אור ברסלב
מצפה אריה סימן יט

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן יט

סימן יח

בספר אב"העז על ש"ע או"ח סי' תמ"ג הביא ראי' לסתור מה שכתב המג"א שם דנפקד שלא מכר החמץ קודם הפסח דחייב לשלם דחשיב כפשיעה כמו שומר שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם דחייב לשלם מפסחים דף כ"ט דשקיל וטרי הגמרא להוכיח דהדר בי' ראב"י ממאי דקאמר דסבר ר' יהוד' חמץ שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה דהא איהו מוקי לה להברייתא דהאוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש ואס"ד לא הדר ביה לר"י נמי אמאי לא מעל הא מותר לאחר הפסח ואם נימא כמ"ש המג"א הא י"ל דלעולם לא הדר ביה ואך משום שהגזבר פשע דלא מכר החמץ וחייב לשלם להקדש לדעת הפוסקים דגם בהקדש חייב על הפשיעה וא"כ כבר יצא החמץ לחולין ומש"ה לא מעל לר' יהודה אבל לר"ש מעל דהא לא פשע הגזבר כיון דמותר אחה"פ דהא ראב"י לא סבירא לי' הא דקיי"ל התם דלר"ש קנסי' קנס כמ"ש שם בסוגיא וע"ז תמה חו"ז הגאון בעל ישועת יעקב דהא אם נימא דלר"י חמץ של הקדש מותר א"כ גם לר' יהודה לא פשע הגזבר כלל במה שלא מכרו דהא אין הפסד להקדש כלל והמ"א לא כתב דין זה רק היכא דנאסר החמץ וחייב השומר דהי' לו להציל משא"כ היכי דליכא שום הפסד למה לו למכיר ע"ש היטב.

ולדעתי עוד יש לתמוה על בעל אבה"ע דאף לדבריו דהגזבר פשע מ"מ פשיטא דזה האוכל חייב במעילה דבמה שפשע הגזבר עוד לא יצא בזה הקדש לחולין דהא קיי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל רק בתורת פדיון הגע עצמך דאטו בכל הקדש דעלמא נמי נימא הכי דאם פשע הגזבר לא מעל המועל בהקדש פשיטא דזה אינו אלא אע"ג דהגזבר פשע לא נפקא לחולין והנהנה או המוציא חייב במעילה וזה ברור ואין צריך לפנים.

ונ"ל דמהסוגיא יש להביא ראי' דלא כהמג"א אבל באופן אחר דלמאי דהדר בי' ראב"י ומוקי להברייתא דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש ולר"י לא מעל משום דאסור בהנאה ולא חשיב דמים כלל ואם נימא כהמג"א דעכ"פ הגזבר פשע וכ"ז שהוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך וכשאינו בעין חייב לשלם אמאי לא מעל הא חשיב להקדש דבר הגורם לממון דהא אם יגנב או יאבד יהי' הגזבר חייב לשלם וכיון דיש עוד להקדש זכות בזה חשיב עוד של הקדש דהא ראב"י סבר דדבר הגורם לממון כממון דמי ומקרי הקדש לענין זה שיהי' חייב המועל והכא נמי חשיב החמץ ממון של הקדש מחמת הזכות שאם יאבד יהי' הגזבר חייב לשלם:

ויען כי לכאורה מצד הסברא יש לפקפק בזה אמינא להביא ראי' מש"ס מפורשת גיטין דף מ"ג ע"א דאבעי' התם עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כו' ופשט הגמרא מהא דתניא מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף מקנת כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל בתרומה וא"א עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבנא לקנסא ע"ש שמעינן מזה דכיון דיש לרבו זכות בהעבד שאם יהרג יתחייב המכה לשלם לו קנס חשיב שוי' ועד כאן לא מבעי' לן אלא אם מכר עבדו לקנס אבל אם מכר כל העבד משמע מגמרא דפשיטא דהוי מכור. ואף שהתוס' שם ד"ה מי איכא כתבו ועוד י"ל דאפילו אם מכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום אלא לקנס ולקנס. אינו מכור. מ"מ משמע מדבריהם דסברא זו לא ברירא להו כל כך ועוד דעכ"פ פשיטא דהעבד חשיב גופו של האדון דהא ההורגו משלם קנס להאדון. ונהי דאפשר לחלק ולומר דהתם הקנס הוא בעד גופו של עבד אבל הכא מה שמשלם הגזבר אינו בעד החמץ רק מחמת שפשע קודם הפסח שלא מכרו. מ"מ כיון דחזינן דהתם חשיב העבד גופו ממון פשיטא דגם הכא לדעת המג"א חשיב עכ"פ החמץ להקדש דבר הגורם לממון ואנן קיימינן השתא דכממון דמי ואמאי לא מעל לר"י והבן:

וכאשר התבוננתי בזו הסברא אנהירנא לעיינין גמרא דכתובות דף ל"ד ודב"ק דף ע"א בסוגיא דגנב וטבח בשבת דפרכינן התם שור הנסקל לאו דמרא קא טבח ומשני הב"ע שהזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר ור"מ סבר לה כר"י דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ופשט הפשוט בהגמרא נראה דמחמת שהי' ביד השומר להחזירו לבעליו חשיב ממון אצל השומר וכן משמע בש"מ כתובות. ולפ"ז משלם הגנב דו"ה להשומר דהא לבעלים אינו שוה השור כלום ולאו דידהו הוא ויש לתמוה ע"ז הא בב"ק דף ע"ו אמרי' הגונב מן הגנב ומן ההקדש פטור ור"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש ע"ש והא דאמרי' בכל הש"ס דר"ש סבר דדבר הגורם לממון כממון מהכא שמעינן לה והנה הא דאמרינן הכא בגונב מן הגנב פטור דהיינו טעמא דלא קרינן בי' מבית האיש שהרי אינו של הגנב וכן מבואר ברמב"ם פ"א מהל' גניבה הלכה י"ז וז"ל הגונב מן הגנב כו' אינו משלם תשלומי דו"ה שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעין לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם שהרי לא גנבה מרשותו ע"כ. אלמא בהדיא דהטעם דפטור משום דלא חשיב של הגנב וא"כ הי' צריך להיות לכאורה דלר"ש שסבר בהקדש שחייב באחריות חייב דחשיב בעלים דגורם לממון כממון דמי ה"ה דגונב מן הגנב חייב ומהברייתא משמע דלא פליג אלא אקדשים שחייב באחריותן אבל בגונב מן הגנב לא הזכיר ר"ש כלל ודוחק לומר דמשו"ה לא קאמר ר"ש אלא בקדשים דבזה שייך לחלק בין קדשים שחייב באחריותן לשאינו חייב באחריותן אבל בגונב מן הגנב הא הגנב תמיד חייב באחריות דמ"מ הי' לר"ש לפרש בהדיא כן וגם לא מצינו בשום דוכתא שיזכור הגמרא דלר"ש חייב הגונב מן הגנב:

ואשר אנכי אחזה בזה דלעולם לא פליג ר"ש אלא בקדשים שחייב באחריות אבל בגונב מן הגנב מודה לרבנן דפטור דל"ח מבית האיש והחילוק בזה עפ"י מה שכתבו התוס' בפסחים דף ו' ע"א גבי בהמת ארנונא בשם ר"י דשאני התם דמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעיא נכרי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי לסלק לנכרי בזוזי לא נכנס' לרשותיה ע"ש וכן כתבו התוס' בב"ב דף נ' ד"ה קסבר לענין קנין פירות כקנין הגוף דמי וז"ל אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא הי' לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום שמתחלה הי' הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו וכעין זה מחלקים גבי בהמת ארנונא עכ"ל חזינן דסברת התוס' ברור לחלק בין היכי דמתחלה הי' שלו ואח"כ כשאר עוד קצת זכות להיכי דלא הי' מעולם שלו כלל רק זה הזכות שיש לו לפ"ז יש לנו חילוק גדול לחלק בין גונב מן הגנב לגונב מן ההקדש בקדשים שחייב באחריותן אליבא דר"ש דבקדשים שחייב באחריותן כיון דמעיקרא היה הכל של הבעלים ואח"כ כשהקדישו אכתי הוי גורם לממון אצלם סבר ר"ש דכממון דמי וחייב ד' וה' להבעלים דקרינן ביה וגונב מבית האיש אבל גנב אף שהוא חייב באחריות מ"מ כיון שלא הי' הבהמה מעולם שלו לא נכנס לרשותי' בחיוב אחריות שיחשב שלו מודה ר"ש דלא קרינן בי' וגונב מבית האיש ומשו"ה הגונב מן הגנב פטור אף לר"ש

שוב האיר השם את עיני בש"ס ב"ק דף צ"ח דאמרינן התם אימר דשמעית לר"ש דבר הגורם לממון כמ"ד בדבר שעיקרו ממון כדרבה כו' דבר שאין עיקרו ממון מי שמעית ליה ופירש"י ז"ל ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי שמתחלה ממון הי' ועכשיו אע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא אבל בדבר שמעולם לא הוי ממון מי שמעית ליה ע"ש הרי בהדיא דלענין דבר הגול"מ קאמר הש"ס אליבא דר"ש לחלק כעין זו הסברא ואף דהתם הוא לענין עצם הממון אי חשיב גופו ממון ואנן מיירינין אי חשיבי בעלים מחמת זה מ"מ פשיטא דכמו דאמרי' דאף לר"ש כל היכי דמתחילה לא הי' ממון רק גורם לממון לאו כממון דמי ה"ה דכמו כן צ"ל נמי לענין שיחשבו בעלים לחלק בין היכא דמעיקרא היה שלו ועכשיו נמי הוי לדידיה גורם לממון להיכי דמעולם לא הוי שלו וכן מדוקדק לשון הגמרא ב"ק דף ע"ו דפרכינן איפכא מבעי' ליה דקדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפקיה מרשותיה ודו"ק:

ובזה אמרתי פרפרת נאה להגין בעד אדונינו רש"י ז"ל בשבועות דף ל"ב דפליגי התם ר"א בר"ש ורבנן במשביע ע"א דראבר"ש מחייב ורבנן סברי דפטור וקאמר הגמרא לימא בהא קמפלגי דמ"ס עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתי ומ"ס לממונא הוא דאתי ופירש"י ז"ל דלמ"ד לממונא קא אתי דריש הכי לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לממונא וכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו ולא נהיר' לי דנשוה להאי מקשה טועה גמור ע"ש ולפעד"נ נראה דיש ליישב כוונת רש"י ז"ל לפי מה שכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל בסוגיא דנסכא דרב אבא הובא בש"ך חו"מ סי' ע"ה שהאמינתו תורה ע"א כשנים וכ"ז שלא נשבע הרי כחטף בפנינו דמי ותוכן סברתם מבואר דהעיקר עדותו של ע"א מהני לחייבו ממון כמו שני עדים רק נתנה התורה רשות להנתבע לפטור את עצמו בשבועתו אבל כ"ז שאינו כשבע חייב עמון להתובע. מעתה י"ל דהס"ד סבר דבין רבנן ובין ר"א בר"ש סברי דדבר הגורם לממון כממון דמי ובע"א חשיב עכ"פ דבר הגורם לממון. אך כבר בארתי דבעינן עכ"פ שיהא מתחילתו ממון ובזה פליגי ר"א בר"ש ורבנן דר"א בר"ש סבר דע"א כי אתי לממונא קא אתי היינו דעיקר חיובו הוא ממון ואף דאם ישבע יפטור אכתי חשיב גורם לממון ורבנן סברי דע"א כי אתי לשבועה הוא דאתי היינו דעיקר חובו אינו אלא שבועה ואף דאם לא ישבע יהי' צריך לשלם מ"מ גורם לממון כי האי לא חשיב ממון הואיל ועיקרו אינו אלא גורם לממון וע"ז פריך הגמרא ותסברא והא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה ומחלוקת בעידי סוטה אלמא דר"א בר"ש מחייב בכל גווני אפי' היכי דלא הוי עיקרו ממון ומתחילתו אינו אלא גורם לממון כמו בעידי סוטה ודו"ק:

ומעתה לפי מה שבארנו דבגונב מן הגנב לא פליג ר"ש דפטור אף שהוא חייב באחריות כיון דלא היה מעולם שלו יש לתמוה טובא דא"כ מאי קאמר הגמרא בכתובות ובב"ק שהבאתי למעלה דר"מ סבר לה כר"ש דנהי דסבר לה כר"ש מ"מ כיון דכבר יצא מרשות הבעלים מחמת דנאסר בהנאה ואינו אלא גורם לממון אצל השומר וגם מעולם לא הי' השור ממון של השומר אך גורם לממון הא בכה"ג מודה ר"ש דלא חשיב ממון ומה לי שומר ומה לי גנב. וזה הוא תמיה גדולה לדעתי. אבל לפי שהסברנו בריש דברינו מצינו לפרש דפי' הגמרא כך הוא דמחמת זה חשיב שור הנסקל דבר הגורם לממון לגבי הבעלים דאף דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר ואינו שוה כלום מ"מ כיון כשאינו בעין חייב השומר לשלם להם חשיב מחמת זה אכתי השור דבר הגורם לממון אצלם שעל ידו אפשר להם לבוא לידי ממון ומחמת זה חשיב השור דבר הגול"מ להבעלים וכיון דמעיקרא הי' השור שלהם ואכתי נשאר בו דבר הגורם לעמון שפיר אמרינן דלר"ש כממון דמי וחייב הגנב לשלם תשלומי ד' וה' להבעלים.

ולפי הנ"ל אפשר ליישב מה שנתקשו בה הגאונים בעל הפלאה ובעל ים התלמוד אהא דפרכינן התם בטובח לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח ודחיק התם לאוקמי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ואמאי לא משני נמי הכא בכה"ג שגנבו גנב מבית שומר ומכי שחיט בה פורתא אכתי חשיב גורם לממון דאם החזירו שומר לבעליו הי' מוחזר וכמו דמשני בשור הנסקל עיין בדבריהם. ולפי מה שכתבנו ניחא דהעיקר בעינן שיהי' דבר הגורם לממון להבעלים ובשלמא בשור הנסקל דכבר הי' הבהמה אסורה בהנאה ואילו הי' מחזירה לבעלים הי' פטור וכשאינו בעין חייב לשלם שפיר חשיב השור דבר הגורם לממון אצל הבעלים אבל בשוחט לע"ז שאסרה הגנב בשחיטתו ואף אילו החזירה היה הגנב חייב לשלם מחמת שאסרה בהנאה א"כ לא חשיב השור דבר הגורם לממון להבעלים דבין אם השור הוא בעין ובין אי ליתא בעין חייב הגנב לשלם להבעלים עבור שאסר השור בהנאה בידים ונהי שהשומר הי' יכול לפטור עצמו בהחזרתו אבל הגנב היה חייב לשלם וכל כה"ג לא חשיב תו דבר הגול"מ אצל הבעלים דוגמא לזה כתב המג"א בסי' ת"מ ס"א דחמץ של ישראל שהי' מופקד ביד ישראל באחריות הנפקד וחזר הישראל והפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל העכו"ם אחריות דשרי ע"ש אלמא בהדי' דכיון דלא הוי של הישראל אלא מחמת קבלת האחריות אם יש לו חיוב אחריות מאדם אחר שוב לא מקרי דבר הגול"מ ואע"פ שהעכו"ם הראשון תובע להישראל ואם לא ימצא הישראל אצל השני מה לגבות יפסיד מ"מ גורם לממון כזה לא אלים כולי האי להיות חשיב כממון. ולפ"ז כ"ש בנידון שלפנינו דעדיף טפי דכיון דגנב צריך לשלם לא מקרי דבר הגול"מ אצל הבעלים ודו"ק:

אולם לכאורה עומד לנגדינו ש"ס ערוכה בפסחים דף ה' ע"ב דאמר רבא התם בעירו חמירא דבני חילא דכיון דאילו מיגנב או מיתבד ברשותיינו קיימי השתא נמי ברשותייכו קיימי ופריך הגמרא הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא ולפי מה שהעליתי דאף ר"ש לא קאמר אלא היכי שמתחלתו הי' שלו א"כ גם לר"ש לא ניחא דהא הכא החמץ לא היה מעולם שלהם.

ואמינא דאדרבה מסוגיא הלזו יש להביא סעד לדברינו הנ"ל דהנה שם בסוגיא איכא מבוכות רבות בהא דאמרינן שם ללישנא אחרינא הניחא למ"ד לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי ומשני איצטריך סד"א כיון דכי איתא הדר בעיני' לאו כממון דמי קמ"ל ופירש"י ז"ל וכי אמר ר"ש דכממון דמי ה"מ היכא דליתא בעין כגון הגונב קדשים שחייב באחריותן ע"ש ותמה ע"ז בקצה"ח מהא דאמרינן בסנהדרין דף קי"ג גבי הי' בה קדשי קדשים ימותו ופריך אמאי ימותו ומוקי לה ריש לקיש הכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דאמר ממון בעלים הם ופירש"י ז"ל הלכך לגבי עיר הנדחת נמי דיינינן לי' כממון בעלים ע"ש. אלמא מזה דאפי' כל זמן שהוא בעין חשבינן לי' לממון בעלים אליבא דר"ש וסיים בצ"ע ע"ש בדבריו גם שמעתי להקשות משבועות דף מ"ב דתנן התם ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ומשמע דבכל גווני נשבעין עליהן אפי' במודה במקצת שהודה אחד וכפר אחד ואם נימא דכי איתא בעין מודה ר"ש דלאו כממון דמי א"כ הוי הודאה להקדש והכפירה לבעלים דהא מה שהודה הא איתא בעין ומצאתי שכבר עמד ע"ז בספר ברוך טעם להגאון מלייפניק ע"ש שהאריך בזה אבל לדברינו אפשר לומר דהא דקאמר הכא למ"ד דבר הגורם לממון כמ"ד לאו היינו ר"ש דלדידי' בעינן דוקא דבר שמתחלה הי' ברשותו אבל הא דאמרינן הכא הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי הוא ראבר"ש דסבירא ליה התם בשבועות דמשביע ע"א חייב ומסיק התם הש"ס משום דסבר דבר הגול"מ כמ"ד ומשמע מהתם דלאו משום דסבר לה כאבוה דסבירא לי' בעלמא דבר הגול"מ כממון דמי דהא לדעת כמה פוסקים קי"ל כר"ש ואנן קיי"ל דמשביע ע"א פטור כסתם מתני' דהתם אלא ע"כ הוא שיטה אחרת ואף ר"ש מודה דמשביע ע"א פטור וע"ש בחדושי הרשב"א ז"ל ור"א בר"ש סבר דבכל גוונ' גורם לממון הוי כממון ומש"ה אפשר לומר דלדידיה אזיל כל השקלא וטרי' דסוגיא דפסחים הנ"ל. אבל רש"י ז"ל פי' התם דמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היינו ר"ש. מיהו בלא"ה קשה דמאי פריך התם למ"ד דבר הגורל"מ כמ"ד לא ימצא למה לי לשיטת רש"י ז"ל ודעימי' דאף באחריות פשיעה חייב בב"י ומהא דר"ש דסבר קדשים שחייב באחריותן חייב לא שמעינן רק אחריות דגנבה ואבדה וצ"ל כע"ש הפנ"י דשאני חמץ כיון דבלא מיעוטא דלך הוי אמינא דאף חמץ של עכו"ם עובר בב"י ורק מדכתיב לך ממעטינן של עכו"ם לגמרי א"כ כל שיש לו קצת שייכות בהחמץ גם בלא קרא ה"א לר"ש דכמ"ד ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה