מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן כח
וזה אשר ראיתי לפענ"ד שיש להעיר על דברי כבוד מו"ח הגאון נ"י.
באות א' כתב כבוד מו"ח הגאון שליט"א על מה שכתבתי בתשובתי כי הטעם דישראל מעכו"ם אינו קונה אלא בשטר משום דהעכו"ם המוכר אינו סומך דעתו להקנות אלא בשטר דזה אינו. אלא הטעם הוא דהישראל הקונה אינו סומך דעתו לקנות מהעכו"ם אלא בשטר משום דסתם עכו"ם אנס הוא. דברי אדוני מו"ח ני' צודקים בזה אף כי ים לי בזה עוד הרהורי דברים איני רצוני להאריך יותר בזה וביחוד אשר גם כבוד גאונו הסכים בגוף הדבר. רק מה שכתב הכ"ג דאינו יודע מהיכן הוצאתי מש"ס דב"ב דהיכי דקייצי דמייהו לא בעינן דעת מקנה. דברי קדשו אינם מובנים לי דהא התם מיירי שהמוכר לא ידע מי המה הלוקחים כמו שכתב הרשב"ם ז"ל דמשום הכי הקדישן לשמים לפי שלא הי' יודע ממי יגבה מעותיו והי' רוצה לאסרן ע"ש א"כ פשיטא בכה"ג א"א לומר דחשיב הקנאה אם המוכר אינו יודע מי הוא הקונה ואם ברצונו לקנות כלל דדלמא לא לקח אלא לבקרו ויחזיר לו אח"כ ואפי' אם נימא דנעשה כאומר בשעה שהביא לשוק למכור שהוא מקנה לכל הרוצה לקנות עכ"פ דבר זה תליא אי יש ברירה אי אין ברירה וכמו דאמרינן בגיטין דף כ"ה ע"א האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ואנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ואפילו אם נימא כמ"ש הפוסקים דמכאן ולהבא לכו"ע אמרינן דיש ברירה אכתי קשה אמאי לא נחוש דלמא הקדיש זה קודם שהתכוין הלוקח לקנות דשפיר הקדיש. ומגמרא משמע דלא מהני ההקדש כלל והרשות ביד הלוקחין לקנותן עתה וליתן לו המעות. אלא עכצ"ל דהענין כך הוא דכיון דזה הביא לשוק למכור וקייצי דמייהו אנן אמרינן דאין צריך שוב דעתו להקנות לכל אחד ואחד אלא כיון שזה הביא לשוק למכור וגם קייצי דמייהו אנן אמרינן כיון דאילו ידע המוכר דרצונו של זה לקנות הי' מקנה לי' השתא נמי קני בלי דעת המוכר וכמו דאמרינן בריש אלו מציאות גבי יאוש שלא מדעת דכיון דאילו ידע הוי מייאש השתא נמי הוי יאוש ואע"ג דאנן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. הא כבר נודע מ"ש הש"ך בסי' שנ"ח ס"ק א' דהיינו דוקא באבידה שגם אחר שנודע לו אינו מתייאש אלא משום שאינו נודע היכן הוא והוי בע"כ משא"כ היכי דהוי רצון גמור לכו"ע אמרינן כיון דאילו הוי ידע הי' ניחא לי השתא נמי ניחא לי' ע"ש. כן ה"נ י"ל הכי ומשו"ה אין הדבר תליא אי יש ברירה אי אין ברירה כמו שכתב השטמ"ק שם בסוגיא בב"מ ריש פרק אלו מציאות עיין שם וחשיב כאילו יצא הדבר כבר מרשות בעלים ומשו"ה אין הבעלים יכולים להקדישו כמו דאמרינן גבי גזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן משמע ממ"ש הרשב"ם שם אהא דאמרינן התם והנ"מ הוא דקייצי דמייהו אבל לא קייצי דמייהו ברשות' דמרייהו קיימא וז"ל ויכול להקדישו ולא דמי לגזלן דאמרינן שניהם אינן יכולים להקדישו דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו אלא לקנותן וכיון דלא קייצי דמייהו לא סמכי דעתייהו דשמא ירצה למוכרן ביותר ודעתן להחזירן ע"ש משמע מדבריו דאם קייצי דמייהו לא חשיב ברשות הבעלים כלל והוי דבר שאינו ברשותו כן נראה ברור לדעתי.
ומ"ש מו"ח הגאון ני' עוד שם לדחות ראית הקצה"ח דאף אם נימא דגם שכירות עכו"ם אינו קונה בכסף מ"מ כיון דבלן קונה המעות חשיב הוציא מרשות הקדם כבר קדמוהו בזה הגאון מליסא בספר נה"מ שם:
באות ב' כתב כבוד מו"ח הגאון נ"י על מ"ש דכיון דנכתב שטר ולא נכתב כהלכתו גרע טפי כמו דאמרינן בעלמא גבי ראה את המציאה ונפל עליו ועל זה כתב מעכת"ה מו"ח נ"י דלא הי' לי להביא עצות מרחוק דבהדיא מבואר בהקדמונים ז"ל דאף במקום דלא כתבו שטרא דכסף לבד קונה אם כתב שטר אינו קונה אלא מזמן השטר בכוונה הבאתי מהא דראה את המציאה ונפל עלי' דבאמת לאו דבר ברור הוא שם בחו"מ סי' רס"ח דהרמ"א ז"ל פוסק דקונה לי' בד' אמות ולא גרע משום דנפל עלי' ולא כיש חולקין ע"ש לכן לא כתבתי שם רק בדרך רמז שכן דעת הפוסקים בכיוצא בזה:
באות ד' כתב מרן חותני ני' דמשו"ע סי' קפ"ב אין ראי' כל כך נגד מ"ש הגאון מליסא די"ל שם מיירי בשטר ראי' דיכול השליח לחתום אבל בשטר קנין אפשר לומר דלא מהני חתימת יד השליח. ממשמעות לשונם של התוס' והרא"ש פ' אלמנה ניזונית נראה דמיירי בשטר קנין. גם בספר מחנה אפרים שהבאתי בסוף התשובה מבואר בהדי' דגם בשטר קנין יכול השליח לחתום ע"ש.
באות ה' הביא כבוד מו"ח ני' לבאר דברי המחנה אפרים שהבאתי שכתב לחלק בין שליח הגט לשליח מכירה דבגט אין אדם מגרש אשת חבירו ועכצ"ל דהשליח אינו עושה רק פעולת הולכת הגט אבל מ"מ עיקר המגרש הוא הבעל משא"כ במכירה על זה כתב מעכת"ה דלכאורה יש לפקפק דמאי ענין לזה הא דאין אדם מגרש אשת חבירו הא כמו כן אין אדם מוכר שדה של חבירו אלא ביאור הדבר הוא דבדבר שבממון י"ל דכמו דאדם מוכר גוף הדבר לחבירו כמו כן יכול למנותו לשליח שיהי' להשליח זכות בהדבר הזה שיהי' בידו למכרו לאחר משא"כ גט אשה שלא ניתן להבעל זכות להקנותה לאחר דברים אלו נכונים וברורים כשמש בצהרים אבל מ"ש מע"כ מו"ח הגאון ני' ועוד י"ל דענין גירושין הוא רק סילוק כח האישות אבל אינו הקנאה שמקנה להאשה שתהי' היא קונה את עצמה דאם הי' ענין הקנאה לא היה מועיל בע"כ כשאינה רוצית לקנותה. לדעתי יש לפקפק בזה מקדושין דף ט' ע"ב דאיתמר התם שטר ארוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת ור"פ ור"ש אמרי אינה מקודשת ואמר רבא אימא טעמא דידי ואימא טעמא דידהו ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוי' נמי בעינן דעת מקנה וכתב רש"י ז"ל דעת מקנה הוא הבעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה עכ"ל. וכן נראה ממה שמדמה זה לקדושי אשה והתם בודאי הוא מקנה את עצמה להבעל ואפי' למ"ש הר"ן בנדרים דף ל' ע"א שהאשה עשאת את עצמה כהפקר מ"מ עכ"פ הוא קונה לה והאשה נעשית שדה של הבעל א"כ כי קאמר הגמרא הכא גבי גט דבעינן דעת מקנה עכ"פ צריך לומר דהאשה קונה את עצמה וא"כ יש להקשות האיך קונה את עצמה בעל כרחה אלא עכצ"ל דכן הוא גזירת הכתוב שבמה שמגרשה הבעל ממנו הוא קונה את עצמה בע"כ וגם בלא זה מצינו ג"כ בשטר שחרור של עבד כנעני דודאי חשיב העבד קונה את עצמו דהא יש בהעבד שווי כמו שאר מקח וממכר מ"מ יכול לשחררו בע"כ ועכצ"ל דהוי גזירה הכתוב.
עוד הקשה כבוד גאונו דאם נימא דגבי גט לא נמסר כח הגירושין להשליח והוא לא נעשה שליח אלא להוליך הגט להאשה אבל לא על עצם הגירושין קשה מש"ס דקדושין דף ס' דפריך התם לר"ל ממתני' דהשולח גט וכו' ומאי קושיא הא גבי גט עצם כח הגירושין נשאר ביד הבעל ומשו"ה כיון דהבעל אינו רוצה בהגירושין נתינת השליח לאו כלום הוא. ואח"כ כתב מו"ח הגאון נ"י לפרש בזה כוונת התוס' שם שכתבו וז"ל נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת עכ"ל. דכוונתם דגם בשליח קבלה בקדושין גוף עצמות כח הקידושין נשאר ביד האשה והשליח אין לו רק כח ההולכה לבד כמו בגט ומפני זה דעת התוס' לחלק דלא פליג ר"ל רק היכי שחזרה בה מהשליחות לבד דבזה סביר' ליה דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל היכא שאמרה אין רצוני שתקדשני דאז אין רצונה בהקדושין כלל אינה מקודשת דהשליח אין בכחו לקדשה בעל כרחה בלי דעתה דכח זה לא נמסר לשליח:
שוב כתב מעכ"ת לפקפק ע"ז דלפי טעם הראשון לא שייך בקדושין האי סברא. דברי קדשו האחרונים לא זכיתי להבין דמאיזה טעם לא שייך לומר בקדושין סברתו הראשונה אי משום דבידה עתה להתקדש לשליח עצמו מ"מ הא אם יקדשנה השליח שוב אין בידו למכרה לאחר ולא דמי למקח וממכר דיכול למוכרו לזה וזה האחר יכול אח"כ לחזור ולמכור ומשו"ה יש לומר דניתן להשליח מקצת כח בגוף הדבר שיהי' בידו למכרו לאחר וזה לא שייך בקדושין דזכות האישות לא ניתן למכירה ואין לחלק בין גט לקדושין וזה ברור לדעתי:
שבתי וראיתי דגם סברתו הראשונה אף כי הוא עצה עמוקה בלב ים מ"מ אין להעמיס כן בביאור כוונת הבעל מחנה אפרים דאם כה נימא הא קשה בשטר שחרור כיון דעבד ישנו בתורת מקח וממכר כמו שאר דברים צריך להיות דבעינין שליחות דמי לשליח דעניני ממונות והשליח הוא המשחרר ולפי שיטת הגאון מחנה אפרים כל שהשליח הוא המקנה אינו יכול לעשות שליח אחר שמקנה עבורו א"כ קשה הא דקיי"ל ביו"ד ה' עבדים סי' רס"ז ס"ק נ"ג דכשם שהאשה שמביאה גיטה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אם התנה עלי' כן העבד והיינו אם אמר להעבד הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם לב"ד שויא שליח לקבלה וכמו שכתב שם הטו"ז ולשיטת בעל מחנה אפרים עפ"י מה שהסביר מו"ח הגאון נ"י קשה דמנין לן דדין זה איתא בגט שחרור הא לשיטתו צריך להיות דאין העבד יכול לקבל כלל גט עפ"י זה האופן שיהי' בעצמו שליח להולכה ויעשה אח"כ שליח קבלה דזה אינו אלא בגט אשה דאינה בתורת מקח וממכר והשליח להולכה לא נעשה שליח רק על הולכת הגט ולא נמסר לו כח הגירושין והבעל הוא המגרש ומשו"ה יכולה האשה לעשות שליח לקבלה אבל בגט שחרור דהעבד ישנו בתורת מקח וממכר ודמי לדיני ממונות דהשליח יש לו כח בעצם השחרור וחשיב הוא המשחרר שוב אינו יכול לעשות שליח לזכות עבורו כמו בדיני ממונות לשיטת הגאון ז"ל אלא ע"כ דהגאון ז"ל לא נחית לזו הסברא אלא סבירא לי' דענייני אישות וכן עניני שחרור אשר מקושרים יחד עם ענייני איסור והיתר אין לדמות לשאר עניני ממונות והמה חלוקים בעצם השליחות והבן:
ובדבר קושית כבוד מו"ח נ"י דאם נימא דלא נמסר ענין כח הגירושין להשליח איך סבר ר"ל דהבעל אינו יכול לחזור. נראה לפענ"ד דאף דנימא דהכח הגירושין לא נמסר לשליח מ"מ גם אצל הבעל לא נשאר כח הגרושין אלא עיקר הגרושין הוא הגט בעצמו שנכתב לשם גירושין והגט הוא הכורת כמו דאמרינן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ולהכי סבר ר"ל דאין צריך סמיכת דעת הבעל בעת הנתינה אלא כיון שעשאו שליח על הנתינה שוב אין הבעל יכול לחזור בו מנתינת השליח והשליח יכול ליתן את הגט וממילא האשה מתגרשת בקבלת הגט אף שאין הבעל רוצה לגרשה דבהגט כבר ניתן כח הגירושין אשר שוב אינו נפסק בין לדעת הסוברים דאין בידו לבטל את הגט עצמו דהא דקאמר בגמרא התם גיטא גופא מי קא בטיל פירושו שאין הבעל יכול לבטל את הגט עצמו ובין להסוברים שמסתמא אמרינן דאין הבעל מבטל את הגט עצמו רק השליחות לבד עכ"פ אין בהגט שום ריעותא. ועוד יותר נראה לדעתי לומר דכל ענין מחלוקת הקדמונים אינו רק אליבא דר"י דאנן קיי"ל כוותי' דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל לר"ל דסבר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כ"ש דסבירא לי' דאין ביד הבעל לבטל את הגט עצמו כשהוא כבר ביד השליח ולהכי שפיר סבר ר"ל דהשליח יכול ליתן את הגט להאשה בלי דעת הבעל כן נראה לי נכון:
ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' בקדושין שהבאתי למעלה כפירוש כבוד מו"ח נ"י דדוקא גבי שליח הגט שהגט הוא הכורת וביד הבעל לא נשאר שום כח סבר ר"ל דשוב אין יכול הבעל לחזור לא מהשליחות וגם לא מעצם הגרושין דכבר נמסר כח הגירושין בהגט אבל בקדושין בשליח קבלה דאף דנעשה שליח לקבל מ"מ כח ההקנאה כיון שלא נמסר להשליח על כרחך נשאר אצל האשה לכן שפיר כתב דאם אמרה שאין רצונה בהקדושין אינו יכול השליח לקדשה שלא מדעתה:
שוב נתתי עיני בספר מחנה אפרים הל' שלוחין סי' ח' שכתב דדבר זה מי חשיב המקנה בקדושין אם עשתה שליח לקבל קדושי' השליח או האשה במחלוקת תליא דלדעת הרמב"ם שכתב בפ' ג' מה' אישות דאם קדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח כראה דהשליח הוא המקנה אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שסובר דאין כותבין אלא מדעת האשה עצמה פשיטא דסבר דהאשה עצמה היא המקנה ע"ש:
ולכאורה יש להקשות על הגאון ז"ל דידי' אדידי' דהא למעלה בסי' כ' בה' שלוחין שהבאתי למעלה ובתשובתי הראשונה. לא הזכיר דבר זה אלא כתב בפשיטות דכיון דאין אדם מגרש אשת חבירו לא נמסר כח זה להשליח. אבל לפי האמור ניחא דבשליח הגט כיון דעיקר הכריתות הוא בגט פשיטא דאין השליח המגרש גם לא הבעל רק הגט הוא הכורת ורק בשליח קבלה בקדושין הוא דאיפליגי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל ודו"ק:
עוד יש להעיר במה שהביא הגאון מליסא ז"ל ראי' דבשטר לא מהני חתימת יד השליח מגט אשה דלא מהני אם יהי' נכתב בהגט שהשליח מגרש עפ"י שליחות מהבעל דהתם טעמא אחרינא הוא דעיקר שליחות הוא רק על נתינת הגט ליד האשה וזהו עצם המעשה והכתיבה אינו נקשר כלל עם הנתינה והמה שני מעשיות כדכתיב וכתב ונתן ואף כשעושה שליח אחד על הכתיבה והנתינה הוא כמו שעושהו שליח על שני עניינים ביחד כמו לגרש ולקדש. ועוד הא חתימת העדים אי אפשר להיות ע"י שליח הולכה וא"כ פשיטא דהנתינה חשיב מעשה בפני עצמו וגם שעיקר הגירושין נעשה על ידי הנתינה. להכי בעינן בשעת מסירת הגט ליד השליח שיהי' בידו לתת בעצמו הגט הלזה להאשה אבל אם בשעת המסירה להשליח אין ביד הבעל לגרש בעצמו בגט זה ולגבי דידי' הוי כחספא בעלמא לא מהני עשיית השליח דכל מידי דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי ואף דיכול הבעל לכתוב גט אחר ולגרשה מ"מ כיון דבגט זה אין בידו לגרש אין ממש בהגט משא"כ במקח וממכר דחזקה ומשיכה נמי קונה אף דאין המוכר עושה שום פעולה אלא הקונה בעצמו הוא עושה הקנין חזינן דלא בעינן שיהי' הקנין מכח המקנה וכן בקנין שטר עצמו חלוק מגט דבגט באומר טלי גיטך מע"ג קרקע פסול ובשטר אם אמר לי' טלי את השטר מעל גבי קרקע נמי כשר ולא בעינן שיבוא מידו ליד הקונה וע"כ דעיקר פעולת הקנין תליא בהלוקח והמוכר אינו צריך לעשות שום פעולה לכן יכול נמי השליח לכתוב את השטר והבן:
ודע דאין זה ענין להא דאמרינן בקדושין דף כ"ג ע"ב בהא דפרכינן התם אליבא דר"ש בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו ופריך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי ומשני שאני עבד דשייך בגיטין דתניא נראין הדברים שהעבד נעשה שליח לקבל גנו לחבירו מיד רבו של חבירו ע"ש דהכא שאני כיון דהחסרון הוא במעשה הגט שלא נכתב כראוי ואין ביד הבעל ליתן לה בעצמו איך נוכל לומר דלדידי' לא חזיא מ"מ ע"י שליח יוכל לגרש זהו נגד הסברא ודו"ק.
באות ז' הביא מו"ח הגאון ני' מה שכתבתי דלדעת הגאון מליסא אשר הראיתי לדעת שכן כתב המחנה אפרים דתקנת חז"ל מהני לגבי דאורייתא שיחשב הפקר מן התורה אבל לא היכא דבעינן שיהי' חשיב שלו דלפ"ז לענין מעילה צריך להיות דבתר תרווייהו אזלינן דכל שתקנת חז"ל מתנגד לענין דאורייתא עשאו חז"ל הפקר ומשו"ה הוא מועל וע"ז כתב מו"ח ני' דיש להעיר מש"ס דב"מ דף ע"ד בעל בנכסי אשתו מי מעל למעלו ב"ד כו' הרי היכא שההוצאה מרשות הקדש בא ע"י הב"ד רצה הש"ס לומר דהב"ד מעלו עכ"ל. אתמהא הלא לא עלי השגתו כי הערה זו שייך להקשות על הא דאמרינן בב"מ והובא בתשובתי דהשואל קרדום מהקדש אליבא דר' אלעזר דאמר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין כיון שמשך מעל הרי אף דקני במשיכה עפ"י תקנת חז"ל מועל המוכר דחשיב הוציא מרשות הקדש וזהו גמרא מפורשת ואנכי לא חדשתי אלא דגם קנין מעות דמה"ת מהני אף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ לא מהני הפקעתם דנימא שאינו מועיל בהקדש ג"כ מה"ת כיון דגם לפי תקנתם עכ"פ נעשה הפקר וחשיב מוציא מרשות הקדש ומה שייך ע"ז הערה של מעכת"ה. אך לפע"ד אחרי אבקש סליחה מאת אדוני גם על הגמרא דהשואל קרדום לא קשה כלל דלא דעי הך דנכסי מלוג דהאשה לא הכניסה להבעל כלל ולא עשתה שום פעולה בהחפץ של הקדש רק חז"ל עשאו תקנה שכל נכסי' שייכים להבעל לפירותיהם ומה שיש תחת ידה השייך להקדש לא הוציאה כלל לרשות הבעל אבל הכא כיון דזה התכוין להקנות לחבירו וחבירו עשה קנין המועיל ע"פ תקנת חז"ל חשיב הוא המוציא מרשות הקדש לכן שפיר מועל. כן נלע"ד ברור.
ומה שכתב מעכת"ה עוד שם לחלק דהיכי שעשו חז"ל תקנה לבטל הקנין אין צריך כלל להטעם דהפקר ב"ד הפקר דכיון דחז"ל הפקיעו לקנין מעות שוב לא סמכו דעתייהו בטל המכירה גם מן התורה ולא הוצרכו להפקיר המעות כי ממילא המעות חוזרין אף כי זהו מלתא דמסתברא והדברים נכונים מצד עצמותן מכל מקום אין להחליט כן אחרי שהמ"ל נסתפק בזה וכבר הבאתי דבריו בתשובתי הראשונה בסוף התשובה וזה לשונו נסתפקתי במי שמכר חפץ לחבירו בקנין מעות ואח"כ קידש המוכר אשה בזה החפץ אי יש לחוש לקדושי שני אחרי שמה"ת חשיב החפץ גזל ביד המוכר כו' וסיים וצד זה כראה בעיני ע"ש הרי בהדיא דדעתו ז"ל דאף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ לא מהני הפקעתם שיהי' המקח בטל מה"ת.
אך בגוף הדבר שהבאתי בשם הגאון מליסא ובשם המחנה אפרים וגם ראיתי אח"כ שכן הביאו האחרונים בשם הגאון בעל גט פשוט ובעל אבני מלואים אשר כולם נתנבאו בסגנון אחד דמחמת תקנת חז"ל לא חשיב אלא הפקר יש לתמוה טובא דבתוס' פרק השולח דף מ' ע"ב ד"ה וכתב מבואר בהדיא איפכא שכתבו דלא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונט' דמפרש שכותבין השטר שחרור על שמי' דקטן דמעש' קטן לאו כלום הוא ואע"ג דפעוטות ממכרן ממכר אינו אלא בממון משום דהפקר ב"ד הפקר אלא נראה לפרש דכתיב לי' גיטא דחירותא על שמי' דאפוטרופוס כו' דכיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו חז"ל ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו כדאמרינן דאפוטרופוס תורמין ומעשרין כו' והפקירו ב"ד התבואה ונתנוהו לאפוטרופוס מבואר בדבריהם דיש כח ביד חז"ל להקנות גם שיהי' חשיב שלו לענין דאורייתא היכי שהוצרכו לכך כמו לשחרר ולתרום וצ"ע:
באות ח' הביא כבוד מו"ח ני' מ"ש דלדעת הגאון מליסא ז"ל דגבי חמץ סגי בקנין דרבנן כיון דהפקר ב"ד הפקר יש נמי לדון להיפך דגם קנין מעות מהני בחמץ שלא יעבור בב"י וב"י דאף דחז"ל הפקיעו הקנין לא נעשה אלא הפקר ושוב אינו עובר עליו וכתבתי דלכאורה יש לפקפק ע"ז דעכ"פ לא גרע מחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות וע"ז כתב כבוד גאונו וז"ל ולא אבין מה שכתבת דחייב משום קבלת אחריות דלהשני ליכא אחריות דלמוכר איתניס וגם לגבי המוכר מה דמיון זה לקבלת אחריות דהתם בקבלת אחריות כיון שיצטרך לשלם רוצה בהחמץ בקיומו משא"כ הכא כיון דהחמץ הוא הפקר והמעות בין כך ובין כך צריך להחזיר מה לו בקיומו של החמץ עכ"ל באמת אגיד כי דעתי קצרה להכיל דברי כבוד גאונו דפשיטא דאף אם נימא דכיון דחז"ל הפקיעו הקנין נעשה הפקר מ"מ פשיטא דלא התקינו שיהי' הפקר ממש לכל אדם וכל הרוצה ליטלו יבוא ויטול אלא ודאי דתקנתם הי' דחשיב הפקר לענין זה שנתבטל המקח אבל מ"מ אסור לכל אדם לזכות בה. ואם קדם אחד וזכה בה מוציאין ממנו בדיינים ומחזירין להמוכר ומעתה חשיב לגבי המוכר עכ"פ דבר הגורם לממון כמו בקבלת אחריות דעובר בב"י וב"י משום דחשיב קצת דבר הגורם לממון כדאיתא בריש פסחים דף ה' ע"ב ולדעת הרבה מהקדמונים אפי' בלא קיבל עליו אחריות אלא שהעכו"ם הוא אלם דינו כמו קבלת אחריות דזה נמי חשיב דבר הגורם לממון ומעתה הכא כיון דע"י תקנת חז"ל חשיב אצלו דבר הגורם לממון לא גרע עכ"פ מעכו"ם אלם וז"ב לדעתי.
וע"ז כתבתי דלדעת המג"א בסי' תמ"א דאם קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם אין הישראל עובר עליו בב"י וב"י חזינן דאף דבחמץ שלו ממש אינו מועיל מה שמונח בבית עכו"ם מ"מ בחמץ שאינו שלו רק חשיב אצלו דבר הגורם לממון מהני מה שהוא מונח בבית עכו"ם שלא לעבור עליו ב"י וב"י כן הכי נמי י"ל דגם בכל דבר הגורם לממון אינו עובר עליו כשמונח בבית עכו"ם וכתבתי דמ"מ אי אפשר לאמרו ולא באתי אלא לעורר זה תוכן כל דברי שם ודו"ק:
באות ט' כתב מו"ח נ"י על דבר קושייתי דלדברי הגאון מליסא למה יהי' עובר על חמץ שנשאר מקודם פסח כיון דבשעה ששית הוא הפקר ע"י הפקר ב"ד. דלענין לאו דב"י לא מהני מה שנעשה הפקר ע"י הפקר ב"ד דכל שלא עשה הוא בעצמו הפעולה שיהי' הפקר עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו גם אתי הי' סברא זו. אולם לא הי' ברור לי די"ל דכיון שכבר נעשה הפקר מקודם שהגיע זמן הביעור יהי' מאיזה טעם שיהיה לא עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותי' ודוקא אם נעשה הפקר ע"י איסור חמץ לאחר זמן איסורו הוא דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותי' כיון דמחויב היה לבערו בשעת זמן הביעור אבל אם נעשה הפקר קודם שהגיע זמן איסור דאורייתא יש לומר דמהני שלא יעבור עלי' בב"י וב"י:
באות י' כתב כבוד מו"ח הגאון ני' על מ"ש ליישב קושית הקדמונים ז"ל דבמעילה אזלינן נמי בתר דאורייתא משום דענין המעילה הוא רק מחמת גזירת הכתוב דיוצא לחולין מחמת המעילה אבל בלא המעילה לא הי' בידו להוציא מרשות הקדש ומשו"ה לא בעינן שיהי' מהני בפועל. וע"ז כתב לפקפק דמ"מ י"ל דבעינן עכ"פ לפי שגגתו שהי' סבור שהוא שלו הוציאו לרשות אחר אבל היכי דחז"ל הפקיעו הקנין דאף לפי שגגתו עדיין לא הוציא המעות לרשות אחר לא מעל ע"כ. מודינא דמצד הסברא הי' אפשר לומר כן אבל מ"מ אין זו סברא מוחלטת שיהא מוכרח לומר כן. ואדרבה יש להביא קצת דמיון למה שכתבתי מש"ס ב"ק דף ס"ט ע"ב מהא דאמרינן התם מאן תנא צנועין ר"מ הוא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפ"ה לענין פדיון אוקמי' רחמנא ברשותי' כו' כרם רבעי נמי לענין אחולי אוקמי' רחמנא ברשותי' דהא כי איתא ברשותי' נמי לאו דידי' הוא והא מצי מחיל כו' אבל גבי לקט כיון דממונא דידי' כי איתא ברשותי' הוא דמצי מפקר לי' כי ליתא ברשותי' לא מצי מפקר לי' ע"ש אלמא מזה דאמרינן כעין סברא זו דכיון דבלא"ה אינו שלו ורחמנא אוקמי' ברשותי' לענין חילול לא איכפת לן נמי אם יש עוד ריעותא מצד אחר ודו"ק:
באות י"א כתב מעכת"ה מו"ח נ"י על מה שכתבתי ליישב דברי התוס' בשבועות שכתבו דבתר תרווייהו אזלינן דכוונתם אינו אלא אליבא דר"מ דאיהו הוא דקאמר רישא דמתני' ולדידי' דסבר דבנשבע מפי עצמו חייב אפי' שלא בפני ב"ד על כרחך לא בעינן שיהיה הפסד ממון ממש דהא שלא בפני ב"ד ליכא הפסד ממון. וע"ז העיר כבוד מו"ח נ"י דאפשר לומר דגם לר"מ איכא הפסד ממון דכיון דנשבע לשקר עכ"פ עבר משום שבועת בטוי ושוב פסול להעיד. לשרי' לן מאריה דפשיטא דבכל גויני מחייב ר"מ אפי' כשנשבע שלא בפני עדים רק בפני התובע לבד דבכה"ג חייב להעיד אח"כ בב"ד ואף דלענין קרבן מהימן על דיבורי' שנשבע לשקר מ"מ אין אדם נפסל עפ"י עצמו ואף שהתובע בעצמו יודע שנשבע לשקר מ"מ מותר לי' לתבוע להעד שיעיד לי' אח"כ בב"ד דכיון שאינו נפסל לכו"ע גם לדידי' כשר כמו שמצינו ביו"ד סוף סי' א' שוחט שהעיד עליו אחר ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו והוא בשם מהרי"ק ע"ש. והכא אין חילוק בין מכחישו לשאינו מכחישו דבכל גווני לא מיפסיל לעדות ע"פ עצמו גם י"ל דלא מיפסיל מחמת שמא אישתלי.
באות י"ב הביא מו"ח הגאון נ"י מה שהבאתי דברי המג"א בשם המ"ב דבדיעבד סגי בקנין כסף לחוד משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותי' של אדם ומשו"ה בגילוי דעת לחודי' סגי וכתבתי דלפ"ז פשיטא דקנין דרבנן מהני בחמץ דזה הוי יותר גילוי דעת שאינו רוצה בהחמץ. דכיון דמהני מדרבנן א"כ החמץ ישאר מוחלט ביד העכו"ם ושוב כתבתי דאף דביטול לא מהני הוא רק משום דחז"ל חששו שמא לא יבטלנו בלב שלם וזה לא שייך במכירה דהא כשמוכר בודאי הוא מוכר בלב שלם. וע"ז כתב כבוד מו"ח נ"י דדברים אלו עולים יפה כשמכר ע"י קנין דרבנן אבל דברי המג"א בשם המ"ב דמיירי כשמכר ע"י קנין מעות דלא מהני בעכו"ם שוב יש לחוש שמא לא מכר בלב שלם. לדעתי נראה דהכוונת המג"א כיון שהמוכר כשמכר הי' סבור דמכירה מעליותא הוא דלא ידע הא דמעות אינו קונה בעכו"ם דכל עיקר כוונתו הי' למכור להעכו"ם החמץ כדרך כל העכירות אף דטעה מ"מ אין לחוש בזה שמא לא היה בלב שלם:
באות ט"ו כתב כבוד מו"ח הגאון נ"י דיש לחלוק על מה שכתבתי בישוב דברי הר"ן ז"ל בפסחים ע"פ אשר הסברתי דהא דחמץ חשיב אינו ברשותי' הוא דמחמת שאסור בהנאה בתוך הפסח אמרינן דגם לאחר הפסח אינו חשיב שלו וע"ז הבאתי פלוגתא דהרשב"א והר"ן ז"ל בנדרים במי שאוסר על עצמו הנאת החפץ דחשיב הפקר ואם זכה בי' אחר ואח"כ איתשל על הנדר דסבר הר"ן ז"ל דאינו יכול להוציא ממנו וכבוד גאונו מפקפק בדבר דגם הר"ן ז"ל לא כתב אלא בשכבר זכה בי' אחר אבל גם הוא ז"ל מודה דאם נשאל על נדרו קודם שזכה בי' אחר חוזר הדבר מאליו לרשות הבעלים ואין הבעלים צריכין לעשות קנין מחדש כזוכה מן ההפקר והוסיף כבוד מו"ח נ"י להסביר עוד דיש לומר דאסירי הנאה לא חשיב כהפקר גמור רק כמו דברים שאין הבעלים מקפידים בהם דרשאין ג"כ אחרים לזכות בהן אבל מ"מ כל זמן שלא זכה בי' אדם יכולים הבעלים לחזור ולהקפיד שלא יזכה בהן שום אדם. זהו תדכ"ג ומה מאוד מתקו להכי דברים של טעם. אולם גוף הסברא שכתבתי ליישב דברי הר"ן ז"ל בפסחים על משמרתי אעמודה דאפי' לפי מ"ש מו"ח נ"י לחלק בין זכה בי' אחר ללא זכה בי' אחר מ"מ לדעתי יש לחלק בין אסורי הנאה דנדר לשארי אסורי הנאה דדוקא בנדר כיון דבידו לשאול על נדרו לא הוי כהפקר גמור דהא בשאר הפקר אינו בידו לחזור ובנדר בידו לחזור ע"י שאלה לחכם ויש לדמות להפקר לזמן דמשמע מסוגיא דנדרים דף מ"ד דאחר הזמן חוזר לרשותי' מאליו וכאשר הבאתי למעלה בתשובתי הקודמת להסביר הטעם משום דגם בתוך הזמן בידו לחזור ע"ש כן י"ל נמי בנדר אבל בשאר אסורי הנאה דנראה דעת הרבה מהראשונים. ע' ריטב"א סוכה בפרק לולב הגזול דחשיב הפקר גמור יש לומר נמי דחמץ כיון דבתוך הפסח חשיב הפקר גמור מחמת שאסור בהנאה. גם לאחר הפסח אינו חוזר להיות נכנס לרשותי':
ובעמדי פעם שנית בענין הלז ראיתי שיש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל בנדרים במה שהביא בשם הרשב"א ז"ל וז"ל ומיהו היכי דאיתשיל חייבין לשלם כו' ולמה לא כתב דחייבין להחזיר גוף הפירי דמלשון זה נראה דמשלם רק הדמים לבד אבל אינו מחויב להחזיר גוף הפרי וכן ברשב"א שבע שיטות בנדרים שם לא הזכיר רק לשון תשלומים הלא דבר הוא. ונלע"ד דיש מקום בראש לומר כן ומהטעם דאנן קיי"ל דגזלן לא קני ביאוש לחודי' אבל ביאוש ושינוי רשות קני ועיין לעיל בסי' ט"ו שהבאתי בשם התוס' דסוכה דף ל' ע"ב ד"ה וקרקע ובשם תשו' הרשב"א דהטעם בזה דכיון דהא דיאוש לחודי' לא קני משום דבאיסורי אתי לידי' וא"כ כי איכא נמי שנוי רשות הא לזה השני הוי בהתירא אתי לידי' ומשו"ה מהני האי יאוש לגבי שני לקנות על ידו ע"ש וכבר נודע דעת הרמב"ם ז"ל דגם הלוקח אחר יאוש אף דקני גוף החפץ מטעם יאוש ושינוי רשות הדמים מיהת צריך לשלם.
ומעתה אמינא די"ל דכן הוא כוונת הרשב"א ז"ל הכא דנדר לא חשיב כהפקר גמור. אך מ"מ כיון דאינו יכול למחות על כל הבא ליטלו הבעלים מתיאשין מהן וכיון דהכא מקרי בהתירא אתי לידי' החפץ דהא איהו זכה בי' קודם השאלה אף שנתבטל אח"כ מ"מ החפץ קנוי לו ואינו צריך לשלם רק הדמים ודו"ק ועדיין לא נתברר לי כל הצורך ולא באתי אלא לעורר את המעיין. ולדעתי יותר מסתבר למימר דכוונת הרשב"א ז"ל בזה להשמיענו דאפי' אם כבר נאכל הפירות ובשעה שישאל זה על נדרו כבר לא הי' הפירות בעולם מ"מ צריך לשלם עבור הפירות ואל תתמה אם כבר לא הי' הפירות בעולם איך נשאל זה על נדרו דז"א די"ל דמיירי שנאכל רק מקצת מהפירות דדוקא אכלה כולה אין נשאלין עלי' אבל אם נשאר כזית נשאלין עלי' כמבואר בשבועות דף כ"ז ע"ב ע"ש ודו"ק. כ"ז כתבתי הנראה לפענ"ד. וד' יהי' בעזרי ויצילני משגיאות: