אור ברסלב
מצפה אריה סימן כז

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן כז

סימן כו

לכבוד חתני יקירי ויד"נ הרב הגאון המהולל ידיו רב לו במלחמתה של תורה כ"ש מוה' ארי' ליב ברודא ני'.

ע"ד ח"ת אשר השבת לחכם אחד בנדון מכירת חמץ שחתם השליח השטר וחששו לדעת הגאון מליסא ז"ל דכל שחתם השליח השטר לא מהני וכת"ה האריך בזה ובקש להגיד לו חוו"ד על יקרת מדברותיו בכל פרט ופרט. הנני למבוקשך ואבא היום להשיב לכ"ת כיד ה' הטובה עלי. ואעבור על כל דבריך היקרים וזה החלי בעזר הצור.

א הבאת מחלוקת הפוסקים ז"ל אי שכירות קרקע נקנה מעכו"ם או לעכו"ם בכסף לבד בלא שטר. שדעת רוב הפוסקים ז"ל דבשכירות לא בעינן שטר והבאת דברי הקצה"ח ז"ל שהביא ראי' מדברי התוס' והרא"ש ב"מ דף מ"ח דר"י מוקי לה למתניתין דנתנה לבלן מעל אבל ספר לא דמחסרא משיכה בבלן נכרי דרק בבלן מעל דהו"ל שכירות קרקע דמהני כסף. אבל ספר נכרי לא מעל דבנכרי משיכה קונה ומוכח דשכירות קרקע נקנה גם בנכרי בכסף לבד. וכתבת לדחות ראייתו דבבלן לכו"ע אין צריך שטר דלא שייך לומר דהעכו"ם אינו סומך דעתו ולא גמר להקנות כיון דקייצי דמייהו וכדאמרינן בש"ס דב"ב דף פ"ח דכל הייכי דקייצו דמייהו לא בעינן דעת מוכר עכת"ד.

אולם לדעתי דבריך אלו נכונים אבל לא מטעמך דבישראל מעכו"ם דלא מהני בלי שטר הוא משום שהישראל הקונה אינו סומך דעתו בלי שטר דחושש דאולי העכו"ם באלמותו יחזור בו והחסרון הוא א"כ מצד הקונה דלא גמר לקנותו אבל לא מצד העכו"ם המקנה ואדרבה אמרינן דהוי כהפקר דהעכו"ם בקבלת המעות סילק עצמו. ומלבד זה מהיכן הוצאת מש"ס דב"ב הנ"ל דהייכי דקייצי דמייהו לא בעינן דעת מקנה דהתם זה הביא קראי למכור ולקחו הקונים קרא קרא ואמר זה אח"כ הרי הם הקדש וע"ז קאמר הש"ס דכיון דקייצי דמייהו הו"ל כאילו פסק הדמים וקנאו הלוקחים הקראי בלקיחתם ולא מהני אמירת המוכר אח"כ שכבר קנאו הלוקחים ומה הרגלים להוכיח מזה דלא בעינן דעת מקנה בשעת הקנין.

אולם גוף החילוק שחלקת בין שאר שכירות קרקע להך דבלן נכון הוא מצד אחר דעיקר הא דבישראל אינו סומך דעתו בלי שטר בקנית או בשכירות קרקע לכל מר כדאית ליה הוא משום דקרקע אין לה שיווי בבירור שנאמר ששוה כך ולא יותר דמי שחביבה עליו נותן הרבה יותר מהשומא וכדאמרינן מהאי טעמא דאין אונאה לקרקעות ולפיכך הישראל חושש שהעכו"ם באלמותו יחזור בו דבעיניו שוה יותר ויהי' נמלך מהמכירה או השכירות ומה"ט במטלטלין למ"ד דעכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם קונה בכסף לא אמרינן דכל שלא משך וגם אין לו שטר הישראל הקונה אינו סומך דעתו דשמא לא ירצה העכו"ם ליתן לו דמטלטלין שדמי המקח המה שוויהן וכיון שהעכו"ם רוצה למכור אינו חושש שיחזור בו העכו"ם מהמכירה וזה לא שייך בהך דכלן דקייצי דמייהו ולא שייך לומר שאולי שוה בעיני העכו"ם יותר שפיר הישראל סומך דעתו ואינו חושש שיחזור בו העכו"ם מהשכירות וכ"ש הוא ממטלטלין דיוכל להיות יותר שיחשוב העכו"ם ששוה אצלו יותר מהשיווי ורק דכיון דרוצה למכור אין הישראל חושש שיחזור בו וכ"ש א"כ הך דבלן דלא שייך כלל לומר שהעכו"ם יחזור בו משום ששוה אצלו יותר כיון דקייצי דמייהו דוגמא לזה מצינו בהך דשומר דאף שמשלם משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בו דהיכי דמצוי בשוק ודמיו קצובים פטור משבועה שאינו ברשותו דכיון שיכול לקנות בהדמים שמשלם לא חיישינן שרוצה ליקח הפקדון לעצמו שעיניו נתן בו וזה ברור אצלי:

עוד עלה על לבי דאין ראי' מהך דבלן דיש חילוק בין מכירת קרקע לשכירות דכיון דבכסף העכו"ם סלוקי מסלק עצמו מהקרקע אלא שהישראל לא זכה עדיין משום שלא סמך דעתו והו"ל כהפקר שפיר מעל דהכי אם יתן לאחד מעות של הקדש שיפקיר שדהו וכדומה לא יהי' חשיב מוציא מרשות הקדש אחר שהמעות שייך לזה והוא יכול לעשות בהן כחפצו ואף א"נ כמו שכתבו האחרונים ז"ל דבשכירות לא שייך הפקר כיון דהמשכיר כל זמן שלא בא השוכר או באי כחו יוכל להשכיר לאחרים מ"מ פשיטא לי שאין הישראל יכול לחזור בו ולתבוע מעותיו מהעכו"ם אחרי שהעכו"ם לא חזר בו ורק שהוא לא סמך דעתו דמה לו להעכו"ם בכך וא"כ שפיר מעל ודו"ק בזה:

ב מ"ש לפקפק בנידון השאלה דכיון דנכתב שטר ולא ככתב כהלכתו גרע דלמא רצונו להקנות לו רק בשטר דבריך ברורים ולא הוצרכתי להביא עצות מרחוק מהך דנפל עלי' במציאה דבהדיא מבואר כן בדברי הקדמונים ז"ל דאף במקום דלא כתבו שטרא דכסף לבד קונה אם כתב שטר אינו קונה רק מזמן השטר דדלמא רצה להקנותו רק בקנין השטר עיין עליהם שחלקו בין שטר קנין לשטר ראי' ועיין בש"ס דב"ב דף קל"ה בשכ"מ שאמר שיכתבו שטר להמקבל ומת לא יתנו דלמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ע"ש ובפוסקים ז"ל:

ג מ"ש דבחמץ דעיקר המכירה מחמת איסור יש אומדנא דרצונם לקנות ולהקנות בכל קנין המועיל ניתן להאמר ובל"ז אנו נוהגין לכתוב בפירוש בשטרי מכירת חמץ שיקנה בכל אחד מהקנינים ופשוט דאין לחוש לזה.

ד מה שתמה כ"ת על הגאון מליסא ז"ל שהעלה דחת"י השליח על השטר לא מהני משום דנגד המשלח אינו מוכח מתוכו מדברי הש"ע סי' קפ"ב סי"א דאם לא פירש אם מכר בשטר אחד או בב' שטרות וחתם השליח כו' דמבואר דחתימת יד השליח מהני יש לומר דאין מזה כ"כ ראי' דנוכל לומר דהתם מיירי בשטר ראי'. אך גוף הסברא שכתבת דאין זה ענין לאינו מוכח מתוכו אחרי שמוכח מתוך השטר שזה מכר לזה והחשש דשמא ל"ה לזה כח למכור הוא ענין אחר מבחוץ ל"ב שיהי' מוכח מתוך השטר דבריך נכונים וברורים מצד עצמותן:

ה תמהת על הגאון ז"ל שהביא ראי' מגט אשה דל"מ שיכתב בגט בלשון שהשליח מגרש דאיך מדמה שליח גט לשליח מכירה דבמקח השליח הוא המוכר והמקנה משא"כ בגט הבעל הוא המגרש וכדאמרי' אין אדם מגרש אשת חבירו והבאת חילוק זה בשם הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל. וכאשר ירדתי לעומק העיון באמת כי הדעת נוטה לזה דשאני שליח גט משליח מו"מ אם כי מהך דאין אדם מגרש אשת חבירו אין מקום מוצא לחלק בזה דכמו כן אין אדם מוכר שדה של חבירו ומ"מ אמרינן דשליח שאני דשלוחו כמותו ורק מצד אחר יש לחלק דבשדה וכדומה דבר שבממון שפיר י"ל דכמו שיכול למכור לזה כ"כ יכול למסור לי' זכותו להקנותו לאחר משא"כ בגט אשתו שאינו בידו למסרה או למוכרה לאחר שעניני אישות אינם עומדים למסרם לאחר וא"כ כמו כן אינו יכול למסור לשליח ענין הגירושין.

ועוד יש לומר דענין גירושין הוא רק סילוק כח האישות אבל אינו הקנאה שמקנה להאשה שתהי' קונה עצמה דאם היה ענין הקנאה לא הי' מועיל בע"כ כשאינה רוצית לקנות ואל יטעך לישנא דמתניתן ריש קידושין וקונה עצמה בגט דהכוונה הוא רק דכיון שהבעל סילק עצמו ממילא הוא ברשות עצמה דגם במיתת הבעל נקט לשון זה ע"ש. וכבר נודע מה שכתבו הקדמונים דאינו יכול לעשות שליח לביטול חמץ ולהפקיר דבסילוק ל"ש שליחות. עיין עליהם. אמנם עומד לנגדי הא דפריך הש"ס בקידושין דף נ"ט לר"ל דס"ל דלא אתא דיבור ומבטל דיבור מהא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גנו זה בטל הוא הרי זה בטל ומאי קושיא דשאני גט שלא נמסר לשליח רק כה הנתינה ולא כח הגירושין וכיון שאמר שאינו רוצה בהגירושין לא מהני נתינת השליח שאין לו כח הגירושין דזה אינו נמסר מעיקרא להשליח.

ואחרי בינותי ראיתי להתוס' ז"ל שם בגוף פלוגתייהו דר"י ור"ל בנתנה רשות לשליח לקדשה דתנן דאם קדשה עצמה מקודם קידושיה קידושין לא קדשה עצמה וחזרה בה דכתבו וז"ל נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת. והנה דבריהם ז"ל סתומים קצת ולפי הנ"ל יראה דכוונתם ז"ל דדעתם דגם בשליח קבלה בקידושין גוף ועצמות כח הקידושין נשארו ביד האשה והשליח אין לו רק כח הקבלה שיהי' ידו כידה וכמו בשליח הבעל בגט ואף דלא שייך בזה טעם הראשון שכתבתי למעלה גבי גט דבידה הי' להקנות עצמה לגמרי להשליח מ"מ יש לדון בזה מפאת טעם השני דענין הקידושין מצד האשה הוא רק ענין הפקר וסילוק וכמו שהסביר לנו הר"ן ז"ל וכנודע וכח זה א"י להמסר לשליח וכנ"ל ומפני זה דעתם לחלק דלא פליג ר"ל רק היכי שחזרה בה רק מהשליחות דכיון דאיהו ס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור לא מהני חזרתה אבל היכי שחזרה בה ואין רצונה עוד בהקידושין אינה מקודשת דכח זה לא נמסר מעולם להשליח וכנ"ל. ולפ"ז לכאורה א"ש הא דמותיב לר"ל מהך דהשולח גט דהתם כיון דלא ביטל רק השליחות וכדאמרינן התם ובגיטין ר"פ השולח נהי דביטל שליחותו דשליח כו' ל"מ לר"ל ודו"ק.

אולם אחרי ההתבוננות אי אפשר לומר כן דהנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים ז"ל אי מהני ביטול לגט עצמו דדעת הרמב"ם ז"ל שיכול לבטל גופו של גט ושאר הקדמונים ז"ל חולקין בזה דלגט עצמו לא מהני שום ביטול וגרסי הא דקאמר הש"ס לר"נ דס"ל חוזר ומגרש בו נהי דבטלי' לשלוחותי' דשליח גיטא גופא מי קא בטיל שאין בידו לבטל גוף הגט ועיין ברשב"א ז"ל שכתב על הרמב"ם ז"ל ואינו נראה כו' דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו מיירי בטל הוא וכו' והאי ודאי גופו של גט הוא מבטל עייש"ה.

ובחדושי בארתי דלאו דס"ל דגט זה בטל הוא וכדומה אין במשמעותו כלל ביטול השליחות ורק ביטול גוף הגט דא"כ יקשה לדעתם ז"ל דלמה אינו יכול השליח ליתן לה דהשליחות לא ביטל כלל וגוף הגט א"י לבטל ורק דגט זה בטל עיקר משמעותו ביטול הגט ורק על צד הרחוק יש לפרשו על ביטול השליחות ואם הי' מועיל ביטול לגט עצמו לא הי' יכול לחזור ולגרש בו ורק דכיון דאינו מועיל לגופו של גט שפיר אמרינן דכיון דחזינן דרצונו בביטול מתורת אומדנא וגילוי דעת נתבטל עכ"פ השליחות דכיון שאין הג"ד סותר לזה שאמר בפירוש דעל צד הדוחק יש לפרש דבריו על ביטול השליחות שפיר מועיל הג"ד. עיין ש"ס דשבועות דף כ"ו ע"ב גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם עייש"ה ובפוסקים ז"ל. ומעתה א"נ דכח הגירושין נשארו ביד הבעל ולכ"ע יכול לבטל גוף הגירושין א"כ יקשה דמה מותיב לר"ל מהך דהשולח גט ואמר גט זה בטל הוא דכיון דלר"ל גם השליחות אינו יכול לבטל שפיר י"ל מחמת האומדנא וג"ד שכוונתו לביטול גוף הגירושין וגט זה בטל היינו הגירושין בגט זה וכדאמרינן לדידן מחמת הג"ד שפירושו שליחות גט זה וע"כ צ"ל דגם כח גוף הגירושין יכולין להמסר לשליח ודלא כמ"ש:

וכאשר בינותי ליישב דברי התוס' ז"ל שהבאתי מצאתי להמהרש"א ז"ל שפירוש דברי התוס' הנ"ל באופן אחר דכוונתם לחלק לר"ל בין ביטל בפניו לשלא בפניו דרק בשלא בפניו ס"ל לר"ל דלא אתי דיבור שאמרה להעדים ומבטל דיבור שעשאתו שליח. אבל אמירתה בעצמה להשליח מהני גם לר"ל וקושית הש"ס לר"ל מהך דהשולח גט כו' אינו רק מהך דשלח אחריו שליח עיין בדבריו הנחמדים ז"ל עכ"פ מוכח מזה דגם כח גוף הגירושין נמסרו להשליח וכנ"ל והבן והדבר צריך תלמיד אצלי. ועיין במחנה אפרים ז"ל הל' שלוחין סי' ח' שהעלה לחלק דאם אמר לשליח למכור לפלוני המשלח הוא המקנה ורק באמר לו מכור סתם השליח הוא המקנה שמסר לו כל כח המכירה ולפ"ז מש"ס דקידושין הנ"ל מוכח דאין לחלק בהכי דגט כמכור לפלוני דמי:

אולם אחר העיון אין מכאן ראי' כנגד זה דכבר כתבתי דהגירושין המה סילוק כח האישות של הבעל אבל לא הקנאה להאשה ואין זה ענין למכירה שאמר מכור לפלוני. ובל"ז הנה עיקר סברת המחנה אפרים ז"ל דכיון שלא נתן לו רשות וכח לכל מי שירצה ורק לפלוני חזינן שלא מסר לו כח המכירה ורק הפעולות הנצרכות שיהי' ידו כידו כו' וזה לא שייך בגט אשה וכמובן ודו"ק:

ולכאורה עלה על לבי להביא עוד ראי' דבשליח קבלה דקידושין אף דמצדה הוי רק כסילוק וה"ה א"כ בגט נמסר כח הקידושין והגירושין להשליח דאל"כ רק דנימא שכח הקידושין ובגט כח הגירושין נשארו ביד המשלח יקשה דבשלחה לקבל קידושין סתם ממי שירצה השליח למה יועיל כלל כיון דעצמות כח הקידושין נשאר ביד האשה עכצ"ל שהוא מקדשת עצמה למי שיבחר בו השליח וזה תליא בברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה ודמי למ"ש הרשב"א ז"ל דאם אמרה מי שירצה בעלי או איש פלוני יהי' שלוחי לקבלה י"ל דלא מהני דאין ברירה.

אולם אחרי בינותי ראיתי למו"ז רשכ"י זצ"ל שהביא בשם הר"ש והתוס' ז"ל דלא שייך לומר אין ברירה רק במקום שאתה צריך לומר שחל למפרע אחר שהוברר הדבר אח"כ ואתה רוצה לומר דהוברר הדבר למפרע אבל כשא"צ שיחול למפרע ורק מכאן ולהבא לא שייך אין ברירה והעלה להלכה דאין ספיקו של הרשב"א ז"ל מוציא מידי ודאי של התוס' והר"ש ז"ל ואין מזה איפוא ראי' וכמובן.

ועתה אמינא לצעוד צעד להלאה ואומר דאף אם נאמר כנ"ל דגוף ועצמות כח הגירושין נמסרו לשליח מ"מ כשאמר לשליח כתוב ותן גט לאשתי אינו יכול לכתוב הגט בלשון שהשליח מגרש. ואפרש שיחתי דהנה כבר נודע דהא דבעינן בגט שיהי' מוכח מתוכו לאו דברי הכל הוא דרק לר"מ ס"ל הכי אבל ר"א לא בעי שיהי' מוכח מתוכו עיין בתוס' והקדמונים ז"ל בר"פ כל הגט גבי הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת דלר"מ פסול משום שאינו מוכח מתוכו מי הוא המגרש והמגורשת ולר"א כשר ע"ש היטב. [ויפלא בעיני דעת הגאון מליסא ז"ל שרצה לומר דאינו יכול לכתוב בשום השליח משום דהוי ליה אינו מוכח מתוכו דכל זה לאו ד"ה הוא וכנ"ל] וצריך להבין דהא הלכה רווחת הוא דלכו"ע אם לא כתב שמו ושמה הגט בטל אף אם יש עידי מסירה ואמאי בשלמא שמו ניחא דכיון דכתיב ספר בעינן ספירת דברים מי הוא המגרש אבל שמה כיון שכתב שהוא מגרש את אשתו הרי יש כאן ספירת דברים דאף שיכול להיות שיש לו אשה אחרת מ"מ למה יחשב חסרון ספירת דברים שהרי נכתב גם המגורשת ואף שאין ידוע דלמא יש לו אחרת מ"מ כיון שנודע על ידי העידי מסירה מי היא למה יהי' הגט בטל למ"ד דלא בעינן מוכח מתוכו ומה בין זה להך דהוחזקו שני יוסף ב"ש דכשר לר"א ע"י ע"ע דגם כן לא נתברר המגרש והמגורשת אלא ע"י הע"מ וזה דבר שצריך להתבונן עליו באמת:

והנראה בביאור הענין דבהך דהוחזקו שני יוסף ב"ש כיון שנכתב שם המגרש והמגורשת ואם לא הי' מוחזק יוב"ש אחר לא היה מקום להסתפק והקורא הגט מבלי דעת דיש בעיר זה עוד אחד ששמו יוב"ש לא הי' עולה על לבו שום ענין ספק שפיר חשיב ספירת דברים ולמ"ד דלא בעינן מוכח מתוכו הגט כשר דהספק שנולד לנו מחמת שאנו יודעים שיש שני יוב"ש הוא ספק מבחוץ שיכול להתברר ע"י עדים משא"כ כשלא נכתב שמה ורק שכתב אני פלוני מגרש את אשתי דכל קורא הגט זה אינו יודע מי היא המגורשת דאולי יש לו עוד אשה אחרת שהספק נולד תיכף בקריאת הגט הגט בטל לכו"ע דלא חשיב ספירת דברים והרי זה נכון ודו"ק.

ומעתה היכי שנכתב בגט בלשון שהשליח הוא המגרש שתיכף בקריאת הגט נולד הספק אי הי' ביד זה לגרש אשה חבירו הגט בטל דלא הוי ספירת דברים וה"ה וכ"ש הוא מלא כתב שמה דהגט בטל מחמת חסרון ספירת דברים ודו"ק היטב בזה.

ו ולענין אי מועיל קנין דרבנן קנין אגב או סיטומתא למנין דאורייתא. הנה ענין סטומתא המבואר בש"ס דקניא הוא רושם שעושין על החביות וזה יש לומר שהוא קנין גמור מה"ת וכמו שבארתי בחידושי במ"א דכל שעושה דבר כאדם העושה בשלו זה עיקר קנין לכל אדם ורק שמחק התורה יש עוד קנינים אחרים שקונים בהם אמנם השימוש שנשתמש בהחפץ הנקנה כאדם העושה בשלו זה קנין טבעי וגם בקניני אישות בישראל שחדשה תורה קידושי כסף או שטר נעשית אשת איש ע"י הקידושין ובבן נח ארוסה ונכנסה לחופה אין להם ורק בעולת בעל שזה קנין הטבעי לכל. אולם בפוסקים ז"ל הרחיבו ענין קנין סטומתא לכל מנהג שנהגו הסוחרים האנדשלאג מוהריט"ש וכדומה. ויפלא לכאורה לפי זה דמנ"ל לומר כן שיהי' קנין כלל אף מדרבנן כיון דלא מצינו שהקנו חז"ל שיהי' מועיל מנהג הסוחרים דבהך דרושם על החביות י"ל דמטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל וליישב דברי חכמים רבותינו ומאורינו ז"ל צ"ל דמקנין חליפין ילפינן לה דקנין חליפין אינו קנין המפורש בתורה ורק בדברי קבלה עצינו וזאת לפנים בישראל וכו' שהי' כן מנהג בישראל והרי מבואר שמנהג הסוחרים הוי קנין המועיל וכיון שכן שפיר הוי קנין המועיל גם לגבי דאורייתא כמו קנין חליפין שהוא קנין גמור בכ"מ וכמבואר.

ואחר שבררנו דקנין סטומתא מנהג הסוחרים הוי קנין גם לענין דאורייתא. אמינא דבקנין דרבנן אגב וכדומה יש חילוק בין ישראל לישראל ובין ישראל לעכו"ם דבישראל לישראל אחרי שתקנו חז"ל שיהי' קונה בקנין זה אף אי נימא דלא מהני לענין דאורייתא מ"מ נהי דל"מ מצד התקנה מ"מ מועיל מצד מנהג הסוחרים דאחרי שתקנו חז"ל זה לקנין המועיל פשיטא דהוי בישראל מנהג הסוחרים משא"כ בים עכו"ם באמצע קונה או מוכר אי לא הוי קנין זה מנהג בין סוחרים עכו"ם אין לדון שוב מצד מנהג הסוחרים ורק מטעם גוף הקנין שתקנו חז"ל וי"ל דלא מהני לענין דאורייתא והבן כי זה ברור לדעתי:

ז הבאת דברי המק"ח ז"ל דיש כח ביד חכמים להוציא מרשות הבעלים מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר אבל אין כח בידם להקנותו להאחר שיהי' שלו מה"ת וכתבת שכבר קדמוהו בזה המחנה אפרים ז"ל ואמרת ליישב בזה קושיות הקדמונים ז"ל דמה פריך הש"ס בב"מ לר"י דגם היכי דמחסרא משיכה ימעול דכיון דעקרו חז"ל קנין מעות ותקנו שמשיכה יקנה לענין מעילה נמי נבעי משיכה וכדאמרי' בהך דהשואל קרדום דלר"א דתקנו משיכה בשומרין אף בלא בקע בו מעל הרי דלענין מעילה אזלינן בתר דרבנן ולפי הנ"ל ניחא דלענין מעילה בתר תרווייהו אזלינן בין שהוציא מעות הקדש שקנה בו דבר דמחסרא משיכה ובין שהוציא חפץ של הקדש ע"י משיכה ומשום דבתקנת חז"ל נגד ד"ת מצד הפקר ב"ד קאתינן עלה א"כ בין כך ובין כך איכא הפקעת רשות דהמעות או החפץ נעשה הפקר מה"ת עכת"ד הנעימים אולם לדעתי מלבד דיש לעורר ע"ז מדברי הש"ס ב"מ דף צ"ז בעל בנכסי אשתו מי מעל למעלו ב"ד כו' הרי דהיכי שההוצאה מרשות הקדש בא ע"י הב"ד רצה הש"ס לומר דהב"ד מעלו עייש"ה הנה לדעתי דדוקא לענין שיועיל קנין דרבנן צריך להטעם דהפקר ב"ד הפקר אבל בהפקעת קנין המעות א"צ לבוא להפקר המעות ואך דכיון דתקנו דמעות אינן קונות ושניהם חוזרים א"כ לא סמכו דעתייהו ובחסרון סמיכת דעת המקח בטל לגמרי אף מה"ת וכיון שהמקח בטל המעות ממילא חוזרין וכמבואר ודו"ק:

ח כתב כ"ת דלפמ"ש הגאון מליסא ז"ל דכיון דע"י קנין דרבנן חשיב הפקר מה"ת שפיר מהני קנין דרבנן בחמץ לענין איסור ב"י דהוי אינו שלו מה"ת ע"י הפקר ב"ד דלפ"ז יש לדון להיפך דגם קנין מעות מהני בחמץ דאף דהפקיעו חז"ל הקנין מ"מ לא נעשה אלא הפקר אבל אינו שלו לענין ב"י וע"כ כוונתך הוא דאם ישראל מכר חמץ לישראל אחר ע"י מעות לבד והחמץ אינו ברשות המוכר שיזכה לו חצרו שניהם אינם עוברים. ולא אבין א"כ מה שכתבת דחייב משום קבלת אחריות דעל השני ליכא אחריות דלמוכר איתניס וגם לגבי המוכר מה דמיון זה לקבלת אחריות דהתם בק"א כיון שיצטרך לשלם רוצה הוא בהחמץ וקיומו משא"כ הכא כיון שהחמץ הפקר והמעות בין כך ובין כך צריך להחזיר מה לו בקיומו של החמץ. אולם בגוף הדבר כבר כתבתי דכיון דחז"ל הפקיעו הקנין המקח בטל מה"ת מצד חסרון סמיכת דעת והוא ברשות המוכר מה"ת ובלא זה פשיטא דהמוכר צריך לבערו דחז"ל אוקמוהו ברשות המוכר כאשר הי' מקדם והוא שלו מדרבנן עכ"פ כמו היכי שקנה חמץ ע"י קנין דרבנן ורק לענין דאורייתא צריכין לבוא לידי הפקר ב"ד וז"ב:

ט תמה כ"ת על הגאון ז"ל דאי נימא דהפקר ב"ד מהני לענין שלא יעבור על ב"י איך עצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דלמה יעבור על ב"י על חמץ שיש לו מקודם הפסח דבשעת ששית נעשה הפקר ב"ד ע"י האיסור דרבנן וכמבואר בש"ס דפסחים דף ו' עייש"ה ובפירוש רש"י ז"ל אולם לדעתי אמינא דכיון דחמץ בתוך הפסח בודאי אינו ברשותו ורק דמ"מ גזה"כ הוא דעובר בב"י דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו גלתה תורה דכל שאין ההוצאה מרשותו ע"י הבעלים עצמן ורק מחמת האיסור מעילא יצאה מרשותו חייב בב"י.

ובזה יומתק סברת הר"ן בביטול דכיון דאיכא גילוי דעת מהבעלים שגם הוא מסכים לדעת התורה שיצא מרשותו מהני וכיון שכן לא מהני ההפקר ב"ד של שעה ששית כיון שאינו ע"י הבעלים והגאון מליסא ז"ל לא כתב כן דמהני ההפקר ב"ד לענין שלא יעבור בב"י רק לענין היכא שמכר על ידי קנין דרבנן דעיקר ההפקר של הב"ד בא ע"י הבעלים שאם לא הי' מוכר לא הי' הב"ד מפקירין את החמץ וכמובן וה"ז נכון לדעתי בחילוק הדברים:

י כתב כ"ת ליישב ק' הקדמונים ז"ל הנ"ל דאף אי מעות קונות מה"ת י"ל דלא מעל משום דחז"ל הפקיעו הקנין. עפמ"ש בטעם דר' יהודה דבתקע בשופר של עולה יצא דר"י באמת לא ס"ל דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ורק דהרשב"א ז"ל כ' דהיכי דיתוקן על ידי זה האיסור לכו"ע אמרינן דלא יצא משום מה"ב אולם במעילה לא שייך זה דעיקר ענין מעילה הוא כך דמהני מחשבתו וההקדש יוצא לחולין כדי לחייבו במעילה.

ובזה רצית להעלות את המדומה דלא שייך לומר דחז"ל הפקיעו הקנין כיון דמה"ת ג"כ הי' לנו לומר דלא קני דשל הקדש הוא ורק דגזרה תורה שיצא מרשות הקדש ע"י המעילה ולהכי סגי אם הוי קנין מה"ת בעצם עכת"ד ולדעתי דבריך בהך דתקע בשופר של עולה לר"י המה נכונים וברורים למשכיל. אמנם בענין יישוב קושית הקדמונים ז"ל הנ"ל יש לגמגם ולומר דגזה"כ במעילה הוא רק דאם לפי מחשבתו ושגגתו שחשב שהוא שלו הוציאו לרשות אחר מעל וע"י המעילה ההקדש מתחלל באמת. ושפיר י"ל א"כ דכיון דרבנן הפקיעו קנין המעות דאף לפי שגגתו עדן לא הוציא המעות לרשות האחר לא מעל והבן:

יא כתבת ליישב מה שנתקשה הרשב"א ז"ל בהא דקאמר הש"ס בשבועות מ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא דמדאורייתא מחזי חזי דכיון דרבנן פסלוהו לא הפסידו ממון במה שלא הגיד. דר"פ וראב"י פליגי אליבא דר"מ דס"ל במתני' דחייב בשבועות העדות גם שלא בב"ד דאילו הי' מעיד ג"כ לא מהני עדותו וע"כ דס"ל דלא בעינן שיהי' עדותו מועיל בפועל ולדידי' ס"ל לר"פ דכיון דלא בעינן הפסד בפועל די מה דחזי בעצם מה"ת. ולי יש הרהורי דברים לומר דגם לר"מ איכא הפסד בפועל שאחר שנשבע שאינו יודע אינו יכול להעיד עוד דאי ידע עבר על השבועה ורק דרבנן ילפי מקראי דבעינן שיהי' הכפירה בב"ד דוקא ועדיין לא עיינתי בזה כל הצורך ואשר עי"כ אשים מחסום לעטי בזה:

יב הבאת מ"ש המג"א בשם המ"ב ז"ל דבדעבד סגי בכסף לחוד דחמץ בלא"ה אינו ברשותו וסגי בגלוי דעת וכתבת דדבריו אלו ז"ל מיוסדים על דברי הר"ן ז"ל דאף דביטול לא מהני מתורת הפקר מ"מ בחמץ בג"ד שדעתו מסכמת לדעת התורה סגי אלא שהקשה לכ"ת דהרי ביטול ל"מ מדרבנן עכ"פ וקושיתך קושיא אלימתא היא ותירוצך דשאני ביטול דחיישינן שמא לא יבטלנו בלב שלם משא"כ במכירה אינו מעלה ארוכה דקנין כסף לחוד אינו מועיל דשמא הלכה דבעכו"ם משיכה קונה ולא מעות וע"כ דרק מחמת הג"ד קאתינן ואם אינו בלב שלם ל"מ וכמו בביטול.

ואך דבריך יש להם מקום לענין קנין דרבנן דאף דאי נימא דקנין דרבנן ל"מ בדאורייתא מ"מ מהני מצד ג"ד. ובזה יש שפיר מקום לחלק בין זה לביטול דבביטול חשו חכז"ל שמא לא יבטלנו בלב שלם משא"כ בקנין דרבנן שמהדין צריך ליתנו להעכו"ם לא חיישינן שהג"ד לא הי' בלב שלם.

אולם לדעתי גם בזה יש לגמגם קצת ולומר דכיון דמכירת חמץ הוא הערמה ורק דמ"מ מועיל כיון שמצד הדין יצא מרשותו לרשות העכו"ם דאין כאן אומדנא דמוכח טובא עכ"פ לבטל המקח אבל היכא שאין הקנין מועיל לענין איסור ב"י ורק שאתה בא לדון מצד הג"ד יש לחוש שפיר שלא הי' בלב שלם והבן זה.

ולכאורה עלה על לבי לומר דכיון דמה"ת מהני ביטול וג"ד ורק דחז"ל אמרו דלא מהני משום שחשו שאינו בלב שלם ולענין הדרבנן שפיר מועיל הקנין דרבנן. ובזה היה מקום ליישב גם דעת המ"ב והמג"א ז"ל דמהני כסף לחוד בדיעבד דס"ל דבאמת דעת רוב הפוסקים ז"ל דכסף קונה בעכו"ם ורק שיש חולקים וא"כ אף דאין העכו"ם יכול להוציא ממנו החמץ ואף אי תפס לא מהני דכיון דספיקא הוא מוקמינן אותו בחזקת מ"ק מ"מ לענין איסור ל"ה רק ספיקא וכמ"ש הח"מ ז"ל בהך דהי' מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק עליו דהוי ספק מגורשת דאף דכשאנו דנין לענין העבד מוציאין אותו מידה דכיון דהגודרות אין להם חזקה מוקמינן אותו בחזקת מ"ק מ"מ לענין איסור. חזקת מ"ק לא מעלה ולא מוריד ונשאר בספק עייש"ה וכיון דאיכא ג"ד ואינו א"כ רק חשש מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא כן עלה לכאורה על לבי.

אמנם אחר העיון ז"א לפמ"ש בחידושי דהיכא דתקנו חז"ל משום חשש תורה לא שייך להקל בספיקא משום דספק דרבנן להקל דכיון דאם יהי' כמו שחשו חז"ל יהי' איסור תורה א"כ גם בספק עדיין חששא שחששו חז"ל במקומה עומדת דלענין איסור תורה ספיקא לחומרא לדעת רוב הפוסקים ז"ל מה"ת ויש לחוש בספק כמו בודאי דשמא יהי' איסור תורה וא"כ גבי ג"ד וביטול כיון דאם לא יהי' בלב שלם לא מהני ולא מידי מה"ת גם בספק אין לדון מחמת ספק דרבנן לקולא דעדיין החשש שחששו חז"ל במקומו עומד דשמא לא יהי' בלב שלם ויהי' ספיקא דאורייתא וכנ"ל וה"ה וכ"ש די"ל כן לענין קנין דרבנן אי נימא דלא מהני לגבי איסור דאורייתא דאין לדון מחמת הג"ד דעדיין החשש דשמא ל"ה בלב שלם במקומו עומד דאם כן יהי' הו"ל איסור תורה גמור דהקנין דרבנן לא מעלה ולא מוריד ואי אפשר להעמיד זה רק אם נאמר כמ"ש במק"א דלא חשו חז"ל באמת על הפרטי הלזה שלא ביטל בלב שלם דזהו באמת חששה רחוקה מאוד דודאי רצונו לבטל כדי שלא יעבור על ב"י ורק שהוא תקנה כוללת דאם נסמוך על ביטול וג"ד בין כל המבטלין אולי ימצא מיעוטא דמעוטי שלא יבטלו בלב שלם ורצו חז"ל לתקן המיעוט שכבר האריך בסברא זו מ"ז רשכ"י זצ"ל בענין דמאי ובעגלים פחות מח' ימים דחשו חז"ל אף שאינו רק מיעוט עיין בדבריו הנחמדים ז"ל. וזה פשיטא שהוא דרבנן גמור ומהני קנין דרבנן וכ"כ ספיקו להקל ודו"ק היטב בזה.

יג מ"ש ליישב דהא דאמרינן בחלה דעובר משום דאי בעי מיתשל עלה וביטול מהני אף דיכול לחזור בו מהביטול לדעת הר"ן ז"ל דלא הוי הפקר רק גלוי דעת דל"ד דאי בעי מיתשל עלה היינו שיוכל לשאול אחר הפסח וע"י השאלה יהי' שלו למפרע משא"כ בביטול. דבריך ערבים ונכונים. אולם לא הוצרכת חתני יקירי לומר דהיינו שישאל אחר הפסח ורק דגם בל"ז החילוק נכון דלא שייך לומר שחשיב עתה כשלו רק היכי שיהי' למפרע שלו וכגון בשאלה משא"כ היכא שגם אח"כ לא יהי' שלו רק מכאן ולהבא וז"ב בסברא:

יד נתקשה כ"ת בסברת הר"ן ז"ל דביטול באמת לא הוה הפקר ורק דכיון דחמץ לא הוי ברשותו של אדם ורק דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכל שגילה דעתו שדעתו מסכמת לדעת התורה סגי דהרי כבר בארו המפורשים ז"ל דהא דאמרינן דחמץ אינו ברשותו לאו היינו משום שאסור בהנאה דכיון דמה"ת לאחר הפסח מותר בהנאה הו"ל עכ"פ גורם לממון וכמבואר בש"ס דפסחים דף כ"ט לענין חמץ של הקדש ורק דחשיב אינו ברשותו דאי אפשר להשהותם עד אחר הפסח דצריך לבערו ואיך הרכיב הר"ן ז"ל שני הפכים דא"ת דמהני ביטול הדר הו"ל ברשותו כיון שיכול להשהותו עד עבור ימי הפסח ותו לא מהני א"כ הביטול. ושאלה גדולה שאלת בני ראוי' לחכם לבב כמוך.

ואשר אחזה אנכי בישוב הדבר דעיקר הדבר דביטול לא חשיב הפקר לדעת הר"ן ז"ל דאין זה באמת לשון הפקר ורק כאומר על חפציו אי אפשר בהם דאין זה רק כעין סילוק ומחילה דלא מהני בחפץ מבורר וא"כ ז"א רק בדבר שהוא שלו אבל חמץ דעתה לא חשיב שלו דהוא אסור בהנאה. ולענין הזכות שיש לו אחר הפסח זה לא חשיב רק זכות וכח ומהני לזה הביטול וכמו דמהני מחילה בחוב וכמובן. ולמען לא יוקשה דהרי אף היכא דצריך לבערו עובר בב"י מצד חוק התורה דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ע"ז תירץ הר"ן ז"ל דז"א רק כשלא גילה דעתו וממילא יצא מרשותו אבל היכא שגילה דעתו שמסכים לדעת התורה סגי והבן כי זה עצה עמוקה:

טו הארכת ליישב קושיתך הנ"ל עפ"י דברי הר"ן בנדרים דף פ"ה שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול בע"כ ואינו יכול לעכב אף שיכול לשאול על נדרו דהשתא עדיין לא איתשיל ואף אי איתשל לא מהני דמשעת שאסרו הפקירו ואף שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה ל"ב דלא מצינו שאלה בהפקר וחולק בזה על הרשב"א ז"ל שכתב דאי איתשל חייבים לשלם דהו"ל כאילו לא נאסר מעולם חזינן דאי הוי איסור הנאה שעה אחת יצא מרשות בעלים לעולם. ובארת בטוב טעם דאף דפשיטא דבנדר לזמן אין שום אדם יכול ליטול בע"כ היינו משום דכיון שמותר לאחר זמן יכול לעכב על אחרים שלא לטלם משא"כ בחמץ דאם יעכב בטל הביטול ופשיטא דהוי הפקר וכ"א יכול לבערו עכת"ד ובאמת כי דבריך ערבים ומתוקים אם שיש לבע"ד לחלוק דגם הר"ן ז"ל לא כתב כן רק שאם זכה בהם אחר לא מהני מה שאח"כ נשאל על נדרו משום דבשעה שזכה היה כהפקר אבל אין לנו מזה לומר שאינו חוזר להיות של הבעלים אם לא שיזכה בה כזוכה מן ההפקר דלפ"ז גם אחר שנעשה היתר רק שעדיין לא זכו בהם הבעלים וכגון שלא היה מונחים בחצירו הי' ביד כל אדם לזכות בהם. ואילו היה כן לא הי' שתק הר"ן ז"ל להשמיענו חידוש כזה ועכצ"ל דאיסורי הנאה באמת לא הוי הפקר גמור שיצא מרשות הבעלים לגמרי. ורק דכיון שאין לו שיווי להבעלים הו"ל כדבר שאין הבעלים מקפידים בו וכ"א יכול לקחתו ואם כבר זכה בו האחר לא מהני מה שנעשה אח"כ היתר דקנינו לא בטיל אבל היכי שעדיין לא בא ליד זוכה עדיין הוא ברשות הבעלים ואינו יכול אחר לזכות בו אחר שנעשה היתר ועכצ"ל לפ"ז דהא דאמרינן דחמץ אינו ברשותו של אדם הוא רק משום שצריך לבערו דכיון שצריך לבערו הו"ל אבודה מכל אדם והו"ל הפקר גמור ובזה נדחה מה שהעירות מהך דשור הנסקל שהוזמו עדיו והדק"ל. ומלבד זה יש לעורר לפמ"ש המ"ב ז"ל לענין מכירת חמץ שאין אדם אחר יכול לקנות מהנכרי וה"ה וכ"ש דהיכי שיש להבעלים זכות לאחר הפסח שאין שום אדם יכול לשורפו ולחכם כמוך יספיק הקיצור.

זו"ז כל דבריך נגד הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל שהעלה דחמסן דיהיב דמי כיון דאינו רק חמסן דרבנן א"י להוציא ממנו בדיינים. דאף דלא הוה גזלן מה"ת מ"מ לא נעשה החפץ שלו מה"ת וגם לפ"ד דל"ה רק מדרבנן מוציאין בדיינים נכונים וברורים וראיותך כראי מוצקים ודברי הגאון ז"ל מן המתמיהים ואין לי להוסיף מאומה כי כל אשר יש לדבר עוד בזה בדבריך נכללים ולא באתי רק לבאר דבר אחד דבאמת מבואר בש"ס דתמורה דף ו' דלאביי דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ניחא הא דשינוי קונה מצר הסברא בלאו קרא דוהשיב הגזילה אשר גזל ורק לרבא בעינן קרא דאשר גזל שיקנה בשינוי עיי"ש דפריך לאביי אשר גזל למה לי' ויפלא דגם לאביי למה יקנה בשינוי דבר שאינו שלו בע"כ וכבר הרגיש בזה הגאון מליסא ומ"ש ליישב דגזלן קונה הגזילה ורק כשהוא כמו שהיה מחויב להשיב ובשינוי מעשה שאינו כמו שהיה ילפינן מהם ולא שיניהם דבטל שם הראשון וכאשר הובאו דבריו ז"ל בתשובתך אין לו הבנה דרק לרב דס"ל בסנהדרין דף ע"ב דהבא במחתרת ונטל כלים פטור אמרינן הכי דגזלן זוכה הגזילה ורק דיש עליו חיוב השבה והיכי דקלב"מ נפטר מחיוב זה אולם לדידן דפסקינן דבנטל ל"א קלב"מ קאמר בש"ס שם ולא הוא דכי אוקמי רחמנא ברשותי' דגזלן לענין שיתחייב באונסין אבל לענין קנין לא הוי ברשותי' והדק"ל.

ואשר נראה בזה די"ל דבאמת גם לדידן הגזלן הי' לו לקנות הגזילה והא דאמרינן לדידן דלענין קנין לא הוה ברשותי' הטעם הוא דכיון דקיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות ולא משיכה אין לו להגזלן במה לקנות ופשיטא דלא עשו חז"ל תקנה דיועיל משיכה לטובת הגזלן וכיון שלא קנה לא שייך לומר כשהוא בעין קלב"מ [ויש לומר לפ"ז דרב דס"ל דאפילו נטל פטור לשיטתי' אזיל דאיהו ס"ל דבנכרי מעות קונות ולא משיכה וע"כ דס"ל כר"ל דבישראל ד"ת משיכה קונה עיין בש"ס דע"ז דף ע"א אמר ר"א מנא אמינא לה דמשיכה בנכרי אינו קונה מדאמר להו רב להני סבויתא כו' ועיין בתוס' שם שכתבו דגם לפי מה דמוקי בכייל למנא דנכרי ואיכא עכבת יין אפומא דכוזנתא מ"מ לפי מה דמסיק בש"ס דבכורות דלישראל בחדא לנכרי נמי בחדא צ"ל ע"כ דרב ס"ל דבישראל משיכה קונה ובעכו"ם מעות קונות דאל"כ מה הועיל במה שצוה ליקח מקודם המעות ע"ש היטב ודו"ק]:

והנה כבר הבאתי למעלה מ"ש בחידושי דהיכא דהתחיל לעשות בהדבר כאדם העושה בשלו זה הוא קנין הטבעי דקונה לכ"ע וא"כ שפיר קונה בשינוי דגזלן הי' לו באמת לקנות הדבר הגזול ורק שאין כאן קנין אבל כששינה הדבר שפיר קונה בקנין הטבעי. ואין להקשות דהרי גם שינוי דממילא קונה דלא שייך זה דז"א דעכצ"ל דהסוגיא דתמורה שם אזלא אליבא דמ"ד דלא מהני שינוי דממילא ורק שינוי בידים דאל"כ לא הי' מקשה מידי לרבא דבמידי דמהני גם בנעשה מאליו לא שייך לומר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכמ"ש התוס' ז"ל לענין צורם אוזן בבכור ע"ש היטב והבן זה:

ולפ"ז יש מקום לומר דבחמסן דיהיב דמי קונה מה"ה ע"י קנין המעות וגם י"ל לפ"ז לדעת רש"י ז"ל דגם בעכו"ם אמרי' קלב"מ דגם היכא דאיתא להגזילה בעינא פטור לדידן דבעכו"ם משיכה קונה וכנ"ל ואין לדחות סברא זו דעיקר הא דנימא דגזלן קנה הדבר הגזול הוא מהא דחייב באונסין והיינו דאף דגם לר"ה דס"ל בב"מ שם דף צ"ט דלא תקנו משיכה בשומרים חייב משעת משיכה היינו משום דבהנאה שמשאיל לו קיבל עליו חיוב זה. ע' שמ"ק. מה דל"ש בגזלן וכיון דלדידן עכצ"ל דאף היכי דלא קנה חייב באונסין מגזה"כ אין ראי' שע"י קנין המועיל קונה החפץ די"ל דהא דחייב באונסין אף שלא קנה הוא משום דיש בידו בכל עת שירצה לקנות ע"י שיעשה בהגזילה שינוי ודמי להלוקח כלים מבית האומן לבקרם ודו"ק כי קצרתי:

ויען לא צרפתי עוד הדברים בצירוף הדעת והבחינה אשר ע"כ פה תהי' שביתת קולמסי בזה ולא באתי רק לעורר לב המעיין המשכיל על דבר להבינו לאשורו. והנני חותנך אוהבך ומוקירך כערכך הרב וד"ש ושלום תורתך באהבה רבה ב"ס:

צבי הירש אורינשטיין

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה