הא כמו דעשה דפסח הוא רק ספק כמו כן עשה דהשלמה הוא גם כן אינו אלא ספק כשאנו דנין על כל אחד ואחד דאם פסח הוא הא ליכא עשה דהשלמה כיון דעיקר זמן הפסח הוא אחר התמיד רק החשש הוא דילמא שלמים הוא ואמאי לא נימא דספק עשה דפסח דוחה לספק עשה דהשלמה כמו ודאי פסח דוחה לודאי עשה דהשלמה לגבי מחוסר כפורים.
איברא דראיתי לתוס' בפרק ר"א דמילה דף קל"ה דאמרינן התם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק ערלה דוחה את השבת וכתבו התוס' וז"ל נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתי' לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה כו' ומשום נולד בה"ש נמי לא אצטריך קרא דמוטב דנבטל מצות מילה בשמיני מספק בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת מספק ע"ש אבל מ"מ יש לחלק דהתם שבת חמיר ממילה דשבת הוי ל"ת שיש בו כרת ומילה בזמנה אינו אלא עשה רק דגלי רחמנא דשבת הותרה אצל מילה משו"ה בספק יותר יש לנו לחוש לחילול שבת מביטול מצות מילה בזמנה אבל הכא כיון דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה בעלמא מחמת דחמיר מינה אמאי לא נימא ג"כ דה"ה בספק נמי דינא סכי דיותר יש לנו לחוש לספק פסח מלחוש לספק עשה דהשלמה. וגוף דברי התוס' הנ"ל לא זכיתי להבין דמאי מקשו הא אי לאו דמיעט התורה בפירוש עכ"פ לא היה רק ספק חילול שבת דדילמא הוי מילה בזמנה אבל לבתר דמיעט התורה בפירוש ערלתו ודאי ולא ספק א"כ הוי ודאי חילול שבת ואם עבר במזיד נענש עלי' כיון דספק מילה אינו דוחה שבת כלל וצע"ג]:
והנה המהר"ם לובלין נתקשה מאוד בדברי רש"י ז"ל שכתב דמשו"ה לא אמרינן להתנות בשלמים משום דמיעט באכילתו. הא הרב בעצמו יודע מה אמר גדי או טלה וא"כ בלילה ישאל את הרב מה אמר ויאכל הפסח כדינו ואת השלמים כדינו. ועיין בשו"ת ח"צ סי' קנ"ז שכתב לתרץ דממעט באכילתו ביום ערב הפסח דהוי יום זבחו ועי' בשעה"מ שהקשה עליו מגמרא דלקמן דפריך וליתי מותר הפסח ע"ש. ולפי דעתי דברי רש"י בלא"ה לכאורה תמוהין מאוד דממשמעות דבריו נראה דאי הוי יכול להתנות בשלמים לא הוי צריך כלל לילך אצל רועה שיקנה לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וזה הוא תמוה דהא העבד אינו יכול להקדיש של רבו לשלמים בלי דעת רבו וכמו דפריך הגמרא מניין לו להקדיש שני פסחים דמה שקנה עבד קנה רבו כן ה"ה אין לו להקדיש שלמים.
לכן נראה לי דרש"י ז"ל הבין דקושית הש"ס אינו דהעבד אינו יכול להביא שני פסחים דודאי יכול להביא שני פסחים אחד עבור הרב והשני עבור עצמו דהא מזונותי' על רבו וכשרבו אינו שוחט עלי' יכול הוא לשחוט לעצמו כל זמן שהרב אינו מוחה בהדיא כדאמרי' לעיל בברייתא וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן וקאמר רבא כיון ששחט אין לך מחאה גדולה מזו משמע כשאינו מוחה יוצאין בשל עצמן משום דאמרי' דמסתמא ניחא לי' לרבו ולפ"ז בלא זה קשה מאי פריך הגמרא הכא שלו מה שקנה עבד קנה רבו. ועיין בס' מנחת חינוך ה' ק"פ שעמד בזה בתמי' ולחומר הנושא נלפע"ד לפרש דקושית הגמרא כך הוא כיון דשכח מה אמר לו רבו גדי או טלה מסתמא אינו זוכר ג"כ אם אמר לו רבו כלל מה לשחוט דיוכל להיות שאמר לו צא ושחוט עלי סתם והא דתנן במתני' אם גדי אמר לי רבי' אם טלה אמר לי רבי' כו' ה"ה דצריך להתנות אם לא אמר לי כלל מה לשחוט זה שלי וזה של רבו וע"ז פריך הא מה שקנה עבד קנה רבו ובכה"ג שניהם יוצאין לבית השריפה דע"כ סיפא דמתני' לאו במלך ומלכה עסקינן דבמלך ומלכה לא היינו מסופקין כלל דאין דרכן להקפיד כדאמרינן בגמרא דרישא דמתניתין מיירי במלך ומלכה משו"ה קתני יאכל מן הראשון ע"ש. וא"כ עכצ"ל דסיפא דמתניתין מיירי בשאר אנשים ובשאר אנשים הא אינם אוכלים לא מן הראשון ולא מן השני וא"כ הכא הא חשיב כמו שנמנה הרב על שני פסחים דהלא שניהם המה של הרב והרב הוא חשיב בעליהם ומה שהתנה העבד לא מהני כיון שהרב אמר לו סתמא הלא יש רשות להרב למחות ג"כ ויברר עבור עצמו איזה שירצה וע"ז משני שפיר הש"ס דילך אצל רועה ומקנה להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ולהכי מהני שפיר מה שהתנה העבד שאין הרב יכול ליקח לעצמו פסח של העבד. ולזה כתב רש"י שאין לו תקנה אחרת להתנות בשלמים לתקנת הרב דהא מיעט באכילתו היינו אם ימצא שלא אמר לו הרב איזה ישחוט גדי או טלה אלא אמר לו סתמא ובכה"ג על כרחך יהי' צריך לאכול שניהם כדין פסח ודו"ק.
עוד ראיתי לעורר בסוגיא בהא דפריך הגמ' התם ונייתי מותר הפסח ומשני משום סמיכה ופריך תינח קרבן אנשים קרבן נשים מא"ל ולכאורה פשטא דגמרא משמע דפריך וישתדלו להביא מותר הפסח של נשים. ויש להקשות איזה תקון הוא זה כיון דעתה ימנו עלי' בני חבורה הללו שנתערבו פסחיהן א"כ נעשה קרבן אנשים ומשום שהי' מעיקרא קרבן נשים אין סברא כלל לפטרו מחמת זה מסמיכה וביחוד למה שראיתי בס' מנחת חינוך פרשת ויקרא מצוה קט"ו שכתב דהא דקיי"ל דיורש סומך היינו אפי' בקרבן שירש מאמו או מאביו סומא דלא הי' מחוייבים בסמיכה מ"מ היורש חייב לסמוך דאזלינן בתר שעת הבאת הקרבן ע"ש. לפ"ז הכא נמי כיון דעתה הוא קרבן אנשים פשיטא דבתר השתא אזלינין. ונראה דצריך לדחוק ולישב דהגמרא פריך דבכה"ג היכי דבני החבורה הללו המה נשים יהי' חייבים להביא מותר הפסח וזה פירושו דהש"ס קרבן נשים מאי איכא למימר.
והנה לכאורה צ"ל לפ"ז דפרכת הש"ס אינו אלא אליבא דר' יוסי דסבירא לי' דנשים בראשון ובשני חובה דלמ"ד דנשים בשני אינו אלא רשות למה להו לאטרוחי כלל להביא מותר הפסח כיון דלא הוי רק רשות. אבל לפי מה שראיתי בס' הנ"ל פרשת בהעלותך מצוה ש"פ דאף למ"ד נשים בראשון חוב ובשני רשות דאם הזידו ולא הביאו בראשון והביאו בשני פטורים מכרת דכיון דנתנה להן התורה רשות להביא הוי תיקון בשני ונפטרו מכרת ע"ש ואף שדבריו אינם מוכרחים מ"מ אם נימא כן י"ל דקושית הגמרא הוא אף למ"ד דנשים בראשון חובה ובשני רשות:
עוד אחת אמרתי להעיר במה שראיתי מקשי' בהא דאמרינן בזבחים דף ד' ע"א מנין דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהי' זביחה לשם שלמים אשכחן זביחה שאר עבודות מנ"ל וכ"ת ניליף מזביחה מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח. ומקשים ע"ז לפי מאי דאמרינן בפסחים דף ס' ע"ב אהא דפריך התם רב אדא בר אהבה לרבא דלמא שאני היכי דאמר להיכי דלא אמר דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וכל היכי דשחט לי' שלא לאוכלי' לחודא פסול ואמאי והא סתמא לאוכלי' קאי א"ל מידי אריא בשלמא התם כמה דלא עקר לי' בשחיטה ודאי לשמו קאי אלא הכא סתמא לאוכליו קאי דלמא ממשכי ואתי אחרינא ומימני' עלי' ע"ש. מוכח א"כ דאי הוי אמרינן דסתמי' לאוכליו קאי הי' כשר גם בשלא לאוכליו לחודי' דדמי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו אלא בשחיטה לא אמרינן כלל סתמי' לאוכליו קאי א"כ מאי פריך הכא מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכליו בפסח הא בזריקה פשיטא דאמרינן דסתמא לשם אוכליו הוי כמו דאמרינן סתמא לשמו קאי דהא בשעת זריקה תו לא מצי למימשך מזה א"כ הוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דגם בשחיטה כל כהאי גוונא כשר ולפע"ד בפשיטות ניחא לפי מה שהבאתי למעלה הגמ' שם דף ע"ב דפריך מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו ומשני האי אפשר לברר איסורו והאי אי אפשר לברר איסורו א"כ זה לא שייך אלא בשחיטה ולפי שני הפירושים של רש"י ז"ל אי משום שאפשר לברר חלק אוכליו לצד זה וחלק שלא לאוכליו לצד אחר ואי משום דאפשר לברר שיתבטל מחשבתו כפי שהבאתי למעלה אבל בזריקה לא אפשר לברר כלל ואין חילוק כלל בין שלא לאוכליו לחודי' ובין לאוכליו ושלא לאוכליו ואי הוי פסל בי' שלא לאוכליו לחודי' גם לאוכליו ושלא לאוכליו נמי הי' פסול ביה וזה ברור ואין צריך לפנים:
ויען כי אנכי אמרתי בגמרא דזבחים הנ"ל דבר נאה אמרתי אציגה כנ בזה אהא דפריך התם אשכחן זביחה שאר עבודות מנ"ל וכי תימא נילף מזביחה כו' ומשני אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהי' הקרבה לשם שלמים כו' ופריך תו אשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנ"ל וכ"ת נילף מהנך מה להנך שכן טעונות צפון וישנן בחטאת הפנימיות וכתב רש"י ז"ל וישנן בחטאת הפנימיות אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו זריקה ע"כ. והנה הלשון מגומגם קצת כאשר כבר דברו בזה הצאן קדשים והטהרת הקודש וגם גוף הדבר קשה מאוד מה זו פירכא דחטאת הפנימיות לית בהו זריקה על מזבח החיצון עכ"פ יש לה זריקה אמזבח הפנימי ומהו החילוק בין זריקת מזבח החיצון לזריקת מזבח הפנימי והמפורשים הנ"ל נדחקו בזה ע"ש. אולם מלבד זה אנכי הקשיתי לשאול אהא דפריך מה להנך שכן טעונה צפון והא לקמן דף נ"ח ע"א תנן בהדיא קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח רי יוסי אומר כאילו נשחט בצפון ר' יוסי בר' יהודה אומר מחציו המזבח לדרום כדרום מחצי' ולצפון כצפון ואמרי' בגמרא אמר רב אסי אמר ר"י אומר הי' ר"י כולו מזבח בצפון קאי ואח"כ מסיק הש"ס דילפינן לה מקרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב וזבחה עליו את עולתך ע"ש. א"כ לפ"ז איך פרכינן הכא מה להנך שכן טעונות צפון הא למ"ד דכולי' מזבח בצפון קאי גם הזריקה נמי הוי בצפון דהא זריקה על המזבח הוי ואפי' למאי דמסיק התם דמזבח בדרום הוי קאי מ"מ אין זו פירכא כלל כיון דזריקה הוי על המזבח גם בשחיטה כה"ג כשר כששחט על המזבח ומה זו גריעותא של הזריקה וזה תמי' עצומה לדעתי. לכן נראה לפע"ד לפרש הגמרא על דרך זה דמאי דקאמר הגמרא מה להנך שכן טעונות צפון וישנן בחטאת הפנימיות לא הוי שתי פרכות אלא כולה חדא פרכה הוא והכי פירושו שכן טעונות צפון וישנן בחטאת הפנימיות דגם בחטאת הפנימיות שחיטתן טעונות צפון משא"כ הזריקה של חטאת הפנימיות הוא על המזבח הפנימי והא דאמרינן קדשי קדשים ששחטן על ראשו של מזבח כשר במזבח החיצון דווקא מיירי כמובן ואפשר דזהו כוונת רש"י אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו וא"כ זריקתן אין טעונה צפון ודו"ק כי לדעתי הוא דבר נכון. והנראה לפענ"ד כתבתי: