מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן כא
הנה ראיתי להח"צ ז"ל בסי' ק"ח בדבר השאלה באחד שמת והניח בן אחד סמוך ללידתו ואח"כ מת הילד בתוך ל' יום ויש להמה כמה אחים אם האלמנה צריכה לחזור על כל האחין או סגי בחליצת אחד מהם והביא מ"ש המהרשד"ם ז"ל בסי' קנ"ח שמצריך לחזור על כל האחין אם לא בשעת דוחק גדול אבל הוא ז"ל חולק עליו וכן הורה הלכה למעשה לא כמהרשד"ם אלא שאינה צריכה לחזור על כל האחין אפילו שלא בשעת הדחק וכ' שהורה בן מכח ראיות עצומות חדא מהא דאיתא בפ' החולץ דף מ"א ע"ב אלא לא תחלוץ אמאי משום דר' יוסי כו' כל העולה ליבום עולה לחליצה כו' ומתיב רב חיננא הספיקות חולצת ולא מתייבמת לאו שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש וקתני חולצת ודחי הש"ס הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברא לאו בת חליצה ויבום הוא כו' ע"ש הרי בהדיא דאף דבעינן שתהי' ראויה ליבום בשעת חליצה עכ"ז בדבר שאינו אסור אלא מחמת חסרון ידיעה שלנו שאין אנו יודעין איזו קידש אינו בכלל זה ואע"ג דהתם לא מיירי בענין חליצה פסולה אם הוא צריכה לחזור על כל האחין מ"מ רואה אני הדברים ק"ו השתא ומה התם שרינן לכתחלה במלתא דאם יבא אליהו ויאמר שומעין לו הכא דאתה בא להזקיקה לעשות מעשה לחזור ולחלוץ לשאר האחין אחר שכבר חלצה לאחד מהם אינו דין שבדבר שאם יבוא אלי' ויאמר כו' דאין צורך לחזור על כל האחין וכן הוסיף שם להביא ראי' שני' ממתני' דפ' כיצד דף כ"ח ע"ב שנים שקידשו שתי אחיות ואינן יודעין איזו מהן כו' דאינו רשאי ליבם שמא יפגע באחות זקוקתו ומ"מ מוכח התם דאינה צריכה לחזור על האחין אלא סגי בחליצת אחד מהן זהו תוכן דבריו ז"ל וסיים בזה הלשון וברי לי אלו הי' רואה הרב הגדול הרשד"ם ראיות האלו הוה הדר בי' והי' מודה דאפי' שלא בשעת הדחק אינה צריכה לחזור ע"ש:
ולפי ענית דעתי נראה אחרי נשיקות עפרו ועצמותיו הקדושים דיש לדחות כל דבריו וראיותיו דלא דמי כלל האי מעשה דמת הילד תוך ל' יום להך דקידש אחת משתי אחיות וכן למתני' דפ' כיצד דמיירי נמי בספק קדושין והנה בעיקרא דדינא לא אכניס עצמי בין ההרים הגדולים וגם כבר הובאו דבריו בספרן של גדולי האחרונים מוח"ז הישועת יעקב בא"ע סי' ק"ע ובבית מאיר בתשובותיו צלעות הבית סי' א' והאריכו הרבה בזה. אולם אנכי לא באתי בזה רק לעורר על הראיות שהביא הוא לסברתו וכמו שאבאר דהנה בא"ע סי' קס"ד פסקינן להלכה דאם מת הולד תוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת וכבר נודע מה שתמהו האחרונים ובראשם הב"ש ז"ל על האי פסקא מהא דקיי"ל ביו"ד סי' ט"ו דאם נשחט עגל תוך חית ימים גם בדיעבד אסור ולמה מקלינן בחליצה בדיעבד וסמכינן ארובא דרוב וולדות ולד מעליא נינהו ומחמרינן בבהמה לחוש לנפל וכ"ש לדעת הסוברים דעגל שנשחט תוך ח' ימים מדאורייתא אסורה באכילה משום דנפלים חשיבי מיעוט המצוי עיין בס' דגול מרבבה ביו"ד שם וכן נראה בהרשב"א ז"ל יבמות דף פ' ע"ש א"כ איך מתירין באשת כהן בלא חליצה וזהו תמי' גדולה לכאורה ועיין באחרונים שהאריכו דבריהם בזה.
ואת אשר אנכי אחזה בזה בישוב הדבר דגבי יבמה טעמא אחרינא הוא דכיון דקיי"ל דאמרינן כל שאינה עולה ליבום אינ' עולה לחליצה א"כ לפ"ז לא מבעי' לשיטת הפוסקים דאכילת בהמה תוך ח' ימים אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוספות בחולין דף י"א ד"ה ור' מאיר בודאי איכא לחלק ולומר דדוקא גבי בהמה גזרו חז"ל שאסור אף בדיעבד משום דעכ"פ איכא חשש איסור דאורייתא ואף דמה"ת אין אנו צריכין לחוש לזה מ"מ חז"ל חששו וגזרו כדי להרחיק את האדם מלהכשל באיסור תורה אבל גבי יבמה כיון דלענין יבום חשיב לגבי אחין ודאי ערוה ופשיטא דחייבין עליה חטאת אם באו עליה בשוגג ובמזיד כרת דלהקל לא שייך לחוש דלמא נפל הוא ע"כ פטורה גם מחליצה מהאי טעמא דכל שאינה עולה ליבום אינ' עולה לחליצה וליכא שוב חשש איסור תורה דכן הוא גזירת הכתוב דהיכי דאי אפשר ליבם בטלה מצוה יבום לגמרי אלא אפי' לשיטת הפוסקים דאיסור אכילת בהמה תוך ח' ימים הוא מדאורייתא משום דחששה התורה למיעוט המצוי מ"מ לגבי יבמה אין לחוש לזה מטעם הנ"ל כיון דעכ"פ לענין יבום היא חשיבה ערוה ודאי מטעם דאזלינן בתר רובא מקרי אינ' עולה ליבום ומשו"ה אינה עולה ג"כ לחליצה ולא דמי לכל הספיקות כמו קידש אחת משתי אחיות או זרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דקיי"ל דחולצת ולא מתייבמת דהתם כיון דהוי ספק השקול וחשיב אצלינו ספק ידיעה אמרינן כיון דלצד זה דהאי קידש או שזרק הגט קרוב לו בת חליצה ויבום היא אבל הכא לגבי יבום לא נכנס הדבר בשום ספק כיון דהיא חשיבה ערוה ודאי ע"פ רוב ובכל התורה כולה רק בתר רוב אזלינן מקרי אינה עולה ליבום ודאי ומשום הכי פטורה גם מחליצה.
ואמינא להביא ראי' מפורשת לזה מיבמות דף ל"ו ע"ב בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחליצת מעוברת דקאמר אביי התם בביאה מעוברת כו"ע לא פליגי דלא פטרה כי פליגי בחליצה ר"י סבר דשמה חליצה ור"ל סבר דלא שמה חליצה וכתב שם בתוס' ד"ה כי פליגי בחליצה וז"ל ובביאה מודה שלא יבוא לידי איסור ופריך עלי' רבא ממ"נ אי ביאה מעוברת לא שמה ביאה חליצה מעוברת נמי לא שמי' חליצה דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה ע"ש:
ולכאורה קשה מאי פריך רבא מכל שאינה עולה ליבום וכו' נימא כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהאי נפל הוא בת חליצה ויבום הוא כמו דאמרינן בגמרא גבי ספיקות שהבאתי למעלה אלא מוכח בהדיא דזה לא שייך לומר רק היכא דהוי ספק השקול אבל לא היכי דאיכא רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן דכיון דלא חשיב אצלינו לענין יבום שום ספק אף דלהחמיר יש לחוש דלמא נפל הוא מ"מ מקרי כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה:
וראיתי אח"כ כי חו"ז הגאון מהרמ"ז ז"ל בקונטרס לספר ישועת יעקב א"ע סי' קי"ז העיר בסברא זו היכא דאיכא חזקה המכריע לאוסרה ליבום י"ל דזה חשוב אינה עולה ליבום כיון דלענין ספק יבום בודאי הוא אסורה להתייבם מטעם חזקה ע"ש אבל לא הביא שום הוכחה לזו ולדעתי הראי' שהבאתי היא ראי' עצומה:
ואם נפשך לומר בסתירת ראיה זו דרבא הוא דפריך הכי לאביי דאם נימא דבביאה כו"ע לא פליגי דלא פטרה עכצ"ל דלגבי יבום לא אמריני תגלי מילתא למפרע א"כ חשיב אינה עולה ליבום אבל אם נימא דגם בביאה פליג ר' יוחנן וסבר דביאה מעוברת פטרה ועל כרחך הטעם בזה דגם בביאה שייך לומר תגלי מלתא למפרע אף דבשעת מעשה הוי רובא לשוק א"כ הלא אדרבה אמרינן דגם נגד הרוב חשיב עולה ליבום לצד הספק הלזה שהולד הוא נפל. אך לדעתי זה אינו אלא אפי' אם נימא דגם בביאה מעוברת סבר ר"י דשמה ביאה ופטרה אינו אלא משום דעתיד הדבר להתברר אח"כ וכל שעתיד להתברר סבר ר"י דאמרינן תגלי מלתא למפרע ומהאי טעמא אמרינן נמי התם במתניתין דהכונס את יבמתו מעוברת וילדה אם אין הולד בן קיימא פטורין מן הקרבן ור"ל פליג וסבר דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן שתהא חליצה מעליא כיון דבשעת מעשה לא היה אפשר להתברר כמו שכתבו התוס' שם ד"ה תגלי מלתא למפרע ע"ש אבל בדבר שאין עתיד להתברר לעולם כמו במת הולד בתוך ל' יום פשיטא דאזלינן בתר רובא ואם בא עליה היבם חייב בשוגג חטאת ובמזיד כרת ולהכי דין הוא דחשיב כודאי גמור ומקרי אינו עולה ליבום וגם כיון דאנן קיי"ל כר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע אף שנתברר אח"כ נגד הרוב כיון דבשעת מעשה לא הי' אפשר להתברר כ"ש הכא שאין באפשרות הדבר שיתברר דמקרי אינו עולה ליבום.
ומעתה עולה יפה החילוק דגבי בהמה תוך ח' ימים אסרו אף בדיעבד משום דאיכא חשש איסור תורה אבל גבי יבמה ליכא חשש איסור תורה כלל רק דחז"ל גזרו לכתחלה שתחלוץ להכי בדיעבד באשת כהן לא גזרו להפקיע אותה מתחת בעלה וזה ברור אצלי כשמש בצהרים
ולפי מה שנתבאר נסתר הוכחת הח"צ מהאי דהספיקות דלא חשיב חליצה פסולה בכה"ג דדוקא התם בספק השקול אמרינן הכי דכיון דלצד זה דחליצה מעליותא היא עולה ג"כ ליבום ואף שעתה אינה עולה ליבום משום חסרון ידיעה מ"מ חשיבה בת חליצה ויבום אבל היכי דאיכא התנגדות מחמת הרוב כגון בנידון דידן דרוב וולדות בני קיימים נינהו חשיב אינו עולה ליבום כמו שהוכחתי מגמרא דיבמות הנ"ל ואדרבה הלא הדברים ק"ו דהשתא התם דאחרי כן איגלאי מילתא דנפל הוי מ"מ קרי לי' הגמרא אינ' עולה ליבום משום דבאותה שעה לא הוי חזיא ליבום כ"ש הכא דמת הוולד דלא אפשר להתברר כלל דחשיב אינ' עולה ליבום.
והנה לכאורה יש לדמות ענין זה להא דמצינו בא"ע סי' קס"ד ס"ק א' בהגהה בשם י"א דאם חלצה לאחד מהאחין בתוך ימי הבחנה ולא נמצאת מעוברת הו"ל חליצה פסולה וצריכה חליצה מכל האחין ע"ש והטעם בזה כיון דמדאורייתא כבר נפטרה בחליצה הראשונה וא"כ בשעת חליצה שני' שוב אינה עולה ליבום וכיון דמדרבנן בע"י חליצה הו"ל חליצה פסולה כן ה"נ י"ל הכא כיון דמה"ת הוא פטורה לגמרי דאזלינן בתר רובא ואינו עולה ליבום ומדרבנן בעי' חליצה הו"ל חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין ועיין באחרונים שהחליטו לומר דכל היכא דצריכה חליצה רק מדרבנן ל"ח פסולה ואינה צריכה חיזור. והקשה חו"ז הישוע"י בסי' קס"ט לפ"ז אמאי אמרינן דאם חלצה בתוך ג' חדשים חשיב חליצה פסולה וע"ש שמחלק ודברי' מגומגמים קצת וכוונתו כך הוא דכל היכא דמדרבנן צריכה חליצה מדינא ל"ח חליצה פסולה אבל היכא דגם מדרבנן אינו אלא חומרא בעלמא כמו בחלצה תוך ג' דלדעת כמה פוסקים א"צ חליצה כלל ואינו אלא חומרא בעלמא גרע טפי ובכה"ג חשיב חליצה פסולה דצריכה חיזור ע"ש ולפ"ז גם במת הולד בתוך ל' יום דבודאי אינו אלא חומרא דהא בדיעבד באשת כהן אינה חולצת י"ל דחשיב חליצה פסולה.
אולם מלבד דדברי הישוע"י דחוקים מאוד לומר דמשום דגם מדרבנן אינו אלא חומרא גרע טפי מהיכא דהוי מדרבנן מדינא עוד יש לחלק כיון דבעת הוולד תוך ל' יום לא היתה מעולם זקוקה לגמרי כל כהאי גוונא לא חשיב חליצה פסולה כמ"ש הרמ"א ססי' ק"ע ס"ק א' וז"ל והא דחליצה פסולה צריכה לחזור היינו שהיתה זקוקה לגמרי ונפסלה שנקלשה הזיקה אבל חליצה פסולה מעיקרא אינה צריכה לחזור ע"ש וכבר כתבתי כי אין רצוני להרבות באמרים בגוף הדין אחרי כי כבר האריכו כמה גדולי האחרונים ולא באתי אלא לעורר בהוכחות הח"צ ודו"ק: