מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן לא
הלום ראיתי בשו"ת חת"ס אבה"ע סי' א' שכתב לדחות מה שרצה הרב הגאון השואל לומר בעובדא דהתם דכיון שכבר הגיע זה האיש לפרק מצות פו"ר מחויב הוא לקיים את המצוה ואין לו לחוש למאי שיהי' אח"כ מצות חליצה שלא כתקנה דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ודמיא למה שכ' הרמב"ן ז"ל לפלוג על הרז"ה בההיא ינוקא דאשתפיך חמימא בשבת קודם מילה דמהלינן אותו ואם יצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש. פקוח נפש הוא דדחי אותו. ועל זה השיב הגאון המחבר ז"ל דהתם ספק אם יצטרך אח"כ לחמימי אחר המילה ע"כ מלין וכו' אבל אי הוי ידעינן דבודאי נצטרך לחלל שבת אחר המילה פשיטא דלא התיר רמב"ן ז"ל לעול ע"ש. והנה במכת"ה דברי' תמוהין דהרואה יראה דרמב"ן ז"ל התיר אף אם ידעינן בודאי שיהי' אח"כ חילול שבת ועיין בר"ן ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל לסייע לשיטת הרז"ה ז"ל מהא דביצה דף ב' בית הילל אומרים לא ישחוט אלא אם כן הי' לו כו' וסיים אלא ש"מ כל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא כבוא בסוף לידי כך. עש"ה הרי דהרמב"ן ז"ל פליג אפי' היכא דבודאי יבא לידי חילול שבת.
ובגוף הדבר פשיטא לדעתי דאין לדחות שום מצוה משום מצוה העתידה לבוא אח"כ אפי' אם האחרונה חמורה מן הראשונה וגם לא תליא כלל בפלוגתא דהרז"ה והרמב"ן דזה הוא גמרא מפורשת בסוכה דף כ"ה דפרכינן התם העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' ר"מ אומר וכו' אלא עוסקים במת מצוה הי' שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח ופירש"י ותוס' דלאו דוקא מת מצוה דאפי' מתיהן נמי מת מצוה קרי' לי' דמצוה להתעסק בהן. ובתר הכי כתב רש"י ז"ל דמ"מ שמעינן עיני' דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם פסח ואע"פ שטומאה זו תעכב ע"י אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידו א"צ לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבוא ע"ש הרי בהדיא דאין לדחות שום מצוה אפי' משום מצוה חמורה כמו פסח שיש בו כרת אף שבודאי ידחה אותה. וצ"ל לדעת הרז"ה ז"ל דשאני הא דאשתפיך חמימי דאיכא חילול שבת בקום ועשה ועד כאן לא מצינו שם בסוכה אלא שדחה לעשה דפסח בשב ואל תעשה אבל לחלל שבת בידים לא.
עוד אפשר לומר לפי מאי דמשני התם וצריכא דאי אשמועינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא לא ואי אשמועינן הכא משום דלית בה כרת אבל הכא דאיכא כרת אימא לא. לפ"ז באשתפיך חמימי דתרווייהו איתנהו חילול שבת דאיסור סקילה וגם מטא זמן חיובא דהא בשבת הוי אכתי לא שמעינן דאפשר לדחות מחמת מילה וכן הקשה שם בתוס' ד"ה משום לרבה דאמר בזבחים אידי ואידי לאחר חצות כו' אלמא מטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא דפסח. וא"ל דילפינן מק"ש דלמא שאני ק"ש דלית בה כרת ע"ש:
ולפי הנ"ל נתיישב לי דברי הרז"ה ז"ל בשבת דף י"ט גבי אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת והביא הר"ן בשם הרז"ה ז"ל דהטעם בזה וכן במה שאמרו אין צרין על עיירות פחות מג' ימים קודם שבת הוא משום דכולהו חשיב מקום סכנה ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני פקוח נפש ע"ש ועמדתי דלפ"ז קשה הא דאמרינן התם ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר האיך שריני' לדבר מצוה להכניס בסכנה ולחלל את השבת הא הרז"ה בעצמו סובר גבי הא דאישתפיך חמימי דיש לדחות המילה משום שלא יבא אח"כ לידי חילול שבת ופליג על הרמב"ן שסובר אין למצוה אלא שעתה וזה הי' אצלי תמי' גדולה כמה שנים. ולפי האמור שפיר ניחא דדוקא בשבת עצמו דכבר מטא זמן חיובא דשבת אוסר הוא ז"ל אבל קודם שבת דאכתי לא מטא זמן חיובא מודה להרמב"ן ז"ל דאין למצוה אלא שעתא:
ודע דדברי התוס' דסוכה הנ"ל אינם מכוונים במה שהקשו אהא דרבה דאמר אידי ואידי לאחר חצות דלדידי' לא קשה כלל דאיהו מוקי לה אליבא דר"ש דמשום אנינות אינו יכול להביא פסח אפי' אם לא נטמא כלל כמו שמבואר שם בהדיא וכוונת התוס' צריך לפרש אהא דפריך שם לעיל מיני' ממאי דלמא אידי ואידי לאחר חצות הא כר' ישמעאל הא כר"ע דלפ"ז לא אתיא כר"ש כפירש"י ז"ל שם רק משום דמצות טומאת קרובים דחי לעשה דפסח ולהכי שפיר הקשו התוס' וזה ברור:
איברא דלדעתי נראה ליישב קושיות התוס' דהתם בזבחים שפיר אמרינן דעשה דטומאת קרובים דחי לה לפסח משום דאפשר להביא פסח שני וכן דקדקו התוס' שם בזבחים ד"ה הא וז"ל דפסח יש לו תשלומין בשני ע"ש אבל בסוכה יליף שפיר מקרא דויהי אנשים כו' דהא המה טמאו עצמם קודם הציווי של פסח שני ואז אכתי לא ידעו שיהי' להם תשלומין וזה פשוט ונכון.
והנה מוכח מכל הנ"ל שמצוה שיש לה תשלומין אף שהיא חמורה כמו עשה דפסח נדחית מפני עשה שאין לה תשלומין אף שהיא קלה. ויש ליישב בזה מה שהקשה הש"ך ז"ל אמה שהביא בב"ה בשם התשב"ץ ז"ל דמילה שלא בזמנה אין למול ביום ה' מפני חשש חילול שבת ביום ג' למילתו כמו דאמרינן בשבת אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים כו' וע"ז הקשה הש"ך הא התם גופי' אמרינן לדבר מצוה מותר ולפי הנ"ל י"ל דהא דלדבר מצוה מותר היינו דוקא במצוה עוברת אבל מילה שלא בזמנה שיש לה תשלומין נדחית מפני חשש חילול שבת.
עוד ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב מה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' לדבריו ממתני' דקתני לא שחק כמון מע"ש כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת והא כשמביא דרך רשות הרבים הוי איסורא דאורייתא ואיהו ז"ל דחי לראי' זו דיש לומר דהכא מיירי דלא ידעי מקודם עד לאחר המילה אבל אי הוי ידעינן מקמי מילה הוי דחינן לה למילה ע"ש ותמי' לי טובא דאכתי קשה מהא דתנן התם מוצצין את המילה ועלה אמר ר"פ האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ומעברינן לי' ומסיק התם דומיא דאספלנית וכמון דאי לא עביד סכנה הוא ה"נ סכנה הוא וא"כ קשה כיון דבזה ידעינן מתחלה דיצטרך לחלל אח"כ את השבת דמציצה משום פק"נ אמאי מהלינן. ולכאורה אפשר לומר כיון דא"א למילה בלי מציצה ע"כ כי שרי רחמנא למול בשבת הותרה ג"כ המציצה דבלא"ה א"א כלל אבל לפ"ז קשה למה לא נילף ג"כ מזה דאישתרי נמי למול באשתפיך חמימי דכי היכי דחזינן דשרי' רחמנא למול אף דצריכין לחלל את השבת אחר כך ע"י מציצה משום פק"נ כן הוא דנימא דלא איכפת לן נמי חילול שבת ע"י חמימי או שאר דברים כמו להביא כמון דרך רה"ר דמה לי זה או זה. וצריך לחלק ולומר דמציצה כיון דלעולם הוי מצרכי המילה ואי אפשר למילה בלא מציצה חשיב כמילה עצמה ושפיר דוחה את השבת אבל חמימי או להביא כמון דרך רה"ר כיון דזה נעשה באקראי אבל יש באפשרות שלא יצטרך לחילול שבת זה חשיב להרז"ה ז"ל כמכשירי מילה והבן:
ואמינא להביא ראי' ברורה לזה דמציצה חשיב כמילה עצמה גם לשיטת הרז"ה ז"ל. דהנה ביומא דף פ"ה ובשבת דף קל"ב אמרינן מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת אמרת ק"ו ומה מילה אחת מאבריו של אדם דוחה את השבת פקו"נ לא כל שכן ע"ש. ותמי' לי' למה לי' למילף האי ק"ו תיפוק לי' אם נימא דפו"נ אינו דוחה את השבה איך אפשר כלל למול בשבת הא לא יהי' רשאי אח"כ לחלל שבת על המציצה ויבוא לידי סכנה. וא"ל דאי הוי אמרינן דפו"נ אינו דוחה את השבת הוי אמרינן נמי דפקו"נ אינו דוחה את המילה וצריך למולו בשבת אע"פ שיבא לידי סכנה זה אינו דפשיטא דאי אפשר לומר כן. דעד כאן לא איצטריך לן לרבויי דפקו"נ דוחה את השבת בקום ועשה דבלאו קרא הוי אמרינן דאין לחלל שבת בקום ועשה בשביל פקו"נ אלא יניח אותו בשב וא"ת אבל לומר דמילה דוחה לאיסור סקילה דהורג את הנפש ושיהי' מחויב למול בשבת ולהרוג אותו בידים בודאי גם בלא קרא לא הי' עולה על הדעת כלל שמותר לעשות כן. ועל כרחך כשהתירה התורה למול בשבת הותרה ג"כ המציצה וא"כ קשה הא מוכח דפקו"נ דוחה את השבת ולמה לן האי ק"ו. אבל לפי דברינו הנ"ל שפיר ניחא דה"א דדוקא מציצה הותרה בשבת כיון דבלא"ה לא הי' אפשר למול בשבת הוי כמילה עצמה ומילה היא דדחי לשבת אבל שאר פקו"נ לא להכי איצטרך האי ק"ו ודו"ק.
אבל אי קשיא הא קשיא לי לשיטת הרז"ה ז"ל איך מחללינן שבת ע"י מציצה הא שפיר אפשר למולו שלא יצטרך לחלל שבת על המציצה כגון שימול סמוך לשקיעת החמה היינו קודם צאת הכוכבים וימתין עם המציצה עד לאחר צאת הכוכבים בכדי שלא יחלל שבת בשלמא לשיטת הרמב"ן שסובר דכל שעושה אח"כ משום פקו"נ לא חשיב כמכשירי מילה דפק"נ הוא דדחי לשבת שפיר יש לומר נמי בזה דשהוי מצוה לא משהינן ואין אנו לדאוג על חילול שבת של אח"כ משום פקו"נ וכמו דאמרינן בעלמא במנחות דף ע"ד צא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי אברים ופדרים כשרים כל הלילה ומקטירין בשבת וכן ה"נ י"ל כיון דזריזין מקדימין למצוה כמו דאמרינן התם בפסחים דף ד' שנא' וישכם אברהם בבקר אמרינן חביבא מצוה בשעתה ועיין מ"ש התוס' מגילה דף ג' ע"א גבי הא דאמרינן התם כהנים בעבודתם מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה שכתבו וז"ל וקשה אמאי מבטלין והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה וי"ל דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה והם מניחים אותה בשביל הקריאה משו"ה קרי לי' ביטול ע"כ ע"ש א"כ פשיטא דאין לעכב נמי מצות מילה כדי למצוץ בלילה אבל מ"מ זה שפיר ניחא לשיטת הרמב"ן ז"ל. אבל לשיטת הרז"ה דסביר' לי' דכגון זה לא חשיב רק כמכשירי מילה דאינו דוחה את השבת והא דמציצה דוחה את השבת צ"ל דע"כ התיר הכתוב כיון דאי אפשר למילה בלי מציצה כמ"ש. קשה א"כ הא אפשר להמתין עם המילה עד סמוך לחשיכה. ונראה דיש לומר דפשיטא דשרי' רחמנא כל יום השבת למילה דאמרינן ביומא דף כ"ח וביום השמיני ימול מלמד שכל היום כשר למילה וכיון דמהאי קרא מרבינן דמילה דוחה שבת דביום אפי' בשבת א"כ מוכח נמי דכל יום השבת כשר למילה אפי' בבוקר אע"פ שיצטרך לחלל שבת משום המציצה. אבל מ"מ יש להקשות הא תינח לר' יוחנן דמפקי' לי' דמילה דוחה שבת מקרא דביום השמיני אבל לאידך אמוראי דנפקא להו מג"ש דאות ברית ותורה מנ"ל דבשבת רשאי למולו בבוקר דלמא צריך להמתין עד סמוך לחשיכה כדי שהמציצה יהי' בלילה. ודוחק לומר משום דבסמוך לחשיכה איכא נמי בה"ש דאכתי קשה לר' יוסי דסבר בה"ש כהרף עין דבודאי אפשר לעשות כן וצ"ע:
עוד ראיתי להעיר לפי מה שכתב הרב"י ביו"ד סי' רס"ו דאם אירע מילה בשבת יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים אלא המל הוא עצמו יפרע. וראיתי בס' ישועות יעקב או"ח סי' של"א בסוף אות א' שהביא שהמנהג שבק' יעריסלאב שבחול המילה נעשית ע"י ג' מוהלים ובשבת ע"י שנים דהיינו שאחד חותך והשני פורע והראשון חוזר ומוצץ וטעות הוא בידם דמציצה אינו אלא משום סכנה ואינו שייך להמילה ואם חששו לדעת הרב"י הי' להם לעשות המילה והפריעה ע"י אחד והמציצה ע"י השני ע"ש. ולדעתי יש לפקפק במה שהחליט לומר דלדעת הרב"י נמי רשאי להעשות המציצה ע"י אחר אלא אפשר להיות דמוהל אחד צריך לעשות שלשתן ובאמת לא ראיתי שנהגו כן אלא באלו המקומות שנהגו להחמיר כדעה הרב"י עושין הכל ע"י מוהל אחד ואינן מחלקין המציצה לאחר אך באמת טעמא בעי דלכאורה דבריו צודקין דמאי ענין מציצה להמילה הא המציצה אינו אלא אלא משום סכנה.
ונראה דיש להסביר כיון דכל עיקר הטעם דהרב"י הוא משום דכיון דאפשר לעשות כל המצוה על ידי חילול שבת של אחד לא מטריחינן שיחלל שבת ע"י שנים ועיין בש"א הל' שבת סי' מ"ט שהאריך הרבה בזה א"כ לדעת הרז"ה ולפי מה שבארתי דבריו למעלה דהא דלא מדחינן את המילה עד לאחר השבת כדי שלא יצטרכו לחלל את השבת בשביל המציצה הוא משום כיון דלא אפשר למילה בלי מציצה חשיב נמי המציצה כמו המילה ומצות מילה היא דקא דחי לה לפ"ז מסתברא נמי למימר דגם המציצה יהי' נעשה ע"י הראשון דאע"ג דבשאר צורכי חולה שיש בו סכנה לא אמרינן הכי וא"כ הלא המציצה נמי עושין בשביל שלא יסתכן התינוק. מ"מ לדעת הרז"ה ז"ל גבי הא דאשתפיך חמימי דאין אנו צריכין למולו ע"מ כן שיחללו עליו את השבת אח"כ וא"כ גבי מציצה ע"כ אנו צריכין להטעם שכתבתי דחשיב כמילה עלמה א"כ מהאי טעמא גופה צריכין אנו למימר דצריך להיות הכל ע"י מעשה של מוהל אחד ודו"ק:
ונראה לי עוד דיש להעמיד בזה כוונת רש"י ז"ל גבי הא דאמרינן התם בגמרא אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתה הוא ומעברינן לי' ופריך פשיטא מדקא מחללינן שבתא עלה ומשני מהו דתימא האי דם מפקד פקיד קמ"ל כו'. וכ' רש"י ז"ל מהו דתימא מתניתן לא אשמועינן דמחלל שבתא עלה דדם מפקיד פקיד כו' ומשו"ה שרי ולאו משום סכנה ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא הוא ולא מעברינן עכ"ל. ויש לדקדק למה כתב בחול דמשמע מזה דבשבת הי' מעברינן לי' אפי' אי הוי אמרינן דליכא סכנה אבל לפי הנ"ל י"ל דרש"י ז"ל סובר כדעת הרב"י וכמו שכתבתי דגם המציצה צריך להיות ע"י המוהל בעצמו לכן בשבת מעברינן לי' אפי' אם לא הוי המציצה רק מדרבנן כיון דלכתחלה אין רשאי להעשות ע"י אדם אחר אבל בחול כיון דהי' רשאי להעשות ע"י אחר לא הוי מעברינן לי' דמצי למימר אנא עבדא פלגא דמצוה כו' כדאמרינן התם לעיל אלא אם נימא דסכנתא הוא דאז על המוהל מוטל הדבר כיון שעל ידו נעשית הסכנה ודו"ק: