מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן לב
לכבוד ידידי הרב החריף ובקי המפורסם מופלג ומפולפל כ"ש מוה' אלעזר ני' דומ"ץ בק' ראזבאדוו.
מ"ש כ"ת קושיא בשם הגאון מוה' וואלף פרענקיל ז"ל שהי' אבד"ק פשעוורסק בכתובות דף ל' דאמרינן התם דמאי איכא בין אביי לרבא זר שאכל תרומה א"ב ופריך ולאביי פטור נימא דמדאגביה קניא כו' וע"ז הקשה הגאון הנ"ל דהא קיי"ל גבי גזלן היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' אתבר ממילא משלם זוזא תברה או שתיה משלם ד' א"כ שפיר איכא נפקותא רבה בזה דלרבא משלם כשעת האכילה ולאביי משלם כשעת הגזילה. וע"ז כתב כ"ת ליישב לפמ"ש השמ"ק דהחילוק הוא בין גזלן לשומר דמשלם לעולם כשעת ההיזק אף בנאנס מאליו דבגזילה כבר יצא מרשות הנגזל בשעת הגזילה אבל בשומר ובפקדון עודנו הדבר ברשות הבעלים ולהכי א"כ לצנועין דסברי בש"ס ב"ק דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אין חילוק כלל בין גזלן לשומר ואף גזלן משלם לעולם כשעת ההיזק לכן הכא בזר שאכל תרומה לאביי שסובר בעלמא בש"ס ב"ק שיאוש קונה ומאן דסובר דיאוש קונה ע"כ כצנועין ס"ל כדמוכח בש"ס שם משלם לעולם כשעת ההיזק ואף באתבר ממילא ומש"ה לא שייך למפטריה מטעם קלב"מ דלא גרע מהיכי דאתבר ממילא ע"כ. שגג כ"ת בזה ואשתמיטתי' ליה גמרא מפורשת לקמן בכתובות דף ל"ד מימרא דרב פפא היתה ערה גנובה לו וטבחה בשבת חייב כו' ואם היתה פרה שאולה כו' פטור ועיין בש"מ שם דמפרש דהחילוק בין גנב לשואל משום דבשואל חשיב כמו ברשות הבעלים ומעתה לפי דבריו אי נימא דלאביי אין חילוק בין גנב לשומר אדרבה הא פטר הכא בזר שאכל תרומה לגמרי דלא שייך לומר מדאגבי' קניא כמו בשואל וזה פשוט וברור. אך מ"מ יש לקיים דבריו ע"פ מה שהביא הלחם משנה בהל' שאלה פ"א ה"ה בשם יש מי שאומר דבהיתה פרה שאולה כו' חייב עכ"פ בקרן אולם מהתימא שלא הרגיש בזה כלל כ"ת.
והנה את אשר אנכי אחזה בזה ליישב קושית הרב הגאון מהר"וו פרענקיל הנ"ל עפ"י מאי דאמרינן בש"ס דפסחים דף ל"ב ע"א איבעי להו באכילת תרומה לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ופשיט הש"ס ממתניתין דהאוכל תרומת חמץ דלפי מדה משלם ודחי דלמא ריה"ג הוא ופריך א"ה במזיד אמאי פטור ומוקי לה כר' נחוניא בן הקנה ומעתה להס"ד השתא בכתובות אליבא דרב חסדא דאמרינן מדאגבי' קניא לא משכחת כלל אף אליבא דר' נחוניא באכילת תרומה למפטר מטעם קלב"מ א"כ מוכח ממתניתין דלפי עדה משלם וכיון דלפי מדה משלם אין חילוק כלל בין מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' דהא משלם לפי מדה כדאמרי' התם.
וראיתי ברש"י ז"ל שם בפסחים שכתב דאף אם נימא דלפי מדה משלם אינו רק בשוגג משום דכתיב ונתן לכהן את הקודש והקפיד התורה שישלם בפירות דוקא אבל במזיד פשיטא דלפי דמים משלם ולפ"ז נדחה מ"ש דהא בכתובות מיירי הש"ס שאכל תרומה במזיד דלפי דמים משלם. אבל הרמב"ם בפ"י מה"ל תרומות כתב וז"ל והאוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים כו' שנא' ונתן לכהן את הקודש ועיי"ש במש"ל. א"כ לדידיה למ"ד לפי מדה משלם גם במזיד צריך לשלם לפי מדה דאין חילוק כלל ולפ"ז הקושיא הנ"ל מתורצת לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אבל לרש"י ז"ל הקושיא במקומה עומדת. ואמינא די"ל דרש"י ז"ל לא פליג אהרמב"ם ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא אליבא דאביי דסבר דזר האוכל תרומה במזיד פטור לרנב"ה ולא משכחת כלל דחייב ופליג אדר"ח דאמר מדאגבי' קניא ואף דבכתובות דחק הש"ס לוקמי' לאביי אף אליבא דר"ח רק מיירי בתחב לו חבירו כו' י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דכל הני שנויי אינו אלא שנויי דחיקא והמעיין יראה שכן הוא דעת שאר הקדמונים ז"ל ורש"י ז"ל כתב שם בהדיא וז"ל והזיד בתרומה אפי' שגג בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כי כרת והיינו כאביי ולאביי פשיטא דלרנב"ה האי קרא לא קאי אלא אשוגג דבמזיד לא משכחת כלל דחייב דהא אמרי' קלב"מ ולכן פשיטא דונתן קאי רק אשוגג ומש"ה יותר מסתברא לומר דלרבנן נמי לא קאי רק אשוגג דאין סברא כלל דלפלגי בזה ר' נחוניא ורבנן אבל אליבא דרבא דגם לר' נחוניא חייב בתשלומים אאכילת תרומה במזיד דמיתה בידי שמים אינו פוטרת או לרב חסדא דס"ל מדאגבי' קניא איכא למימר שפיר דלכו"ע דונתן קאי בין בשוגג ובין אמזיד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל.
אבל לכאורה יש לתמוה דהא הש"ס פריך התם אהא דמשני דהא מני ריה"ג א"ה במזיד אמאי פטור ופירש"י ז"ל דבשלמא אם נימא דלפי מדה משלם ניחא דבמזיד דלפי דמים משלם פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ומעתה לפי שיטת הרמב"ם דלמ"ד לפי מדה משלם גם במזיד לפי מדה משלם א"כ אמאי פטור במזיד. ומצאתי שעמד ע"ז הגאון רע"א בספר דרוש וחידוש. והנה לפי דעתי י"ל דלכאורה צריך להבין דאף אם לפי מדה משלם איך רשאי הכהן ליקח הדמים מתרומת חמץ הא דמי איסורי הנאה קא שקיל וצ"ל כיון דבשוגג תשלומי קרן וחומש לכפרה אתי כמ"ש התוס' כתובות שם ד"ה זר לא מיקרי דמי איסורי הנאה דמשלחן גבוה קא זכיין לכן דוקא בשוגג מותר אבל במזיד דלאו לכפרה אתי אלא תשלומים נינהו שוב מיקרי דמי איסורי הנאה ומש"ה פטור במזיד אבל לבתר דמשני דהא מני ריה"ג הוא דחמץ מותר בהנאה שפיר פריך א"ה במזיד אמאי פטור וזה נכון מאוד לדעתי.
ולפי הנ"ל יש אתי מקום בראש לומר דגם צר"ח מתני' דהאוכל תרומת חמץ אתיא כרנב"ה דאל"ה אמאי פטור במזיד כיון דלפי מדה משלם ואם נימא דטעמא דפטור משום דהוי איסורי הנאה כמ"ש אכתי קשה לפי מה דאמרי' בע"ז דף ס"ג ע"ב דבי ר' ינאי יזפו פירות שביעית ופרעי להו בשמינית ופי' שם רש"י ותוס' דהטעם דמותר משום דבהאי שעתא לאו בעין נינהו א"כ הכא במזיד אמאי פטור נהי כמי דאין לחייבו אשעת הגבהה או אתחילת אכילה דאז עדיין החמץ בעין מ"מ לחייבו אסוף אכילה דהיינו אהנאת גרונו ומעיו [ועיין תוס' כתובות שם ד"ה אי לא מצי לאהדורי] ובההיא שעתא כבר לאו בעין נינהו ומותר ליקח הדמים וגם צריך לשלם הכל כיון דנימא דגם במזיד לפי מדה משלם אלא עכצ"ל דאתיא כרנב"ה דאסוף אכילה אין לחייבו משום דאמרי' קלב"מ דבההיא שעתא הוא החיוב מיתה כמו דאמרי' שם בכתובות סוף סוף מדאגבי' קניא ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה ודו"ק.
ומה מאוד מדוקדק בזה הלשון הש"ס דאמר ר"ח מודה רנב"ה בגונב חלבו וכו' דלכאורה קשה מקמ"ל ר"ח בזה הא מתניתין היא בהדיא בהגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בתשלומין קודם שבא לידי איסור סקילה ופשיטא דה"ה לרנב"ה כן הוא בחיוב כרת ומצאתי אח"כ שבס' שטמ"ק העלה זאת בתימא ולפי הנ"ל ניחא דקמ"ל דאף דמתני' דפסחים תנן דהאוכל תרומת חמץ פטור במזיד וע"כ אתיא כרנב"ה כהנ"ל א"כ מוכח ממתני' לכאורה דלר"נ לא אמרי' מדאגבי' קניא קמ"ל ר"ח דז"א אלא בחמץ דאיסורי הנאה הוא אבל מודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו כו' דחייב דלדידי' נמי אמרי' מדאגבי' קניא ודו"ק:
ובזה יש ליישב דברי רש"י ז"ל חולין ד"ד ע"ב שכ' הוא ז"ל להוכיח דחליפי חמץ אסור בדיעבד דאל"כ הא מצינו דמים לחמץ בפסח ובהדיא תנן בפ' כ"ש דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומים והקשה בתוס' וז"ל נהי דבדיעבד מותר מ"מ לכתחלה אסור ומש"ה לאו בר דמים הוא ולפמש"ל ניחא שפיר דכיון דע"כ לר"ח ולרבא הא דפטור באכל תרומת חמץ בפסח במזיד אף דלפי מדה משלם משום דדמי איסורי הנאה הוא א"כ מוכח דאף בדיעבד אסור דהא הכא כבר אכל זה החמץ ואפ"ה פטור מהאי טעמא כדכתיבנא והבן:
עוד עלה על רעיוני מלתא חדתא דהא דאמרי' קלב"מ הוא משום דרשעה אחת אתה מחייבו וכו' לכן אין לחייבו ממון במקום מיתה או מלקות אבל הכא דע"כ אתה מחייבו ממון ע"י המעשה שחייב עלי' מיתה כגון בגונב חלבו של חבירו ואכלו דאמרי' מדאגבי' קניא ועכ"פ צריך לשלם עה שהי' שוה בשעת הגזילה משלם ג"כ היכא דמעיקרא שוה זוזא ולבסוף שוה ד' כל הד' זהובים דמגלגלים עליו את הכל. ולא מלבי אני אומר זאת אלא שראיתי בשמ"ק כתובות דף ל"ד ע"ב גבי הא דאמר רבה קסבר ר"מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם ואזדא רבה לטעמי' שכ' וז"ל דאי לא דרבה דהכא הוי מפרשינן דמש"ה מחלק רבה בין שהי' גנוב לו מקודם להיכא שגנב וטבח בשבת משום שהיכא שהי' גנוב לו מקודם וכבר נתחייב בקרן להכי נמשך נמי אבתרי' הקנס ואע"ג דטבח בשבת ולאו משום חידוש הוא ע"ש באריכות ואף דהשט"מ לא כתב הכי אלא לפרש דברי הגמרא דמש"ה הוצרך הגמרא לומר ואזדה רבה לטעמי' דבלא"ה הוי מפרשינן הכי וא"כ משמע דבאמת לא כן הוא מ"מ לפע"ד נראה דיש בידינו להוסיף ולומר דבר נחמד דלעולם אמרינן הכי דכל היכא דליכא למפטרי' לגמרי מטעם קלב"מ נמשך בתרי' כל החיוב כאילו לא הי' כאן כלל חיוב מיתה ולא פטרינן לי' מהאי טעמא דקלב"מ. ולפ"ז י"ל דהא דקאמר רבה הי' גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה כו' גם אליבא דרבנן קאמר דהא באמת זה דוחק מאוד דמימרא דרבה גם מימרא דר"פ דהיתה פרה גנובה לו כו' אינו אלא אליבא דר"מ ולא אליבא דהלכתא. וביותר תמוה דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג מה' גניבה ה"ד דאם היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה ודבריו תמוהין דהא האי טעמא דאם אין גניבה כו' אינו אלא לר"מ דסבר דבקנס אמרינן מת ומשלם אבל לרבנן גם בהיתה פרה גנובה לו צריך להיות פטור ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דבכה"ג חייב וכבר תמהו עליו נושאי כליו עיין לח"מ פ"א מהל' שאלה ה"ה ולפי הנ"ל יש לומר דגם רבנן מודי לזה והיינו טעמא דכיון דכבר נתחייב בגניבה וצריך לשלם הקרן נמשך בתרי' ג"כ חיובא דדו"ה ולפ"ז הא דפליגי ר"מ ורבנן בגנב וטבח בשבת ע"כ כשגם הגניבה הי' בשבת פליגי דר"מ אפי' כשגנב בסבת מחייב וה"ט דבקנס סבר ר"מ דאמרי' מת ומשלם וממילא נמשך בתרי' ג"כ הקרן של חיוב הגניבה וא"ל דאדרבה נימא דפטור מגניבה דקלב"מ וממילא פטור נמי מהקנס דאם אין גניבה אין טביחה כו' דז"א כיון דלגבי קנס ל"ש קלב"מ ויש לנו לחייבו מהיכי תיתי לן למפטרי' וזה דקאמר הש"ס ואזדא רבה לטעמי' ודו"ק:
ובהדי דאסיקנא בהאי ענינא הנני להעלות פה אשר הערותי זה כבר בש"ס ערובין דף כ"ט ע"ב אר"י תמרים בקב ופרכינן מברייתא אכל גרוגרות ושילם תמרים תבוא עליו ברכה ה"ד אלימא לפי דמים משלם וכו' ופירש"י ושילם תמרים היקרים מגרוגרות ותמוה הוא דלפי הס"ד השתא דלפי דמים משלם לא שמעינן אכתי דתמרים יקרים מגרוגרות אדרבה דגרוגרות עדיפא ע"ש. וראיתי בס' גאון יעקב שהגיה בדברי רש"י ז"ל וכ' דצ"ל תמרים הזלים מגרוגרות. ולי הצעיר נראה דדברי רש"י נכונים דהא זה א"א לספוקי הי מינייהו יקרים דהא שער שבשוק מידע ידעי אינשי ובודאי ידע הש"ס דתמרים יקרים ד' פעמים כגרוגרות כדאמרי' התם רק לענין ערוב אינו מעלה כלל מה שהמה יקרים אלא עיקר הוא החשיבות לאכילה והא איבעי לן איזה חשיבי ביותר לאכילה וע"ז הביא הש"ס ראי' מברייתא דקאמר אלימא לפי דמים ואם אכל ד' גריווא גרוגרות משלם חדא גריווא דתמרים אמאי תע"ב הא בזוזי אכל כו' אלא ע"כ דלפי מדה משלם ואף דמאן דאית לי' דלפי מדה משלם צריך ג"כ שיהי' שוויא הרמים כדאמרי' בפסחים בהדיא דלא גרע מגזלן ואפ"ה קתני דוקא אכל גרוגרות ושילם תמרים תע"ב אבל אכל גריווא דתמרים ושלם ד' גריווא דגרוגרות לפי דמים לא אמרי' דתע"ב אמאי הא מעלה הרבה במדה אלא מוכח דתמרים עדיפי וחשובים יותר לאכילה ובהכי מדוקדק הלשון דגמרא וקתני דתע"ב וז"ב לדעתי:
ומ"ש כ"ת שמדברי הח"י משמע שסובר דמזיק קונה בשינוי מעשה אף שלא הגביה ע"מ להזיק עיינתי בס' ח"י וז"ל וכיון ששלח בו העכו"ם יד לטחון ולאפוה שלא מדעת ישראל קנאו העכו"ם קודם שנתחמץ אף שלא נתכוין לקנות ע"ש א"כ נאמר בפי' ששלח בו יד והיינו שהגביה כדין שליחות יד ובלא"ה א"א ללוש ולאפות בלי הגבהה. ועכ"ז דברי הח"י תמוהין כמו שתמה עליו הגאון מליסא ז"ל דכיון שלא נתכוין להזיק לא מקרי גזלן ובגוף הדבר תמה אנכי האיך רצה כ"ת להביא סנגרון דמזיק קונה בשינוי אשר מבואר להיפך בתוס' ב"ק דף י"א ובש"ך חו"מ סי' שפ"ו. וע' ש"ס ב"מ דף ע"ח ע"ב דרצה להוכיח דר' מאיר ס"ל דמעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן מסא דהנותן צבע וכו' ודחי דלמא ש"ה דקניא בשינוי מעשה ותמה בספר שטמ"ק בשם קדמונים דאם לא הוי גזלן איך קונה בשינוי מעשה ע"ש והיא מוחלט בפי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ומה עוד לדבר בזה. דברי ידידו הכותב בנחיצה ד"ש וש"ת בלונ"ח: