מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן יא
מה שכתבתי לידידי הרב הה"ג אבד"ק שערעשאב יע"א.
בדבר השאלה באחד שהתחייב א"ע בקנין כדת ליתן לחבירו סך מסוים בתנאי שאם לא יבא עד זמן פלוני ועבר הזמן ולא בא. והוא טוען דאונס הוי ולא הי' באפשרי שיבוא אך אינו יכול לברר אנסו ע"פ עדים כדין המבואר בש"ע ח"מ סי' ק"א וירד כת"ה לעומק הלכה ולהסביר גוף הטעם דאונס מבטל התנאי הוא מצד אומדנא דאדעתי' דהכי לא היתנה. ומזה הוציא הדין דהיכא דהדבר תלוי בדעת האחד לבדו כמו מתנה דתלוי רק בדעת הנותן יש לאמוד דעתו דמסתמא היתה כוונתו שיהי' לו תורת נאמנות ויהי' מהימן ג"כ על טענתו דאונס אף בלי בירור. והא דכתב בש"ע דצריך לברר האונס י"ל דאינו רק היכא שהדבר תלוי בדעת שניהם דאז לא שייך לומר אומדנא כמבואר בתוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא נתן עכת"ד. ולבבי לא כן ידמה וקודם נבאר טעמא דאונס ומזה נבוא למצוא יסוד הדין של כ"ת. הן אמת שראיתי לאחרונים ובראשם למר ח"ז הגאון בעל ישועת יעקב זצ"ל שהסביר טעם דאונס מצד אומדנא כמו שהסביר כת"ה ופלפל בזה הרבה. אמנם כאשר עיינתי בזו הסוגיא. כ"ל שיש לפקפק בזה והיותר נכון לומר דעיקר הטעם דאונס הוא מפאת חק התורה ומקורו כאשר סמכו חז"ל בנדרים דף כ"ז מקרא דולנערה לא תעשה דבר דאנוס רחמנא פטרי' וכל המעשה הנעשה ע"י אונס לא מהני מעשיו כלל וכן י"ל זה הטעם דתנאי המתקיים ע"י אונס לא חשיב קיום מצד הדין דלולא האונס הלא לא הי' המעשה א"כ המעשה נתהוה ע"י אונס בלי רצונו וזה הוא חק התורה דלא מהני כלל ואך היכא דיש אומדנא דמוכח טובא שקיבל עליו בשעת מעשה אף אונסין אז אין טענת אונס כיון דקבל על עצמו בשעת מעשה אבל כ"ז דליכא אומדנא להיפך מסתמא יש טענת אונס מצד הדין. וראי' לזה דהנה התוס' כתובות דף ב' גבי הא דמשני הגמרא שם שאני התם דלא ניחא לי' דתפול קמי' יבם הקשו מש"ס דגיטין הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה דלא הוי גט מטעם אונס ואמאי לא נימא ג"כ האי סברא דלא ניחא לי' כו' ותירצו דאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתי' כלל שירצה שיהא גט עכ"ל ואם נימא דטעמא דאונס הוא משום אומדנא קשה כיון דמטעם דלא ניחא לי' כי' אמרינן דמסתמא קיבל עלי' כל האונסין דשכיחי וגם שכיח ולא שכיח הכל מה דאסיק אדעתי' הא הדעת והסברא נוטה דכ"ש יש לאמוד דעתו דגם אונס דלא שכיח הי' מקבל על עצמו דביותר קל נכנס אדם בספק דלא שכיח מספק היזק השכיח ומהיכי תיתי לומר דאזלינן בתר איפכא דאונס דשכיח הי' מקבל ואונס דלא שכיח לא הי' מקבל עליו וזה תימא לכאורה אלא ע"כ צ"ל דהטעם האונס הוא כמו שפרשתי דטענת אונס היא מפאת חק התורה ורק הטעם דלא ניחא להבעל דתפול קמי יבם יש אומדנא לומר דמסתמא ניחא לי' לקבל אף אונסין וזאת האומדנא מבטל טענת אונס דאמדינן דמסתמא קיבל עליו ומשו"ה שפיר כתבו התוס' לחלק דאונס דלא שכיח כלל דלא אסיק אדעתא שירצה שיהא גט ממילא הדין תורה נשארה במקומו שכל זמן דליכא אומדנא דמוכח דחשיב כאילו התנה בפירוש שמקבל על עצמו האונס ממילא האונס מבטל המעשה מפאת חק התורה ודו"ק:
עוד ראי' לזה מהא דאמרינן שם בכתובות מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ופירש"י ותוס' ז"ל דאל"כ נתני חלה וכ"ש מת דאין לך אונס גדול מזה ע"ש ואם נימא דטעמא דטענת אונס הוא משום אומדנא יש לומר דדוקא בחלה יש טענת אונס אבל לא במת משום דלא איכפת לי' מה שאירע אחר מיתתו כמו שכתבו התוס' לקמן דף מ"ז וא"כ איך נימא כאן אומדנא לאחר מיתתו לבטל הגט. ועכ"פ אין ללמוד זה מתורת כ"ש מחלה אלא על כרחך דטעם הוא מצד הדין לכן שפיר הוי כ"ש והבן:
ודע דנפקותא רב' איכא בין שני הטעמים הנ"ל דאם נימא דהא דאונס מבטל התנאי אינו מטעם אומדנא רק מפאת חק התורה א"כ כי קא משני הש"ס שאני התם דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם צריך לפרש דהדבר ברור הוא כך והוא אומדנא דמוכח דהי' מקבל על עצמו גם אונסין כמו דקיי"ל דכל דלא הוי אומדנא דמוכח חשיב דברים שבלב דלא הוי דברים אבל אם נימא דהא דאונס מבטל התנאי אינו אלא מטעם אומדנא דאמרינן דלא הי' כוונתו שיתקיים התנאי ע"י אונס א"כ גם אם נימא דהא דאמרינן דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם היינו רק בגדר ספק דאפשר דלא ניחא לי' גם כן סגי בהכי שלא יתבטל הגט דעכ"פ ליכא אומדנא להיפך:
והנה נראה דהא דאמרינן דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם הוי משום טובת האשה דלדידי' מאי נפקא מיני' וא"כ על כרחך צ"ל דזה לא הוי מלתא דפשיטא דהא ביבמות דף קי"ח ע"ב איבעי' לי' התם הגמרא המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה או דילמא זמנין דמרחמי' ליה חוב הוא לה ופשיט לה רב נחמן ממתניתן דקתני חולצת ולא מתיבמת דמספקא לן וגבי גט נמי מספקא לן אי רחמי' ליה אי סניא לי' ע"ש בפירוש רש"י ומעתה כיון דשמעינן התם דזה עצמו אי חשיב הגט לטובתה הוי בגדר ספק מאין לן לומר האי סברא דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם דכן הוא בודאי הא יש לחוש דלמא מרחמי' לי' ולא הוי טובתה של האשה. ולפי מה שבארתי למעלה הא בעינן דוקא שיהי' דבר ברור ואומדנא דמוכח לבטל טענת האונס. ויש לומר דלהכי פירוש רש"י ז"ל דלמא מת דוקא דכל עצמו שכתב לה הגט מחמת כן כתב לה שאם ימות יהי' גט למפרע שלא תזקק ליבם כוונתו בזה דהא חזינן דבודאי היה דעתו לפוטרה מיבום והוי אומדנא דמוכח טובא ומשו"ה מהני ודו"ק:
ובגוף הדבר פשוט לדעתי דאף היכי דהענין תלוי בדעתו לבד צריך לברר טענת אונס דידי'. וכן יש להוכיח מסוגיא דכתובות הנ"ל דאמרינן התם ומשום פרוצות זמנין דאנוס ואמרה דלא אנוס ופירוש התוס' שם ד"ה וסברה דאפי' כשיצא הקול דאנוס אמרה דלא אניס או אפילו כשתדע הוא עצמה דאנוס ואחרים לא ידעו ע"ש. והלא בגט תלוי בדעתו לבד ואם נימא דאם יבא הבעל יהי' מהימן לטעון דאנוס הוי איך חיישינן לפרוצות שתנשאו ויקלקלו את עצמן אחרי כשיבא הבעל אח"כ ויטעון דהוי אנוס יהי' הדין דתצא מזה ומזה והלא מהאי טעמא המנוה חז"ל לאשה לומר שמת בעלה ולא חיישינן שתקלקל את עצמה כמו ששנינו ביבמות בפ' האשה רבה אלא ע"כ צ"ל דהפרוצות סומכות שלא יכול הבעל אח"כ לברר את אנסו ולהכי אינה יריאה שמא יבא הבעל ויערער דלא יהי' נאמן בלא עדים:
ובזה ניחא לי הא דאמרינן בגיטין דף ל"ג ע"א אמתני' בראשונה הי' עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו התקין ר' גמליאל שלא יהי' עושין כן מפני תקון העולם וקאמר בגמרא מאי מפני תקון העולם ר' יוחנן אמר מפני תקנת ממזרים ר"ל אמר מפני תקנת עגונות ר"י סבר כר' נחמן דאמר בפני שנים ובי תרי לית להו קלא והיא לא שמעה ואזלא ומנסבה. ר"ל סבר כר' ששת דבפני שלשה ובי תלתא אית להו קלא ושמעה וידעה ולא מנסבה ע"ש. ויש להקשות דלריש לקיש נמי ניחוש לפרוצות דאף דיצא הקול שהבעל ביטל את הגט אמרה דלא ביטל כמו דחיישינן גבי טענת אונס אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דידעו שבודאי יש עדים על הביטול לא תקלקל את עצמה אבל באונס תחשוב דהבעל לא ימצא עדים לברר את האונס וזה ברור:
אמנם לכאורה יש להביא ראי' להיפוך מגיטין דף ל"ד ע"א דאמרינן התם האי דאמר אי לא נסיבנא לריש ירחא דאדר להוי גיטא כי מטא ריש ירחא דאדר אמר להו אנא לריש ירחא דניסן אמרי למאי ניחוש לה אי משום אונס הא אין אונס בגיטין כו' ע"ש. ונראה דהאונס הוי מה שסבר דאמר לריש ירחא דניסן שע"י כן נתאחר מלקיים תנאו שסבר שיש לו עוד זמן על זה דפשיטא דאין לפרש דחיישינן דלמא אירע אונס אחר שלא הי' אפשר לו לאנסובי ז"א חדא דהא הבעל בעצמו לא טעין כך ועוד דהא התוס' בכתובות דף ג' ד"ה וסברה כתבו וז"ל ומן הדין ל"ל למיחש דלמא אנוס הוי דרובן לא אנוס ולהכי קרי להו צנועות ע"ש. הרי בהדיא דאין לנו לחוש לאונס אלא ע"כ כמו שכתבתי דהאונס מה שהי' סבר דאמר ריש ירחא דניסן. ולכאורה האיך מהימן על זה שסבר כן דליחשב אונס. אך גם זה יש ליישב לפמ"ש הקצה"ח בחו"מ סי' רכ"ז דביש לו מגו מהימן אטענת אונס והכא הי' לו אז מגו לבטל הגט דהא אותו היום דריש ירחא דאדר אכתי הי' בתוך הזמן כדאמרי' התם אי משום גלוי דעתא בגיטין ע"ש:
איברא מה דקשה לי בזה לפי מה דאיתא בש"ע יו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ב בהגהה מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה כו' יש לו לעשותו מיד ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו יש אומרים דמקרי אונס וי"א דלא מיקרי אונס ע"ש. וקשה לי לשיטת הי"א דלא מקרי אונס מאי טענת אונס איכא הכא אפי' אם נימא דיש טענת אונס בגיטין הא מ"מ הי' לו פנאי לעשותו עד ריש ירחא דאדר ונהי דהוא סבר דיש לו עוד פנאי לקיים הא כמו זה לא מקרי אונס וצע"ג:
עוד יש לי לעיין בגמרא הנ"ל לפי מ"ש השמ"ק בריש כתובות וז"ל ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדעת עצמו כגון אם לא באתי וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מלתא כחד חשיבא אבל בתולה בדעת אחרים כגון אם יבא פלוני אם לא יבא לא אלא כל היכי דנתקיים התנאי אע"פ דנתקיים מתוך האונס המעשה קיים ע"ש. וא"כ הכא דהתנאי הי' אי לא נסיבנא שהדבר תלוי ג"כ ברצון אחרים דדילמא לא ימצא מי שתרצה להנשא לו וא"כ מאי קאמר הש"ס אי משום אונס לכאורה יש לומר דגם בכה"ג אין טענת אונס. וצ"ל דהכא מיירי דעצם התנאי תלה בעצמו וכוונתו הי' שישתדל להנשא לכל מי שתחפוץ בו להכי שפיר קאמר הש"ס אי משום אונס:
והנה ראיתי להקצה"ח סי' כ"א שהקשה בהא דאמרינן בגיטין דף י"ח בהא דכולכם חתמו דר' יוחנן סבר דשנים משום עדים וכולם משום תנאי ואם מת אחר מהם הגט בטל משום דלא נתקיים התנאי וע"ז הקשה הגאון ז"ל אמאי לא נימא דזה חשיב אונס וכתב הוא ז"ל אלא מוכח מזה דלא אמרינן אונסא כמאן דעביד ע"ש ובמחכת"ה אשתמיטתי' דברי השמ"ק הנ"ל דכל שתלה התנאי בדעת אחרים אין לומר טענות אונס וכל שנתקיים התנאי או שנתבטל בין ברצון בין ע"י אונס חשיב קיום או ביטול:
אמנם בגוף הדבר דקיי"ל דכל טענות אונס צריך לברר ולא מהימן על זה בלי בירור אף לפטור עצמו בטענתו וגם היכי שהוא טוען ברי וחבירו טוען שמא. ראיתי שכבר עמד ע"ז בס' מחנה אפרים בה' אונאה במ"ש הטור דאם שהה האונאה יותר מכשיעור שיראה לתגר או לקרובו וטוען שאנוס הוי דצריך לברר. והקשה הוא ז"ל דאמאי לא נימא דברי ושמא בריא עדיף ונשאר בצ"ע ובהגהות בנו הגאון החסיד מוה' יהודה ז"ל תירץ דכיון דאונס לא שכיח לא הוי טענה מעלייתא ע"ש ולא זכיתי להבין הא דמבואר בתוס' ב"ק פ' הכונס דף נ"ז ד"ה כגון דאם השומר טוען שהי' אנוס ולא הי' יכול לשומרו כראוי דיכול לפטור עצמו בשבועה על טענתו ע"ש דמאי שנא דהכא נאמן בשבועה אטענת אונס ובכל מקום פסקינן להלכה דצריך לברר דוקא ואינו מהימן בשבועה. ואפשר לומר דהכא נמי מהימן לטעון דאנוס הוה כגון שהי' חולה או מטורף הדעת וכל כה"ג מחמת שיש לו מגו לטעון שהי' שומר כראוי רק אירע אונס בגניבה דהיינו טענת נאנסה דמהימן בשבועה וכבר הבאתי למעלה מ"ש הקצה"ח דבמקום מגו מהימן וראיתי בס' שערי משפט בסי' רכ"ז שעמד גם אהא דמצינו בכמה מקומות דאם טוען דאנוס הוי צריך לברר אנסו ומ"ש משומרים דהוא מהימן בשבועה. ויצא לידון בדבר החדש דבאמת מהימן בכ"מ ג"כ בשבועה רק כל הני מקומות בשו"ע שכ' דצריך לברר האונס מיירי במקום שיש ראי' דבכה"ג גם בשומרים צריך לברר דוקא בעדים כמו דקיי"ל כאיסי ב"י במציעא דף פ"ג דקאמר אין רואה שבועת ה' כו' אבל במקום שיש רואה יביא ראי' ויפטור ע"ש אבל משאר פוסקים לא כראה כן וצ"ע והנראה לפע"ד כתבתי ידידו הנוטה אליו כנהר שלום אוהב התורה וחכמי':
ארי' ליב ברודא