מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן יד
תשובה
מה שהקשה כ"ת בדברי התוס' בשבועות ריש פרק כל הנשבעין ד"ה א"ה הקשו דמאי פריך התם א"ה קצץ נמי הא זה חשיב כאילו אמר איני יודע אם הלויתני דקי"ל בכ"מ דפטור ותירצו כיון דבעל הבית מודה דקצץ לו אחת הוי כאילו טען חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דקיי"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל וע"ז עמד כ"ת לפי שיטתם נ"ל בפ' השואל ובב"ק דמתוך שאיל"מ לא אמרינן רק היכי דהוי ליה למידע אבל היכא דלא הוי ליה למידע לא אמרינן משואיל"מ א"כ הכא דבע"ה טוען בברי שקצץ לו רק אחת אך אנן אמרינן דטענת ברי שלו לא חשיב ברי מעליא משום דהוא טרוד בפועליו א"כ פשיטא דזה חשיב לא הוי ליה למידע דלא אמרינן בכה"ג מתוך שאיל"מ יפה הקשה וגם אנכי עמדתי ע"ז וגם מצאתי שכבר קדמונו בזה חו"ז מרן הגאון בספר ישועות יעקב וכתב ג"כ ע"ז שהוא תמי' גדולה והניח בצ"ע:
ולדעתי נראה דיש ליישב דאף אם הי' באמת טוען הבעה"ב אחת ידענא ואחת לא ידענא הוה אמרינן דפטור דחשיב לא הוה לי' למידע כיון דטרוד בפועליו ולא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ מ"מ הכא דבעה"ב בעצמו טוען בברי דלא קצץ אלא אחת חייב. והטעם בזה דהא דלא אמרינן מתוך שאיל"מ בגוונא דלא הוה ליה למידע הוא משום דלא מצינו שחייבו התורה שבועה רק היכא דהוי ליה למידע ולהכי היכי דאינו יכול לישבע מצד טענתו שטוען בעצמו אינו יודע אמרי' מתוך שאיל"מ אבל היכי דלא הוי לי' למידע לא מצינו כלל דחייבו התורה שבועה וכיון דליכא חיוב שבועה לא שייך לומר מתוך שאיל"מ. אבל היכא שהוא בעצמו טוען בברי דלא קצץ לו רק אחת והוא חייב לפי טענתו לישבע על השאר שבועת מודה במקצת ורק אנן הוא דלא שבקינין ליה לישבע דמחזיקינן ליה ששכח ובאמת הוא מסופק כמו שכתבו התוס' ז"ל שם להלן גבי שכרו שלא בעדים מ"מ אין בכחינו למיפטריה כיון שהוא חייב שבועה מדאורייתא עפ"י טענתו ואינו יכול לישבע משו"ה כתבו התוס' דאמרינן מתוך שאיל"מ. וראיה ברורה לדברינו אלה דאל"כ קשה הא בעל סוגיא דשמעתתא הוא שמואל ולקמן איתא בהדיא דרבותינו שבבבל דהיינו רב ושמואל לא סבירא להו להא דר' אבא דבחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרינן מתוך שאיל"מ. אלא סברי דפטור לגמרי. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דהא דפטרו לגמרי היא ג"כ משום דסבירא להו דהיכא שטוען איני יודע ליכא חיובא דשבועה כלל כדאמרינן התם חזרה שבועה לסיני אבל הכא כיון שהוא חייב שבועה ואנן הוא דלא שבקינן ליה לישבע שפיר דינו כמו היכי דהוא חשוד על השבועה דתנן לקמן בהדיא דכשנגדו כשבע ונוטל וזה פשוט וברור לפע"ד:
אולם עוד יש לפקפק בדברי התוס' הקודם ד"ה וליתיב שהקשו ולא יהא ברי של בעה"ב אלא כאיני יודע והניחא למ"ד ברי עדיף אלא למ"ד לאו ברי עדיף אמאי פריך הש"ס וניתיב ליה בלא שבועה עכ"ל ויש להעיר בזה שכתבו דלמ"ד ברי עדיף ניחא לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתא דאף למ"ד ברי עדיף היינו דוקא בברי טוב ושמא גרוע כגון היכא דהוי ליה למידע אבל היכא דלא הוה ליה למידע דהוי ברי גרוע ושמא טוב דהא יכול להיות דמש"ה טוען זה בברי משום שיודע דחבירו לא מצי למידע ובזה כו"ע מודו וסבירא להו דלאו ברי עדיף וא"כ הכא בסוגיא דתלינן דבעה"ב טרוד בפועליו וחשבינן לי' לבעה"ב לטענת שמא א"כ הוי ברי של השכיר ברי גרוע ולכו"ע ברי כזה לאו ברי עדיף ואמאי כתבו התוס' דלמ"ד ברי עדיף ניחא:
והנראה לי בזה דלכאורה צריך להבין הא דאמרינן בעה"ב טרוד בפועליו ולפי מ"ש התוס' ז"ל דחשבינן לי' לודאי שכח דמנ"ל להחזיקו לודאי שכח הא ממאי דאמרי' התם לקמן א"ה עבר זמנו נמי ומשני חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין דכי עבר זמנו רמי אנפשי' ומדכר שמעינן מזה בהדיא דאפשר לי' למידע בברי דכי רמיא אנפשיה מדכר שפיר א"כ מנ"ל לומר בתוך זמנו דטוען רק על פי ספק ולהחזיקו בודאי שכח דלמא באמת הוא זוכר בודאי וטענתו הוא ברי מעליא. ולפי דעתי נראה לפרש דהא דקאמרינן בעה"ב טרוד בפועליו אינו סברא מוחלטת דבאמת הלוי זה בעצם המעשה היכי הוה דאם המעשה באמה הי' שכבר פרע להשכיר אזי פשיטא שהוא זוכר בברי וטענתו הוא בודאי בלי שום נדנוד ספק כלל וכדאמרי' בעלמא דפרע דייק רק לפעמים יקרה דאף דלא פרע מכזב לו זכרונו לחשוב שפרע מחמת שהוא טרוד בפועליו ובאופן זה אף שהוא מסופק בעצמו טוען לפעמים בברי ומש"ה אנן דלא ידעינן עצם המעשה היכי הוי ולא ידעינן אם פרע באמת והברי של בעה"ב הוא ברי מעליא או באמת לא פרע ואז רק הוא טוען בדדמי תלינן שבאמת הוא כטענת השכיר שלא פרע ורק הבעה"ב הוא דטרוד בפועליו סבר שפרע. ולפ"ז שפיר ניחא דברי התוס' ז"ל דלמ"ד ברי עדיף ניחא דהטעם דמאן דסבר דברי עדיף הוא משום דכיון דטוען בברי אמרי' חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו וחזקה דאין אדם מעיז ליכא כיון דחברו טוען בשמא להכי אמרינן דברי עדיף כמו שכתבו המפורשים ז"ל ומש"ה לדידהו גם הכא השכיר שפיר מהימן דהברי שלו חשיב ברי ודאי ומעליא דמסתמא האמת כדבריו שלא פרע לו עדיין הבעה"ב דחזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו והלא הוא יודע המעשה היכי הוי ואם באמת פרע לו אז יודע הבע"ה ג"כ בברי ולהכי מחזקינן דלא פרע לו כטענת השכיר והבעה"ב גם כן אינו רוצה לכפור רק הוא טרוד בפועליו ושכח ודו"ק כי זה נכון:
והנה בגוף הדבר הא דאמרינן בעה"ב טרוד בפועליו כתבו התוס' שלא חלקו חכז"ל בין פועל אחד לכמה פועלים ובירושלמי קאמר שעסקיו מרובים וכ"כ הנימוק"י ז"ל דלאו דוקא הוא דטרוד בפועלים אלא אפי' בפועל אחד כמי דינא הכי משום דהוא טרוד בעסקיו וצ"ל הא דתקנו דוקא גבי שכיר ולא בשאר שבועות משום כדי חייו דשכיר והוא על דרך שכתב הרי"ף ז"ל דגם להמסקנא קיימינן בהאי תירוצא דהש"ס משום כדי חייו דשכיר אבל דעת התוס' משמע דלא ניחא להו בהכי ועכצ"ל דרק דטרוד בפועליו דוקא ולא מחמת עסקיו דאל"כ מאי שנא הכא משאר שבועות וזה פשוט. אולם עכ"ז גוף הדבר צריך להבין מ"ש טרדת דפועלים משאר טרדות שעסקיו מרובים. עוד יש להקשות הא דפריך הש"ס א"ה עבר זמנו כמי ומשני חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין דמאי חזקה הוא זו הא איכא כמה אופנים שאין הבעה"ב עובר בב"ת כגון אם אין בידו מעות כדאי' בש"ע חו"מ סי' של"ט.
ועוד קשה הא דאמרי' התם גבי בעה"ב איכא תרי חזקה חדא דאין בעה"ב עובר בב"ת ועוד אין שכיר משהה שכרו איך חשבינן זה לשתי חזקות הא קיי"ל דאינו עובר בב"ת אלא בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו כדאי' בהדיא במתני' בפ' המקבל ובשו"ע שם וא"כ דלמא לא תבעו כלל ולא עבר על ב"ת וע"כ צ"ל דכיון דאין שכיר משהה שכרו בודאי תבעו ולפ"ז הא ליכא אלא חדא חזקה דחדא תליא בחברתה.
ואת אשר אנכי אחזה בזה לפרש דהא דבעה"ב טרוד בפועליו היינו שטרוד בפועליו לשלם להם בכדי שלא יעבור על לאו דב"ת ומחמת זה שנחפז הי' לפרוע להם נדמה לו לפעמים שכבר פרע גם לזה ובאמת יכול להיות שפרע לאחר ומשו"ה דוקא בפועלים אמרינן הכי ולא בשאר עסקים. ומש"ה בעבר זמנו שפיר אמרינן חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת ורמי אנפשיה ומדכר דממ"נ דאם לא הי' כאן באופן שעבר על בל תלין א"כ לא הי' טרוד כלל וזוכר שפיר ואם הוא בגוונא שעבר עב"ת הוא רמי אנפשי' ומדכר וממ"נ הוא טוען בברי והבן זה:
ובזה ירווח לן ליישב מאי דאמרינן בב"מ דף ק"ב דבעי' לן התם שוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראי' ומוקי לה הש"ס ביומא דמשלם זמני' אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימניה אי לא ופשיט התם מהא דתניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל טעמא דבעה"ב טרוד בפועליו הא לאו הכי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' ותמהו ע"ז הריטב"א והש"מ ז"ל דמאי ראי' מפועל דעביד אינש דפרע כו' הא שאני פועל דעל כרחך משלם ביומא דמשלם זמני' כדי שלא יעבור על בל תלין וזה הוא תמוה רבתי ולפי מה שכתבתי י"ל דהוכחת הגמרא שפיר דטעמא דבעה"ב טרוד בפועליו דהיינו דחיישינן דלמא מחמת שהיה טרוד בפועליו לפרוע להם משום שלא יעבור על ב"ת שכח הא אי הוה ידעינן שהי' כאן באופן שלא היה איסור דב"ת היה בעה"ב מהימן. ועוד מוכח מסיפא דתני עבר זמנו המע"ה דאמרינן הטעם דחזקה אין בעה"ב עובר בב"ת ולכאורה הא איכא כמה אופנים דליכא ב"ת אלא עכצ"ל דממ"נ מהימן דאי לא הוי איסור דב"ת שפיר מהימן דלא הוי טרוד כלל ואם נימא דהיכי דליכא ב"ת לא עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' קשה אמאי מהימן הכא:
עוד ניחא לי בזה מה שהקשיתי לשאול בסוגיא דראה בב"ב דף מ"ה הא דפריך התם לאביי מהא דתניא הנותן טליתו לאומן בזמן שהטלית ביד האומן על הבעה"ב להביא ראי' היכי דמי אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן ועמדתי ע"ז לפי מה שכתב הש"מ בב"ב וז"ל דלשיטת הגאונים דסברי דכל שטוען ומשכון בידו צריך לישבע ה"נ הא דתניא הכא על הבעה"ב להביא ראי' היינו דאי לא מייתי ראי' שכיר נוטל בשבועה דוקא ע"ש א"כ לפ"ז מאי פריך לאביי הא בשבועות דף מ"ו ע"א מוקי להברייתא דאתי' כר' יהודה דבקציצה נמי לא דכיר ומשו"ה תני דבזמנו נשבע ונוטל א"כ כשהטלית ביד אומן שפיר אומן נשבע ונוטל מצד תקנתא דשכיר דהא הגמרא בשבועות ובב"מ פריך א"ה עבר זמנו כמי ומשני חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת וגם חזקה אין שכיר משהה שכרו וכ"ז הוא שייך היכי שהטלית ביד בעה"ב אבל אם הטלית עודנה ביד אומן ליכא ב"ת כדתנן בהדיא בפ' המקבל וגם פשיטא דחזקה אין שכיר משהה שכרו ליכא כיון שהטלית עודנה בידו [תדע דכן הוא דאי לא נימא הכי גם לרבה לא ניחא דאף דס"ל דבעלמא מהימן מטעם מיגו מ"מ הכא הא הוי מיגו במקום חזקה ובעי' הוא לעיל אי מהני מגו במקום חזקה] ומעתה מאי פריך לאביי דלמא מש"ה על הבעה"ב להביא ראי' דאי לא מייתי ראי' שכיר נשבע ונוטל מצד התקנה וזהו קושיא גדולה לפע"ד:
והנה לכאורה היה אפשר ליישב לדעת הטור בשם בעל העיטור ז"ל הובא בש"ע חו"מ סי' פ"ז בשם י"א דמשכון מקרי הילך דהנה התוס' בשבועות שהבאתי לעיל הקשו דמאי פריך א"ה קצץ נמי דהא הוי כאילו אמר איני יודע אם הלויתני דקיי"ל דפטור ותירצו דכיון דמודה לו באחת חשיב כאילו אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דבזה קיי"ל דאמרינן משואיל"מ ולהכי י"ל דברישא כשהטלית ביד אומן חשיב על האחת שהודה הבעה"ב כאומר הילך לדעת הטור ז"ל דהא הטלית הוי משכון ביד האומן דתפיס ליה אאגריה ולהכי ליכא תקנתא דשכיר בכה"ג אלא הבעה"ב צריך להיות פטור דהוי כאומר איני יודע אם הלויתני דפטור אבל זה קצת דוחק דהרי הש"ך שם הביא בשם הריטב"א ז"ל דמשכון לא הוי הילך וכ"כ רבינו נ"ע וכתב הש"ך דרבו של הריטב"א המה הרשב"א והרא"ה ז"ל ע"ש.
ולפע"ד נראה עוד דאומן גרע מבע"ח דבע"ח מצי מסלק לי' במטלטלין היכי דאין להלוה מעות ומש"ה ס"ל להטור דחשיב הילך אבל גבי פועל דתנן בהדיא בפ' הבית והעליה דאם אמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו אלא אמרינן לי' טרח ואייתי זוזי אפשר לומר דלכו"ע לא חשיב הילך אבל לפי דרכנו לעיל דטרדא דבעה"ב הוא משום ב"ת וכל היכא דליכא ב"ת ל"ח טרוד. שפיר ניחא דפריך לאביי דע"כ הא דתניא בזמן שהטלית ביד אומן על הבעה"ב להביא ראי' הוא מדינא ולא משום תקנתא דשכיר כיון דליכא למימר דבעה"ב טרוד בפועליו כיון שהטלית עודנה ביד אומן וליכא ב"ת ודו"ק היטב כי יש ליישר בזה כמה מבוכות רבות בהסוגיא הנ"ל אך אין כעת בידי להאריך בזה.
שבתי וראיתי דלא כן משמע מדברי הירושלמי הובא ברשב"א והרמב"ן ובחידושי הר"ן ז"ל הקדים לו שכרו שכיר נשבע ונוטל ופירשו המה ז"ל דהיינו אם הבעה"ב טוען שנתן לו שכרו עוד קודם שהתחיל השכיר במלאכתו נמי שכיר נשבע ונוטל דלא תימא דאז אכתי אין הבעה"ב טרוד כלל קמ"ל. משמע מזה לכאורה דטירדא דבעה"ב לא הוי משום לתא דב"ת דהא קודם שהתחיל במלאכה ליכא ב"ת. אך י"ל דהירושלמי לשיטתי' אזיל דס"ל דטרדא דבעה"ב הוא מפני שעסקיו מרובים אבל לפי ש"ס דילן דאמרינן בעה"ב טרוד בפועליו לא ס"ל הכי:
אך באמת בלא"ה דבריהם ז"ל תמוהים לי דמאי איצטרך לן לפרש דהקדים לו שכרו אין הבעה"ב נאמן משום דחשבינן לי' לבעה"ב לטרוד תיפוק ליה הא הש"ס בב"מ שהבאתי לעיל הוכיח מהברייתא דתני בזמנו נשבע ונוטל דעביד אינש דמשלה ביומא דמשלם זמני' דאמרי' טעמא דבעה"ב טרוד בפועלים הא לאו הכי לא אלמא עביד אינש דפרע כו' א"כ אי טוען בעה"ב שפרע לו עוד קודם שהתחיל במלאכה הא הו"ל קודם זמנו ואף בלא טעמא דטרוד נמי לא מהימן דחזקה אין אדם פורע קידם זמני' וזה הוא דבר אשר ראוי להתבונן עליו.
ונראה ליישב לפי מה שכתב המהרי"ט ז"ל דהא דאמרינן אין אדם פורע קודם זמני' היינו דוקא היכא דליכא הרוחה אבל בדאיכא הרוחה עביד אינש דפרע אף קודם זמני' א"כ גבי פועל כיון דקיי"ל מרבה על השכר כיצד אם מעכשיו בפחות ואם לאח"כ ביותר מותר משכחת לה שהבעה"ב טען שהקדים לו שכרו מחמת ששכר לו עבור זה בפחות ובשלמא הש"ס בב"מ שפיר הוכיח מברייתא דקתני בזמנו נשבע ונוטל דעביד אינש דפרע כו' דכאן לא שייך הרוחה כיון שכבר הגיע הזמן פרעון אבל בהקדים לו שכרו שפיר יכול להיות דאיכא הרוחה:
עוד ראיתי להעיר בזה מה שנראה לפע"ד דלדעת הרי"ף ז"ל שכתב דשקלוה רבנן שבועה מבעה"ב משום דטרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חיי' דשכיר והנה תפיס שני הטעמים אף דמגמרא משמע דלאחר דמשני דבעה"ב טרוד בפועליו לא צריכנא תו למאי דאמרינן לעיל משום כדי חייו וכן משמע מרש"י ותוס' ז"ל. ונראה לי דהוא ז"ל אינו מפרש כשיטת רש"י ותוס' דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו חשיב כטוען עפ"י ספק אלא לעולם עיקר השבועה אצל בעה"ב הוא משום כדי חיי' דשכיר ורק חז"ל חשו לתקנת בעה"ב שאם יטילו עליו שבועה וכיון שיודע הבעה"ב שהוא טרוד בפועליו בל ירצה לפעמים לסמוך על ידיעתו וישלם ולא ירצה לישבע ולכן שדיוה אשכיר ודבר זה למדתי מהנימוק"י דב"ב שכתב וז"ל דמתוך שהבעה"ב טרוד בפועליו עקרו לשבועה מיניה ושדיוה אשכיר וזה תקנה לבעה"ב דשמא מחמת השבועה יפסיד ע"ש הרי נראה כמ"ש. ולפ"ז הא דפריך התם וליתיב ליה בלא שבועה מצינו לפרש כפשוטו דלמה חששו כ"כ לתקנת בעה"ב שמא לא ירצה לישבע. ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב. ומיושב בזה מה שתמהו על השערים דרב אלפס שפסק דבהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דקיי"ל דחייב דצריך המלוה לישבע דא"כ מאי פריך הש"ס הכא וליתיב ליה בלא שבועה הא אפי' אם הי' טוען הבעה"ב עצמו רק ע"פ ספק ג"כ הי' השכיר חייב לישבע כ"ש כשטוען הבעה"ב בודאי שפרע רק אנן אמרי' דמחמת שהוא טרוד חשיב כטוען עפ"י ספק כ"ש שחייב השכיר לישבע אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא ודו"ק. הנראה לפע"ד כתבתי ידידו הנוטה אלי' כנהר שלום:
ארי' ליב ברודא.