אור ברסלב
מצפה אריה סימן ו

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן ו

סימן ה

כבוד ידיד נפשי ויקירי הרב המאה"ג חריף ובקי משנתו זך ונקי כ"ש מוהר"א סענדר אב"ד דק' אורלא יע"א:

מה מאוד התענגתי לשמוע כי הטיב ה' את מעמדו וחפץ ה' בידו הצליח אשר מצא מקום מנוחה לשבת על כסא הרבנות ועוד נוסף שמחה בלבבי בראותי מעשה אצבעותיו בדברי תורה לכן עיינתי בענין הלז למען התעלס את כ"ת באהבים:

בדבר אשר חקר כ"ת אם מותר להדליק נר חנוכה בשמן טמא ואם אסור איך הדין אם נתערב שומן חזיר עם שמן טהור אי שייך בזה ביטול או לא:

תשובה

הנה מקור הדברים חידש לן הר"ן ז"ל הובא בהגהה א"ח סי' תקפ"ו שאין ליקח בר"ה שופר מבהמה טמאה והנה בס' עולת שבת כתב נראה דהוא מטעם דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה כדאמרי' בשבת והלא לא קיי"ל כההיא דלא הוכשרו ועוד אם איתא דלכל דבר מצוה פסול דבר טמא מאי איצטרך לן קרא בתפילין למעט דבר טמא דהלא בלא קרא הוי ידעי' מהא דלא הוכשרו ע"כ. והמג"א ז"ל הביא דבריו בקיצור נמרץ כדרכו. וכתב בזה"ל כתב הע"ש דלא קיי"ל כההיא דלא הוכשרו ולא עיין בשבת וטעמא דאיתקש כל התורה כולה לתפילין כדאמרי' בקידושין ע"ש עכ"ל והנה נראה כוונתו ליישב קושיות הע"ש הנ"ל דלמה לן קרא בתפילין וע"ז תירץ דעיקר הטעם דלא הוכשרו משום דילפינן מתפילין וא"כ שפיר איצטרך לן קרא בתפילין גופה:

ולכאורה דברי המג"א ז"ל מרפסין אגר' דהמעיין בשבת דף כ"ח יראה דהא דלא הוכשרו לאו מטעם היקש הוא. דהלא מעיקרא רצה הש"ס לומר דברייתא דלא הוכשרו קאי אתפילין ופריך הש"ס תפילין בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך. ומשני לעורן. והדר פריך עורן נמי הלכה למשה מסיני ומשני ארצועות ע"ש אלמא דלאו מטעם היקש הוא אלא סברא או קבלה מרבותיו ודוקא גבי רצועות דתפילין. ותו אכתי יש להקשות למה לן הלכה למשה דעור של הבתים צריך להיות מבהמה טהורה הלא לא גרע מכל המצות דאתקש לתפילין דדבר מן הטמא פסול למלאכת שמים:

ונ"ל לבאר מקודם דברי הש"ס בביאור קצת דהנה התם בש"ס לעיל בסמוך איתא בעי ר' אלעזר עור בהמה טמאה מטמא טומאת אוהלים או לא. ומפרש התם בש"ס דתחש שהי' בימי משה קא מבעי' ליה טהור הי' או טמא הי' וע"ז קאמר ר' יוסף מאי תבעי לי' פשיטא דטהור הי' דתנא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד והדר קאמר התם רבא מבערניש דעור בהמה טמאה מטמא טומאת אוהלים מק"ו ע"ש ועי' בחי' הרשב"א ז"ל שכתב מתשובת רבינו האי ז"ל דלרבא מברניש דדרש ק"ו ולמדנו ממנו דעור בהמה טמאה מטמא טומאת אוהלים הכי גמרינן אהל דמשכן מאוהל המת מה להלן עור בהמה טמאה אף כאן עור בהמה טמאה ותחש טמא הוי לכן פריך הש"ס אלא הא דתני ר"י דלא הוכשרו למאי הלכתא ולפי דבריו קושיא זו הוא רק לרבא מברניש דלדידי' ע"כ אין זה כלל אכל המצוות דאסור לעשותן מבהמה טמאה דהלא לדידיה תחש הי' טמא ומשכן הי' מלאכת שמים [ומיושב בזה קושית התוס' ז"ל שם דאמאי לא נימא דברייתא לענין תחש מיירי] ומשני ארצועות. א"כ לפ"ז סוגיא הלזו קאי רק אליבא דרבא מברניש דס"ל דכל מלאכת שמים מותר אף משל טמאה דהלא תחש טמא הוא לכן שפיר קאמר הש"ס בתר הכי מאי הוי עלה דתחש והיינו פרושי הלכתא כמאן או כרבא מברניש או כרב יוסף וכיון דמסיק דתחש טהור הי' כר"י ממילא ברייתא דלא הוכשרו לא קאי אתפילין בלבד אלא על כל מלאכת שמים ושפיר יש לומר הטעם שכתב המג"א דילפינן מתפילין:

אמנם לפי דעת התוס' בחולין דף כ"ט דסוגיא דשבת אזלא אליבא דר' דוסא דכל שיש לה קרנים יש לה טלפים אבל לרבנן דקרניים לחוד לא הוי סימן טהרה אינו ראי' כלל דתחש טהור הוי וכן הרמב"ם ז"ל פסק בהדי' כרבא מברניש אשר לפמ"ש מוכח לדידי' דתחש טמא הוי א"כ ע"כ דלא הוכשרו קאי רק אתפילין לחוד לזה י"ל דשפיר צדקו דברי הגאון בעל ע"ש דלא קיי"ל כההיא דלא הוכשרו ופרושו לענין שאר מצות כרבא מברניש דרק לגבי רצועות של תפילין איתמר:

והנה לכאורה הי' נראה לומר דכל מלאכת שמים הוכשרו לעשותן ע"י דבר טמא דהנה בשבת דף ק"ח תנינן מנין שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה ת"ל למען תהי' תורת ה' כו' שאל בייתוסי אחד את ר' יהושיע אי הכי אפי' נבילות וטריפות נמי לא א"ל משל למה הדבר דומה לשני בני אדם כו' ע"ש והנה הרואה יראה שתשובתו של ר"י הוי רק לטוח עיני ההגמון אבל מ"מ לכאורה אמאי לא נימא באמת דמותר בפיך דוקא ולמעט נמי עור נבילות וטריפות אלא עכצ"ל דאטו עור בר אכילה הוא דיהא שייך לומר בזה איסור והיתר ובפרט כשמיבשין אותו הא הוי כעץ בעלמא כמבואר בפוסקים א"כ ע"כ הא דגלי קרא דבעינן מן המותר בפיך היינו רק שיהי' מן המין שמותר בפיך ולמעט טמא הוא דאתי דאין מינם מותר בפיך. והנה כ"ז אם נימא דקרא דלמען תהי' לא קאי רק אתפילין אבל אם נימא דאיתקש כל התורה כולה לתפילין ושומן חזיר אסור למלאכת שמים קשה אמאי לא נימא דמותר בפיך דוקא ולמעט נמי דכל הבא מנבילה וטריפה אינו מוכשר למלאכת שמים:

אמנם י"ל דנבילות וטריפות מותר למלאכת שמים מהא דאמרינן בפסחים דף כ"ב וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ר"י הגלילי אומר שיכול למלאכת שמים יהא מותר אבל למלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה ור"ע סבר שיכול למלאכת הדיוט יהי' טהור למלאכת שמים יהי' טמא ת"ל לכל מלאכה לכן כיון דמצינו דאף חלב של נבו"ט מותר למלאכת שמים כ"ש דעור שלהן מותר לתפילין ואם כה נימא מוכח להיפוך דכל מלאכת שמים דינם כתפילין דאם נימא דדוקא תפילין אבל שאר מלאכת שמים הוכשרו נמי דבר טמא אין להוכיח כלל מזה לענין תפילין דהא הכא לענין שאר מלאכת שמים מיירי:

אלא לאחר העיון יש ג"כ מזה ראי' להיפוך. דהנה בזבחים דף ע' אמרינן ת"ר יעשה לכל מלאכה בטהורה הכתוב מדבר ולא בטמאה והלא דין הוא טיהר מכלל שחיטה וטיהר מכלל חלב מה כשטיהר מכלל שחיטה בטהורה ולא בטמאה אף כשטיהר מכלל חלב בטהורה ולאו בטמאה או כלך לדרך זו טיהר מכלל נבילה כו' ת"ל טרפה מי שיש במינו טריפה יצאתה טמאה שאין במינה טרפה ע"ש מעתה אי אמרת דדבר טמא לא הוכשרו לכל מלאכת שמים למה לי קרא למעט טמאה בלא קרא הוי ידעינן דכל חלב לא מצי איירי בטמאה דהלא מקרא דיעשה לכל מלאכה דרשינן לרבות מלאכת שמים ודבר טמא הא אינו מוכשר למלאכת שמים אלא מוכח מכאן דלכל מלאכת שמים מוכשר נמי דבר טמא והא דתני ר"י לא הוכשרו אינו אלא בתפילין וזו הוא ראי' ברורה לדעתי.

אמנם יש לפלפל ולדחות דהתם בפסחים אמרינן דמשו"ה סבר ר"ע דקרא אתי לרבות מלאכת גבוה דלהיתר ואיסור ל"צ קרא דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה כי אתי קרא למלאכת גבוה אתיא ע"ש ואפשר לומר דזה אינו רק לפי האמת דכתיב טרפה להורות דקרא דכל חלב אינו מיירי בטמאה אבל אי לא הוי כתיב טריפה הוי אמרי' דאיצטריך לכל מלאכה לאיסור ולהיתר. דהנה הרב המגיד ז"ל פי'. הא דאמרי' בזבחים או אינו טיהר מכלל נבילה היינו שטיהר הכתוב טמאה מכלל איסור לאו דנבילה דבטמאה ליכא איסור לאו דנבילה עיין בדבריו בפ' ד' מה' מאכלות אסורות ולפ"ז אי לא כתיב טריפה דדוקא מי שיש במינה טריפה הוי אמרינן דכל חלב מיירי אף בטמאה וכיון דכתיב ואכול לא תאכלוהו ע"כ הי' נוהג איסור חלב גם בטמאה והא דקיי"ל דחלב אינו נוהג רק בטהורה ולא בטמאה כדתנן בהדיא בחולין דף קי"ז אינו רק להמסקנא דקרא דכל חלב לא מיירי בטמאה וזה ברור:

ולפ"ז לר' אבוה דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע הוי אמרינן דחלב של בהמה טמאה אסור ג"כ בהנאה דהרי חלב טמאה לא הוי מצינו להתיר מטעם דכשהותרה נבילה היא וחלבה הותרה דהא בטמאה לא הותרה כלל נבילה דקרא לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך כו' לא מיירי כלל בטמאה לדעת הרב המגיד ז"ל דטיהר הכתוב טמאה מלאו דנבילה וליכא כלל בטמאה איסור בנבילה ולפ"ז הוי מצינו למימר דקרא יעשה לכל מלאכה לגופי' אתי להיתר הנאה בחלב בהמה טמאה להכי איצטריך טריפה ללמד דקרא דכל חלב אינו מיירי בטמאה ולכל מלאכה ע"כ להיתר מלאכת גבוה הוא דאתי כמו שסבר ר"ע ודו"ק:

אולם ז"א רק לחדודי אבל מ"מ לדעתי נראה שהראי' הנ"ל הוא ראי' אלימתא דכל דבר טמא מוכשר למלאכת שמים לבר בתפילין. ועוד יש מקום להאריך אך לא עת האסף פה. ומ"ש כ"ת להביא ראי' דשמן טמא מוכשר לנ"ח מריש פ' ב"מ דתנן ולא בשמן קיק ואיתא בירושלמי דקיק הוא דבר טמא ואמרינן בגמרא דכל השמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בחנוכה היא ראי' נכונה. וראיתי שהביא ראי' זו הגאון ר' יוסף שאול נאטאנזאהן בספרו שואל ומשיב בשם ס' גאון צבי ע"ש:

עתה נחקור נא לדעת המג"א דדבר טמא לא הוכשר לכל מלאכת שמים א"כ גם אין להדליק נ"ח משומן טמא האיך הדין אם נתערב שמן טמא בשמן כשר אם שייך ביטול או לא. הנה ראיתי בס' ישועות יעקב ממר ח"ז הגאון רשב"י ז"ל שכ' דכיון דכתיב בפיך בעינן בפיך ודאי ולא בפיך ספק כמו דאמרי' בב"מ גבי קפץ אחד מן המנויים עשירי ודאי ולא עשירי ספק וכ' דבזה מיושב הא דאיתא בש"ע דאין לוקחין עורות מן הנכרים לכתוב סתו"מ אף דטהורות הוי רובא והיינו ג"כ משום דבעינן ודאי ולא ספק וכמ"ש השמ"ק שם דכיון דבעינן ודאי לא מהני רובא דגם רוב אינו אלא ספק עכ"ד ולדעתו פשיטא דאם נימא דשומן טמא אינו מוכשר לנ"ח גם אם נתערב בטהור אינו בטל כמו דאמרי' גבי קפץ אחד מן המנוים:

ולכאורה יש לפקפק ע"ז דהא גבי קדשים דרשינן נמי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומ"מ אמרי' בפסחים דף מ"ח ע"א מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים ולא אמרינן בפיך ודאי ולא מהני ביטול כלל ודוחק לומר דשאני הכא דגלי קרא מן המאתים. אך באמת לא דמי כלל דהתם דבעינן מותר לאכילה וכל שבטל לענין היתר אכילה חשוב מותר לפיך ודאי וביחוד לדעת הפוסקים בי"ד סי' ק"ט דמותר גם לאדם אחד לאכול שלשתן יחד משום דאמרינן נהפך איסור להיות היתר ואפי' מאן דפליג אינו רק יבש ביבש אבל לח בלח כ"ע מודים ע"ש וכיון דנעשה היתר גמור לאכילה חשיב שפיר ממשקה ישראל אבל הכא דלא בעינן כלל היתר אכילה רק בעינן שיהי' מין טהור אפשר לנו לומר דבעינן ודאי ולא ספק וגם לא אזלינן בתר רובא כמו גבי מעשר דאמרינן עשירי ודאי ודו"ק.

אך מ"מ מ"ש מר ח"ז הגאון ז"ל דמשו"ה אמרינן בש"ע אין לוקחין עורות מן הנכרים לכתוב סת"מ כו' הוא משום דבעינן בפיך ודאי במחכ"ת לישנא אטעתי' דזה הלשון ליתא כלל בשו"ע אלא כך הוא בש"ע סי' ל"ב אין לקנות גידים מן הנכרים ע"ש. ולפי מה דמבואר בגמרא דשבת שהבאתי לעיל הא דבעינן בגידין שיהי' נמי מבהמות טהורות לאו מקרא דלמען תהי' נפקא לן אלא מהלכה למשה מסיני הוא כדאמרי' שם בהדיא גידין נמי הלכה למשה מסיני הוא א"כ פשיטא דבהלכה לא שייך למידרש ודאי ולא ספק אם לא דנימא כמ"ש למעלה בשם הרשב"א ז"ל דהתם אמרינן הכי רק אליבא דרבא מברניש דס"ל דתחש טמא הוי אבל לר' יוסף ילפינן מקרא דלמען תהי' דלכל מלאכת שמים לא הוכשרו רק בהמה טהורה לבד ופשיטא דה"ה רצועות וגידין ודו"ק:

ולאשר ראיתי כי כ"ת מחזיר להתיר אף אם יש בתערובות רוב מן הטמא נגד הטהור אם יש אך כדי שיעור הדלקה וקאתי עלה מהא דאמרינן בבכורות דף כ"ב אהא דאמרינן התם נבילות ושחוטות בטילות זו בזו וכן אהא דאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה דטהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי וכמו שפירש"י ז"ל דמ"מ הטומאה נשא והיסט כן יש לנו לומר לגבי נר חנוכה כיון דיש בזה שיעור הדלקה משמן טהור חשיב כמאן דאיתא ושפיר יוצא:

הנה יען כי העיון הוא עמוק מאוד קשה עלי לעיין היטב כעת אך לכ"ז הנני להעיר מה שנראה לפע"ד בראשית ההשקפה:

הנה התוס' שם כתבו דמגע כולם בב"א דמי ממש למשא והא דאמרי' התם טהור מלטמא במגע היינו רק כשנגע בזה אחר זה. אבל כשנגע כולם בב"א טמא כמו משא ע"ש שדחקו בזה והרמב"ם ז"ל כתב בהדיא דאף אם נגע הכל אינו נטמא ומשמע אפי' בב"א. ואת אשר אנכי אחזה בזה לחלק לשיטת הרמב"ם ז"ל בין מגע למשא דבטומאה מגע הטומאה שורה על עצם החתיכה או החפץ לטמא כל הנוגע בזה ומזה הטעם אם נגע ע"י דבר אחר אינו נטמא אבל טומאת משא הוא ענין אחר שבהסטו שמניע את הטומאה זזה הטומאה ממקומה ומתפשטת חוצה לה לטמא את כל הנושאים עם בגדיהם ואפי' אם הנושאים רחוקים ממנה רק נושאים ע"י דבר אחר וזה הוא החילוק בין מגע למשא לענין ביטול דטומאת מגע כיון שהיא שורה על העצם והטומאה היא במקומה שפיר מתבטל בכמות הטהרות המרובים כמו איסורים דמתבטל ברוב היתר משא"כ טומאת משא שאינה במקומה כלל רק הטומאה מתפשטת על הנושא לכן אמרינן כיון דטומאה כמאן דאיתא דין הוא שנטמא טומאת משא דמה בזה שהעצם מעורב ברוב מ"מ אחרי שהטומאה מתפשטת חוצה לה אין כח להטהרות להשתוות עמה במידה זו ובמקום התפשטותה אין שוב כח לבטל אותה. והבן זה:

עוד נ"ל בזה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אבות הטומאה שכ' נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטילה הנבילה ואין הכל מטמא במגע ואם נשא הכל נטמא שא"א לנבילה שתעשה שחוטה והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל א"א דכולא מלתא במנחות [דף כ"ג] אליבא דר' יהודה הוא דאמר מין במינו לא בטיל ואיכא מאן דאמר דבתר מבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל להיות כבטל הוי מין בשאינו מינו כו' אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטלה ברוב:

ונראה דהנה לכאורה יש להקשות למש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב לברר טעם פלוגתתן דר"י ורבנן במב"מ אי בטיל דר"י סבר דעיקר הביטול הוא לענין הדבר בעצמות' לכן דוקא במבש"מ שגם העצם מתבטל חשיב ביטול אבל מב"מ שהעצם לא בטל דהא נשאר כבראשונה אינו בטל גם האיסור שעליו. אבל רבנן סברי דלא בעינן כלל שיתבטל העצם רק די לנו שיתבטל שם האיסור וכיון שהם חלוקים באיסור והיתר חשוב מבשא"מ ושפיר בטל. ומזה הטעם הסביר הא דקיי"ל דבר שיש לו מתירין לא בטיל ע"ש:

ומעתה קשה מאי פריך הגמרא אי לרבנן הא אמרי' מב"מ בטיל הא לפי מה דמסקינן בבכורות דבטל מלטמא טומאת מגע אבל מטמא במשא א"כ הא לא דמי כלל לשאר מב"מ דהתם עכ"פ שם האיסור נתבטל לגמרי ונעשה היתר אבל הכא כיון דגם שם הטומאה לא נתבטל לגמרי דהא אכתי נשאר עלה טומאת משא ולהכי הי' לנו לומר דלא בטל כלל אף לטומאת מגע ומש"ה שפיר קאמר רב חסדא גם לרבנן הטעם דנבילה בטלה בשחוטה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דמחמת זה הטעם שפיר בטל כמו לר"י מב"מ וצ"ל דסוגיא דמנחות אזיל בשיטת דהס"ד שם בבכורות דהא דקאמר רב חסדא דנבילה בטלה בשחוטה היינו בין לטומאת מגע ובין לטומאת משא ומשו"ה שפיר פריך:

ומעתה שפיר ניחא דברי הרמב"ם ז"ל ודוק בלשונו שכ' מקודם דאין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שא"א לנבילה שתעשה שחוטה. וזה הוא כוונתו דכיון דמטמא במשא עכצ"ל דהא דאינו מטמא במגע משום שא"א לנבילה שתעשה שחוטה ודו"ק.

היוצא לנו לפי דברינו שאין לדמות כלל הא דאמרי' דלטומאת משא לא מהני ביטול. לשאר ענינים. ובענין שלפנינו פשיטא לפע"ד דאם ליכא ששים מן הטהור נגד הטמא אינו כשר להדלקה כמו שמן טמא לדעת המחמירים. וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפסחים דף מ"ח מן המאתים ממותר שני מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל הרי חזינן בהדיא דכל דלא בטל לענין היתר אכילה אינו בטל ג"כ שיוכשרו לגבי מזבח דאם נימא כמו שעלה על דעת כ"ת לדמות לענין טומאת משא ולומר דכיון דמ"מ איתא לשיעורא מהטהור שפיר יצא בזה איך הוכיח הש"ס דערלה וכה"כ בטלים במאתים גם לענין איסור דלמא רק לגבי מזבח משום האי סברא דאמרינן דכמאן דאיתא דמי אלא ש"מ דאין חילוק כלל בין לענין היתר אכילה לגבי מזבח.

ולכאורה יש לדחות ולחלק דהתם כיון דבעינן ממשקה ישראל מן המותר בפיך דוקא א"כ כיון דליכא מאתים ונאסר באכילה אסור ג"כ לגבי מזבח. דגם ההיתר פסול למזבח משום דאינו מן המותר בפיך ומאי מהני אף אם נימא דכמאן דאיתא דמי כיון שההיתר בעצמו פסול למזבח מפני שאין בו היתר אכילה אבל תערובות טמא למצוה כיון דלא בעינן כלל שיהא מותר לאכילה רק העיקר הוא שיהי' טהור בזה י"ל דאם נימא דכמאן דאיתא דמי כשר להדלקה. ואף כי זה הוא סברא ברורה לכאורה מ"מ כד דייקת בה ליתא וראי' ברורה מהתוס' דחולין דף קט"ז ד"ה והיתה להן שעת הכושר שהקשו אהא דאמרינן דכה"כ הי' להם שעת הכושר והא במנחות אמרינן דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא היכי דלא היתה להן שעת הכושר כמו ערלה וכ"ה. ותירצו וז"ל דהתם מיירי ביין שעושים ממנו נסכים למזבח דבעי שיהי' ממשקה ישראל ואותן לא הי' לו שעת הכושר דמה שגדל אחר זריעת הכלאים הוא אסור ואותן לא היתה לו שעת הכושר ומה שגדל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובות שנתערב עם מה שגדל אח"כ והגרעונים שנזרע הוא דהיתה לו שעת הכושר עכ"ל. וז"ל התוס' במנחות ד' ו' ד"ה דומיא וא"ת אותם ענבים עצמו היתה להן שעת הכושר קודם שהוסיפו מאתים וי"ל דמה שניתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אח"כ לא הי' לו מעולם שעת הכושר והא דמיתסר אף מה שגדל קודם לכן לפי שא"א להבדיל זה מזה להפריש תערובתם ע"כ. הרי מוכח בהדיא מדברי התוס' דגם אם ליכא מאתים אינו פסול בעצמותו למזבח רק עצם הכלאים אבל מה שנתגדל מקודם שניתוסף מאתים ונתערבו אח"כ באיסור הוא בעצמו כשר למזבח גם אחר תערובתו ולא אמרינן כיון דעכ"פ נאסר באכילה מחמת התערובות שוב לא חשיב ממשקה ישראל והוא נפסלים למזבח כמו עצם האיסור כנ"ל אלא לא אמרינן הכי ודו"ק.

שוב התבוננתי וראיתי כי כבר עמד על מדוכה זו בעל מג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' וז"ל ואתרוג שנאסר מבליעת איסור פסול (ש"ג) ואינו מוכרח די"ל דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול ולכן אפשר לומר דיכול להכשירו בשאר ימים דהא התוס' ורש"י וכל בו מכשירין אפי' בשל ערלה בשאר ימים ויש לסמוך עליהם בכה"ג עכ"ל הרי אנו רואין דדעת הש"ג דכל שנאסר מחמת בליעת איסור מקרי אין בו היתר אכילה והמג"א הוא כמסתפק בדבר. ולפי מה שהבאתי דברי התוס' בחולין ובמנחות מוכח בהדיא דכל שהוא אינו אסור מחמת עצמו רק מחמת תערובתו מקרי יש בו היתר אכילה וחשיב ממשקה ישראל וה"ה פשיטא לגבי אתרוג והדברים נכונים בעזה"ש ידידו הדור"ש אוהב התורה וחכמי':

ארי' ליב ברודא

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה