אור ברסלב
מצפה אריה סימן לו

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן לו

סימן לה

בדבר המעשה אשר לא טובה השמועה אשה אחת ממקום תחנותו של כ"ת שברחה מבית בעלה ויש גב"מ שישבה כמה פעמים בבית הזונות גם הלכה בראש פרוע בשוק כאחת מהפריצות אף נתייחדה עם אנ"ח אחד ונסעה ביחוד ממש בעגלה מיוחדה ועוד כהנה דברים מכוערים ועתה נאבד זכרה לא נודע מקומה איה זה יותר משנה ומחצה וגודל רחמנות על בעלה היושב גלמוד בלא אשה ואף הוא עודו באובו לבנות בית שבת האם יש לו תקנה ע"פ דת תוה"ק לקרוא לנפשו דרור ועל איזה אופן יהי' התקנה וזה החלי בעזהש"י.

הנה בענין היתר לישא אשה על אשתו לית כאן להרבות באמרים כי בלא מאה רבנים אין שום סברא להתיר דאף בזונה גמורה רבו המחמירים ובראשם הגאון הב"ח ז"ל דאין להתיר בלא ק"ר וא"כ כ"ש הכא דליכא עידי זנות רק עידי כיעור דבזה אינה נאסרת כלל על בעלה מצד הדין:

והנה ראיתי בתשו' מו"ח הגאון שליט"א שכ' דהטעם המתירים בלא ק"ר יוכל להיות דלאו משום דסבירא להו דרגמ"ה התנה בהדיא בשעת התקנה שבמקום מצוה מותר דבאמת מובן הדבר דרגמ"ה סתמא תיקן. אך דעת המתירים הוא משום דדרשי טעמו של התקנה הלז אשר הובא באחרונים ז"ל שני טעמים. הטעם האחד משום דררא איסורא דאורייתא דשמא לא יוכל למיקם בסיפוקייהו וטעם הב' כדי שלא להרבות בקטטה אשר מחמת זה תהי' האשה מוכרחת לקבל גט שלא מרצונה הטוב ולמען לחזק התקנה השני' שלא לגרש אשה בע"כ התקין שלא לישא שתי נשים. וא"כ לפי טעם הב' היכא שמן הדין יש לגרשה בע"כ ואין אנו צריכין לחזור אחר תקנתה ובטל לגבה הטעם של רגמ"ה דעתם דמותר הבעל לישא אשה אחרת בלא היתר ק"ר הנה לדעתי יש לפקפק בזה חדא דטעם השני לא מצינו בפוסקים רק הגאון מפרעשבורג חידש כן מדעתי' דנפשי' עיין חתם סופר א"ע סי' א' ועוד דגם לפ"ד אי אפשר לומר כן רק היכי שאשתו הראשונה כבר נאסרה עליו אבל לא היכא שעדיין לא נאסרה עליו רק שמן הדין מצוה לגרשה וטעמא דידי דהלא כמו שחשש רגמ"ה לתקנת אשתו הראשונה מסתמא כן חשש ג"כ לתקנה אשתו השני' לכן בשלמא אם הראשונה כבר נאסרה עליו בטל הטעם דרגמ"ה גם לאשתו השני' אבל אם הראשונה לא נאסרה ואימת שירצה הבעל יכול לדור עמה הלא שני הטעמים הנ"ל המה בתקפם לגבי אשתו השני' וא"ל דכיון דבשעה שנשאה היא יודעת ומסכמת אין אנו צריכין לחוש לתקנתה דז"א דהסכמת האשה לא מהני כלל כמבואר בב"ש סי' ל"ו סע"ק כ' אלא מוכח דעיקר הטעם של המתירים דבמקום שמצוה לגרשה לא תיקן כלל רגמ"ה.

ואחר השגת היתר ממאה רבנים יש להתיר ואף כי עני הוא ואין לו להשליש כתובתה וגם בעידי כיעור יש לפקפק טובא יען כי נתקבלו שלא בפני בע"ד כאשר אבאר אי"ה להלן עכ"ז יש כאן הרבה צדדים להתיר וביחוד אשר הוא מורדת זה יותר מי"ב חודש ואי אפשר להתרות בה כמו שכתוב מר חותני הגאון שליט"א בשם הגאון בעל ח"ס ז"ל דבכה"ג אין ההתראה מעכבת.

אך יען כי מאוד הדבר קשה לחזור אחר היתר מק"ר נחתור נא אם יש למצוא עצה להתיר ע"י זכוי הגט ע"י אחר ויהא מותר לישא אחרת תיכף משיגיע הגט ליד הזוכה. והנה הרמ"א בסי' ק"מ הביא דעת המהרי"ק להחמיר ולחוש לדעת הרי"ף ז"ל בגיטין דף י"ז דאף לרבנן לא מהני זכוי הגט שחרור רק לענין זה שלא יוכל הרב לחזור אבל משוחרר לא הוי עד דמטא הגט לידיה. וכתב המהרי"ק וכמו כן גבי אשה הנאסרת אף דהגט הוא זכות לה מ"מ לא מהני עד דמטא גיטא ליד האשה עש"ה והנה רבים יגעו להבין סברת הרי"ף דאמאי לא הוי גט תיכף ומיד כיון דזכות היא להעבד וקיי"ל דזכין לאדם כו' גם הר"ן ז"ל הרבה להשיב על הרי"ף ז"ל כמו שאבאר להלן.

ואת אשר אנכי אחזה בביאור דברי הרי"ף ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בקדושין דף ע"ב מניין דזכין לאדם שלא בפני' ת"ל נשיא אחד למטה ופריך הגמרא ותסברא זכות הוא לו הא חוב נמי איכא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא לי' בבקעה אלא כדרבא בר"ה מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אבוהון שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות כו' דכתיב ונשיא אחד למטה ובתר הכי קאמר ר"נ משמי' דשמואל דאם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידי' אמר דאם הגדילו אינן יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ע"ש אלמא דלכו"ע היכי שהדבר הוא לחוב ולזכות אז הדין דחשיב זכי' לזכות שלא בפניו אבל מ"מ יכול זה למחות אח"כ שאינו רוצה בהזכי' הלזו וכן הוא בהדיא בב"ב דף קנ"ח דאמרינן התם דאי זיכה לי' ע"י אחר ואמר הלה אי אפשי בה מתנתי' בטלה וכתב הרשב"ם ז"ל דחוב הוא לי' דכתיב ושונא מתנות יחי' אלמא דמשום דאיכא קצת חוב יכול המקבל למחות כששמע שאינו רוצה בהמתנה ועי' בחו"מ סי' קצ"ה סעיף ב' בסמ"ע גם בקצה"ח שם וכמו כן י"ל דסבר הרי"ף הכא גבי גט שחרור שיש בזה צד חוב וצד זכות שנעשה משוחרר ונגד זה נאסר בשפחה כנענית ואם עבד כהן הוא פוסלו מן התרומה כדאמרינן התם בגיטין בזה פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר דחשיב חוב יותר על הזכות ולא מהני כלל הזכי' ומשו"ה יכול הרב לחזור בו ורבנן סברי דחשיב זכות יותר על החוב והוי זכין לאדם ומהני הזכיה שלא יוכל הרב לחזור אבל מ"מ לא נגמר הגט לחלוטין עד דמטי גיטא ליד העבד וע"ז הביא הרי"ף ז"ל ראי' מהא דהולך מנה לפלוני חייב באחריות ואינו יכול לחזור חזינן דיש זכי' צחצאין ומהני מה דהוי לטובתו של חבירו אבל לא לחובתו דהיינו לענין חיוב אחריות וכמובן. ולפ"ז לאו דוקא דמטי ליד העבד אלא ה"ה דאם אמר העבד שרוצה בהגט יכול הזוכה לזכות עבורו בתורת שליחות ולהכי אם מת הרב קודם שהסכים העבד אמרינן אין גט לאחר מיתה כיון שעדיין הגט מתלא תלי וקאי כן י"ל לדעתי בכוונת הרי"ף ז"ל נמצא לפ"ז דדינו של הרי"ף אינו אלא שהדבר הוי לחוב ולזכות לא כן היכי שהוא זכות גמור מודה הרי"ף ז"ל דמשהגיע ליד הזוכה זכה. מעתה באשה הנאסרת על בעלה בעידי זנות שזכות גמור הוא לה דעל בעלה בלא"ה אסורה גם דכיון שהיא מפקרת עצמה לזנות מוטב שתזנה בהיתר גם הרי"ף מודה דמשהגיע הגט ליד הזוכה היא מתגרשת ודו"ק.

ובזה מיושב כל הקושיות של הר"נ ז"ל דהקושיא הראשונה מהא דהתקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה דמשמע דאי אמרינן דתן הוי כזכי מגורשת מיד משיגיע הגט ליד השליח לכאורה תמוה וכי ס"ד דהר"ן דהרי"ף גם באם עשתה האשה שליח לקבלה אינו מגורשת עד שיגיע הגט לידה הא זה ודאי ליתא דהא כל מסכת גיטין מלא דבשליח קבלה מגורשת מיד אלא עכצ"ל דכוונת הר"ן ז"ל דכיון דהבעל אמר תן אף אם נימא דהוי כזכי מ"מ חשיב כאילו אמר הבעל אין אני נותן לך הגט בתורת שליח קבלה אלא רק בתורת זכי' ואפ"ה אמרינן דהיא מגורשת מיד ולפי הנ"ל לא קשה כלל דכיון דעכ"פ האשה רוצית בהגט דהא אדרבה היא עשתה אותו לשליח קבלה חשיב זכות גמור וגם מתורת זכי' מהני משהגיע הגט ליד השליח:

וקושיתו השני' מהא דאיבעי' לן ביבמות המזכה גט לאשתו במקום יבם כיון דסניא לי' זכות הוא לה או דילמא כיון דזמנין דמרחמי לי' חוב הוא לה. ג"כ ניחא לפי הנ"ל די"ל דזה גופא היא בעית הגמרא דאם נימא דסניא ליה וחשוב זכות גמור מהני הגט תיכף משהגיע ליד הזוכה. גם מה שהביא מפ"ח דתרומות העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו ואמרו לי' מת רבך או שעשאך בן חורין דר' אליעזר מחייב קרן וחומש בלא"ה יש לדחות דאפשר לומר ששחררו רבו ע"י כסף וסבירא לי' כר"מ דסובר בקדושין דף כ"ג ע"א דכסף ע"י אחרים אפי' בע"כ של העבד יוצא לחירות דכסף קבלת רבו גרמה לו ע"ש.

נחזור עתה לעובדא שלפנינו דאינה אסורה כלל על בעלה דהא ליכא אלא עידי כיעור ורק מצוה לגרשה וי"ל דהגט לא חשיב לה לזכות כלל כיון דהיא מותרת לבעלה וא"כ לכל הפוסקים אין לזכות לה גט:

שבתי וראיתי דיש לחתור עוד בזה דנימא דכעין זה חשוב זכות ושתהי' מגורשת מיד גם לדעת הרי"ף ז"ל וכמו שאבאר.

הנה בפרק קמא דגיטין דף י"ב גבי פלוגתא דהאומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דסבר ר' מאיר אם רצה לחזור יחזור וחכמים אומרים בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים אם רצה לחזור לא יחזור ותניא אמר ר' מאיר והלא חוב הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות כו' וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא שבק לי' וערק לעלמא והקשה שם בתוס' ד"ה וכ"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה וי"ל דקסבר דלא חשיב לו חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אי לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה ע"ש וכתב הרש"ל בחידושיו יש מקשים דא"כ אמאי מודי חכמים בגיטי נשים. ותירץ דלא קשה מידי דבשלמא גבי עבד דבודאי זכות הוא לו דיוצא לחירות ומותר בישראלית אלא שאתה באתה לדמות שהוא חובה ממקום אחר שאסרו בתרומה משום זה לא נחשב לו חובה שיכול לזרוק לו גט ונשאר לו הזכות משא"כ באשה שאין זכות לה במה שגרשה א"כ נקרא הכל חובה אפי' מה שבידו לעשות בע"כ שאין לה זכות מידי עכ"ל. ולפ"ז יש לי לתמוה בהא דאמרינן בערוכין דף ל"ב גבי מתניתין דבראשונה הי' נטמן כל י"ב חודש התקין הילל שיהא חולש מעותיו ללישכה כו'. אמר רבא מתקנתו של הילל נשמע הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז נתנה לו מדעתי' מגורשת בע"כ אינה מגורשת מדאיצטריך לי' לתקוני דנתינה בע"כ הוי נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה. מתקיף לה רב פפא דלמא כי איצטריך הילל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו הוי נתינה. והקשו בתוס' ד"ה מדאיצטריך בסוף דבריהם וא"ת משמע דלרבא אפי' בפניו בע"כ לא הוי נתינה והיכי מצי להוכיח מהכא אפי' בפניו והלא תקנת הילל לא הי' כ"א שלא בפניו וכי איצטרך הילל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו ובין בע"כ הוי נתינה כדמתקיף ליה ר"פ. וי"ל דמוכח הכי דאם איתא דבפניו הוי נתינה בע"כ לא הוי צריך הילל לתקוני שלא בפניו להיות חולש מעותיו ללשכה דהא אפשר לו ע"י אחר אלא ש"מ מדאיצטריך הילל לתקן נתינה בע"כ הא בעלמא כו' ור"פ דאתקיף לי' לית ליה האי סברא ע"כ. וקשה הא בגיטין הי' כן רק הס"ד דר"מ אליבא דרבנן דקאמר וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא וקא דחי שבק לי' וערק לעלמא והתם פריך הגמרא להלן שפיר קאמר ר"מ ומשני רבא דטעמא דחכמים דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי' אלמא דפשיטא להו להגמרא וגם לרבא בעצמו דמחמת האי טעמא דאי בעי זריק ליה גיטא אין לזכות לי' שלא בפניו א"כ איך סבר רבא הכא משום דיכול ליתן לו בע"כ יכול נמי לזכות לו ע"י אחר. ובפרט לפי מה שהבאתי מ"ש הרש"ל ז"ל דאף להס"ד דר"מ הא דמודי חכמים בגיטי נשים הטעם הוא כיון דליכא זכות כלל ואינו אלא חובה משו"ה אי אפשר לזכות לה ע"י אחר אף דבידו ליתן לה גט בע"כ וא"כ הא הכא ליכא זכות כלל.

ונלפע"ד לפרש דבריהם לפמ"ש שם בריש דבריהם וא"ת וכי איצטריך לי' להביא ראי' ע"ז דנתינה בע"כ לא הוי נתינה פשיטא דאין לו לאדם לקבל מתנה בע"כ. ועוד היכי פליג ע"ז ר"פ. וי"ל דודאי מתנה דרשות דאין לו שום צורך פשיטא דלא הוי בע"כ ור"פ נמי לא פליג ע"ז אלא במתנה שיש בי' צורך פליגי כי הכא כו' וכגון קבלה דמתני' היכא דאיכא חובה לנותן כגון חוב או פקדון בהא ודאי הוי נתינה בע"כ כדאי' בפ' הגוזל בתרא הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע הא בישוב מחזיר לו בע"כ ע"ש. וסברתם מבואר למעיין דכיון דמצד הדין הוא מחויב לקבל ומה שאינו רוצה לקבל מחמת שאינו רוצה לציית דינא בזה הוא דנתינה בע"כ הוי נתינה ולהכי י"ל דע"ז סובב דבריהם דלהלן דרבא סובר דאי נימא דבכה"ג נתינה בע"כ הוי נתינה יכול נמי לזכות לי' ע"י אחר כיון דמצד הדין הוא מחויב לא מיקרי חוב כלל שבאמת הוא לטובתו שלא יעשה עולה אלא יצרי' הוא דתקיף לי' דומיא לזה כתבו התוס' והקדמונים בב"ב דף מ"ח דכל שמחויב מצד הדין הוי כמו תלוה וזבין ואף דהתם כופין אותו שיאמר רוצה אני היינו משום דהתם לא מהני בע"כ דגלי רחמנא דבעינן לרצונו ע"ש. אבל הכא דאם נימא דיכול ליתן לו בע"כ א"כ לא איכפת לן כלל מה שאינו רוצה אחרי שהוא מחויב מצד הדין וכן אנן קיי"ל דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אבל במקום שאין הלוה חב לאחרים קנה אף שהוא חב להלוה עצמו והיינו מטעם דהלוה כיון שהוא חייב לשלם לא מיקרי לגבי' חוב. [ובחידושי עמדתי ע"ז דלכאורה איך יכול אחר לתפוס מהלוה הא אכתי הלוה נשאר חייב באחריותו שאם נאבד המעות ביד התופס פשיטא דההפסד הוא על הלוה דמה להמלוה עם התופס כיון שלא עשאו שליח לתפוס אין אחריות על המלוה רק על הלוה והלוה אכתי חייב להמלוה וא"כ הא התפיסה הוי חוב אצל הלוה וזה תמוה וצ"ל דכיון דהלוה מחויב מצד הדין לשלם להמלוה והתפיסה הוא לטובת המלוה שפיר יכול זה לזכות להמלוה אף שהוא קצת חוב להלוה ומ"מ צ"ע]. ומעתה שפיר ניחא ההיא דגיטין דנהי דהתם נמי הרשות ביד הבעל או הרב לגרש את האשה או לשחרר את העבד בע"כ מ"מ אין האשה והעבד מחויבים עפ"י דת לקבל הגט או השחרור כלל וכל שאינם מחויבים עפ"י דת והדבר חשיב להם לחוב אמרינן דשבק וערק לעלמא ודו"ק כי הדברים נכונים בעזה"ש.

ולפי הנ"ל בנידן שלפנינו כיון דאיכא עידי כיעור דמצוה לגרשה ויכול לגרשה נמי בע"כ וגם הוא מורדת יותר מי"ב חודש אשר ע"פ דת הוא מחויבת לקבל גיטה לרצונה כמבואר בא"ע סי' ע"ז וכבר כתבתי למעלה דהיכי דלא היה אפשר להתרות לה אינה צריכה התראה לא חשיב חוב אצלה כלל ויכול אחר לזכות עבורה את הגט דהוי זכות גמור כמו דסבירא לי' לרבא בעירוכין לכן אף לדעת הרי"ף היא מתגרשת תיכף משיגיע גט ליד הזוכה כמו שכתבתי למעלה. אך מ"מ ז"א אלא דרך מו"מ של תורה אבל לדינא פשיטא אין לסמוך ע"ז כלל אחרי דזה המצאה חדשה וגם אינו אלא אליבא דרבא ורב פפא פליג עלי' דרבא התם וגם אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא אחרינא גם רבא לא סביר' לי' הכי ע"ש.

ועתה נדבר נא עוד בפרט אחד בענין שלפנינו אשר נתקבל העידי כיעור שלא בפני הבעל והאשה אשר לדעת הרבה פוסקים גם בדיעבד לא מהני הגב"ע וכן פסק בשו"ע ח"מ סי' כ"ח ס"ק ט"ו:

והנה ראיתי להגאון בעל נוב"י א"ע בסי' ע"ב שהאריך שם להחמיר דבדיעבד מהני והביא מ"ש הגאון ר' הירץ מבריסק בתשו' הרמ"א דלאסור אשה לבעלה מהני בדיעבד. וכתב עוד הנוב"י וז"ל וכ"ל להביא קצת ראי' לדבריו דהרי כתב הרב ב"י סי' כ"ח דקבלת עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן וקרא הוי אסמכתא בעלמא וא"כ איך נתיר עי"ז סוטה דאורייתא ע"ש. ובמחכ"ת אין ראיתו ראי' דכוונת הרב ב"י ז"ל אינו אלא דבדיני ממונות הוי מדרבנן אבל בד"נ הוי מדאורייתא דבד"מ הוא מדכתיב והועד בבעליו ודרשו חז"ל יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כמ"ש הט"ז שם י"ל דזה אינו אלא אסמכתא אבל בד"נ כתיב קרא אחריני בפרשת רוצח עד עמדו לפני העדה למשפט וכ"כ רש"י ז"ל בב"ק דף מ"ה ע"א בהא דאמרינן התם מה בעלים בפניהם כתב הוא ז"ל דכתיב עד עמדו וגו' וכיון דאנן קיי"ל דגב"ע כתחילת דין דמיא עיי' תוס' ב"ק דף צ' ע"ב וב"ב דף קי"ד פשיטא דבעינן דוקא בפני בעלים מה"ת כן נראה לפענ"ד.

וצ"ל לפ"ז הא דאמרינן בסנהדרין דף י"ט גבי עובדא דינאי מלכא דקטל נפשי' התורה אמרה יבוא בעל השור ויעמוד וכו' ולא הביא הגמ' קרא דכתיב גבי רוצח עד עמדו הוא משום דהאי קרא קאי ארוצח עצמו אבל הא דבעינן שיהי' נמי בפני הבעלים של השור והעבד הוא דילפינן מפרשת דשור הנסקל דכתיב וגם בעליו יומת ודרשינן כמיתת בעלים כך מיתת השור להכי מייתי הגמרא לקרא דכתיב גביה.

והנה כבר נודע מ"ש המהר"א ששון דלאסור אשה לבעלה חשיב כדיני נפשות ומשו"ה פוסל עדות מיוחדת ואף שכבר האריך בעל נוב"י שם בסי' ע"ב (בסתירת היתר הג') לסתור את דבריו אמנם רבים מהאחרונים החזיקו בדברי מהר"א ששון וא"כ לפי מ"ש בעינן נמי שיהא בפני בע"ד מדאורייתא כמו גבי ד"נ.

והנה אפשר לומר דגם למהר"א ששון רק נגד האשה חשיב כד"נ דהלא אותה אנו דנין על העבירה שעשתה ומחמת זה אוסרין אותה לבעלה ולהכי חשיב כד"נ אבל לגבי הבעל שאין אנו דנין אותו כלל רק דמפקיעין ממנו השעבוד שיש לו על האשה י"ל דלכ"ע ל"ח אלא כד"מ ומ"מ נראה דהוי ד"כ גם אצל הבעל דאשה ל"ח ממון דהא אמרינן בכמה דוכתי דאשתו כגופו. ויש לעיין הא דלא מצינו בשום מקום כשדנין את האשה בד"נ ממש שיהי' בעינן בפני בעלה דוקא מ"מ מצד הסברא נראה דבעינן נמי בפני הבעל.

ומה שנראה לפע"ד בזה דהא דמעכב בפני האשה והבעל היינו דוקא היכי שב"ד יושבין לענין לאוסרה על בעלה דאז יושבין לענין דיני נפשות לא כן בהאי עובדא שלפנינו דאין ב"ד מקבלין העדות לדון אותה ולאסרה על בעלה שהרי איננה כלל ולא נודע מקומה איה רק ב"ד מקבלין את העדות לענין להתיר לבעל את החרם דרגמ"ה או לעיין ולהפך בזכותה היינו לזכות לה גט ע"י אחר שפיר מקבלינן אף שלא בפני האשה. ויש להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בש"ס דב"ק דף מ"א וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה ומשני רב פפא דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא. רבינא אמר דמכירים העדים את בעל השור ואינם מכירין את השור. ולכאורה קשה דהלא אין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים ובפני ב"ד כדאמרינן לעיל דף כ"ד וא"כ איך קבלו ב"ד את העדים שלא בפני השור הא אנן קיי"ל דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו ובעינן שיהי' ג"כ השור בשעת קבלת העדות דכמיתת בעלים כך מיתת השור אלא מוכח מזה כיון דהשתא אנו מקבלין את העדות רק לייעד את הבעלים ולא לדון את השור אם הוא חייב סקילה. לא בעינן שיהי' בפני השור ואף דלא מהני הקבלת עדות לענין דינו של השור מ"מ מהני לגבי הבעלים כמו כן הדין הכא דאין אנו מחייבין את האשה עכשיו כלל בהגב"ע רק הגב"ע היא לענין זה שהגט זכות הוא לה שפיר מהני:

ולכאורה יש לדחות ראי' זו די"ל דערק השור לאחר קבלת עדות וגם לכאורה מבואר כן בדברי רש"י ז"ל שם שכתב בהדיא דקטל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו ברח ע"ש וא"כ י"ל נמי דהשור הי' בב"ד בשעת קבלת עדות.

אך באמת אי אפשר למימר הכי דלקמן דף מ"ח ע"ב בהא דקאמר הגמרא במועד ליפול על בני אדם בבורות פריך הגמרא והא בר קטלא הוא וכתב רש"י ז"ל בר קטלא הוא בנפילה קמייתא והאיך בא לידי מועד. בשלמא גבי מועד דנגיחות איכא למימר כדאמרינן בפרקין דלעיל דקטל וערק א"נ בשאין מכירין את השור או שהוזמו זוממי זוממים אבל זה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר ערק ולא אנן מכירין כו' ע"ש ואם נימא דהא דקטל וערק לאגמא היינו אח"כ כשעמד בב"ד הא נמי מצי מיירי כשערק השור וכגון שהעלו אותו מן הבור כדי להביאו לב"ד ואחר שעמד בב"ד ברח אלא עכצ"ל דזה לא יתכן שיברח אח"כ מב"ד [ועוד י"ל דכשברח אחר העמדה בדין אין שמירתו על הבעלים ודוקא קודם העמדה בדין חייבין הבעלים בשמירתו אבל אם כבר קבלו את העדים כדי לעשותו שור הנסקל שוב אין הבעלים חייבין על נזקיו אך לא מצאתי דבר זה מבואר בהדיא] וגם אם הבעלים העלוהו מהבור הי' צריך להביאו לב"ד כדי לדון אותו בסקילה כדין שור הנסקל וזה כל עיקר קושית הגמרא וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה ואם כן הא דאמרינן דקטל וערק לאגמא על כרחך פירושו דמזה המקום שהרג את הנפש ברח לאגמא ולא עמד השור בפני ב"ד כלל וזה ברור מעתה שפיר ראייתי הנ"ל קמה וגם נצבה ודו"ק.

אך עוד נשאר לנו לפרש כוונת רש"י ז"ל שכתב דלאחר שהעידו בו ברח. ולדעתי נראה דסבר רש"י ז"ל דאם ברח מקודם לאגמא לא נעשה מועד ומשום דהא הגמרא קאי השתא אליבא דמ"ד לייעודא גברא כדאמרינן התם בהדיא ולדידי' כל עיקר העדאה אינו אלא כדי שישמרו הבעלים את השור והיכי שכבר ברח השור מאי אית להו להבעלים למיעבד הלא אין באפשרם לשמרו. ולהכי כתב הוא ז"ל: דמיירי שברח אח"כ לאגמא. ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן לעיל בב"ק דף כ"ד ע"ב לימרו הנך קמאי אנן לחיובי לבעלים פלגא נזקא קא אתינא ומשני שבאו רצופים רבינא אמר שמכירין את בעל השור ואינם מכירין את השור ולכאורה קשה אמאי לא משני נמי כגון דערק השור כמו דמשני רב פפא הכא אלא עכצ"ל דבכהאי גווני שהשור כבר ברח בשעת הגב"ע לא נעשה השור מועד אחרי שאין באפשרות הבעלים לשמרו כיון שהשור אינו ברשותם ודו"ק היטב ונידון דידן כבר כתבתי דקשה מאוד לעשות מעשה להתיר את האיש הזה בלי היתר ממאה רבנים אחרי דליכא רק עידי כיעור וכבר החליטו האחרונים דרגמ"ה גזר אף במקום שמצוה לגרשה לכן אין להתיר רק ע"י מאה רבנים הנראה לפע"ד כתבתי. והנני ידידו הדור"ש ושלום תורתו אוהב התורה וחכמי':

ארי' ליב ברודא

אחר כמה שנים שוב האיר ה' את עיני ומצאתי לאחד קדוש בתשו' דברי ריבות סי' רכ"ו מדבר בשם תשובת הרשב"א ששאלוהו על מי שהביא עדים בפני ב"ד שגירש את אשתו וקבלו הב"ד את העדים שלא בפני האשה ונשא האיש ההוא אשה אחרת אם ראוי להענישו לפי שעבר על תקנת רגמ"ה כיון שנתקבל העדות שלא בפני האשה והשיב גם זה נראה בעיני פשוט שאין זה בכלל מה שאמרו אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין שזה לא בא עכשיו לדון בינו לבינה אלא להעיד על עצמו שהוא מותר לישא אשה ועל היתר הוא בא לדון וליתן עדים כמו שנותן עדים שחתיכה זו מותרת לו עכ"ל. הרי בהדיא כמו שכתבתי ושמחתי מאוד ע"ז ונתתי תודות להשם על שזכיתי לכוין לסברת הרשב"א מדעתי דנפשאי:

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה