מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן טז
בדבר השאלה ביבמה אחת רכה בשנים והאחים הגדולים המה רחוקים ממקומה בערך שמונים פרסאות במחוז ווילנא וגם המה נודדים ממקום למקום עוד רחוק הרבה ממקום מגורם האם אחיהם הקטן מהם שהוא מתגורר בקרוב מקום יוכל לקיים מצות חליצה כדת. הנני להציע בזה אשר חנני ה' ומה' אעתיר שיורני דרך התורה הישרה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מקור הדבר ביבמות דף ל"ט דתנן מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל גדול תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה"י אין שומעין לו ומדברי הרמב"ם ז"ל והטור משמע דמדה"י לאו דוקא אלא ה"ה ממדינה למדינה נמי הכי הוי אבל התה"ד בסי' ל"ה כתב בדבר השאלה בענין קדוש הלבנה אם יותר טוב להמתין עד מוצאי ס"ק כדי לעשות מצוה מן המובחר או צריך לקדש בימות החול שלא להשהות המצוה וכ' להוכיח מסוגיא דיבמות הנ"ל דפרכינן התם מסיפא דמתני' דאם תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה"י אין שומעין לו וניחוש דלמא גדיל קטן ומייבם ובגדול דלמא אתי וחליץ ומשני שהוי מצוה לא משהינן אלמא מזה דאין להשהות המצוה אף בכדי לעשות המצוה מן המובחר וסיים שם וז"ל ומ"מ מוכח דדוקא בראוי להסתפק שתעבור המצוה אז לא משהינן אבל בשאינו ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדה"י ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בא"י דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה"י דלמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדה"י ותעבור המצוה אבל ממדינה למדינה בא"י דקרוב הדבר שיבא משהינן עכ"ל:
והנה באמת יש לתמוה עליו דאמאי פשיטא לי' כיון דמהרמב"ם והטור לא משמע הכי אלא דאף במדינה אחרת נמי אין שומעין לו וכבר החליטו כל האחרונים דלא כתה"ד עיין בית שמואל סי' קס"א. והנה בדברי התה"ד יש לפקפק דאמאי כתב דחיישינן בקטן שמא ימות ובגדול שמא לא יבא הי' לכו לחוש נמי בגדול שמא ימות ומחמת האי טעמא נימא נמי דגם אם הוא במדינה אחרת אין להמתין עליו ואם נימא דדוקא למיתה דקטן הוא דחיישינן אבל לא למיתה דגדול דמיתת קטנים שכיחי טפי. חדא דמנ"ל הא ועוד דגם אם ימות הקטן אפשר לכוף לזה הגדול שהוא עכשיו לפנינו לייבם או לחלוץ ולמה לן לכוף אותו עכשי'. ועכצ"ל דחיישינן נמי שמא בנתים ימות גם הוא או ילך גם זה למדה"י ויתבטל המצוה. ונראה דעיקר החילוק של התה"ד בין זמן מועט לזמן מרובה דלזמן מועט לא חיישינן דלמא יארע אונס ומשהינן את המצוה אבל לזמן מרובה חיישינן לאונס ולהכי בקטן עד שיגדיל חשוב כמו זמן מרובה דאף אם הוא סמוך לי"ג שנה חשיב זמן מרובה דהא בעינן שיביא שתי שערות דוקא ומי יודע אימתי יביא שתי שערות אבל כשהוא במדינה אחרת שהוא סמוך למדינה זו חשיב כמו זמן מועט וכן כתבו האחרונים עיין חתם סופר א"ע סי' פ"ה.
אמנם מה שהביא התה"ד ראייתו דאין להמתין עם קידוש הלבנה עד מוצש"ק אף דבזה חשיב מצוה מן המובחר מסוגיא דיבמות הנ"ל דאין ממתינן עם החליצה בכדי שיחלוץ הגדול דהוי נמי מצוה מן המובחר דשהוי מצוה לזמן מרובה לא משהינן יש לדחות ולומר דשאני קידוש החודש כיון דמוצש"ק הוי שעת הכושר יותר לקידוש הלבנה חשיב כמו חביבא מצוה בשעתה דעדיף הרבה משאר מצות מן המובחר כמו חליצה בגדול דהא משום חביבה מצוה בשעתא מחללינן שבתא כדאמרינן במנחות דף ע"ב אהא דאמר ר' ישמעאל בחריש ובקציר תשבות מה חרישה רשות אף קצירה רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי אמרת נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מערב שבת ומשני סבר לה כר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כשרים כל הלילה ואפ"ה דחי שבת ואע"ג דהגמרא דחי לה התם דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת מ"מ שמעינן עכ"פ דדבר גדול הוא כולי האי לדחות שבת בכה"ג היכא דכבר דחתה שחיטה את השבת ואילו משום מצוה מן המובחר הי' פשוט להגמרא דאין לדחות אפי' לא תעשה דעלמא דהא בשבת דף קל"ג אמרינן וביום השמיני ימול אפי' יש שם בהרת יקוץ ופריך והא דבר שאין מתכוין הוא ומשני באומר האב לקוץ בהרתו הוא מתכוין ומשמע התם דמסתמא האב מכוין לקוץ בהרתו דהא רוצה בטהרת בנו ופריך הגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר אלא דליכא אחר. הרי בהדיא דאף דמצות מילה על האב הוא וכשימול האב בעצמו פשיטא דהוי יותר מן המובחר מ"מ אין לדחות מחמת כן לאו דקציצת בהרת. אלא מכח מזה דחביבה מצוה בשעתה דדחי שבת עדיף טובא משאר מצוה מן המובחר וא"כ י"ל דאף דמצינו דמשום מצוה מן המובחר אין להשהות המצוה לזמן מרובה מ"מ משום מצוה חביבה בשעתא משהינן לה וגבי קידוש לבנה נמי טוב להמתין עד מוצאי ש"ק כמ"ש הרב"י ז"ל ומטעם דחשיב חביבה מצוה בשעתה:
והנה בא"ח ה' תפילין סי' כ"ה כתב הרמ"א ז"ל בהגה"ה דאם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין על הציצית אלא מניח התפילין וכ' במג"א וז"ל וכן הוא ביבמות דף ל"ט כל שיהוי מצוה לא משהינן אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר ע"ש חזינן בהדיא דס"ל להרמ"א ז"ל דשהוי מצוה לא משהינן כלל ואפי' זמן מועט נמי לא דהא הכא פשיטא דמסתמא יוכל להשיג ציצית אם ימתין זמן מועט ויעשה המצוה מן המובחר.
ולכאורה יש להקשות דידי' אדידי' דהא בהל' ר"ח סי' תכ"ו אמה שכתב המחבר שם דאין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהיא מבושם כתב הוא ז"ל ודוקא אם ליל מו"ש הוא קודם עשרה ימים בחודש אבל אם הוא אח"כ אין ממתינן ע"ש משמע עכ"פ דזמן מועט מיהו ממתינין כדי לעשות מצוה מן המובחר אבל לפי מה שכתבנו למעלה שפיר ניחא דגבי קידוש הלבנה שאני דכיון דבמוש"ק הוא עת מוכשר טפי לקדש הלבנה שייך לומר בזה חביבה מצוה בשעתה דזה אלימא טפי מסתם עשיית מצוה מן המובחר דעלמא ודו"ק.
ואמינא דיש להביא ראי' דזמן מועט משהינן כדי לעשות מצוה מן המובחר מש"ס דמנחות שהבאתי למעלה דרצה הגמ' לומר דמשו"ה קצירת העומר דחי שבת משום דסבר לה כר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי אברין ופדרין כו' ופריך ור"א בר"ש לא שמיע' לי' ופי' רש"י ז"ל הא דחביבה מצוה בשעת' בתמי' ע"ש. וקשה דמנ"ל דהא דאברים ופדרים דחי שבת הוא מטעם דחביבה מצוה בשעת' דנימא דכמו כן גבי קצירת העומר דלמא התם היינו טעמא משום שיהוי מצוה לא משהינן ומש"ה דחי שבם דאין אנו צריכין להמתין עד הלילה אבל גבי קצירת העומר ליכא משום שהוי מצוה דהא אדרבה יותר טוב ליקצר מע"ש ולא לאחר עד הלילה אלא שאתה באת לומר דמ"מ חביבה מצוה בשעת' י"ל דעכ"פ לא דחי שבת אלא מוכח מזה דשהוי מצוה בזמן מועט כזה לא חיישינן וע"כ הא דאברים ופדרים דחי שבת הוא משום דחביבא מצוה בשעתה ולכן שפיר קאמר הגמרא דה"ה גבי קצירת העומר וזה ראי' ברורה לדעתי:
והנה לכאורה יש לתמוה לפ"ז אמה שסיים שם המג"א ז"ל וז"ל וכ"ה בילקוט ויקרא סוף דף קכ"ט חביבה מצוה בשעת' ע"ש ובמנחות דף ע"ב משמע מדבריו דענין חביבה מצוה בשעתא נמי הוי על דרך זה דכל שהמצוה מזומן לפנינו יש למהר לעשותו וכ"כ בהדיא שם בעל מחצית השקל וז"ל במנחות דף ע"ב דאברין ופדרין כו' ואע"ג דאפשר להקטירן בליל מוצאי שבת אפ"ה הותר לחלל שבת דחביבה מצוה בשעתה להקדים המצוה עכ"ל וזה תימא דהא בהדיא אמרינן התם במנחות איפכא דהא מדמי התם קצירת העומר להא דאברים ופדרים דבתרווייהו אמרינן חביבה מצוה בשעתה וגבי קצירת העומר אדרבה מאחרינן הקצירה עד הלילה אע"פ שהיה באפשרי להקדים מיום שלפניו דהיינו ערב שבת. ועל כרחך דהא דאמרינן חביבה מצוה בשעתה היא ענין אחר והכוונה שחביבה לפני המקום לעשות המצוה בזמן היותר מוכשר לזה כמו אברין ופדרין שיותר טוב להקריבן ביום הקרבה ממש ולא להמתין עד הלילה ובקצירת העומר היא להיפך שלכתחילה טוב לקצור בלילה ולא יום שלפניו ולהכי חשיב הלילה שעה הכושר טפי להמצוה אבל אינו ענין כלל לזה שכתב הרמ"א דאם התפילין מזומנים בידו דהתם אין הענין תלוי בהזמן אלא כשמניח תפילין כשהוא מעוטף חשיב מצוה מן המובחר.
שוב נתתי עיני בספרא פ' ויקרא על קרא ואם לא תשיג ידו וגו' ר"י אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא ואין ממתינן לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה ר"א אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד בעירוכין מביא סלע ואין ממתינן לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים רש"א חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבה בשעתן ואין ממתינין להם שיקרבו עד מוצאי שבת ועיין בפירוש התורה והמצוה שסבר הרב ז"ל דמאמר של ר"ש דאמר חביבה מצוה בשעתה הוא ענין אחד עם מאמר של ר"י ור"א אבל לפי מ"ש למעלה גם הכא המה שני עניינים ואין להם שייכות להדדי כלל דר"י ור"א מיירי בעניני מצות שאין להם זמן קבוע רק מ"מ לא טוב להשהות המצוה כדאמרינן בעלמא דשהוי מצוה לא משהינן אע"פ שאח"כ יספיק בידו לעשות המצוה יותר מן המובחר. אבל ר' שמעון מיירי היכא שיש להמצוה זמן אשר יותר מוכשר לעשייתו כמו אברים ופדרים ומ"מ פשטת לשון הספרא דנקט גם בהך דקרבן עולה ויורד ודעירוכין הלשון דחביבה מצוה בשעתה וגם הא דסמך הני שלשה מימרות להדדי דמשמע דכולם ענין חדא נינהו צריך עיון.
והנראה לי לומר בזה דנהי לדעת הס"ד דמנחות דהביא להך מימרא דר"ש לענין קצירת העומר פשיטא דהי' סבור דטעמא דר"ש הוא לאו משום הקדמת עשיית המצוה אלא עשיית מצוה בעתה ובזמנה היינו משום דלדעת הס"ד דלא ידע הך סברא דדחי התם הגמרא דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת ע"כ צ"ל הכי בטעמא של ר"ש דהא משום להקדים הקרבת הקרבן אין לדחות את השבה דהא שאר קרבנות דעלמא אין שחיטתן דוחה את השבת אבל לפי מאי דמשני התרצן דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת אפשר לומר דגם טעמא דר"ש הוא משום דטוב למהר העשייה כל כמה דאפשר וכיון דכבר דחתה שחיטה את השבת דחינן לי' ג"כ משום האי טעמא דשהוי מצוה לא משהינן והספרא קאמר לפי המסקנא ודו"ק:
וראיתי שיש להביא ראי' להתה"ד דאין להמתין עם קידוש הלבנה עד מוצש"ק ומטעם כיון דלקידוש הלבנה יש זמן קבוע עד ליל ט"ו ואם עבר הזמן ולא קידש בטל מצוותו כל כה"ג אין רשאי להשהות המצוה דהא בביצה דף י"ט ע"א איפליגו ב"ש וב"ה על עולה שהוא של יו"ט אי קרב ביו"ט או אין קרב ביו"ט ושם דף כ' ע"ב איתא אמר להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה א"ל ב"ש לב"ה נדרים ונדבות יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א"ל ב"ה לב"ש מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולות ראי' שקבוע לה זמן אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט ראשון חוגג והולך כל הרגל כולו אמרו להם ב"ה אף זו קבוע להם זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ופירש"י שם ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע"ש אלמא דמשום האי טעמא דזמנו קבוע דחינן לי' ליו"ט ולא משהינן המצוה דחיישינן שמא יפשע או יאנס. וגם מדלא קאמרי ב"ה הטעם בעולת ראי' דמשו"ה דוחה יו"ט משום חביבה מצוה בשעתא דהא פשיטא דעיקר זמנה הוא ביו"ט ושאר הימים אינן אלא תשלומין דראשון וכמו שמבואר בש"ס וברמב"ם פ"א מה' חגיגה וכן משמע מלשון דמתניתן דקתני מי שלא חגג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל משמע דלכתחילה יותר טוב להביא בראשון א"כ אמאי לא אמרו ב"ה דעולת ראי' דוחה יו"ט מטעם דחביבה מצוה בשעתה וזה לא שייך בנדרים ונדבות אלא מוכח מזה דשהוי מצוה הוא עדיף יותר מהא דחביבה מצוה בשעתה ולפי זה נדחה מה שכתבתי למעלה להוכיח דחביבה מצוה בשעת' עדיף יותר משהויי מצוה מהס"ד דהש"ס דמנחות דרצה לומר דמשו"ה קצירת העומר דוחה שבת משום דסבור כר"ש ודלמא אברים ופדרים דדחי שבת הוא משום דשהויי מצוה לא משהינן ולא משום חביבה מצוה בשעת' אלא מוכח מזה דחביבה מצוה בשעת' הוא עדיף יותר. דז"א דהא מגמרא דביצה מוכח להיפך וצ"ל דהאי דמנחות שאני דלא חשיב שהוי מצוה עד הלילה וגם כהנים זריזים הם וליכא למיחש שמא יפשע ודו"ק:
ובגוף השאלה בענין החליצה אם יחלוץ הקטן או יותר טוב להמתין על האחים הגדולים שהמה בריחוק מקום הרבה ממדינה זו אשר לדעת התה"ד שהבאתי למעלה דוקא קתני במתני' בגדול עד שיבוא ממדה"י אבל ממדינה למדינה בא"י לא. והב"ח כתב דגם ממדינה למדינה נמי כמדה"י דמי רק בענין שיהי' כמו הא דאמרינן ג' ארצות לנשואין שיהי' נמי חלוקין בלשונם עיין בדבריו ז"ל. אך הב"ש הביא בשם מהר"מ מינץ במעשה שהיה היבם הגדול במרחק ששים פרסאות והורה שיחלוץ הקטן וע' בס' חתם סופר סי' פ"ה שפלפל ג"כ בזה בדברים נכונים.
אולם בכל זה אנכי תמה אקרא דמ"ש מצות חליצה דמצוה לכתחלה בגדול משאר מצות כגון מילה דמצותו נמי לכתחלה על האב ועלי' דידי' רמיא למול את בנו או כסוי הדם דקיי"ל ושפך וכסה דמצותו נמי לכתחלה דהשוחט בעצמו יכסה כדאמרינן בחולין דף פ"ז ע"א אבל מ"מ כשהאב ליתא לקמן א"צ להמתין עליו וכן כששחט השוחט ולא כסה יכסה אחר כמו שמבואר ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ח' ומשמע דאפי' אם נאנס השוחט במה שלא כסה נמי אין צריך להמתין עליו כלל והיינו על כרחך דהטעם בזה דנהי דהתורה זכתה להאב בהמצוה שהוא קודם למול את בנו זכתה גם כן להשוחט שהוא קודם במצות כיסוי לכל אדם מ"מ כשהמה אינם רוצים או שנתעכבו מלקיים המצוה אין להמתין עליהם כלל וא"כ מ"ש במצות יבמה דלא נימא נמי הכי דנהי דהתורה זכתה הזכות להגדול שהוא קודם לכל שאר אחיו מ"מ כשנתעכב אין להמתין כלל עליו.
ואת אשר אנכי אחזה בזה דבאמת כן הוא הדבר דכל שהקטן לפנינו והגדול איננו לפנינו והקטן רוצה לייבם או לחלוץ אין להמתין על הגדול דכל שאינו לפנינו אבד זכותו אלא הא דקתני במתניתן תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבוא ממדה"י אין שומעין לו דמשמע דוקא בכה"ג אין שומעין לו אבל כשהוא במדינה ממתינן היינו דוקא כשזה האח שהוא לפנינו אינו רוצה לקיים המצוה כלל ואנו צריכין לכופו לזה שיחלוץ אז אמרינן דאין אנו צריכין להזדקק לכוף לזה אלא היכא דיש חשש שיתבטל המצוה לגמרי אבל היכי שיוכל להיות שיבוא אח"כ האח השני ויחלוץ מה לנו לכוף את זה כיון שאפשר להתקיים המצוה באח השני אבל אם האח הזה שהוא לפנינו רוצה לקיים המצוה מעצמו נראה לדעתי שאין להמתין על השני כלל.
ויען כי הי' קשה לי מאוד לחדש דבר זה מעצמי ולא מצאתי בספרן של צדיקים גדולי האחרונים שיאמרו כן עד שמצאתי ת"ל ראי' נכונה לזה מביצה דף ל"ז בהא דתנן אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין לא חולצין ולא מיבמין ופריך הגמ' אהא דלא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קא עביד פי' ואמאי קא חשיב להו בין הנך דרשות ליחשב בין הנך דמצוה ומשני לא צריכא דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם ע"ש ויש להקשות דבמאי איירי הכא אי מיירי שהגדול הוא במדה"י פשיטא דמצוה היא אצל הקטן דהא נמי כופין אותו לזה לקיים המצוה דכל שהגדול הוא במדה"י חשיב כאילו ליתנהו כלל כמ"ש הב"ש אלא אם נימא דמיירי שהגדול הוא כאן א"כ בלא"ה אסור להקטן ליבם דהא מצוה. על הגדול וא"ל דאיירי שהגדול אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ולהכי חשיב אצל הקטן רשות דהא אם לא רצה נמי הקטן חוזרין אצל גדול דזה ניחא בחליצה דקרי' לי' רשות אבל אם רצה הקטן לייבם הא חשיב מצוה כיון דמסקינן שם ביבמות דביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא ואין לומר נמי דמיירי לעולם שהגדול רוצה לייבם וקדם הקטן וזכה בה ולהכי חשיב אצלו רשות ולא מצוה דהא אדרבה המצוה הוא על הגדול דזה אינו לפי מה שהביא השט"מ בשם הרשב"א ז"ל בהא דפריך הגמ' לעיל מיני' אהא דאין דנין והא קא עביד מצוה ומשני דאיכא דעדיף מיני' נראה דאפי' ליכא דעדיף מיני' נמי אין דנין משום מצוה והקשה הרשב"א דא"כ אמאי לא קתני בין הנך דמצוה בגוונא דליכא דעדיף מיני'. ותירץ מורי דלא קשה כלל דבין הנך דמצוה לא קחשיב אלא כל דלא משכחת להו רשות כלל אבל כל הני דמשכחת בהו לפעמים רשות כמו אין דנין דמשכחת בהו גווני דרשות היכא דאיכא דעדיף מיני' קחשיב לה בין אלו משום רשות ושוב חזר והקשה והא אין מקדישין ואין מעריכין איכא נמי צד דלא הוי מצוה כגון דלא הקדיש לתת אותם ביד הגזבר וקחשיב בין הנך דמצוה ותירץ דבין הני דרשות עכ"פ ליכא בהו עבירה אבל מקדישין ומעריכין או הוי מצוה גמורה כגון שהקדיש לתת לגזבר אוי הוי עבירה כגון שהקדיש שלא לתת ליד הגזבר עכת"ד ומעתה אי נימא דמיירי שהגדול הוא בכאן וקדם הקטן ויבם א"כ הוי נמי עבירה ולא הוי לי' לתנא ליחשוב בין הני דרשות כמו מקדישין ומעריכין וזה לכאורה תימא.
אבל לפי מה שחדשנו דדוקא היכא שהגדול הוא בכאן והוא רוצה לעשות המצוה הוא קודם אבל בדליכא לפנינו הרשות ביד הקטן לקיים המצוה דאין להשהות המצוה להמתין על הגדול אלא דאין כופין את הקטן לזה אם לא כשהגדול הוא במדה"י שפיר ניחא דמשכחת לה צד שיהי' אצל הקטן רשות אם לייבם או לחלוץ או לחדול ולתלות בהגדול כיון שהגדול אינו במדה"י ואינו ג"כ לפנינו שיהי' מוכן לקיים המצוה וכיון דמשכחת צד רשות שפיר קתני בין הנך דרשות ודו"ק:
ומ"מ גם לפי מה שכתבתי דכל שאין הגדול מזומן לפנינו לקיים המצוה אין ממתינין עליו היינו דוקא כגון שהלך למרחקים או שקשה הדבר להתודע היכן הוא אבל בלאו הכי לא דאם לא כן לא משכחת לה כלל הא דקיי"ל דהיבמה הולכת אחר היבם אלא ע"כ דאף דהיבם הגדול בעיר אחרת צריכה ללכת אחריו אבל כשהוא במרחקים אף באותו מדינה והקטן רוצה לחלוץ מרצונו הטוב כמו בעובדא דידן שפיר י"ל כנ"ל דאין צריך להמתין על הגדול. הנראה לפע"ד כתבתי.