אור ברסלב
מצפה אריה סימן יב

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן יב

סימן יא

בדבר המעשה באחד ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה וכעבור זמן הנ"ל עשה עם אשתו כתב באלה ובשבועה שאם יעברו עוד שתי שנים ולא תלד מחוייבת האשה לקבל גט ברצונה ועתה כבר עבר זמן הנ"ל ולא ילדה ורצון הבעל שתקיים האשה כפי הכתב לקבל גט והאשה אינה רוצית לקיים אם יש להתיר ליתן לה גט בעל כרחה מטעם ששהה יו"ד שנים שנית מחמת הכתב שנעשה בתוקף שבועה:

תשובה

הנה בשהתה עשר שני' ולא ילדה כבר נחלקו גדולי הפוסקי' ורבים מהם החליטו שאף בזמן הזה כופין אותו להוציא ורגמ"ה לא גזר בכה"ג וכן פסק הב"ש ושאר אחרונים אולם קצת פוסקים החליטו שגם בדבר מצוה גזר רגמ"ה לכן אין להתיר אותה בשום פנים. והנה כל הפוסקים הראשונים והאחרונים כתבו בזה הרבה עד שכמעט לא הניחו מקום להתגדר בו אולם עכ"ז ראיתי שיש לדבר איזה דברים בפרט הלזה.

הנה הגאון בעל תורת יקותיאל האריך בזה והובא דבריו בס' פ"ת בקיצור וז"ל ואין לומר שכיון שרגמ"ה השוה מדותיו ובמקום שכופין אותו להוציא גם אותה כופין א"כ בשהה עשר שנים שכופין אותו פשיטא דיש לכוף גם אותה דזה אינו כיון שהמניעה מצדו דאיהי כיון דלא מפקד' לא נענשה כדאמרינן התם אין לכופה והיכא שנתבררה שהמניעה מצדה פשיטא דכופין עכ"ל:

והנה מה שכתב הגאון הנ"ל דכיון דלא ברור שהמניעה מצדה אין לכופה. יש לסתור זה מש"ס דיבמות דף ס"ה ע"ב, דמייתי דאין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה מההיא עובדא דאתי לקמי' דר"י בכנישתא דקיסרי ואמר יוציא ויתן כתובה ואי אמרת לא מיפקדה כתובה מאי עבידתי' אלא ש"מ דהלכה כר"י בן ברוקה אלמא מזה דאי מיפקדה כייפינן לי' לגרשה אף דלא ברור שהמניעה מצדו דהרי לר"י בן ברוקא שגם הוא מפקד' מצינן לומר דאיהי היא דלא זכיא כדאמרינן התם. אלא באמת אין מזה ראי' דהנה התוס' והרשב"א ז"ל הקשו דגם אי מפקד' אמאי יש לה כתובה נימא דלמא איהי היא דלא זכיא כדפרכינן לעיל ותירצו דמיירי בסריס או בזקן וא"כ שוב אין ראי' מכאן דהלא ברור דהמניעה מצדו ומש"ה כופין וגם מהוי אמינא של התוס' והרשב"א ז"ל היינו מדלא הקשו ג"כ אי מיפקדי ואיהי הוא דלא זכי' אמאי כופין כלל לגרש אין ראי' מזה דיש לכופו בכל גווני דהי' אפשר לומר דהכפייה הוא משום מצות פו"ר של הבעל דאינו רשאי לבטל ובזה מדוקדק דברי התוס' דלאחר שתרצו דמיירי בסריס או בזקן הקשו וז"ל אבל קשה אמאי לא פריך אי לא מיפקדי אמאי יוציא דמשמע דאי לא מיירי בזקן או בסריס לא קשה כלל די"ל דהכפייה היא משום מצות פו"ר של הבעל וז"ב:

אולם כראה לי ראי' ברורה מהא דאמרינן בגיטין דף מ"א גבי חציו עבד וחציו בן חורין תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם אלא כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על דמיו אלמא מזה דמשום מצות העבד כופין את רבו אף דהמניעת קיום המצוה של העבד אינו מחמתו דהרי הוא לא עשה אותו חצי ב"ח דהא הש"ס מוקי לה בעבד של שני שותפים א"כ מזה יש להביא ראי' ברורה לכאורה דלריב"ב יש לכוף את הבעל משום עצות פו"ר של האשה אף דהמניעה אינה מצד הבעל כלל.

אמנם בעמדי בההיא עניינא ראיתי שיש להסתפק בגט מעושה שלא כדין בשטר שחרור מה דינו אם נימא כיון דגט שחרור דמי בכמה דברים לגט אשה דגמרי' לה לה מאשה ה"נ גט מעושה פסול כמו באשה או נימא דלא דמי לגט אשה כלל דבאמת הלא אנן קיי"ל דתלוהו וזבין הוי זבינתא זבוני דאגב זוזי גמר ומקני והא דלא מהני בגט אשה משום דבעינן שיתן כל שויה ובאשה לא שייך זה דלא ידעינן שווי' של אשה כמו שכתב הרשב"ם שם בסוגיא ב"ב דף מ"ח א"כ לפ"ז בעבד דשפיר ידעינן שווי' של העבד לכן אם נותן דמים שפיר מהני כמו תלוה וזבין ואם נחליט בזה כפן האחרון נדחית ראייתינו מגט שחרור לגט אשה דהתם עכ"פ אין הכפייה נוגע לכשרות הגט לכן תקנו חכז"ל לכוף את הרב אבל בגט אשה אם מצד הדין אינו מחויב לגרש מחמת דהמניעה לא נעשית מחמתו אין בידינו לכופו מחשש גנו מעושה שלא כדין דפסול מן התורה:

והנה י"ל דזה הדין במחלוקת תליא דבגיטין דף מ' גבי הא דאמרינן התם אנן קים לן ביניקא דמקרב דעת' לגבי זוזי מוקמינן לי' אפוטרופוס ומקרקש לי' בזוזי וכתבינן לי' גיטא דחירותא וכ' התוס' ול"נ פי' הקונטריס דמפרש על שמי' דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה ואינו נותן גט עד שיגדל ואע"ג דפעוטות כבר שית כו' ממכרן ממכר במטלטלין היינו בממון דוקא דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל נמצא דלפי דעת רש"י ז"ל דגט שחרור אפי' בקטן מהני פשיטא דגט מעושה כשר דהא קטן נמי אין בו דעת גמור אלא ע"כ דלא בעינן דעת גמור דומיא לזה אמרינן בהדיא בנדרים דף ל"ו הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותי' הקטנים וכתב הר"ן ז"ל וכי היכי שאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין בו דעת הכי נמי על חבירו שלא מדעתו ע"ש. אבל לפי דעת התוס' משמע דגט שחרור דמי לגנו אשה לכל דבריו ה"ה דלא מהני כלל כגט אשה ועיין פנ"י גיטין דף ט"ו.

והנה לולא דמסתפינא מחבירי וכ"ש מרבותי הייתי אומר דבר חדש דהא דכופין בחציו עבד וחציו בן חורין את רבו לשחררו מטעם אחר קא אתינן עלה. דהנה בש"ס דב"ב דף י"ג ע"א אמרינן אמר לי' רבא לר' נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה כיצד הן עושין אמר לי' עובד לזה יום אחד ולזה יום אחד והקשו בתוס' ז"ל מ"ט הקשה מבכור ופשוט ולא משניהם פשוטים ותירץ הר"ת ז"ל דפשוט ופשוט ניחא לי' דיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל בכור ופשוט קא קשיא לי' דלפעמים קא משתכר הבכור יותר מכפלים מהפשוט ע"ש ביאור הדבר דאין החלוקה יכול להיות כדינא ויגרע חלק האחד לזה הי' בדעת רבא דכגון זה מודה ר' נחמן דאמרינן גוד או אגוד ובתר הכי מקשינן ממתניתין מי שהי' חציו עבד וחציו בן חורין וכדפירש רש"י ז"ל דטעמא משום פריה ורביה הא לאו הכי לא כייפינן לרבו ומוכח א"כ דלית דינא דגוד או אגוד ומשני שאני הכא דאגוד איכא וגוד ליכא וכו'. ולדעתי הי' אפשר לומר דכוונת הש"ס כך הוא דאף דלרבא דסביר' לי' דבכל מקום אמרינן גוד או אגוד אפי' בשניהם פשוטים היינו דוקא היכא דאיכא גוד או אגוד אבל היכי דאגוד איכא וגוד ליכא מודה רבא דעובד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל דוקא באופן שלא יגרע בזה חלק כל אחד אבל היכי דחלוקה כזו יגרע חלקו ואי אפשר הדבר להיות בשותפות סובר רבא דיכול להיות אגוד בלא גוד ולכך בחציו עבד וחב"ח אי לאו הטעם דלישא שפחה אינו יכול כו' אז היה הדין דעובד יום אחד לרבו ולעצמו יום אחד כדברי ב"ה כיון דאגוד איכא וגוד ליכא אבל אחרי דלישא שפחה אינו יכול כו' וא"כ מגרע חלקו דבשותפות אינו יכול לקיים מצות פו"ר יכול לטעון לרבו אגוד ואשלם לך שוי' דחצי עבד דהא חזינן דדעת רבא מדמקשה לר"נ מבכור ופשוט דכל היכא דהשותפות אי אפשר להתקיים שיהי' בטוב לכל אחד ואחד גרע טובא וההכרח לראות לבטל השותפות. והא דקתני במתני' אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכותב לו שטר על דמיו דמשמע דאינו אלא משום תיקון העולם ואינו מצד הדין י"ל דתיקון העולם הוא לשחרר ואע"פ שאינו נותן לו דמים רק שטר ומבואר בח"מ סי' קע"א ס"ג דגם גוד או אגוד צריך ליתן לו דמים דוקא וכ"ש הכא דהעבד אינו יכול לטעון רק אגוד ולא גוד דהוא צריך ליתן מצד הדין דמים וע"ז קאמר מפני תיקון העולם כופין אותו לשחררו ונותן לו שטר על דמיו. ובלא"ה עכצ"ל כן דאלת"ה א"כ מאי פריך הכא למאן דאמר דאמרינן גוד או אגוד הא הכא אינו נותן לו דמים כלל ולכ"ע אינו יכול לטעון אלא מוכח מזה דסבר הגמרא דעל הא דנותן לו שטר קתני מפני תקון העולם אבל הא דקתני תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם מיירי נמי באופן שנותן לו דמים ומשו"ה פריך שפיר ועי' בשטמ"ק שם ודו"ק:

ולפ"ז מיושב דברי הרשב"א ז"ל שבת דף ג' שכתב דבחציו עבד וחציו בן חורין ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ותמהו עליו האחרונים ז"ל דהא זה נגד סוגיות הש"ס דגיטין דף ל"ח דפרכינן התם אדאביי דסבר דאי לאו דאמר ר"י המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינן לרבו לשחררו והא ההיא אמתא חצי' שפחה וחצי' בת חורין וכפו את רבה ועשה אותה בת חורין ואמר ר' נחמן בר יצחק משום מנהג הפקר נגע בה ומה פריך הא להרשב"א ז"ל ליכא בזה איסור לשחררו עיי"ש ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הרשב"א דדוקא בח"ע וחב"ח ליכא עשה משום דאינו יכול לקיים מצית פו"ר ובזה גרע חלקו יכול לבטל השותפות ולטעון לרבו אגוד וכיון דמצד הדין הוא תובע את רבו לשחררו ליכא איסור בזה כמובן אבל בחציה שפחה וחצי' בת חורין דאיהו לא מיפקד' אעשה דפו"ר לא יגרע חלקה ואינה יכולה לטעון לרבה אגוד בלא גוד והרב אינו מחויב כלל לשחררה מצד הדין לכן איכא ג"כ איסור לשחררה ולהכי פריך הש"ס שפיר ויש בזה לטייל ארוכות וקצרות אולם לא עת האסף פה ולא באתי רק לעורר את המעיין:

והנה בגוף הדבר שעלה על דעת הגאון בעל תורת יקותיאל דכל היכא דכופין אותו כופין גם את האשה יש לפקפק בזה לפמ"ש התוס' גיטין דף מ' ד"ה לא שכתבו וז"ל. ולפ"ז גם בשפחה איכא שבת. והא דאמרי' גבי ח"ש וחב"ח דאי לאו משום דנהגו בה הפקר לא הוי כייפינן לשחררה היינו משום דכיון דאינה מצוה על פו"ר דלמא לא תקיים כשישחררה ע"ש ופירושם עכצ"ל דבשלמא בעבד כשישחרר אנן כייפינן לי' לישא אשה משום עצות פו"ר אבל בשפחה כיון דאין ב"ד כופין את האשה להנשא חיישינן דלמא לא תקיים.

ומעתה אף לפי דעת האחרונים שמצד הדין גם בזמן הזה כופין עכ"פ עתה אין בידינו מצד חוקי הממשלה יר"ה שום כפיי' ומי שאינו ציית לבי דינא אין לענשו כלל שוב אין לכוף גם אותה היינו להתיר לזרוק לה גט משום ביטול פו"ר דדילמא לא יקיים גם אח"כ:

אך יש לדחות דהתוס' שם בד"ה כופין הקשו אמאי כופין וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמר בפ"ק דשבת דף ד' גבי הדביק פת בתנור ותירצו דדוקא היכא דפשע לא אמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך אבל הכא דלא פשע העבד כלל שפיר אמרי' חטא כו' ומשו"ה י"ל דגבי חצי' שפחה וחצי' ב"ח אין כופין את רבה דלא אמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אלא א"כ ידעינן שחבירו יזכה בודאי אבל אין בידינו לומר שזה יעשה עבירה משום חבירו ואח"כ יהי' הברירה ביד חבירו שלא לעשות המצוה אבל היכי דלא עשה זה שום איסור כגון לכוף אותה לקבל גט שפיר כופין דמה לה אם הוא יקיים אח"כ או לא יקיים עכ"פ היא אינה רשאה להיות המעכבת בזה ועכצ"ל כן דאל"כ תקשה הא דקיי"ל באשה שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא ניחוש שמא הוא משקרת ולא תנשא אח"כ לדברי התוס' הנ"ל אעכצ"ל דכל שאינו עושה שום איסור לא חיישינן שמא לא תקיים וזה ברור:

עוד אמרתי דלכאורה יש להקשות אדברי התוס' הנ"ל דחוששין שמא לא תקיים דא"כ איך אמרינן בברכות דף מ"ז דר"א שחרר עבדו והשלימו לעשרה למה לא חש שמא לא ירצה העבד אח"כ להתפלל עם עשרה כמו דחוששין שמא לא תקיים וצריך לומר ג"כ דרק לחייב את זה לעשות עבירה כדי שיזכה חבירו אמרינן הכי אבל ר"א דשחרר את עבדו משום מצוה דידיה לא חיישינן להכי.

עוד י"ל דר"א שחררו על תנאי שיצטרף אח"כ לעשרה אבל בחצי' שפחה וחב"ח ליכא לשחררה על תנאי שתנשא אח"כ ותקיים עשה דשבת דהא מבואר בש"ע אה"ע סי' קמ"ג דאם נתן גט ע"מ שתבעלי לפלוני אסור לכתחילה לקיים את התנאי דהרי תחלת ביאה הוי באיסור ע"ש א"כ אין לשחררה על זה האופן:

והנה בנ"ד אף אם נחליט דרגמ"ה השווה מדותיו ובמקום שכופין אותו להוציא יש לכוף גם אותה כמו שעלה על דעת הגאון בעל תורת יקותיאל מ"מ לדעתי אין לגרש את האשה הלזו בע"כ דהרי מסקנת כל גדולי האחרונים ובראשם הנוב"י וההפלאה בתשובות נתיבות לשבת דדעת הרא"ש ז"ל דאין לכוף אותה רק באופן שתאמר רוצה אני כמו דכופין לאיש על הגט אבל לזרוק הגט בע"כ אסור ובספר בשמים ראש הביא שם תשו' אחת בשם הרא"ש שכתב בהדיא כן יעו"ש ולכוף אותה בשוטים שתאמר רוצה אני ושתקבל גט ברצון אין בידינו עתה בזמן הזה:

ואנכי הראיתי לדעת בתשובה אחת דכל כה"ג אם היה בידינו לכופה שתאמר רוצה אני ג"כ לא הי' מהני כלל ומטעם דהא התוס' והקדמונים ז"ל הקשו דגט מעושה כדין אמאי כשר הוא הא הוי כמו תלוהו ויהיב דהא לא יהיב לה מידי ותרצו דכל שמחויב משום הדין הוי כמו זבינ' דמהני משום דאמרינן אגב אונסא גמר ומקני וכ' הלח"מ בפ"ב מהל' גירושין דאם ב"ד עשו על הגט וסברו שהוא כדין ואף שבאמת טעו בזה שמצד הדין לא הי' הבעל מחויב לגרשה מ"מ הגט כשר כיון שסבורים הי' שכדין עושין מה שעושין ועוד שהוא גמר ומגרש כיון שהוא סבר שכדין כופין אותו ע"ש. כן נראה לי שיש לומר ג"כ להיפך דאם סבור הוא שהב"ד כופין אותו שלא כדין אף שבאמת הוי כדין ע"מ אינו גומר ומגרש דכיון דאזלינן בתר דעתו ומחשבתו והוא סבור דהכפי' הוי שלא כדין פשיטא דלא גמר ומגרש וזה ברור לדעתי. ולפ"ז יצא לנו דבר חדש שאין לכוף על הגט אא"כ הדין מוחלט והלכה פסוקה שהוא מחויב לגרש אבל היכא שהבעל יודע דאין הדין ברור וחכמי הדור מחולקים בזה אשר איזה מהם אומרים שאינו מחויב לגרש ע"פ ד"ת אין לכופו על הגט אפי' לדעתם שהדין אתם באמת כיון שהבעל אינו יודע עם מי האמת והצדק ואינו גומר ומגרש.

[וכדמות ראי' יש להביא לזה מהא דאמרינן בשבת בפ' ר"ע דף פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית כו' ואמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא ולכאורה קשה הא אמרינן התם דתנאי הי' במעשה בראשית דאם לא בריתי כו' וא"כ נהי נמי דכפה עליהם הר כגיגית מ"מ כיון שהם הי' מחויבים לקבל התורה מצד הדין אמאי לא נימא דחשיב כמו תלוהו וזבין ולפי הנ"ל י"ל דהא קודם קבלת התורה אכתי לא ידעו ישראל האי קרא דאם לא בריתי כו' שתנאי הי' במעשה בראשית א"כ לדעתם הי' הכפי' שלא כדין לא גמרי ומשעבד' נפשי' לקיים התורה ומשום הכי חשוב שפיר מודעה לדאורייתא ודו"ק]:

ומעתה בנידון שלפנינו שהאשה עם בעלה עמדו לד"ת לפני הרב הג' דרימלוב ויצא הפסק דין מאת הבד"צ הנ"ל שהבעל אינו רשאי לגרשה בע"כ ואח"כ הסכימו לזה רוב רבני גדולי גאליציא ובראשם מו"ח הגאון אב"ד דק' לבוב שליט"א א"כ מחויבים הני רבנים מרוסלאנד שהתירו מקודם לגרשה בע"כ לחזור עתה מהוראתם דאפי' לדעתם שהדין עמהם ועפ"י ד"ת רשאי הבעל לגרש את אשתו פלונית בע"כ מ"מ כיון שהאשה יודעת שחכמי הדור חולקים ע"ז ולפמ"ש שכל כה"ג אין כופין אותו לגרש ה"ה נמי דאין לכוף גם אותה אחרי שרגמ"ה השווה מדותיו ואין חילוק בין איש לאשה. ואין לומר כיון דלכל הדיעות עכ"פ מחויבת היא עפ"י ד"ת לקבל גט מבעלה א"כ חשוב גט מעושה כדין. דהתוס' בב"ב דף מ"ח הקשו וז"ל לההיא טעמא דמפרש בפ' המגרש דבכותי פסול ד"ת כו' תקשי לי' לר"פ אמאי פסול נימא דאגב אנסי' גמר ומגרש וי"ל כיון דע"י כפיית כותי נתנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה כדמפרש לעיל ע"כ. מזה מוכח בהדיא דכל דרק הכפייה הוי שלא כדין חשיב שלא כדין ופסול ואם נפשך לומר דמה לנו לחוש לחששות כאלה בענין גט בע"כ שהוא רק מתקנת רגמ"ה ז"ל ואף שרגמ"ה השווה מדותיו הוא רק לענינים שהמה ברורים עפ"י ד"ת ועל פי פסקי בעלי הש"ע הרמב"ם והטור והרב"י וכדומיהם מגדולי האחרונים ז"ל אבל לחוש חומרות כאלה כמים שאין להם סוף אין לנו. אני אומר כל האומר כן טועה הוא פוק חזי מה שכתב גדול שבאחרונים המהרי"ק ז"ל בסי' קמ"א לענין אשה מומרת אם מותר לזכות לה גט ע"י אחר שיהי' רשאי לישא אחרת וכתב להחמיר לחוש לדעת הרי"ף ז"ל דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי לא מהני רק לענין חזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטי לידה ואף דכל גדולי הקדמונים ז"ל חולקים על הרי"ף בזה שתהא גם היא מותרת להנשא משיגיע הגט ליד הזוכה ומ"מ החמיר הוא לחוש לגבי הבעל מחמת תקנת רגמ"ה הובא דבריו בש"ע סי' ק"מ בהגהה הרי אנו רואין עד כמה החמירו חז"ל לענין תקנת רגמ"ה ז"ל לכן פשיטא שאין חילוק כלל בין כפיית הבעל לכפיית האשה בשום דבר ורגמ"ה עשה חיזוק לדבריו כשל תורה ודו"ק:

ובדבר הכתב שנתנה להבעל באו"ש שאם תעבור בי שנים עוד ולא תלד מחוייבת הוא לקבל גט מרצונה ראיתי למו"ח הגאון ני' שהביא דברי הב"ש בסי' קט"ו ס"ק ז' וז"ל הב"ש ואם תשבע על דבר שעשתה שאם תעשה שנית תהי' מחוייבת לקבל גט ועברה על השבועה נראה השבועה חל דהא חרם רגמ"ה הי' לטובתה שאל יגרש אותה בע"כ והיא יכולה למחול מכ"ש בזמן הזה די"ל דכבר כלו זמן החרם וא"כ דהשבועה הי' חל עלי' ועוברת על השבועה נמצא דהיא עוברת על ד"ת ויכול לגרש אותה בע"כ ע"כ. והנה דברי הב"ש כספר החתום ואין לו הבנה כלל דמה שכתב דכיון דחרם רגמ"ה הי' לטובתה יכולה למחול. הא מבואר בהדיא לעיל בסי' א' להיפך דהאשה אינה יכולה למחול חרם דרגמ"ה ועוד האיך נעשה בזה האשה עוברת ע"ד הא השבועה הי' רק כשיתן לה הבעל גט מחויבת היא לקבלה וא"כ הא הברירה ביד הבעל שלא ליתן לה גט כלל ולא תצטרך היא להיות עוברת על השבועה ולא תהי' עוברת על דת ובפרט דהא דעוברת על השבועה יכול הבעל לגרשה בע"כ משום דבעון נדרים בנים מתים כמ"ש בתה"ד א"כ מסתברא דכל שביד הבעל לתקן שלא תהי' עוברת על השבועה אין לגרשה בע"כ. ונ"ל דהב"ש מיירי שהשבועה היתה שלא תעשה שנית ואם תעשה תקבל גט ובזה שתקבל גט אח"כ היא מתקנת מה שעשתה אותו דבר ומצינו כעין זה בש"ס בנדרים דף ט"ו ע"א קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וא"כ בהליכתה אחר עברת הנדר הוא מתקנת האיסור נדר שעברה לכן כ' דהשבועה חל כלומר דאין לחוש שיחשב השבועה אונס על הגט אפי' לדעת הי"מ בסי' קל"ד דנשבע לגרש חשוב אונס מחמת השבועה ע"ז כתב דכאן לא שייך לומר כן דהיא יכולה לקבל על עצמה בשבועה לקבל גט וכיון דהשביעה חלה מחויבת היא לקבל הגט כדי לתקן את מה שעושה בעשותה אותו דבר פעם שנית שכל זמן שהיא אינה מקבלת גט הוא עוברת על השבועה והבן כן נ"ל לפרש דברי הב"ש.

ולפ"ז בנ"ד שנשבעת רק לקבל גט אחר ב' שנים לא נקראת עוברת על ד"ת שיתירו משום זה להבעל לגרשה בע"כ דהא ביד הבעל שלא יתן לה גט כלל ולא תעבור על השבועה וגם פשיטא דמחמת זה אסור ליתן לה גט אחרי שיודע שלא תקבלו ואיכא משום לפני עור כו':

והנה מי שעבר על חרם דרגמ"ה וגירש בע"כ במקום שאסור לגרש בע"כ אם בדיעבד הוי גט או לא הוי גט כלל כבר דבר מזה הב"ש בסי' קי"ט סעיף י"א וז"ל ואם חרם רגמ"ה דעי לתקנת חז"ל י"ל דבזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת ע"כ ומדבריו אלו נראה דדבר זה לא בריר' לי' כולי האי אולם מה דמספקא לי' להב"ש ראיתי לאחרונים הבאים אחריו דפשיטא להו דאף בדיעבד לא הוי גט כלל וכתבו שכן החליט המהר"ם מינץ בתשובותיו וגם כתבו דהב"ש לא ראה אלא לשון התקנה המובא בס' הכלבו אבל אילו ראה לשון התקנה המובא בס' מהר"ם מרוטינבערג לא הי' כתב כן דשם מבואר בהדי' בלשון התקנה דאין הגט כלום. ובראשית ההשקפה עלה על לבי די"ל הטעם בזה עפ"י מה שהעלו התוס' גיטין דף כ"ב ע"ב להסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט דוכתב לא קאי אבעל דוקא אלא אסופר הא דאמרינן שם בגיטין דף ע"א צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול. דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמרי' בריש זבחים ע"כ. א"כ לפי מה שתיקן רגמ"ה דאין לגרש אלא מדעתה וכמו דבעינן דעת הבעל כן בעינן דעת האשה ממילא יש לומר דבלי דעתה אמרינן נמי דלאו לגירושין קיימא ודעת הבעל לחודי' לא מהני ואף כשעבר וגירש הגט בטל דעכ"פ בשעת כתיבת הגט לא היתה עומדת לגירושין כיון דאסור ליתן לה בע"כ וחשיב כאילו נכתב שלא לשמה ומשו"ה אף בדיעבד פסול:

אולם אחרי התבוננתי. ראיתי דיש לחלק ולומר דדוקא בכותב שלא מדעת הבעל הוא דאמרינן דחשיב ככותב הגט שלא לשמה כיון דאיהו הוי המגרש ומה"ט צריך שיהי' הגט שלו וכמו שכתבו התוס' שם בהא דאמרינן התם יכילנא למפסל לכולהו גיטא מ"ט אילימא דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבי' לי' ע"ש וכיון שהגט שלו הוא צריך למכתבי' מדעתי' ואם כותב שלא מדעתו לא חשיב לשמה אבל מה שהוא כותב שלא מדעת האשה אין גריעותא בכתיבת הגט אף דאסור לגרשה בע"כ תדע דכן הוא דהא אונס שגירש דקי"ל דהוי גט ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ואם ישראל מחזיר ואינו לוקה. עיין תמורה דף ו' ובתוס' שם אלמא אף דאסור לגרש מה"ת מ"מ חשיב לשמה אף כשמגרש בע"כ. ועוד יש להביא ראי' ברורה לזה מגמרא ערוכה בקידושין דף ט' ע"ב דאמרינן התם בעי ר"ש בן לקיש שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הויות בעינן לשמה או דילמא הויות להדדי מקשינן בתר דבעי הדר פשטה ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה. אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ור' שרבי' אמרי אינה מקודשת אלמא בהדיא דאף דבעיקר הקידושין בעינן דעתה דאין אשה מקודשת אלא מרצונה ובעינן ג"כ שטר קידושין לשמה מ"מ סבירא להו לרבא ולרבינא דלא בעינן שיהי' הכתיבה מדעתה אלא סגי בציווי של הבעל לחודי' ועל כרחך כמו שכתבתי דלא בעינן אלא דעת בעל השטר דהוא הבעל וזה ברור.

אלא צ"ל דהטעם דאין הגט כלום אי משום שהעדים נפסלין דהא הסופר והעדים בכלל החרם כמו דאיתא בהתקנה שם. ואי משום דחז"ל הפקיעו הגט מהבעל דלא יהא חשיב שלו דהפקר ב"ד הפקר ומשו"ה הגט פסול כדאמרינן יכילנא למיפסל לכולהו גיטא כו' דבעינן שיהי' הגט שלו וכל שהפקיעו חז"ל לא חשיב גטו ודו"ק. והנלע"ד כתבתי ומה' אבקש עזר שיעמידני על האמת ויורני הלכה ברורה כעתירת אוהב החכמה ולומדי':

ארי' ליב ברודא

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה