מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן כו
שלום וכט"ס לכבוד ידידי הרב החריף ובקי מופלג בתורה כ"ש מוה' אלעזר נ"י מ"ץ בק' ראזוואדב יע"א.
את מכתב כ"ת עם שאלת חכם קבלתי לנכון ולאשר כי זה שבועיים אשר לא הייתי בקו הבריאה לא יכולתי למלאות מבוקשו להשיבהו על אתר אף כי הענין הוא כחוץ לשעתו להלכה למעשה ומהראוי היה לבל לעכב אותו אולם עתה כאשר ת"ל שבתי לאיתני מעט לקחתי לי מועד לעיין בזה ולהשיבו כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזר הצור בדבר שאלתו אשר בקהילתו המנהג כי כל בעה"ב ובעלי חנויות שיש להם חמץ למכור קודם פסח אינם מוכרים בעצמם רק נותנים כח והרשאה לאיש אחד בר אוריין שימכור כל החמץ לעכו"ם גם כח והרשאה שימכור או ישכיר להעכו"ם הקונה את כל החדרים אשר החמץ מונחים בתוכם ויקנה הערל החמץ אגב קרקע וכן המנהג ותיקון משנים קדמוניות. וכן נעשה גם בשנה זו רק מחמת בשנה זו הי' חל ערב פסח בשבת ונעשה הכל ערב שבת בה"ש בחפזון ונתן הערל אדרויף וגם עשה האנדשלאג כיאות אך מרוב הטרדה שכח האיש המורשה הנ"ל לכתוב בהשטר מכירה כי הוא מוכר הכל עפ"י כח והרשאה שיש לו מהבע"ב רק כתב סתם כי הוא מוכר את החמץ להערל כאילו החמץ הוא שלו ושאל מעלתו אם יש לפקפק בהשטר מכירה שנכתב כנ"ל ולחוש לאיסור חמץ אחר הפסח ולהגיד לו חוות דעתי בזה:
הנה אף אם נפקפק על השטר מכירה לומר שנכתב שלא כדת וכמו שאבאר לקמן לחוש לדעת הגאון מליסא בסי' תמ"ח שרצה לחדש דבר שאין השליח יכול לחתום על שטר מכירה רק המשלח צריך לחתום בעצמו מ"מ בנידן דידן שהקנה זה המורשה המקומות שהחמץ מונח בתוכם רק בתורת שכירות ולא בתורת מכירה כמבואר במכתב כ"ת יש לסמוך על הקנין כסף לחוד דלדעת רוב הפוסקים מהני בעכו"ם בשכירת קרקע קנין כסף ואינו דינו כמכירת קרקע דבעינן דוקא שטר בעכו"ם וכמבואר כ"ז בחו"מ סי' קל"ב ועיין בקצה"ח שם שהביא ראי' ממ"ש התוס' והרא"ש בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה בלן שהקשו וכו' אתותב ר' יוחנן ממתניתין וי"ל דר' יוחנן מוקי לה בבלן עכו"ם אם כן מוכח בהדיא דשכירות קרקע קונה גם בעכו"ם בכסף. ולי נראה כי אף אם דבר חכמה דבר הגאון בזה מ"מ יש לדחות ולומר דהתם טעמא אחרינא הוא דבבלן דוקא לא בעינן שטר ומשום כיון דעיקר הטעם הוא דעכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם אינם קונים זה מזה בכסף לחוד משום דעכו"ם אינו סומך דעתו אלא בשטר א"כ זה לא שייך בבלן דדרך המרחצאות להיות דמיו קצובים לכל מי שרוצה לרחוץ בשוה וכדלישנא דמתני' דשם הרי מרחץ לפניך הכנס ורחוץ ע"ש ומשו"ה מהני קנין כסף אף לגבי עכו"ם דבכה"ג אינו שייך לומר דהמשכיר אינו סומך דעתו ולא גמר להקנותו אלא בשטר כיון דקייצו דמייהו ומבואר בב"ב דף פ"ח דכל היכא דקצייהו דמייהו לא בעינן כלל דעת המוכר כדאמרינן התם גבי ההוא גברא דאתי קרא לנהרדע' ע"ש היטב אבל בשאר שכירות קרקע אפשר להיות דבעכו"ם אינו קונה אלא בשטר אבל מ"מ משמע הסכמת האחרונים דשכירות קרקע נקנה בכסף בעכו"ם עיין בדבריהם.
ולכאורה יש לפקפק בעובדא דידן ולומר דכאן דנכתב שטר ולא נכתב כהלכתו גרע טפי דיש לחוש ביותר דלמא העכו"ם אינו סומך דעתו לקנות אלא בשטר וכן דעת הפוסקים בכיוצא בזה גבי ראה את המציאה ונפל עלי' דגלה דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני' עי' חו"מ סי' רס"ח. אך גם זה אינו דמכירת חמץ אשר גם העכו"ם יודע שהישראל עושה המכירה רק מחמת איסור חמץ לא שייך לזה כלל וכן ראיתי בס' זית רענן מגדול אחד מפולין שגם הוא כתב כן.
ועתה נראה כא מה שמפקפק כ"ת על השטר מכירה אשר היה בחתימת יד השליח ולא נזכר בתוכו שהוא מוכר עפ"י כח והרשאה שיש לו מהבעלים שלהם לא ידעתי מה ריעותא יש בזה ומה לו להקונה אם הוא מוכר את שלו או הוא מוכר של חבירו בתורת שליחות ואם באנו לחוש למ"ש הגאון מליסא דאין השליח יכול לחתום על השטר מכירה כיון דכל שטר בעינן שיהא מוכח מתוכו וזה לא חשיב מוכח מתוכו ע"ש גם אילו היה נכתב בהשט"מ שהוא מוכר עפ"י כח והרשאה גם כן לא הי' מהני לדעתו דעכ"ז אינו חשיב מוכח מתוך השטר בעצמו דדלמא הוא משקר וא"כ צריך להראות את הכח והרשאה. ותו לא חשיב מוכח מתוכו גם לא על מדוכה זו עמד הגאון מליסא כאשר מבואר שם אלא שסבר דאינו רשאי השליח לחתום כלל השטר מכירה רק על המשלח לחתום בעצמו ובלא"ה לא מהני עיין בדבריו ולא ידעתי אנה מצא מקום בדבריו לפרש כן כוונתו.
והנה גוף דברי הגאון מליסא המה תמוהים בעיני ואנכי עומד ומשתומם פה קדוש יאמר דבר זה דפשיטא דשטר בחתימת יד של השליח הוא שטר מעליא וכן איתא בהדיא בשו"ע חו"מ סי' קס"ב ס"ק י"א אמר לאחד מכור שדה זו ולא פירש ואפי' מכר למאה ממכרו קיים בד"א כשמכר בשטר אחד או בב' שטרות והחתימם השליח כו' אלמא בהדיא שהשליח יכול לחתום השטר וגם הטעם שכתב הגאון ז"ל דלא חשיב מוכח מתוכו הוא תמוה דהא דקיי"ל בעלמא דכל שטר בעינן שיהא מוכח מתוכו פירושו שיהי' מוכח למעשה המכירה דהיינו מי הוא המוכר ומי הוא הקונה לאפוקי כשיש בעיר שני יוסף בן שמעון אינו מוכח מי הוא הקונה או המוכר אבל אם יש כח וזכות להמוכר למכור גם אם יש כאן עכובים אחרים עפ"י דת שאין בידו למכור על כל אלה לא בעינן שיהי' מוכח מתוך השטר אלא צריך שיתברר הדבר בב"ד תדע דלא משכחת לה כלל דאפילו אם אדם מוכר שדה של עצמו מי יימר שיש בידו למכרו דלמא יש עליו עוררין וגם נתינת המעות ושאר תנאים אשר התנו בהשטר מכירה שצריך הלוקח לקיים מי יימר שנתקיימו אלא פשוט דכל זה לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ודי שיתבררו אח"כ בב"ד ומוכח מתוכו לא בעינן רק על מעשה המכירה וזה ברור:
ומ"ש המק"ח ראי' לדבריו מהא דקיי"ל בגט דאם כתב בכתב ידו כשר מדאורייתא ולא אשתמיט שום פוסק לכתוב דאם עשה שליח לגרש שיהי' הגט כשר בכתיבת יד השליח בלא עידי חתימה ובלא עידי מסירה אלא ודאי כדכתיבנא עכ"ל ולדעתי אין לדמות כלל שליח הגט לשליח דעלמא דבמקח וממכר השליח הוא המוכר והמקנה והוא במקום הבעלים קאי וגם אם כותב בהש"מ שהוא מוכר עפ"י שליחות ובכח והרשאה מהמשלח מהני לכן יכול נמי השליח לחתום השטר אבל בגט אשה המגרש הוא הבעל ולא השליח והוא לא נעשה שליח אלא על כתיבת ונתינת הגט אבל לא על גוף הגירושין כי דבר זה לא נמסר לשליח ומשו"ה אינו יכול השליח לחתום הגט. ולא מלבי הוצאתי סברא זו אלא כן מפורש בס' מחנה אפרים בה' שליחות סי' כ' וז"ל לענין מ"ש חד מרבוותא שאם השליח רוצה לקנות לעצמו תכה בהם ע"י אחר ומדמה זה להא דאמרינן סוף פ"ב דגיטין הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה וע"ז כתב הגאון ז"ל ואיכא למידחי דהתם גבי גט הבעל הוא דקא מגרש לה שאין אדם מגרש אשת חבירו ואין זה נעשה שליח אלא כדי להוליכו לאשה אבל הכא גבי מקח וממכר טעמא אחרינא איכא דבעינן קונה ומקנה וכיון שזה השליח במקום בעלים עומד אינו יכול להקנות לעצמו שאין כאן קונה ומקנה אלא הוא מקנה לעצמו עכ"ל ע"ש הרי מבואר כמו שכתבתי ודו"ק:
והנה לענין אי מהני קנין דרבנן כמו קנין אגב או סימטותא לגבי דאורייתא כבר דברו מזה הקדמונים וגם גדולי האחרונים הרבה וכמעט לא הניחו מקום להתגדר בזה והרואה יראה אשר גם המה ז"ל לא העלו דבר ברור והסוגיות סותרות מאוד. ויען כי רצון כ"ת אשר אשתעשע עמו בענין הזה הנני למלאות מבוקשו וזאת אשר עלה במצודתי.
המק"ח שם חידש לומר דהא דקיי"ל דהפקר ב"ד חשיב הפקר מדאורייתא אינו אלא דיש כח ביד חז"ל להוציא הדבר מרשות הבעלים שיחשב הפקר לענין דאורייתא אבל אין כח ביד חכז"ל להוציא הדבר מרשות זה ולהעמידו ברשות חבירו שיהי' נעשה מדאורייתא של חבירו מחמת האי סברא הפקר ב"ד הפקר דאין כח ב"ד יפה כולי האי מדאורייתא עיין בדבריו. ודבר גדול דבר הגאון ז"ל.
אולם כבר קדמוהו בעל מחנה אפרים בה' מכירה סי' ב' וז"ל וליישב מה שהקשינו כו' נראה דגבי מעילה כל שהוציא מרשות לרשות אפי' בקנין דרבנן הרי יצא מרשות הקדש אבל הכא שהתורה אמרה ליקח לולב לעצמו בענין שיהא לקיחה מה"ת ועיין בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' רכ"ה ובדברי הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך שנראה כמ"ש דוק ותשכח עכ"ל. ונראה דכוונתו ג"כ על דרך המק"ח דלענין הפקעת הרשות אמרינן הפקר ב"ד הפקר לענין דאורייתא אבל היכי דבעינן שיחשב שלו לא מהני האי טעמא דהפקר ב"ד לענין דאורייתא ודו"ק.
הנה הקדמונים ז"ל הקשו דמאי פריך הגמרא שם בב"מ לר' יוחנן דאמר מעות קינות ממתניתן דנתנו לבלן מעל דוקא בלן אבל מידי אחרינא לא מעל עד דמשיך דמאי פרכא הוא זו הא י"ל דנהי דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה מ"מ כיון דחז"ל עקרו הקנין מעות ואמרו רק משיטה קונה לענין מעילה נמי בעינן משיכה דוקא והרי גם מצינו מ לאל הדקה מרא ל הא הקנו בב"מ דף צ"ט גבי השואל קרדום כו' דלר' אלעזר דאמר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים מעל דלענין מעילה אזלינן בתר תקנתא דרבנן ע"ש. ולפי מ"ש המחנה אפרים והגאון מליסא אפשר לומר דבמעילה אזלינן בתר תרווייהו לחומרא ובין שהוציא ע"י קנין מעות דהוי מדאורייתא ובין שהוציא ע"י משיכה דהוי דרבנן חייב במעילה והטעם בזה דהא כל היכי דחז"ל עשו תקנה נגד דאורייתא על כרחך אתה צריך לומר הפקר ב"ד הפקר א"כ גבי מעילה כל דאיכא הפקעת הרשות מועיל בו דהא נפקא מרשות הקדש ודו"ק.
ואם כה נימא היה אפשר להמציא חדשות לפי מה שסיים הגאון מליסא ז"ל שם דגבי חמץ נמי כיון דקנין דרבנן חשיב הפקר לענין דאורייתא מהני ג"כ קנין דרבנן שלא לעבור עליו בב"י וב"י דהא עכ"פ כבר יצא מרשותו ע"ש. מעתה י"ל ג"כ להיפך דגם קנין מעות לחוד מהני לגבי חמץ שלא לעבור עליו בב"י וב"י ואף דחז"ל הפקיעו הקנין ע"י הפקר ב"ד הפקר מ"מ לא נעשה אלא הפקר אבל לא חשיב שלו שיעבור עליו בב"י וב"י. אך לכאורה ז"א דכיון דחז"ל הפקיעו קנין מעות והמקח בטל אם כן אחריותו עליו ועכ"פ לא גרע מחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות דעובר עליו מדאורייתא. אך מ"מ יש נ"מ לדעת המג"א דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אם הלך זה הישראל והפקיד אותו אצל עכו"ם אחר והעכו"ם קיבל עליו אחריות שוב אינו עובר עליו הישראל א"כ לפי הנ"ל אם מונח חמץ של ישראל בבית עכו"ם ומכרו הישראל המפקיד לישראל אחר בקנין מעות שניהם אינם עוברין עליו בב"י וב"י דהרי חז"ל הפקיעו הקנין ע"י הפקר ב"ד וחשיב הפקר לענין דאורייתא ומ"מ נשתקע הדבר ולא נאמר ולא באתי רק לעורר.
והנה על גוף הדבר שהחליט הגאון מליסא ז"ל דהפקר ב"ד מהני לגבי חמץ דאינו עובר עליו אנכי הקשיתי זה זמן רב לפי מה דאיתא בריש פסחים דף ו' ע"א דבשעה ששית כיון דאיסורא דרבנן רביע עלי' לא מצי מבטל לי' וכדרב גידל ופירש רש"י שם דהפקר ב"ד הפקר א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לומר דעל חמץ בפסח שנתחמץ מקודם פסח עוברין בב"י וב"י נימא דבשעה ששית נעשה הפקר ע"י איסור דרבנן דחשיב הפקר ב"ד ובשעה שהגיע זמן ביעור חמץ מדאורייתא כבר הוא אינו שלו ולמה יהי' עובר עליו אלא נראה מזה דהפקר ב"ד לא מהני לענין חמץ ללאו דב"י וב"י רק לענין קידושי אשה ומטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדפירש"י ז"ל התם.
איברא דהתוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה הפקר כתבו אבל מן הטהור על הטמא ליכא למימר דאפקוה מרשותי' בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע"כ. כן אפשר לומר לענין חמץ דלא אמרי' הפקר ב"ד רק גבי קדושין דאפקוה רבנן כסף קדושין מהאשה אבל לענין בל יראה לא אמרינן הפקר ב"ד כיון דעדיין מוטל עליו לבערו כסברת התוס' ודו"ק.
ואשר אנכי אחזה ליישב קושיות הקדמונים דאמאי לא נימא דאף דמן התורה מעות קונות מ"מ כיון דחז"ל הפקיעו הקנין גבי מעילה נמי לא מעיל עד דמשיך. לפי מה שהעליתי בחידושי בהא דאמרינן בראש השנה דף כ"ט א"ר יהודה שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה כיון דמעל נפקא לחולין שלמים דלאו בת מעילה הוא לא יצא. מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע ע"ש:
והנה צריך להבין טעמא דר"י ואמרתי דבאמת ר' יהודה סבר בגיטין דף כ"ה דלא חיישינן למצוה הבא בעבירה אך הרשב"א כתב דהיכא דעבירה תליא בעשיית המצוה דאם נימא דלא יצא הוי תקון העבירה כול' עלמא ס"ל דמצוה הבא בעבירה לא חשיב מצוה עיין בישועת יעקב הי שופר שכתב ג"כ דמשו"ה גבי שופר אמרינן דלא יצא ומעתה גבי שופר של עולה סבר ר' יהודה שפיר דיצא דבמעילה לא שייך לומר הכי דאנן קיי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל רק בשוגג כיון שמעל נפקא לחולין וחזינן דכן גזרה התורה דאף דלולא המעילה אין בכחו כלל להפקיע הקדש מקדושתו מ"מ כיון דבדעתו היה להוציא מרשותי' לרשות אחרת בזה גופי' הוא מועל ומהני מחשבתו ועי"ז נתחייב במעילה א"כ ענין המעילה הוא לעולם על זה האופן ולהכי לא שייך לומר דנימא דלא יצא כדי לתקן העבירה דהא בכל מעילה היה אפשר לנו לומר כן וגם מצד הסברא בודאי הוי אמרינן הכי כיון דבמזיד אינו מתחלל כלל אלא דרחמנא גלי להיפך דמהני מחשבתו והקדש יוצא לחולין כדי לחייבו במעילה ומשו"ה סבר ר' יהודה דבשופר של עולה יצא וזה נכון.
ועתה עלה על רעיוני ליישב בזה האופן קושיא הנ"ל דאף דחז"ל הפקיעו קנין מעות מ"מ גבי הקדש מעל דהא בלא"ה אין הקנין מוציא לחולין דהא במזיד אינו מתחלל אלא תורת מעילה היא שמוציאו לחולין במה שעלה במחשבתו בשוגג להוציא מרשותי' לכן לא שייך לומר בזה דחז"ל הפקיעו הקנין דהא מדאורייתא נמי לא קני אלא מחמת שבדעתו הי' להוציא מרשותי' גזרה התורה שחייב בקרבן מעילה וע"י מעילה יוצא הקדש לחולין ולהכי סגי אף בקנין דאורייתא כיון דבעצם הוי קנין שפיר מהני לענין מעילה אף דלא קנה ממש כיון דבכל מעילות דעלמא נמי לא הי' קונה בפועל ממש לולא המעילה והבן.
וכעין זה יש לנו לבאר הא דאמרינן בשבועות דף ל"א ואינה נוהגת אלא בראוי להעיד לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא ע"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזיא חזיא ורבנן הוא דפסלוהו וכ' בתוס' דאע"ג דלקמן אמרינן הכל מודים בעד מיתה שחייב משום דרבנן אכשרוה. בתר תרווייהו אזלינן כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותן מ"מ כיון דמדאורייתא מהני חייב. והרשב"א ז"ל בחי' תמה דמ"מ כיון דפסלוהו רבנן אפי' יגיד לא יתחייב ממון למה יגיד הלא לא חייבתו התורה אלא המפסיד ממון בכפירתו וע"ש ברשב"א שדחק מאוד כמו שכתב בעצמו ולדעתי נראה לומר דר"פ וראב"י פליגי אליבא דר"מ דהא איהו הוא דקאמר רישא דמתני' כדתנן דברי ר"מ ור' מאיר הא סבר התם במתניתן דחייב בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד וכשכפר שלא בפני ב"ד ג"כ לא הפסיד בעדותו ממון בפועל דהא אילו הי' מעיד ג"כ לא מהני עדותו וכיון דמ"מ חייב עכצ"ל דכל שנשבע לשקר בדבר עדות בעניני ממונות חשיב שבועת העדות אף דהגדתם לא היה מהני בפועל א"כ שפיר סבר ר"פ דלדידי' גם משחק בקוביא חייב דכיון דלא בעינן הפסד ממון בפועל רק שהשבועה יהי' בדבר שעצם הוא ממון אזלינן נמי בתר דאורייתא דאף דחז"ל פסלוהו מ"מ מדאורייתא כשר הוא והיה חייב לו בעצם ודו"ק:
והנה אנכי בעת למדי גמרא דשבועות עמדתי על דברי התוס' הנ"ל מהא דאמרינן לקמן הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר בב"ד דתנן מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם וכבר נודע דעת הפוסקים ז"ל דעד מיתה נאמן ביחיד מדאורייתא אבל עד פסול אינו אלא מדרבנן לכולא עלמא ע' אהע"ז סי' י"ז. ומעתה לפי מה שכתבו התוס' דבתר דאורייתא נמי אזלינן אמאי פטור כשאמר לדידה הא איהי אינה מהימנת רק מדרבנן ואיהו הי' נאמן מדאורייתא אך זה אינו דכיון דגם עתה היא נוטלת כתובתה מה לה אם מדאורייתא ואם מדרבנן ולא הפסידה כלום אף מדאורייתא וז"פ. וראיתי אח"כ שכן כתב בש"ש שמעתתא ז' פרק ג' ע"ש. אך לדעתי אכתי יש לעורר לדעת הרמב"ן ז"ל דבעד מפי עד כשהראשון מכחיש להשני שלא אמר לו כלל הראשון נאמן והקשו עליו מש"ס הנ"ל דאמר לדידה ולא אמר בב"ד דהוא פטור אלמא דאיהי מהמנת ותירץ הוא ז"ל בעצמו בחי' לשבועות דהכי פירושו דגמרא דכיון דאמר לדידה והיתה יכולה לבוא לב"ד להעיד ששמעה שמת והיתה מהימנת ולא הי' צריכה לשלוח אחריו שיעיד הוא לכן היא גרמה לעצמה שלא תהי' נאמנת ומשו"ה פטור ע"ש. ומעתה לפ"ז יש להקשות דאם נימא דאזלינן בתר דאורייתא למה הוא פטור הא אילו הי' הוא מעיד היה נאמן מדאורייתא והיא מדאורייתא אינה נאמנת כלל וגם הלא באמת אינה נוטלת כתובתה ולא שייך לומר דהיא גרמה בעצמה דהא מה"ת לא היתה נאמנת אפי' אילו היתה מעידה בעצמה והבן. אבל לפי דברינו למעלה ניחא דהתוס' לא כתבו אלא לר' מאיר אבל אליבא דרבנן דבעינן שיעיד בב"ד אזלינן רק בתר דרבנן ודו"ק.
ולפי הנ"ל בחמץ בפסח לענין בל יראה צריך להיות נמי דניזיל בתר תרווייהו לחומרא וכל שמדאורייתא הוא שלו עובר עליו דהא קיי"ל דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכיון דבלא"ה אינו ברשותו ואינו ממון שלו ממש מאי מהני קנין דרבנן מ"מ הא בעצם הוי שלו מן התורה וכל היכא דלא בעינן שיהי' בפועל ממש רק בעצם אזלינן נמי בתר דאורייתא כאשר בארתי למעלה.
וראיתי למג"א סי' תמ"ח שהביא בשם המ"ב דלכתחילה צריך להקנות להעכו"ם בכסף ומשיכה אבל בדיעבד סגי נמי בכסף לחוד דהא חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ובגילוי דעתי' סגי כמ"ש הרב"י סי' תל"ד ע"ש והוא עפ"י שהסביר הר"ן ז"ל בריש פסחים דביטול לא חשיב הפקר דהא הפקר צריך שלשה וגבי ביטול אמרי' דמבטלו בלבו אלא כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו בגילוי דעת דלא ניחא ליה סגי א"כ פשיטא דקנין דרבנן מהני דהא ליכא גילוי דעת יותר מזה דלא ניחא ליה. וצריך לברר עוד כוונת המ"א דאף בביטול לחודא לא סגי מדרבנן שהצריכו בדיקה היינו דחיישינן שמא לא ביטלו בלב גמור אבל במכירה דהוי מכירה גמורה מצד הדין בודאי חשיב גילוי דעת גמור וזה באמת סברא אלימתא מאוד.
ובחדושי עמדתי על סברת הר"ן מפ' אלו עוברין דף ע"ו בסוגיא כיצד מפרישין חלה בטומאה דאמרי' הסם אליבא דר"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממוני' היא ולסברת הר"ן ז"ל דכיון דבלא"ה אינו ברשותו סגי בגילוי דעת אמאי עבר על החמץ הזה שהפריש חלה והיא שייך לכהנים וברצונו ליתן לכהן אך אין הכהן רוצה ליקח כדי שלא יעבור בב"י וב"י והא אין לך גילוי דעת גדול מזה דלא ניחא לי' בהחמץ ואם אמרי' בכה"ג דעובר מחמת הואיל ואי בעי מתשיל עלה כ"ש דצריך להיות דלא מהני ביטול דאכתי לא יצא מרשותי' כלל ובכל רגע ורגע בידו לחזור מהביטול ולא תהא שאלה על חלתו דצריך פתח וחרטה יותר מחרטה על ביטולו וזה הוא דבר אשר ראוי לעורר עליו לדעתי:
שבתי וראיתי דיש מקום בראש לומר וליישב דהא דאמרינן התם הואיל אי בעי מיתשיל עלה היינו דאי בעי מתשיל עלה אחר פסח ואז עוקר הדבר למפרע משא"כ בביטול דאף אם יחזור מהביטול עכ"פ אינו עוקר למפרע וגם על כרחך צ"ל הכי דהא התוס' ז"ל שם הקשו דאמאי אמרינן אבל אתה רואה של גבוה נימא נמי הואיל ואי במי מתשיל עלה ותירץ דהקדש ביד הגזבר לא אמרי' הואיל ושוב הקשו דנימא הואיל אי בעי פדה לה וכתבו בסוף דבריהם ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ולכאורה דבריהם סתומים דא"כ גבי שאלה נמי נימא כיון שנתחמץ שוב לא ישאל עלה ואם נימא דכיון דעכ"פ בידו לשאול יש לו שייכות עוד בהחמץ מקרי שלו גבי פדיון נמי נימא הכי וכבר כתבתי בזה בחי' שם. אולם לפי הנ"ל ניחא דאף כשיתשל לאחר הפסח יהי' שלו למפרע ולהכי חשיב טפי שלו משא"כ בפדיון דלא נעשה שלו למפרע ודו"ק.
אמנם זה כבר אנכי עמדתי בהבנת דברי הר"ן ז"ל ואמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לפי מה שכתבו האחרונים ז"ל אהא דאמרינן גבי חמץ בפסח דהוי אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אינו לאו משום דחמץ אסור בהנאה חשיב אינו ברשותו דהא אנן קיי"ל כר"ש דלאחר הפסח מותר ובפסחים דף כ"ז אמרי' דלר"ש חשיב חמץ של הקדש דבר הגורם לממון וכממון דמי אלא משום מצות ביעור חשיב אינו ברשותו דהא אי אפשר להשהותו עד לאחר הפסח ובתוך הפסח אסור עיין בדבריהם. ומעתה כ"ז אם נימא דצריך ביעור אבל אם נימא דבביטול בעלמא סגי לי' ואין צריך לבערו כלל א"כ שוב הו"ל ברשותי' דהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח ואז יהי' מותר בהנאה ולפ"ז קשה איך הרכיב הר"ן ז"ל שני דברים שאינן בנושא אחד דאם בביטול סגי שוב חשיב החמץ ברשותי' ושוב לא מהני ביטול וזה הוא תמי' לדעתי.
והנראה לפע"ד כעת בישוב דברי הר"ן דסבירא לי' ז"ל דהא דאמרינן דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו אין הפירוש כמו שהבאתי למעלה בשם האחרונים דמחמת שהוא מחויב לבערו חשיב אינו ברשותו אלא לעולם מחמת שהוא אסור בהנאה חשיב אינו ברשותי' ומה שהקשו המה ז"ל הא מותר לאחר הפסח וגבי חמץ של הקדש אמרינן דלר"ש חשיב כממון. לדעתי יש לחלק דבשלמא לגבי הקדש שפיר חשיב ממון דלהקדש ליכא איסור הנאה וכיון דלאחר הפסח מותר יש להחמץ שיווי להשהותו עד לאחר הפסח אבל שאר חמץ כיון שבתוך הפסח אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא כלל ואין לו שום שיווי וגם הוא הפקר לכל ואין הבעלים רשאים לעכב על כל הבא ליטלו או לשורפו דהא אם יעכב פשיטא דיעבור על ב"י וב"י חשיב בתוך הפסח כהפקר גמור משו"ה גם לאחר הפסח לא חשיב שלו והוי הפקר דהואיל שכבר יצא מרשותי' בתוך הפסח ונפקע שם בעלים מיני' שוב אינו חוזר לאחר הפסח להיות נכנס לרשותי' דכיון דפסקי' שם בעלים מיני' פסקי' לגמרי. ונראה לדעתי שדבר זה תליא במחלוקת בין הרשב"א והר"ן ז"ל בנדרים דף פ"ה שהביא הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול בעל כרחו ואינו יכול לעכבו אע"פ שיכול לישאול על נדרו השתא מיהת הא לא איתשל מיהו היכא דאיתשול חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשול הוויין הנך פירות כאילו לא איתסרו מעולם. והר"ן כתב על זה ואני מסתפק לפי משעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוציא שאלה בהפקר ע"ש ונראה שתוכן הענין כך הוא שהרשב"א ז"ל סובר שכל שההפקר נעשה ע"י איסור הנאה אינו נמשך ענין הפקר יותר מהענין של איסור הנאה וכשנעשה מותר בהנאה נפסק עמו גם ענין ההפקר ואף שמתחלה הי' הפקר לכל והרוצה ליטלו הי' יכול ליטלו בע"כ מ"ע כיון שזה לא הפקירו בפירוש רק לא הי' יכול לעכב משום שהי' אצלו איסור הנאה כשבטל הטעם בטל הענין אבל הר"ן ז"ל סובר דלא כן הוא אלא כל שנעשה הפקר פעם אחת מחמת שנעשה איסור הנאה אף כשנתבטל האיסור הנאה חשוב הפקר כיון שהי' שעה אחת הפקר אינו יוצא מידי הפקירו לעולם. ואף דפשיטא דגם לדעת הר"ן אם לא אסר עליו בקונמות רק לזמן כמו עד למד יום לא חשיב הפקר מחמת זה התם היינו טעמא דגם בתוך הל' יום לא נעשה הפקר ורשאי הבעלים לעכב על כל הבא ליטלו כיון שיש להם זכות לאחר ל' יום אבל כל שנאסר עליו בנדר עולמית דנעשה הפקר אלא שלאחר כן איתשיל על נדרו לא מהני להוציא מן ההפקר כן הכא כמי יש לומר דחמץ דהוי הפקד גמור בתוך הפסח אלא שלאחר הפסח נפקע האיסור דלדעת הרשב"א ז"ל דעם הפקעת האיסור נפקע גם כח ההפקר כיון שלא נעשה הפקר אלא מחמת האיסור של חמץ אבל לדעת הר"ן ז"ל הפקר בכדי לא פקעי וכיון שעכ"פ הי' הפקר שעה אחת שוב אינו חוזר להיות שלו ואפשר שגם הרשב"א ז"ל לא קאמר אלא כשניתשל על הנדר דחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל היכי דלא נעקר האיסור למפרע כגון אשה שאסרה על עצמה בקונמות ושמע אביה והפיר לה את נדרה מודה הרשב"א ז"ל דלא נתבטל ההפקר כיון דהפרה הוא מכאן ולהבא ואינו עוקר את הנדר למפרע לא נתבטל ההפקר וצ"ע. ואם כה נימא גבי חמץ לכו"ע חשיב הפקר גם לאחר הפסח ואל תשיבני מהא דמבואר בנדרים דף מ"ד ע"א דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת אחת כו' דהוי הפקר לזמן ומבואר התם בהמפרש ובפי' הרא"ש דאם לא זכה אחר בהשדה בתוך הזמן חוזר לבעליו ע"ש אלמא דלא אמרינן כיון דנעשה הפקר שעה אחת שוב אין לה הפסק דהתם שאני דגם בתוך הזמן יכול לחזור בו ולבטל ההפקר כל זמן שלא זכה בו אחר כמבואר התם דהפקר לזמן לא הוי אלא כמתנה אפי' לרבנן דפליגי התם אדר' יוסי אבל היכא דהוי הפקר גמור שפיר י"ל דשוב אין לה הפסק. ואין להקשות ע"ז מהא דאמר רבה בב"ק דף צ"ח ע"ב גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו לאחר הפסח מחלוקת ר' שמעון ורבנן לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב ולרבנן פטור ולפי דברינו אמאי חייב לר' שמעון כששרפו לאחר הפסח כיון שנעשה הפקר בתוך הפסח נימא דגם לאחר הפסח הוי הפקר דזה אינו דחמץ של גזלן גם בתוך הפסח חשיב דמים לגבי גזלן דהרי יכול לומר הרי שלך לפניך גם בתוך הפסח אלא הא דאם בא אחר ושרפו פטור הוא רק משום דהכל מצווין עליו לבערו ומשו"ה אחר הפסח חייב אבל בשאר חמץ דבתוך הפסח לא חשיב דמים כלל גם לאחר הפסח אינו ממון של בעלים וזהו שכתב הר"ן ז"ל בריש פסחים דכיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו היינו דגם לאחר הפסח חשיב אינו שלו דכבר נפקע מהחמץ שם בעליו ונעשה הפקר ואינו חוזר להיות שם בעלים על החמץ אם לא בתורת זכי' כזוכה מן ההפקר אלא שגזרה התורה דלענין איסור ב"י לא מהני מה שנעשה הפקר ממילא אלא שעשאן כאילו הוא ברשותי' ולהכי בגילוי דעת לחודא סגי וידעתי שלכאורה יש לחלוק אולם אחר העיון נראה לי שזה נכון:
ואמינא להביא ראי' להר"ן ז"ל מהא דאמרינן בכריתות דף כ"ד א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ופירש"י ז"ל דהפקר הוא משנגמר דינו אלמא מזה דאע"ג דנתברר דמתחלתו הי' בטעות מ"מ אינו חוזר לרשות הבעלים. וצ"ל לדעת הרשב"א ז"ל שסובר דלרבא דאמר התם מסתברא טעמו דר' יוחנן כגון דאמרי לי' נרבע שורו אבל אמרו לו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבעו ולא מפקר לי' וטרח ומייתי עדים א"כ גבי קונמות נמי יש לומר דבידו ליטרח ולמצוא פתח לנדרו ולילך אצל חכם לבקש התרה ומ"מ צ"ע:
והנה התוספות בסוכה דף ל' ד"ה שינוי החוזר לברייתו כתבו וז"ל ואע"ג דקני מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא ומיהו מההיא סבתא משמע גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קני אלא מטעם מריש אלא יש לתרץ התם משום תקנת השבים והכא גבי לולב ליכא תקנת השבים דנקל להתיר אגדו עכ"ל וכבר נלאו האחרונים להבין דבריהם דמ"ש תקנת השבים דקני רק מדרבנן דמהני לגבי דאורייתא משאר תקנת חז"ל דלא מהני לגבי דאורייתא.
ולדעתי נראה שהחילוק בין ההוא דאוונכרי לההוא סבתא כך היא דהא אנן קיי"ל דתלוה וזבין זבינא זבינתא דאגב אונסי' גמר ומקני ודוקא בנתן דמים אבל בלא דמי הוי תלוה ויהיב לא הוי מתנה. ולפי זה במעשה דההיא סבתא שידעו אצל מי גזלו העצים ואמר ר' נחמן דאין לה אלא דמי עצים בלבד אבל עכ"פ שלמו הדמים עבור העצים קנו מדאורייתא דכיון דכבר תקנו חז"ל דמשום תקנת השבים אין מחויבים להחזיר הגזילה עצמה לבעליהם לא גרע מהא דתלוה וזבין דמה לי שאנסוהו אנס למכור לו ומה לי שהוא אנוס עפ"י תקנת חז"ל ולהכי שפיר אמרינן דקני מן התורה דאף לענין קרבן וגט אמרינן האי טעמא דאגב אונסי' וכו' ואף דגבי תלוה וזבין בעינן שיאמר רוצה אני אבל בלא אמירתו רוצה אני לא מהני ואפי' לדעת הפוסקים דלא בעינן שיאמר בפי' רוצה אני אלא שסגי שיקבל דמים לחודא כמבואר בחו"מ סי' ר"ה מ"מ אם אמר בפי' דאינו רוצה בהמכירה אינו מכור. זה אינו אלא מדרבנן כמבואר בב"ק דף ס"ב ע"א דאמרינן התם מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דעי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והא אמר ר' הונא תלוה וזבין זביני' זבינ' לא קשיא הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני ע"ש. אלמא בהדיא דאפילו אי לא אמר רוצה אני לא הוי אלא חמסן דרבנן. ועיין שו"ע חו"מ ריש ה' גזילה סי' שנ"ט ס"ק ט'. מעתה י"ל דהיכא דתקנו חז"ל משום תקנת השבים דיתן דמים אם קיבלו הבעלים הדמים החפץ נקנה להגזלן מן התורה והוא חשיב שלו לצאת בו גם היכא דבעינן לכם אבל גבי האי דאוונכרי דלא אפשר ליתן להנגזל דמי האסא דהא אין אנו מכירין את הבעלים כלל ורק אנו חוששין שמא גזל הוא משום דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל נינהו לא מהני קנין דרבנן בלא דמים למהוי שלו לענין דאורייתא והחילוק הלז נכון וברור מאוד לדעתי מצר הסברא.
איברא דלכאורה יש לחלק ולומר דהא דקיי"ל דאם נתן דמים לא הוי רק חמסן דרבנן וכשאומר רוצה אני אפי' חמסן דרבנן לא הוה אינו אלא היכא דנתן דמים בשעה שחטף דלא נעשה גזלן ולא חל עליו העשה דוהשיב את הגזילה אבל אם לא נתן דמים בשעה שגזל וחל עליו תורת גזלן ונתחייב בעשה דוהשיב את הגזילה אינו יוצא אח"כ במה ששלם דמים כדאמרי' בעלמא אשר גזל כעין שגזל יחזיר דאם הגזילה הוא בעין מחויב להחזיר את הגזילה עצמה לבעליו אבל מ"מ נראה דזה אינו אלא שלא קיים מצות השבה כראוי דלכתחלה צריך להחזיר הגזילה עצמה אבל מ"מ הגזילה קנוי לו. דוגמא לזה אמרינן בב"ק דף ק"ה גזילה אין כאן השבה אין כאן וגם כיון דתקינו חז"ל מפני תקנת השבים שיתן רק דמים שפיר הוי השבה מעליותא גם לכתחלה כמו היכא דנגנב או דנשרף החפץ דמקיים עשה דוהשיב בתשלומין ודו"ק.
ודע דבמה שכתבתי לחדש דדוקא היכא שנתן דעים בשעת הגזילה הוא דלא חשיב גזלן אבל אם בשעת הגזלה לא נתן דמים רק אח"כ תלוה להבעלים לקבל דמים חשיב גזלן. נתיישב לי סוגיא דסוטה דף מ"ג דאמרינן התם ולא חנכו פרט לגזלן ופריך הגמרא נימא דלא כר' יוסי הגלילי דאמר ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא כריה"ג כגון דעביד תשובה ויהיב דמי א"ה הוי לוקח וליהדר ומשני כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידי' לא ולכאורה יש לתמוה דאי עביד תשובה הי' צריך להחזיר גוף הגזילה להבעלים ואי מיירי שבאמת החזיר הגזילה עצמה להבעלים אך הבעלים מכרו לי' אח"כ מעצמם קשה מאוד לומר דבכה"ג אינו חוזר עליו וכי משום שהי' אצלו פעם אחת בגזילה וכבר החזיר להבעלים שוב אינו חוזר עליו לעולם וכי היכן מצינו כזאת. אבל לפי הנ"ל יש לומר דהא דקאמר הגמרא שעשה תשובה ויהיב דמי הכי פירושו שעשה תשובה שנתרצה ליתן את הדמים אבל לא הי' רוצה להחזיר הגזילה עצמה והבעלים בעל כרחם נתרצו למוכרו לי' משום שלא הי' בידם להוציאו ממנו והוי תלוה וזבין דאמרינן זבינא זבינא ואילו הי' עושה כן בשעה שגזלה הי' חשיב לוקח ומיהדר אך הכא כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידי' ונתחייב בעשה דוהשיב את הגזילה לא סגי בהחזרת הדמים לחוד אלא מחויב להחזיר הגזילה עצמה להבעלים ומשו"ה אינו חוזר עליו ודו"ק כי לדעתי זה נכון בפי' הגמרא מאוד.
שוב התבוננתי דגוף הדבר שכתבתי דבחוטף חפץ מחבירו ונתן דמים חשיב שלו מה"ת אינו ברור דאפשר לומר דאף דלא הוי גזלן מדאורייתא מ"מ אין החפץ קנוי' לו וכ"כ המחנה אפרים בריש הל' גזילה דגזל פחות משוה פרוטה אף דלא חשיב גזלן מ"מ אין הדבר קנוי להגזלן ואם נתיקר עד שלא מחל הנגזל ברשותי' דבעלים הראשונים נתיקר וצריך להחזירו ע"ש ועוד יותר מזה כתב בס' יראים הובא באחרונים דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא הוי החפץ שלו והיכא דבעינן לכם כמו אתרוג אינו יוצא בשל גזל עכו"ם כן ה"נ י"ל הכא ומסתייע לי הך סברא ממ"ש הרמב"ם בפרק ה' מהל' אישות הלכה ז' דאם קידש בגזל או בחמס כו' אם נתייאשו הבעלים כו' מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ע"ש ומקורו מש"ס דקדושין דף נ"ב דאמר רב התם ש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת ופריך מהא דתניא המקדש בגזל או בחמס כו' מקודשת ומשני הכא במאי עסקינן בגזל דידה משמע מזה דה"ה דחמס דמי לגזל וכמו דבגזל דאחרים אינה מקודשת ה"ה בחמס דאחרים לא הוי קדושין ועיין רש"י שכתב שם דגזל הוא אם לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ואם נימא דהיכא דיהיב דמי דהוי חמסן קני מה"ת אמאי לא הוי קדושין כלל ואם נימא דהטעם בזה דכיון דעכ"פ חשיב חמסן מדרבנן והוא מחויב מדרבנן להחזיר גוף החפץ כל כה"ג לא חשיב נתינה מה"ת. קשה על המ"ל שכתב שם להסתפק כעין זה וז"ל נסתפקתי במי שקנה חפץ מחבירו ונתן המעות ולא משך דקיי"ל דמה"ת קונה ומדרבנן לא קנה עד שימשוך אם קידש המוכר בחפץ זה היכי לדייני דייני מי נימא דהוי מקודשת גמורה ואם בא אחר וקידשה לא תפסי בה קדושין כיון דמדרבנן לא יצא החפץ מרשותו או דילמא ראוי לחוש לקדושי שני כיון דמה"ת קדשה הראשון בגזל וצד זה נראה בעיני עכ"ל המ"ל ואם נימא דהטעם דבחמס אינה מקודשת הוא מטעם דאזלינן בתר דרבנן א"כ מאי מסתפק המ"ל הא הדברים ק"ו ומה קדשה בחמס דמה"ת הוי שלו והוא מוחזק ושפיר קידש מ"מ אין אנו חוששין לזה ואמרינן כיון דהוא צריך להחזיר מדרבנן לא הוי קדושין כלל כ"ש בזה דהחפץ בידו ומדרבנן א"צ ליתן להקונה דאין ספק דאין אנו צריכין לחוש לקדושי שני דרק בתר דרבנן אזלינן אלא מוכח מדברי המ"ל שסבר דחמסן אינו קונה מדאורייתא להחפץ ואף דלא הוי גזלן מדאורייתא מ"מ לא חשיב שלו מה"ת:
עוד ראיתי להמחנה אפרים בהל' גזילה סי' כ"ז שכתב וז"ל והיכא שחטף חפץ מחבירו בע"כ ויהיב דמים נראה מדברי התוס' בהכונס דלא הוי גזלן דאורייתא וכן נראה מדברי הרמב"ם כו' ונפקא עינה דאע"פ שכל שלא אמר רוצה אני אין קנייתו קנין כדמוכח שם מ"מ אין מוציאין אותו בדיינים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ו' מהל' גזילה דכל מידי דלא הוי גזל אלא מדבריהם אין מוציאין אותו בדיינים ואם קידש בו את האשה מקודשת או אם נתנו לחבירו קנאו קנין גמור ויש כאן יאוש ושנוי רשות שהרי מתייאשים בודאי כיון שאינם יכולין להוציאו בדיינים עכ"ל בדבריו אלו שכתב אין קניינו קנין אינו מבורר כוונתו אם מדאורייתא אין קניינו קנין או אינו אלא מדרבנן אך אם נימא דאין קניינו קנין מדאורייתא יש לתמוה טובא. דהאיך מדמה לגזל של דבריהם המבואר שם ברמב"ם בפ"י מהל' גזילה דהתם מיירי במשחק בקוביא ומפריחי יונים דמה"ת לא הוי גזל וחשיב שלו רק דחז"ל אסרו. משו"ה אין מוציאין אותו בדיינים אבל הכא בחמסן אם נימא דמה"ת לא קנה להחפץ נהי דלא חשיב גזלן מ"מ כיון דהוי של חבירו אמאי אין מוציאין אותו בדיינים הא בהדיא מבואר ברמב"ם בפ"י מהל' מכירה דמי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו' ממכרו ממכר כו' לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שרה פלונית מפני שאני אנוס הרי המקח בטל ואפי' החזיק כמה שנים מוציאין אותו מידו ומחזיר הדמים עכ"ל א"כ כשיש עדים שחטף מידו בע"כ אין לך מסירת מודעא יותר מזו ואמאי אין מוציאין ממנו בדיינים אעכצ"ל דסביר' ליה להגאון ז"ל דשאני היכא שבא לידו בתורת גזילה ונתן דמים משו"ה קונה החפץ מה"ת ועיין בס' נחלת יעקב מהגאון מליסא ז"ל בחי' על מס' תמורה שהחליט לומר דגם כל גזלן דעלמא יש לו קנין קצת בהגזילה רק לא קנה לגמרי מחמת שמחויב בהשבה ומשו"ה כשנעשה שינוי ונתמעט מקרא דכאשר גזל דאין צריך להחזיר גוף החפץ ממילא נקנה להגזלן ע"ש היטב ממילא י"ל דה"ה הכא שאין עלי' חיוב השבה כיון דכבר נתן הדמים בשעת הגזילה קנוי החפץ להגזלן בתורת גזילה אבל אם לא בא לידו בתורת גזילה רק בתורת מכירה אמרינן כיון שהמוכר מסר מודעא ומכירתו בטילה אין קנייתו קנין כלל אף מה"ת ולהכי מוציאין ממנו בדיינים ודו"ק:
אך בלא"ה דברי המחנה אפרים מרפסין איגרא במ"ש שאם קידש בו את האשה מקודשת הא בהדיא מבואר ברמב"ם בפ"ו מה"ל אישות שהבאתי למעלה דאף אם קדשה בחמס דיהיב דמי אם נודע שנתייאשו הבעלים הוי מקודשת ואי לאו אינה מקודשת ואיך כתב הוא ז"ל דגם מהסתם הוא מקודשת משום דאמרי' כיון שאין מוציאין ממנו בדיינים מסתמא כבר נתייאשו הבעלים והוא תמי' עצומה. ועוד האיך מדמה זה לגזל של דבריהם שאין מוציאין ממנו בדיינים אטו כל ממון דרבנן חשיב גזל של דבריהם שאין מוציאין ממנו בדיינים הא ודאי ליתא דדוקא בהני דחשיב במתני' בהניזקין דלא תקנו חז"ל אלא משום דרכי שלום הוא דאין מוציאין בדיינים אבל בשאר דברים שתקנו חז"ל כמו קנין משיכה וכדומה פשיטא דהוי גזל גמור ומוציאין ממנו בדיינים וכן אמרי' בהדיא בגמרא דגיטין דף ס"א ע"א ר' יוסי אומר גזל גמור אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינים אלמא דגזל גמור מדבריהם מוציאין בדיינים סוף דבר דדברי הגאון בעל מחנה אפרים לא זכיתי להבין והמה כספר החתום וצריך נגר דליפרקינהו ודו"ק.
אחרי כתבי זאת מצאתי להגאון בעל מחנה אפרים ז"ל הל' שלוחין סימן ח' שכתב להדי' דהשליח יכול לחתום על השטר מכירה והביא גם כן ראי' מהך דשני שטרות שהבאתי למעלה ע"ש בדבריו הנחמדים ושמחתי מאוד על אשר כוונתי בזה לדעתו הגדולה של הגאון ז"ל.
כ"ז העליתי בעזהש"י לפלפל בחידושי תורה אבל בעיקר נידן דידן פשוט לדעתי דלית כאן בית מיחוש והכל נעשה עפ"י דת זולת מה שהשטר מכירה הי' בחתימת יד השליח אשר בזה פקפק הגאון מליסא דלא מהני ורק על המשלח לחתום בעצמו וכבר כתבתי למעלה שדבריו תמוהים והנני חותם בידידות ואומר שלום לכ"ת אוהב התורה ולומדי':
ארי' ליב ברודא
התשובה הנ"ל שלחתי אל כבוד מו"ח הגאון נ"י ובקשתיו לעיין בהענין הלז ויורני בזה חוות דעתו הרמה בכל פרט ופרט ואלה דברי ק' אשר שלח ידו אלי.