מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן יז
ישאו הרים שלום אל כבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בכל חדרי תורה ידי' רב לו בפלפול וסברא כ"ש מוה' חיים זאב ני' מ"ץ דק' רישא יע"א ומלפנים אבד"ק סטנאב.
בשבוע העבר מסר לי כבוד מרן חותני שליט"א שני מכתבים מאת כת"ה אשר שלח לו בדבר שו"ת אודות ס"ת וגם הראה לי כי בסוף מכתביו יבקש גם אותי לעיין בזה ולהשיבהו חוות דעתי העני'. והנה למלאות רצון ת"ח כי"ב לקחתי לי מועד לעיין בנידון זה ולבוא עם הספר אל כת"ה. וזה החלי בעהש"י הנה נידון הס"ת של אלמנת הרב המ"ץ ז"ל אשר היא היתה שלטת בכל העזבון לאחר מות בעלה ויורשי בעלה לא פגעו ולא נגעו כלל וכלל כי כן נצטוו מאביהם הרב ז"ל והיא כתבה ס"ת בווישניצע ונתנה להקלויז דשם לקרות בו ובשנת תרכ"ז שלחה לקבל את הס"ת משם ונתנה להקלויז דק' רישא ואחרי אשר שבקה חיים מצאו צוואה עוד משנת תרכ"ו בכת"י הרב ר' חיים אורי ני' ושם נאמר כי הס"ת הוא נותנת במתנה גמורה להקלויז דק' וויזניצע אך לא נכתב שום לשון של קנין כדת וגם זאת לדעת כי לאחר מיתת האשה הנ"ל באו יורשי האשה עם יורשי הבעל לדון לד"ת כי יורשי בעלה אמרו כי צוואת אביהם לא הי' רק שתהא היא שולטת בכל העזבון כל ימי חייה אבל לא נתן לה הכל במתנה וכ"ת עשה פשר ביניהם ומעתה יחקור כ"ת מה יעשה עם הס"ת אשר רצון היורשים שתשאר לחלוטין בהקלויז דק' רישא אם רשאי עפ"י דתוה"ק לעשות כן אחרי שבהצוואה נאמר שהיא נותנת במתנה להקלויז דק' ווישניצע.
והנה כ"ת יצא לדון דבמאי קא קנו הקלויז דווישניצע להס"ת כיון דבהצוואה לא נכתב שום קנין ואי מתורת חצר הא כבר כתבו התוס' בב"ב דף נ"ד דהא דחצירו של אדם קונה שלא מדעתי' היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני והכא בודאי לא כוונו לקנות דהא לא ידעו כלל מהצוואה. שנית העיר ממה שכתב האגודה הובא במג"א סי' קנ"ד דחצר של בהכ"נ אינו קונה להקדש דאין יד להקדש ע"ש שלישית יש ספק שמא לא נצטוו היורשים מאביהם רק שלא לנגוע בהעזבון כל ימי חיי של האשה הנ"ל אבל לא נתן לה במתנה וכמו דקיי"ל בעלמא הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואם כן לא הי' ביכולתה ליתן הס"ת במתנה להקלויז ולא מהני צוואתה כלל והרשות ביד יורשים לעשות עם הס"ת כל מה שירצו:
והנני אתחיל על ראשון ראשון מ"ש כ"ת דבמאי קא קנו הקלויז דק' ווישניצע להאי ס"ת לא אכחיד כי לפליאה נשגבה בעיני למה לא הזכיר כ"ת שום דבר מהא דאמרינן בעלמא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואף דהקצה"ח בסי' ר"צ הביא שו"ת פמ"א ח"ב סי' קל"ד לפסוק להלכה דלא אמרינן הכי אלא בקדשי מזבח או בהקדש בדק הבית אבל בצדקה לא אמרינן הכי מ"מ אין זה דבר ברור כמו שאבאר להלן. ועוד איך כתב כ"ת דגם קנין החצר לא מהני לדעת האגודה שאין חצר בהכ"נ קונה להקדש הא כל עיקר דעת האגודה נראה שהוא סובר דקדושת בהכ"נ דמי להקדש וכיון דמוכח מש"ס דב"ב דף ו' ע"א דאין חצר להקדש כמו שכתבו הראשונים ז"ל כמו כן אמרינן דאין חצר לבהכ"נ. מעתה לפ"ז הא אדרבה באמירתו בלבד קונה הבהכ"נ כמו בהקדם דבהקדש כו"ע לא פליגי דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
הן אמת דהקצה"ח סי' ר' תמה על האגודה דמדמה בהכ"נ להקדש דבהכ"נ מקרי רשות הדיוט וכן כתב בהדיא הסמ"ע בה"ל אונאה סי' רכ"ז סע"ק מ"ט אבל מ"מ לפי דעת האגודה לכאורה פשיטא דתיכף באמירת האשה בלבד נעשה הס"ת שייך להקלויז דווישניצע משום דאמרינן אמירתו לגבוה כו'.
אמנם לדעתי נראה להסביר דברי האגודה על דרך אחר דאין כוונתו דמשום קדושת בהכ"נ חשיב כמו הקדש אלא דסבור דהא דאין חצר קונה להקדש הוא מטעם כיון דאין להקדש בעלים מיוחדים אין חצר קונה לי' וממילא מטעם זה יש לומר דבכל דבר שהוא של ציבור ליכא קנין חצר ואף דחצר של שותפין קונה מ"מ לא דמי שותפים לציבור דבשותפים יש בעלים מיוחדים משא"כ בציבור דכל דבר שהוא של ציבור דמי לשל הקדש ובנדרים דף מ"ז אמרינן איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות ובור של אמצע הדרך וכתב השטמ"ק וז"ל ואע"פ שיש בהן חלק לנודרים לא מיקרי נכסים דידהו הואיל ולכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאילו הן של הקדש ע"ש הרי מבואר בהדיא דכל דבר השייך לכל ישראל כעין הקדש הוא אף שהוא חולין גמור
והנה במתני' דנדרים שם תנן דאסורין בדבר של אותה העיר ואיזה הן דברים של אותה העיר כגון רחוב ובהכ"נ ובית המרחץ ומבואר א"כ דבהכ"נ חשיב כמו של שותפות והר"ן כתב שם משום שרשות למוכרם ע"פ שבעה טובי העיר ונראה לפי דבריו דלפי מה דקיי"ל באו"ח סי' קנ"ג דדוקא בה"כ של כפרים הרשות למוכרם עפ"י טובי העיר אבל של כרכים אינם נמכרים לעולם ופשיטא א"כ דהנודר הנאה מחבירו מותר בבהכ"נ של כרכים ולפ"ז יש מקום לחלק גם לענין קנין חצר לפי דברינו הנ"ל דבשל כפרים חשיב כמו של שותפות ויש עליה תורת חצר ודוקא של כרכים ליכא תורת חצר ועיין ביצה דף ל"ט ע"ב.
אך לדעתי יותר מסתבר לומר דהאגודה בכל בהכ"נ קאמר דאף דלענין איסור חשיב בהכ"נ כמו שותפות משום ששייך לאותה העיר מ"מ אין להם בעלים מיוחדים דכשזה עוקר דירתו לעיר אחרת שוב לא נחשב בין בני העיר.
תדע דכן הוא דהא רחוב נמי קחשיב במתני' בין נדרים של אותה העיר וכי תעלה על דעתך לומר דאם מצא אדם מציאה בתוך הרחוב לא זכה משום דהרחוב קונה לצורך בני העיר מטעם חצר ואפילו כשהוא משתמרת ודבר זה לא מצינו בשום מקום אבל לפי מה שכתבתי ניחא דכל שאין לו בעלים מיוחדים אינו נקנה בתורת חצר. וביותר לפי מ"ש השטמ"ק שם גבי בהכ"נ וז"ל ואע"פ שכל ישראל רשאין ליכנס בהם ולהשתמש בהם לתפלה ולקריאת התורה מיהו אין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר. ולפ"ז לענין קנין חצר כיון שיש עכ"פ רשות לכל אדם להשתמש בו יצא מכלל תורת חצר כן נראה לפע"ד בפי' כוונת האגודה.
והנה ראיתי כאן דבר פלא בהקצה"ח שם שמביא ראי' דחצר דהקדש דאינו קונה מפ' ב' דשבועות בהא דיש אוכל אכילה אחת דאמרינן התם דמשום הכי לא תני מעילה משום דאיתא בשאלה ואם נימא דחצר דהקדש קונה אמאי אין העזרה קונה להקדש דנימא דלא מהני שאלה דהא עזרה חצר דהקדש הוא וראי' זו איתא בישועת יעקב או"ח סי' קנ"ד ובמחכ"ת דבריהם תמוהים דהא מתני' מפורשת בנדרים שם ואיזה דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות כו' אלמא דעזרה חצר דהפקרא הוא ואיך הקשו דעזרה יקנה להקדש משום חצר. ולכאורה יש להקשות כמו כן גם על המג"א שהבאתי למעלה שסיים ועיין בשקלים פרק ו' ורמז להא דתנן התם מעות שנמצא בהר הבית וכן מבואר שם במחצית השקל ע"ש והא מבואר שם בנדרים דהר הבית חשיב של עולי בבל והוי חצר של הפקר.
אך כוונת המג"א יש לפרש דאם נימא דחצר של בהכ"נ קונה לבהכ"נ אמאי לא נימא ג"כ דהר הבית קונה לצרכי הר הבית בעצמו מטעם חצר ויהי' שייך לעולי בבל אבל קושיא של הגאונים הנ"ל שהקשו דליקני העזרה להקדש ושוב לא יהי' מהני שאלה יראה תמוה מאוד.
ועתה נעתיק עצמינו לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב שם בב"ב דחצר ההקדש קונה להקדש רק דאין מועלין בכה"ג משום דההקדש נעשה ממילא ולא ע"י אדם המקדיש ולפ"ז חצר בהכ"נ קונה לבהכ"נ מסורת חצר וכת"ה מפקפק בנידון דידן עמ"ש התוס' בב"ב דהא דחצר קונה שלא מדעתי' היינו שלא ידע כלל שהוא בחצר אבל אם ידע ולא כיון שיקנה לו חצירו לא קני וה"נ כאן דידעו אנשי בהכ"נ ולא התכוונו לקנות לא קנאו ואף דהיכי דדעת אחרת מקנה לא בעינן כלל בשום קנין כוונת הזוכה כמ"ש הראשונים ז"ל מ"מ הא הגאון מליסא בס' כה"מ סי' ר' ס"ק ל"ד ר"ל דהיינו דוקא היכא דאיכא דעת מקנה באותה שעה שזה עושה הקנין וכ"כ הגאון ר"ז מרגליות ז"ל בס' יד אפרים בה' שבת סי' רמ"ו סק"י וז"ל ואפשר דס"ל להמג"א דבעינן דוקא שתהא ברשות הזוכה בשעה שזה מזכה לי' ואז מועיל אף שלא נתכוין לקנות ויש לחוש שמא תהי' אז הבהמה באגם וכדומה ולא קנה ומה שימשכנה אח"כ לרשותי' זה ל"ח דעת אחרת מקנה עכ"ל ע"ש. ובנידון דידן הי' המעשה שבשעת הצוואה יוכל להיות שלא הי' הס"ת בהקלויז רק היתה שאילה לאחד זהו תדכ"ת.
וראיתי במכתבו השני שהביא מ"ש מרן חותני ני' לסתור זה דזה אינו אלא כשידע שיכול לזכות אבל הכא שלא ידעו מהצוואה כלל ולא ידעו שיש להם מה לזכות חשיב שלא מדעת והחצר קונה לי' דמאי נ"מ בין היכי שלא ידע מהדבר הנמצא בחצרו ללא ידע שהוא דבר שיכול לזכות. וכ"ת הראה שסברא זו איתא בס' מחנה אפרים ה' מכירה סי' ה' ונתתי עיני בזה וראיתי דברי קדשו מ"ש בנידון שאלה אחת בגר ששלח חפצים שלו ביד ישראל שימסרם לראובן והשליח כן עשה ומסרם לראובן ואח"כ נודע שקודם שמסרם השליח לראובן מת הגר וטוען השליח שכיון שמת הגר קודם שמסרם לראובן זכה הוא בנכסי הגר וע"ז הביא הגאון ז"ל דברי התוס' בב"ב הנ"ל שכל שהוא יודע שהוא בחצרו ולא כיון לזכות לא קנה לי' חצירו ושוב כתב דשאני הכא דכיון שלא הי' זה יודע שמת הגר חשיב כאילו לא ידע שיש בחצירו והביא ראיה לזה מב"ק שם דף מ"ט ע"ב גבי משכון של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ופריך ולקני לי' חצירו מדר' יוסי בר"ח דאמר חצירו של אדם קונה לי' שלא מדעתי' ומשני דליתא בחצירו ואמאי לא משני דלא ידע במיתת הגר ע"ש ואף כי סברא נכונה הוא מ"מ לפע"ד יש לשדות בה נרגא ולומר דהטעם של התוס' שכתבו לחלק בין היכא שלא ידע כלל שמונח בחצרו להיכא שיודע שהוא בחצירו ואינו מכוין לקנותו כך היא דסבירי להו דכיון דבעינן דוקא חצר המשתמרת אבל שאינה משתמרת אינו קונה א"כ היכא שיודע שמונח בחצר ואינו מכוין לקנותו אמרינן מסתמא לא ניחא לי' בגווה לקנותו ואינו מקפיד על כל הבא ליטלו שיבא ויטול ושוב לא חשיב חצר המשתמר ובשלמא כשאינו יודע שהדבר בחצרו אמרי' שאדם שומר כל מה שנמצא בחצרו לצורך עצמו ואם יראה לאחד שרוצה ליקח מהחצר הי' מעכבו ולא הי' מניח אותו ליקח וחשיב שהדבר משתמר לבעל החצר אבל אם הוא יודע שנמצאה מציאה ברשותי' ולא כיון לזכות חשיב כמו חצר שאינה משתמרת. ולפ"ז גם היכי שסבור הוא שהוא של חבירו ופקדון הוא אצלו והוא לא ידע שכבר הפקירו המפקיד אינו קונה משום דהוי כחצר שאינה משתמרת לדעתי' כיון שהדבר משתמר על ידו כדי להחזירו לבעליו והוא יושב ומצפה מתי יבואו הבעלים ויקחו את שלהם ולפ"ז שפיר מיושב קושית המ"א ז"ל הנ"ל למה לא מוקי הגמרא כשלא ידע המלוה במיתת הגר דמ"מ קני משום דהו"ל חצר המשתמר דאף שהבעלים שמרוהו כדי להחזירו להגר מ"מ כיון שבאמת מת הגר ולא הי' יכול לבוא ולקבלו א"כ הי' החצר משתמר מכל העולם דלגבי שאר אדם הי' משתמר מצד המלוה והגר הוא מת וכל שהחצר משתמר מכל אדם יהי' מאיזה טעם שיהי' חשיב חצר המשתמר כדאמרי' בהשואל דף ק"ב כיון דיצא לי' שם מציאה בעיר מיבדל בדילי עיני' וכ"כ התוס' בב"מ דף י"א בהא דפריך הגמרא וכי ר"י ור"ע בצד ביתו של ר"ג הי' עומדין והקשו הא ביתו של ר"ג הי' משתמר ותרצו דלגבי זקנים לא הי' משתמר מפני שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתן משמע דאילו הי' הפסק שלא הי' יכולים ללוקחן הי' מהני אע"ג דאכתי לא סבירי לי' הא דרב פפא דבדעת אחרת מקנה אותו שאני. ועוד יותר כתב השטמ"ק וז"ל ולקמן בפרק השואל דחצר המשתמרת של משכיר קונה לו אע"פ שהשוכר נכנס ויוצא התם אין דרכו של שוכר ראוי לבטל שימור המשכיר ע"ש א"כ פשיטא דמת אינו יכול לבטל שימור החצר ולפ"ז בנידון של המחנה אפרים שהי' שם המעשה שהגר שלח על ידי השליח לאדם אחר ובנתים מת הגר והשליח לא ידע ונתנו לזה האיש ואח"כ טוען השליח שכיוון שמת הגר זכה לי' חצירו לא מהני כיון שדעת השליח הי' להוליכו לזה הישראל המקבל לא מהני מיתת הגר כיון דמ"מ לא היה החצר משתמר לגבי זה ישראל השני דאילו הי' בא לקבלו הי' נותן לו ודו"ק כי זה נראה לפע"ד נכון מאוד.
ולפי הנ"ל הדין נותן לחלק בין היכא שלא התכוין בעל החצר לקנות משום שסבר שהוא של חבירו ואינו בידו לקנותו להיכא שסבר שהוא שלו ואין צריך לקנותו דהא בכה"ג שפיר הוה לי' חצר המשתמרת לדעתי' וקנה לי' חצירו אפי' בלא כוונה.
ומה מאד מיושב בזה דברי המהרי"ט בסי' ק"נ שכתב שם דידו של אדם קונה לי' שלא מדעתי' כמו חצירו והמ"ל בפרק י"ז מה' גזילה ואבידה הביא דבריו וכתב וז"ל והריני דן לפני הרב בקרקע שהרי התוס' בפ' חזקת כתבו דהא דחצירו של אדם קונה שלא מדעתי' היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו אבל אם הוא בחצרוו אינו מתכוין לקנות לא קני ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דמהרי"ט קאי התם שלא כוון לזכות מפני שסבר שהוא שלו ע"ש שהביא לזה הך דעודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו להכי שפיר כתב דחצרו קונה לי' שלא מדעתי' ולא בעינן כוונה לזכות ודו"ק:
ולפי מה שנתבאר י"ל דגבי מתנה דאיכא דעת אחרת מקנה תליא בפלוגתא דהמחבר והרמ"א ז"ל דלדעת המחבר בחו"מ סי' ר' סעיף א' דבעינן ג"כ חצר המשתמרת לדעתי' אין חילוק כלל בין מציאה למתנה גם בענין זה היכי שידע שהוא בחצרו ולא היה יודע שבידו לקנותו דלא חשיב חצר המשתמרת לדעתי' אבל לדעת הרמ"א ז"ל שפוסק להלכה דסגי אם היא משתמרת לדעת הנותן בלבד גם בכה"ג חצירו קונה לו דלא בעינן כלל גבי חצר כוונה לזכות היכא שאינו יודע שיש בידו לקנותו וכנ"ל ולפ"ז אף לכי מ"ש הגאון מליסא ז"ל דבשאר קנינים לא חשיב דעת מקנה אלא אם כן שדעת מקנה היה בשעה שזה עשה הקנין מ"מ בחצר אין חילוק כלל אלא אפי' אם בא לרשותי' אח"כ נמי מהני מהטעם שכתבתי ואף שהגאון בעל יד אפרים ז"ל כתב בלשון אפשר להיפך מ"מ לפע"ד מה שכתבתי נכון היא.
ואמינא עוד להביא ראי' ברורה דלא כהיד אפרים מגמרא מפורשת בריש פ' המפקיד דאמרינן התם מאי בנייהו דקיימא באגם וכ' רש"י שם דללישנא בתרא לא קני כפילא דהא סמוך לגניבתה לא היתה בחצרו שתהא חצירו קונה לו ע"ש ולשיטת היד אפרים האיך קני לי' הא בשעת מעשה ליכא כוונת קנין לא מצר הזוכה ולא מצר המקנה אלא מוכח מזה דלא כשיטת הגאון ז"ל.
איברא דיש לקיים דבריו עפ"י מה שכתב המהרש"א ז"ל שם אהא שכתב רש"י ז"ל נעשה כאומר לו בשעה שמסרה לו לכשתגנב וז"ל לא הוה צריך לזה להאי לישנא בתרא אלא נעשה כאומר לו קודם הגניבה לכשתגנוב ותשלמני סמוך לגניבה תהי' קנוי' לך ע"ש ולפי דבריו ז"ל שפיר י"ל דמשום הכי החצר קונה לו כיון דאמרינן דהוי כאילו אמר לי' בשעת מעשה אם כן חשבינן לי' נמי כאילו הוא מכווין להקנות לי' אבל מ"מ מדברי רש"י מוכח דלא ס"ל הכי ופי' בפנ"י שהשיג על המהרש"א. שבתי וראיתי דיש להביא ראי' ברורה נגד דעת הגאון מליסא שהבאתי לעיל דבעינן דעת מקנה בשעה שזה עושה הקנין אבל אם שניהם לא כוונו אלא למדידה בעלמא אף שכבר פסקו הדמים לא קנאו מהא דאמרינן בסוגיא בקדושין דף כ"ט משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והנה הכא בודאי לא הי' שום כוונה לקנות דהא אין הקדש יוצא בלי פדיון ואיכא איסור לכוין לקנות קודם הפדייה ולדעתו ז"ל הא כל כה"ג גם בהדיוט לא הי' קונה במשיכה כזו והי' בידו לחזור והאיך אמרינן הטעם דלא יהא הדיוט חמור מהקדש אלא מוכח כיון דכבר פסקו הדמים מהני בהדיוט משיכה כל דהו אף דהמוכר והקונה לא כוונו אלא למשיכה בעלמא בלי שום כוונה לקנות ודו"ק כי זה הוא קושיא גדולה לדעת הגאון ז"ל:
ועתה נחזור לראש דברינו בענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דדעת הרי"ף והרמב"ן והתוס' והרא"ש בפרק ד' וה' דבמתנה לעניים נמי דינא הכי דבאמירה לחודי' קני עניים ושוב לא מצי למיהדר בי' ובחו"מ סי' רמ"ג כתב הטור דאם מקבל הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסל"ה וכתב הרב"י דאין דברי רבינו מכוונים דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסל"ה אלא גבי הקדש אבל לעני הדיוט מקרי ע"ש ועיין בסמ"ע סי' קכ"ה סע"ק כ"ה שמקיים דברי הטור דצדקה לעניים דמי להקדש ובתשו' פנים מאירות השיב בזה להלכה למעשה דלא כהסמ"ע ופסק דאם מת אין היורשין מחוייבים ליתן מה שאמר אביהם ליתן לעני פלוני ע"ש. והנה ראיתי בתשו' הרמ"א סי' מ"ח ובמהרי"ט סי' כ"ב שמבואר בהדיא דדעתם דגם דעת הרי"ף ז"ל אינו דצדקה דמי ממש להקדש אלא כמו נדר דהא הביא שם הא דאמרינן בפיך זו צדקה אלמא דמטעם נדר הוא דקאמר הרי"ף ז"ל דלא מצי הדר בי' אבל מ"מ לא קנו העניים לגמרי שיהא מחשב שלהם תיכף באמירתו לבד דדוקא בהקדש לחודי' אמרינן הכי בקדושין דף כ"ט דאם אמר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה מטעם דאמירתו לגבוה כמסל"ה אבל בצדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כו'. והנה הוכחת המהרי"ט מדהביא הרי"ף ז"ל הא דבפיך זו צדקה בעניותי לא זכיתי להבין דהא הרי"ף ז"ל לא מיירי כלל באומר סלע זו לצדקה וכל שלא אמר הלשון הרי זו גם בהקדש גמור אינו אלא נדר.
ועוד הא מצינו גבי הקדש גופה דאמרינן אמירה לגבוה כמסל"ה ומ"מ אינו אלא נדר וכן כתב בהדיא בפי' הרא"ש בנדרים דף כ"ט ע"ב גבי הא דאמרינן התם שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וז"ל וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בי' ע"ש. וכן צ"ל דהא דאמרינן בב"ב דף קל"ג גבי בנו של יוסף בן יועזר ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסל"ה דג"כ לא הוי אלא מטעם נדר דהא לא אמר לשון הקדש כלל וכן צ"ל בדוכתי טובא דגם בנדר להקדש אמרינן הלשון אמירתו להקדש כמסל"ה ולשון זה כולל שני עניינים האחר הא דאמרינן שם בקדושין כיצד אמירתו לגבוה דהתם בודאי חשיב כמו מסירה ממש וקנין גמור הוא דהא אמר שור זה עולה בית זה הקדש וענין השני הוא באומר הרי עלי דבכה"ג אינו אלא נדר.
ומעתה שפיר הביא הרי"ף ז"ל האי דבפיך זו צדקה כיון דחזינן דצדקה והקדש מחד קרא ילפינן לי' מסתמא דמי להדדי דאמרינן נמי בצדקה אמירתו לגבוה כמסל"ה ושוב לא מצי הדר בי' וממילא שמעינן דכמו כן סבר הרי"ף ז"ל דצדקה דמי להקדש בכל מילי דאם אמר סלע זו לצדקה קנו העניים באמירתו לבד כאילו נעשה בקנין גמור דמניין לנו לחלק בין צדקה להקדש דאטו בהקדש איכא דרשה אחריני דילפינן מיני' דאמרי' אמירתו לגבוה כו' הא תרווייהו מחד קרא נפקא ומסתמא תרווייהו דמיא להדדי.
ואדרבה אנכי תמה על המהרי"ט והרמ"א ז"ל הא בר"ן ובריטב"א שם בקדושין מבואר בהדיא דצדקה לעניים חד דינא אית לי' עם הקדש בכל מילי וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים שם והמ"א כתב שם שכן מוכח דעת הראבי"ה והאיך כתבו המה ז"ל דאף לדעת הרי"ף וסייעתו אינו אלא מטעם נדר וצ"ע:
ועומד אני בתמי' בהא דהקשו התוס' והרשב"א והר"ן שם בקדושין בהא דאמרינן משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה דנותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והקשו דל"ל האי טעמא תיפוק לי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש. לפי מה שפסק הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' רנ"ב דנודר ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדר אביהם א"כ נ"מ רבה איכא דאם מצד אמירתו לגבוה הא בכה"ג אינו אלא נדר שמחויב לשלם מאתים ואם מת אין היורשים מחוייבים לשלם אבל מחמת האי טעמא דלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש אנו מוציאין גם מהיורשים ולדעתי הוכחה מזה דסבירו להו ז"ל דבנודר ומת מחוייבים היורשין לקיים נדר אביהן לא כפסק הרמ"א.
אבל ראיתי בס' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ב' תשו' ארוכה ברוחב בינתו והראה לדעת ולחלק דגם לדעת החולקים דבאומר צדקה לעניים לא זכו עניים באמירה לחודא אלא כשאומר עניים סתם אבל כשבירר דבריו לעני פלוני כולי עלמא לא פליגי דקני העני באמירתו לבד והביא שכן כתב המהרי"ט ובתשו' מהר"ב אשכנזי בשם תשובת הרשב"א כת"י והאריך בזה ליישב בזה שיטת הטור ז"ל וכתב שם בהדיא דאם מת מחוייבין היורשין ליתן להעני דכבר זכה בי' העני ודידי' הוא ועיין מ"ש בסוף הסי' שאם אמר ליתן לבהכ"נ חפץ פלוני קניא לי' בכה"ג באמירתו לחודא דגם בהקדשות דידן כל שמייחד ואומר כלי זה להקדש יצא מרשותי' לרשות הקדש ע"ש ועיין בסי' ז' שם אשר שם הכפיל דבריו שנית דכל מתנה לעני ידוע קניא לי' העני באמירתו בלבד דכמסל"ה דעי וכתב שם שכן כתב הש"ך בחו"מ בסי' פ"ז ס"ק נ"ה.
ולכאורה יש קצת לפקפק על מ"ש הגאון ז"ל דגם לדעת הקדמונים ז"ל החולקים על הרי"ף וסבירא להו דבצדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כו' אינו אלא דוקא באומר לעניים סתמא אבל אם פירש לעני פלוני כו"ע מודי דקני' לי' זה העני כאשר כתבתי למעלה ממה שכתב הנימוק"י בב"מ בפרק הזהב וז"ל והא דמתנה מרובה יכול לחזור בי' פירשו בירושלמי דוקא באדם עשיר אבל בעני נעשה נדר דגרסינן התם רב מפקיד לשמעי' אי אמרינן לך הב מתנה לגבר פלן אם עני הוא הב לי' מיד ואם עשיר הוא אימלך בי' תניינא ע"ש. ומבואר א"כ דדעת הנמוק"י אפי' כשמפרש ואומר לעני פלוני ג"כ אינו מחויב ליתן רק מתורת נדר אם לא דנימא דרב אמר מתנה סתם ממה שהפקיד אצל שמעי' ולא אמר דבר מסוים דבכה"ג פשיטא דאינו אלא מתורת נדר כיון דלא פירוש דבריו ומ"מ קצת דוחק.
והנה עלה על לבי דיש לחלק בין צדקה להקדש ולומר דדוקא גבי הקדש שייך לומר דמחמת האי טעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט קניא ההקדש בכל מקום שהם קנין גמור משא"כ בצדקה אף דאמרינן בי' ג"כ אמירתו לגבוה כמסל"ה כיון דתרווייהו בחד קרא כתיבי מ"מ לא חשיב קנין גמור להיות מיחשב של העני ורק מתורת נדר הוא מחויב ליתן להצדקה משום דגבי הקדש טעמא אחריני הוא דאיכא דהנה הש"ך בסי' רנ"ה הביא מ"ש הרשב"א ז"ל דהקדש אחר שבאה ליד גזבר שוב לא מהני שאלה ואין להקשות אמאי כשמסר ליד גזבר לא מהני שאלה הא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומשמע כמסירה ממש כדאמרינן בקדושין דף כ"ט ואפ"ה מהני שאלה. וא"כ כשמסרו נמי כו' הא לאו מילתא היא דבהדיא מבואר בתשו' מהר"ב אשכנזי שכתב שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קני' בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט דדוקא כי נימא דהוי כמסירה ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקנייה של ההדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה זה תוכן דבריו וכתב ע"ז הש"ך וז"ל נ"ל הטעם דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופה כשהקנהו במשיכה שוב לא מהני שאלה כו' ע"כ:
והנה תירוצו של מהר"ב אשכנזי אינו מובן לכאורה ומה שהוסיף הש"ך לבאר דבריו דכיון דלא קנה ההקדש אלא מחמת האמירה לחודא אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה לנדרים. תמוהים בעיני מאוד מה ענין הקדש לנדרים נהי דגלי לן קרא דלא יחל דיש שאלה בנדרים. מ"מ בהקדש דליכא לאו דבל יחל דלא מצינו לאו דבל יחל גבי הקדש רק אזהרתו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. עיין רמב"ם ריש ה' מעילה מנ"ל דיש שאלה.
ועוד יש לתמוה הא אנן קיי"ל דבכל מקום אמרינן דתוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממקדש ומגרש כו' וכתבו הקדמונים ה"ה הרמב"ם והתוס' דגבי הקדש נמי לא מצי הדר בי' אפי' בתכ"ד דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הובא דבריהם בספר מחנה אפרים ה' צדקה ובקצה"ח סי' רנ"ה ע"ש ולפי דברי הש"ך דהקדש לא עדיף מהדיוט קשה אמאי לא מצי לחזור בתכ"ד הא גבי הדיוט שפיר חוזר אפי' כשמשכו כבר הלוקח כמבואר בש"ע סי' קצ"ה:
והנראה לפע"ד בזה דהנה לכאורה יש לשאול על גוף הדבר דאמרינן דאם אמר שור זה עולה בית זה הקדש דקנה ההקדש מטעם אמירה לגבוה כו' דמניין לנו כל זה נהי דמחויב מצד נדר לקיים דבריו אבל מ"מ מנ"ל דבכה"ג קנו להקדש כמו קנין גמור ולא מצינו בשום מקום בגמרא דנימא דילפינן זה מאיזה דרשא וצ"ל דמצד הסברא אמרינן הכי וצריך להבין מאיזה טעם והנראה לי דיש מקום בראש לומר בביאור הדבר לפי עה שהערותי בעצמי ואח"כ מצאתי בקצה"ח סי' רע"ט שכתב לחקור בנשבע או נדר ליתן מתנה לאדם אחד ועת זה המקבל מתנה אי חשיב זה כמוחזקין שהבכור יטול בהם פי שנים וכתב דיש לדמות להא דאמרינן בב"ב דף קכ"ג הבכור נוטל פי שנים בהזרוע ולחיים והקבה ומוקי לה הגמרא דלא מטי לידי דאבוהון ובמכירי כהונה. וכתבו התוס' שם ד"ה הכא דכיון דאסור לחזור חשיב כמוחזק וא"כ מכ"ש הכא דאין יכול לחזור מחמת השבועה או הנדר דחשיב מוחזק ועיין בנה"מ שחולק ע"ז דדוקא גבי מכירי כהונה אמרינן הכי דהמתנות הוה של הכהנים ולויים ואין להבעלים בזה רק טובת הנאה ומשו"ה כיון דאסור לחזור והמקבל יכול לתקפו בע"כ של הנותן ויהי' שלו לכל דבר משו"ה כיון דאסור לחזור חשיב מוחזק משא"כ בשבועה או נדר דהוי של הבעלים לא שייך למימר הכי ע"ש.
ומעתה באומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' אי הוי אמרינן דבאמירה בעלמא לא קני לי' הקדש כלל ובעינן דוקא קנין משיכה וכדומה כמו בהדיוט מ"מ נראה לדעתי פשוט דהוי נאסר בהנאה לכל העולם דלא גרע עכ"פ ממי שאוסר על עצמו ולכל העולם בנדר כדתנן בהדיא בנדרים דף י"ג קרבן מנחה חטאת שאני אוכל לך אסור וכן תניא שם דף ל"ה ע"א קונם ככר זה הקדש ואכלה בין הוא ובין חבירו מעל ופי' שם הר"ן ז"ל דלענין קונמות קאמר ע"ש וא"כ הכא נמי אפי' אם נימא דלא נעשה הקדש באמירתו לבד מ"מ כיון דאמר שור זה עולה בית זה הקדש הא נעשה נדר עכ"פ ואע"ג דבהקדש ליכא איסור דבל יחל זה אינו אלא לפי האמת דאמרינן אמירתו לגבוה כמסל"ה וקני' לי' להקדש אבל אי לא הוי אמרינן דבאמירה בעלמא נעשה הקדש עד שימסור לרשותי' פשיטא דעכ"פ נאסר מחמת האמירה בהנאה בתורת נדר וזה ברור לדעתי:
והנה בנדרים דף פ"ה ע"א גבי הא דאמר רבא התם שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בע"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שוויא עפרא בעלמא וכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ ע"ש ולפי כל האמור י"ל דזהו הטעם דאמרינן גבי הקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דעכ"פ אסור בהנאה וכבר יצא מרשות הבעלים וגם הוא מחויב ליתן להקדש משום נדרו שפיר חשיב לגבי הקדש כמוחזק וכמסירה להדיוט דמי כמו מכירי כהונה דחשיב של הכהן או הלוי מחמת האי טעמא כמו שהבאתי למעלה:
ולפי האמור מיושב דברי הרשב"א ז"ל דבשלמא כשבא הקדש ליד הגזבר דקני לי' הקדש מחמת עצמות ההקדש לא מהני שוב שאלה אבל כשלא באה ליד הגזבר אלא שנעשה של ההקדש מכח האמירה לבד וכשניתשל על אמירתו וחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שאלמלא קנהו ההקדש הי' שייך להבעלים והיתה מותרת לו נתבטל ממילא קנינו של ההקדש ויותר מזה כתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א שם בנדרים דאם זכה אחר אותו דבר שזה אסר עליו בקונמות ואח"כ הלכו הבעלים אצל חכם ונשאל על נדרו דחוזר ומוציא מיד הזוכה דכיון דכל עיקר זכייתו של זה הי' רק בשביל הנדר כשנתבטל הנדר נתבטל זכייתו של זה ע"ש והכא נמי דכוותי' כיון שכל עיקר קנית ההקדש לפי מה שבררנו הי' בשביל הנדר. כשחכם עוקר הנדר למפרע נתבטל זכייתו של ההקדש ודו"ק.
ואם כה נימא פשיטא דלא שייך לומר דאמירה לגבוה חשיב קנין אלא אצל הקדש ממש אבל לא בצדקה דהא קיי"ל בערוכין דף ו' ע"א דצדקה שרי לאשתמושי בי' וכ"ז שאין נותנה ברשות הבעלים קאי.
אולם מ"מ לדינא אנו הולכין לאורו של המחנה אפרים בשם רבוותא דהיכא דמייחד ואמר כלי זה או חפץ זה לעני פלוני כו"ע מודי דזכה בי' זה העני מיד אחרי שלא מצינו בהדיא מי שחולק ע"ז דגם בעובדא של הפנים מאירות שהביא הקצה"ח בסי' ר"צ עיינתי והי' שם המעשה שלא אמר ליתן לה במתנה אלא לאחר מותו וא"כ זה דעי לאומר שור זה עולה לאחר ל' יום דתליא בפלוגתא הרא"ש והר"ן ז"ל דדעת הרא"ש בנדרים דף כ"ט דאינו חייב אלא בתורת נדר דכיון דלאחר ל' יום כלתה אמירתו גבי הדיוט נמי לא קני במשיכה כמו שהקשה שם הר"ן ז"ל. ולדעת הר"ן ז"ל גם בכה"ג קנה לההקדש למפרע דאמירה לגבוה עדיף ממסירה להקדש וכשהגיע הזמן נעשה קודש למפרע וכאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וכתב שם דה"ה גבי צדקה לעניים נמי דינא הכי ע"ש. ובאמת יש לתמוה על הגאון בעל פמ"א שלא הזכיר מזה כלל:
ומ"ש כ"ת דלמא לא נתן לה בעלה כל נכסיו במתנה גמורה רק בתורת אפיטרופוס ולא היתה יכולה כלל לצוות ז"א דפשיטא דלא עשאה בעלה אפוטרופיס לחוד דהא היא שלטה בכל עזבון בעלה כאדם העושה בשלו ממש ולא כדין אפוטרופוס המבואר בחו"מ סי' ר"צ אשר יש לו דרך התנהגות עפ"י ד"ת והיא לא עשאה כן והיורשים לא פגעו ולא נגעו בה מחמת שכן נצטוו מאביהם וא"כ אין מקום ספק שאפילו אם נימא דלא נתן לה במתנה מוחלטת אלא שתהא שולטת כל ימי חיי' הו"ל כאומר נכסי לך ואחריך ליורשי ובאופן זה הא עכ"פ דעת הרשב"ם והרא"ש והטור דאין ליורשים אלא מה ששייר ראשון כמו שמבואר בחו"מ סי' רכ"ח ובסמ"ע שם. וגם משמע מב"ב דף קל"ז ע"ב גבי ההיא איתתא דאקני לר' ביבי לכל ימי חיי' ומפי' רשב"ם שם דגם באומר כל ימי חייך סתם הוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני ועיין במחנה אפרים ה' מתנה סי' י"ח. אך גם בלא זה כיון שהס"ת לא נשאר אצלה מעזבון בעלה אך הוא בעצמה כתבה את הס"ת מאי שייכות להיורשים בהס"ת דממ"נ אם הוא לא היתה רק אפוטרופוס הא לא היתה רשאה לכתוב כלל ס"ת ממעות היתומים דאף דקיי"ל בחו"מ סי' ר"צ דאפוטרופוס יכול לעשות תפילין ומזוזות וס"ת עבור יתומים מ"מ הא מבואר התם דוקא לקטנים וכדי לחנכן במצות אבל לא מצינו דבר זה ביתומים גדולים לכתוב ס"ת בלא רשותם וביחוד אשר אינם צריכין לכך רק להיות בהקלויז וכיון שעשתה שלא כדין צריכה להחזיר הדמים מה שהוציאה אבל הס"ת שייך לה. הגע עצמך אם אחד יכתוב ס"ת במעות גזולים מ"מ אין להנגזל שום טענה על הס"ת ואם מכר או נתן הגזלן אין יכול להוציא מיד הלוקח או מיד המקבל מתנה והכא נמי גם אם לא היתה רשאה לכתוב הס"ת מ"מ אין להיורשים שייכות בהס"ת.
ועוד היכן מצינו כזה שיהי' ביכולת להוציא מיד הלוקח או מיד מקבל מתנה בטענות כאלה שהמוכר לקח השדה או המטלטלין במעות שאינם שלו וכי אנן ידעינן שלא הי' לה מעות אחרים דלמא מציאה אשכחה או הרויחה בעסקים וכי בשביל שהיתה שולטת בעזבון בעלה לא היתה רשאה להרויח ממון אחר ואלו הי' נשאר אחרי' אלף אלפין דנרי זהב הי' הכל שייך ליורשי בעלה הא ודאי ליתא.
היוצא מדברינו מזה דלדעתי נראה פשוט דהס"ת שייך להקלויז דק' ווישניצע ואין מקום להתפשר אתם בזה אחרי כי הדין ברור שהס"ת שייך להם מחמת הני טעמים שכתבתי למעלה הנראה לפע"ד כתבתי.
ידידו הדוש"ת מוקירו ומכבדו
ארי' ליב ברודא