מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן כ
הנה ראיתי להעיר על מ"ש בס' מק"ח סי' תמ"ח להשיג על מה שחידש הנו"ב באחד שמת בע"פ אחר חצות ולא ביער ולא ביטל את החמץ דהחמץ מותר אחר הפסח ומטעם דגם בתוך הפסח אין היורש עובר עליו בב"י וב"י ואין עליהם מוטל לבער את החמץ דלא חשיב ממון להורישו לבניו והמק"ח כתב להשיג ע"ז דכל שאינו ממון מטעם דחמץ הוי איסורי הנאה רחמנא אחשבי' לענין בל יראה להיות נחשב כאילו הוא ממון גמור וכדאמרי' שני דברים אינם ברשותי' ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותי' וגם ל"ש לומר דלא ניחא ליה דליקני' דזה לא מהני בירושה דאפי' אם עומד וצוח דאינו רוצה להיות יורש בזה נעשה שלו אלא א"כ מפקירו והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפסחים דף מ"ו ע"ב גבי חלה דאי אמרינן דטובת הנאה ממון חייב לבערו ופשיטא דשום אדם לא יתן לו מאומה כיון דהחמץ אסור בהנאה ע"ש. והנה לכאורה אדרבה משם ראי' להיפך. דהנה התוס' הקשה שם אהא דאמרינן בעלמא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דאמאי לא נימא הואיל אי בעי מיתשיל עלה ותירץ הר"י דשאני התם דכתיב לד'. ועוד תרצו דמיירי שאתא ההקדש ביד הגזבר דשוב לא אמרינן הואיל וכתבו והואיל ואי בעי פריק לי' נמי לא אמרינן דהוי כאילו קנה חמץ ועוד תירץ ר"י כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו. והנה מבואר בדברי התוס' בהדיא דכל שאין לו שום שווי' אף שהסבה הוי משום שהוא חמץ ג"כ אינו עובר עליו. אך לכאורה דברי התוס' בעצמו צריך הבנה דלפי דבריהם האיך אמרינן התם גבי חלה דהואיל ואי בעי' מתשיל עליו חשיב ממונא וחייב לבער נימא ג"כ דכיון שנתחמץ בודאי לא יתשל עלה. ובזה כבר כתבתי דאפשר לומר דגבי שאלה שאני דאף אי מתשיל עלה אחר הפסח ההקדש בטל למפרע אבל גבי פדיון לא כן הוא דאם נפדה לאחר הפסח לא נעשה שלו למפרע ובתוך הפסח שום אדם לא יפדנו כיון שנתחמץ. אך לכאורה אכתי קשה מהא דאמרינן דאי טובת הנאה חשיב ממון עובר עליו והא זה דמי ממש לפדיון.
ונראה לי ברור דכוונת התוס' כך הוא דאינו יכול לפדותו כלל דאין הפדיון חל עליו כיון שהוא אסור בהנאה ולא חשיב דמים כלל ואף אם פודהו נתבטל הפדיון וכיון דאינו תופס דמים אין החמץ נעשה שלו לכן לא שייך לומר הואיל אי בעי פודה ליה דאף דבטובת הנאה אמרינן הכי מטעם דאילו לא הוי חמץ הי' לו בזה טובת הנאה והי' חשיב ממון דהתם עכ"פ אילו לא הי' חמץ לא הי' נחסר שום מעשה אבל הכא הא חסר מעשה הפדיון וכיון דעכ"פ עתה אין באפשרות שיתעביד המעשה הלזו דאף אם יפדה אינו חל הפדיון כלל לא שייך לומר על זה הואיל ודו"ק:
ובזה אמרתי דבר נכון בדברי התוס' שם שכתבו בלשונם היכי דאתי הקדש ליד הגזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל עלה ואמאי לא נקטי דשוב אין ביד הבעלים לשאול כלל אבל ממה שכתבו דלא אמרי' הואיל משמע דמצי לשאול רק הואיל לא אמרי' ורציתי לומר דמזה מוכח דהר"י ז"ל סובר כדעת ר' אלעזר ממוץ שהביא הרא"ש ז"ל בנדרים דף נ"ט ע"א בשמו דמפרש דהא דאמרינן התם בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלה היינו הכהן אבל הבעלים יכולים לשאול לעולם רק כיון שהוא ביד כהן לא שכיח שישאלו הבעלים עלי' ומשו"ה לא חשיב דבר שיש לו מתירין ע"ש ולהכי נקט נמי התוס' הכא דלא אמרינן הואיל אע"ג דהבעלים יכולין לשאול והטעם דבלא"ה לא הי' הבעלים נשאלין עליה כיון דלא שכיח כן הי' אפשר לומר אבל לפי המבואר י"ל באופן אחר דבאמת הי' אפשר לחלק ולומר דאף דבעלמא סברי רוב הקדמונים דכל שבא ליד כהן לא מהני שאלה כלל ע"מ בחמץ מהני שאלה דהא הטעם דל"מ שאלה בהקדש ביד הגזבר הוא דאין כח בהשאלה להוציא מרשות הקדש או משום דלא מהימן הבעלים על פתחו כל שהוא ברשות הקדש כמו שכתבו האחרונים וא"כ בחמץ של הקדש דאמרינן לעיל האוכל חמץ של הקדש לא מעל ויש אומרים מעל ומסיק התם הגמרא דמ"ד מעל הוא ר"ש דסבר בעלמא דבר הגורם לממון כממון דמי ורב אשי מסיק התם דאתיא כר"י הגלילי דסבר דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"ש א"כ לפי שיטת רוב הפוסקים דסברי להלכה דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי וגם דאנן קיי"ל כר"ש דחמץ בפסח אסור בהנאה ליכא מעילה בחמץ בפסח דלא חשיב של הקדש כלל כיון דלאו בר דמים הוא וכיון דאינו חשיב של הקדש נראה מצד הסברא דשוב יכולין הבעלים לשאול על החמץ דהא אין מוציאין כלל מרשות הקדש דבלא"ה כבר נפקע רשות הקדש וא"כ נימא דעוברין משום הכי בבל יראה ובבל ימצא אך אפשר לומר בזה דהלא באמת שום אדם לא ישאל ע"ז כיון שנתחמץ וגם אסור לי' לשאול דהא אם ישאל עלה יעבור בב"י למפרע אלא דאתה באת לומר דרחמנא אחשבי' כיון דאילו לא הוי איסור חמץ הי' יכול לשאול עלה ומשו"ה אמרי' הואיל וזה לא שייך הכא דאילו לא הי' איסור חמץ לא הי' מהני כלל שאלה כיון דהוי הקדש ביד הגזבר ובין כך ובין כך אין בידם לשאול על החמץ ומשו"ה לא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי'.
אולם בגוף הדבר נראה לי דאף לפי מה שהסביר הגאון מליסא דהטעם דחייב לבער משום טובת הנאה וכן הא דסבירא להו להגאונים דחמץ של ישראל שנפקד אצל ישראל חייב הנפקד לבער ואם לא ביערו עובר הנפקד בב"י וב"י אף דחיוב אחריות שלו כבר נפקע משהגיע זמן הביעור דהא החמץ כבר נאסר בהנאה ע"ש כל דבריו מ"מ אינו ענין לכאן דפשיטא לדעתי דהא דאחשבי' רחמנא לחמץ שיחשב שלו הוא רק היכא שהי' רמי' עליה החיוב לבערו מקודם פסח מחמת הזכות שיש לו בי' מעיקרא כגון טובת הנאה או חיוב אחריות שזה הזכות הי' לו מכבר אבל הוא לא ביערו אמרינן דרחמנא אחשבי' למחשבתו דידי' שיחשב שלו לעבור עליו בב"י וב"י כל רגע ורגע של ימי הפסח וגם בקנה חמץ בפסח דפשיטא דעובר עליו בב"י וב"י וכן מבואר ברמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה התם נמי כיון שהוא רוצה בהך חמץ רחמנא אחשבי' למחשבתו דידי' להיות שלו לענין ב"י וב"י אבל הכא כיון שאין היורשים רוצים בהחמץ ולא רמיא עליהם מעולם לבער וגם אין להם בי' שום זכי' דהא אסור בהנאה מהיכי תיתי נימא דלאחר מיתת אביהם רחמנא אחשבי' להיות שלהם ולהיות המה העוברים על ב"י וב"י:
ולדעתי ראי' ברורה ממ"ש הר"ן ז"ל בריש פסחים דהא דמהני ביטול דלא הוי מטעם הפקר דהא הפקר בעי בפני שלשה אלא כיון דחמץ בלאו הכי אינו ברשותי' ורק רחמנא עשאה כאילו הוי ברשותי' בגילוי דעת בעלמא סגי וביתר ביאור האריך הרמב"ן ז"ל בחמש שיטות בחי' על מס' פסחים עיין שם אלמא אע"ג דהביטול לא מהני רק מטעם דחמץ אינו מיחשב שלו מ"מ לא אמרינן דכל שהאיסור חמץ גרם לו להיות הפקר רחמנא אחשבי' ועכצ"ל דרחמנא לא אחשביה אלא לדעתיה של זה וכל שהוא חייב לבער ואינו מבערו מסתמא דעתו על החמץ ואז רחמנא אחשבי' ג"כ אבל כל היכי שמבטל דגלי דעתי' דלא ניחא לי' בהחמץ אינו מחויב כלל לבערו לא אחשבי' רחמנא לכן הכא גבי יורשים כיון דלא הי' עליהם החיוב מעיקרא לבער וגם עתה לא עשו שום מעשה דנימא דמחשבתם על החמץ לא אחשבי' רחמנא להיות המה הבעלים לענין לאו דב"י וב"י. הנלע"ד כתבתי.