מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן כג
מכות דף ט"ז ע"ב אר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א"ל ר"א היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו בשלמא שלוח הקן משכחת לה אלא אונס היכי משכחת לה אלימא דקטלה קלבד"מ א"ר שימי שקיבל לה קדושין מאחר ופריך אי שוויתי' שליח איהי קא מבטלי' לי' אי לא שוותי' שליח כל כמיני' אלא שהדירה ברבים ע"ש. וקשה לי הא בכתובות דף מ' תנן נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנא' ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו א"כ שפיר משכחת לה באונס כגון שסירס את עצמו ונעשה פצוע דכה שאינו ראוי לבוא בקהל וביטל בזה העשה דלו תהי' לאשה וחייב שתים משום לאו דסירוס וגם משום ביטל העשה ולכאורה היא קושיא עצומה.
והנה שם בסוגיא פריך וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני כי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופירש"י ז"ל דמלמדין אותה לומר לא בעינא. והתוס' הקשה ע"ז מכיבוד אב וכתבו ול"נ דהכא בדידה ליכא עשה ואי בעי אמרה לא בעינא הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה ע"ש. ולפ"ז י"ל קושייתינו הנ"ל דבמה שעשה עצמו פ"ד ל"ח ביטול העשה לגבי מלקות כיון דמצדו הוא אפשר להחזירה דעשה דוחה ל"ת אבל המניעה הוא ממנה ל"מ לשיטת רש"י ז"ל דמלמדין אותה פשיטא דמסתברא למימר הכי דהא כיון דהיא אמרה לא בעינא איהי דקא מבטלי' לי'. ואפי' לדעת התוס' דהיא אינה רשאי לעבור משום דבדידה ליכא עשה מ"מ י"ל דאכתי לא חשיב הוא המבטל כיון שהעיכוב מחמתה ואע"פ שע"י מעשיו גרם מכובה מ"מ יכול הוא לומר אנא הא קאימנא ובשלמא לפי אוקימתא דהגמרא דמיירי שהדירה שפיר חשיב הוא המבטל דהרי נדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות ול"ש עשה דוחה ל"ת והעיכוב מצדו אבל כה"ג לא.
ובמה שכתבתי יש לקיים דברי התוס' במכות שם ד"ה שהדירה וז"ל פירש"י שמצא בה עון והדירה ול"נ דא"כ אין מצוה לקיימה אלא שהדירה ושפיר חל עלה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאמרי' בנדרים דף פ"א עכ"ל ואנכי בחידושי הקשיתי לשאול דמה צריך לזה הא אפי' בקונם תשמישי עליך נמי שפיר מצי לחול דהא קיי"ל דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ובש"ס דנדרים שם פריך הא משועבד לה ופירשו התוס' בכתובות דף נ"ט והר"נ נדרים דף ט"ו ושאר קדמונים דאע"ג דקונמות מפקיע מידי שעבוד מ"מ כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"ה נמי דאלמוה רבנן לשיעבודא דידה והוי כאוסר נכסי חבירו על חבירו ע"ש. מעתה זה אינו אלא במדיר את אשתו אבל הכא דמיירי שהדירה אחר שגירשה דאין עליו שום שעבוד כלל רק מצוה דלו תהי' לאשה פשיטא דהנדר שפיר חל וזה הוא תימא רבתי לדעתי. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דכבר נודע שיטת רוב הקדמונים דהמדור את חבירו ואח"כ מהנהו המודר לוקה ולא המדיר דלא יחל את דברו היינו דיבורי של זה ולהכי אם נימא דמיירי שאמר קונם תשמישי עליך האיסור תשמיש רק עליה ולא עלי' ובזה לא הי' חשיב מבטל להכי דקדק התוס' דמיירי שאמר קונם תשמישך עלי דהאיסור הוא עליו ומשום זה שפיר לוקה מחמת ביטול העשה. ומ"מ קשה להעמיד בזה כונת התו' וצע"ג.
וארווחנא בזה ליישב דברי רש"י ז"ל מה שמוכרח לפרש דמיירי הכא שמצא בה עון והדירה דהוקשה לי' לרש"י במאי מיירי הכא אי נימא דמיירי שאמר קונם תשמישך עלי כמ"ש התוס' לא הי' ניחא לי' בזה משום דהר"ן ז"ל בנדרים הקשה אמאי לא נימא גבי תשמיש המטה מצוה לאו ליהנות ניתנה ותירץ דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה לא אמרינן מצוה לאו ליהנות ניתנו והרשב"א ז"ל בחידושיו שם לא ניחא לי' בזה כי הוא מהסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצות אמרי' נמי מצוה לה"נ ותירץ הוא ז"ל דמצות עונה לאו מצוה גמורה הוא רק מצות שעבוד בעלמא ולהכי לא אמרי' בכגון זה מצוה לה"נ ע"ש. ולפי דבריו יש לתמוה דמאי משני הכא שהדירה הא באונס פשיטא דהוי עשה גמורה ולו תהי' לאשה נימא מצוה לה"נ ואין הנדר חל ומותר להחזירה ואכתי לא הוי ביטול כלל ועכצ"ל דמיירי הכא באומר קונם תשמישי עליך והאיסור הוא על האשה דהוי היא המודרת ועלי' אין שום מצוה ול"ש לומר מצוה לה"נ ושוב ק' דבכה"ג אמאי חשיב ביטל הא אין האיסור עליו. ולזה אפשר לומר דגם רש"י ס"ל כהרשב"א ז"ל והי' קשה לי' כנ"ל לכן פירש דמיירי שמצא בה עון ואין כוונתו עון ממש דא"כ הוא אינו רשאי לקיימה אלא כוונתו שקונה לה ונסתרה והי' צריך להשקותה והלך וגירשה בלא השקאה ופשיטא דגם בכה"ג עבר על הלאו דלא יוכל לשלחה כיון דהי' מחויב להשקותה כמו שמבואר בח"מ ובב"ש אה"ע סי' י"א וגם כופין אותו ע"ז ע"ש. ואחרי שעבר על הלאו היה מחויב להחזירה ולהשקותה ושוב הדירה ואמר קונם תשמישי עליך דבזה ביטל העשה דמעתה אין בידו להחזירה דהלא היא אסורה עליו באיסור ספק סוטה כ"ז שלא שתתה מים המאררים וגם להשקותה א"א דאין המים בודקין אותה כיון דהיא אסורה עליו משום איסור נדר ומשו"ה שפיר חשיב מבטל. ובזה נסתלק גם קושיות הריטב"א ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל דלדבריו שמצא בה עון מאי פריך התם הא לדבר מצוה יש לו הפרה ולהנ"ל ניחא דאם יתירו לו את נדרו שפיר מצי להחזירה ולהשקותה ודו"ק:
אמנם לכאורה יש לסתור גוף הסברא שכתבתי דכל שאינו יכול להחזירה מחמת איסור דידה הוא אינו לוקה מדברי התוס' שם דף ט"ו גבי אונס שגירש וז"ל וליכא למימר יבא עשה וידחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל עכ"ל אלמא מזה בהדיא דבכה"ג לוקין אותו כמו שכתבתי.
אך כד מעיינת בי' שפיר ניחא דכהן שגירש שאני דכיון דגבי דידה ליכא עשה שוב אין העשה דוחה גם הלאו שעליו דהרי כתב הראב"ד ז"ל דבאיסורי כהונה איכא נמי לאו דלא יחלל ולפ"ז יש להקשות מאי פריך הש"ס ביבמות דף כ' דבאלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת הא איכא שני לאווין וידוע שיטת הר"ש מקינון דאין עשה דוחה שני לאוין. ונראה שהגאון בעל פמ"ג בספרו הנכבד שושנת העמקים הרגיש בזה שכתב דדוקא בביאת איסור הוא דהולד וגם היא נעשו חללים איכא לאו דלא יחלל אבל כל היכא דאמרי' דעשה דוחה ל"ת והיא ביאת התר שוב לא נעשו חללים כלל ושוב ליכא לאו דלא יחלל ע"ש. ומעתה שפיר פריך הש"ס וליתי עשה ולדחי ל"ת וליכא לאו דלא יחלל דהא זה בזה תליא ולא נעשו חללים ולפ"ז ברור לדעתי דלא אפשר לומר כן אלא במצות יבום דהיא אינה יכולה לומר לא בעינא וביאת התר הוא ולא נעשו חללים כלל אבל גבי אונס כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה דהיינו דבדידה ליכא עשה חשיב ביאת איסור והיא נתחללה בביאתו. וכיון דאף אם נימא דגבי' דידי' העשה דוחה לל"ת ג"כ נעשו חללים שוב איכא נמי לאו דלא יחלל וממילא אין העשה דוחה כלל דהא אין העשה דוחה שני לאווין ולהכי שפיר חשוב מבטל ודו"ק.
ודע שגוף דברי התוס' שכתבו דיבוא עשה וידחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל תמוה מאוד דלאוי פסולי כהונה והעשה דהיינו קדושים יהי' חשוב ל"ת ועשה השוה בכל ולא דחו להו עשה וכ"ה בהדיא ביבמות דף כ' אהא דפריך התם אלמנה מן הארוסין יבוא עשה וידחה ל"ת. משני רבא אלמנה מן הארוסין נמי איכא עשה ול"ת דכתיב קדושים יהי'. וע' תוס' ב"מ דף ל' ד"ה הא שכתבו דלאוי דפסולי כהונה חשיב ל"ת ועשה השוה בכל משום דגם הנשים מוזהרות עליהם כמו אנשים.
וכאשר בנותי בספרים מצאתי בהגהת הב"ח שהגיה דברי התוס' דעשה שאינו שוה בכל הוא כצ"ל ונראה שהרגיש בזה ומשו"ה הגיה כן ולפי גרסתו כך הוא כוונת התוס' דליכא למימר דיבוא עשה וידחה ל"ת משום דהעשה דלו תהי' לאשה לא הוי שוה בכל דאי אמרה כו' ולפ"ז מוכח א"כ שדעת התוס' דקדושים יהי' לא חשיב עשה וכמו דהדר בי' רבא שם ביבמות.
אמנם התוס' ביבמות ריש פרק יש מותרות בהא דפריך התם הגמרא טעמא דנשא הא קידש אתי עשה ודחי ל"ת והא כולי' פירקן עשה ול"ת הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת כתבו וז"ל פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן. ואין נראה דבחללה איכא נמי עשה דקדושים יהי' אלא אאיסור ממזרת קאי ע"כ. לכאורה אין הבנה לדבריהם דהא הגמרא קאמר בהדיא דבקידש ליכא אלא ל"ת לחודא והיינו כמו שהדר בי' רבא לעיל דקדושים יהי' ל"ח עשה ואיך כתבו דבחללה איכא נמי עשה. אך הב"ח בהגהותיו ובעל שושנת העמקים שניהם לדבר אחד נתכוונו דדעת התוס' דהא דהדר בי' רבא לעיל ממאי דמשני דבאלמנה מן האירוסין איכא נמי עשה דקדושים יהי' הוא רק באלמנה לכה"ג אבל בכהן הדיוט ד"ה מודים דאיכא עשה דקדושים יהי' אך בעל שושנת העמקים כתב ע"ז ודוחק וגם הב"ח תמה ע"ז ע"ש.
ואנכי הרואה דאף דלא ניחא להו להני רבוותא לפרש כן כוונת התוס' מ"מ כן הוא האמת שכן כתבו בהדי' התוס' בב"מ דף ל' ד"ה הא שהקשו אמאי דאמרי' התם כהן בבית הקברות הוי עשה ול"ת והא ביבמות דף כ' חשבינן אלמנה לכה"ג אלא ל"ת לחודא והא איכא עשה דקדושים יהי' ותירצו וז"ל דקדושים יהי' לא קאי רק אמה דכתב בהאי פרשה ע"כ הרי דבריהם ברורים דלא קאי רק אכהן הדיוט ולא אאלמנה לכה"ג.
ומה שהקשה הב"ח דא"כ ע"כ גם באלמנה לכה"ג איכא נמי עשה דקדושים יהי' דהרי בתחלת ביאה שוי' לה חללה ובגמר ביאה איכא נמי לאו דחללה דהוי עשה ול"ת. לא קשה מידי דהרי באמת דעת התוס' לעיל ביבמות דף כ' דעשה דיבום אינו אלא בתחילת ביאה וגמר ביאה לא בעינן כלל והא דפרכינן התם ליתי עשה ולידחי ל"ת אתחילת ביאה קאי כמ"ש בהדיא בד"ה אטו ביאה שני' וז"ל לאו דוקא ביאה שכי' דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה כו' ע"ש ואפי' לדעת הרשב"א והריטב"א ז"ל דלא סבירא להו הכי אלא סברי דאף דניקנית בהעראה מ"מ איכא נמי עשה בגמר ביאה עיין בדבריהם ז"ל נמי לא קשה כלל לפי מה שהבאתי לעיל בשם בעל שושנת העמקים דאם נימא דעשה דיבום דוחה ל"ת דאלמנה לכה"ג חשיב ביאת היתר ולא נעשית חללה בביאה זו ודו"ק.
סוף דבר לפי מה שביארנו דברי התוס' במכות לא ברירא לן דגבי כהן שגירש לא צריכנא כלל להאי דאי אמרה לא בעינא משום דגרושה לכה"ג איכא עשה ול"ת וכ"כ התוס' בכתובות דף מ' דהא דפריך התם וליתי עשה ולידחי ל"ת לאו אנמצא בה דבר ערוה קאי דבהא איכא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא אאינה ראוי' לבא בקהל כגון ממזרת לישראל פריך הכי ע"ש. הנראה לפע"ד כתבתי: