מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן ה
כבוד ידידי הרב הגדול חו"ב מלא וגדיש מוה' זאב וואלף כ"י מו"ץ דק' אולינוב.
את מכתבו עם חדושי תורה נכון הגיע לידי וראיתי אשר כת"ה טייל ארוכות וקצרות אף כי טרידנא בעקירת דירתינו עכ"ז ראיתי להשיבו ולסלסל עם כ"ת כפי האפשרי. ונתחיל בדברי הרב המגיד פ' יו"ד מהל' נזקי ממון שכתב הרמב"ם שם דשור טריפה או שור של אדם טרפה שהרג אינו נסקל דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכתב הוא ז"ל ובהשגות א"א דאם בפני ב"ד הרג נהרג משום ובערת הרע למד זה מהא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ח דאדם טרפה שהרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע ודי שנמעט השור ממה שהבעלים פטורים כו' ויש לחלק דהרי קרא ובערת הרע לא כתיב אלא באדם עכ"ל. ותמה כ"ת דבהדיא איתא בחולין דף ק"מ אהא דמוקי רבינא ל"צ אלא בעוף שהרג את הנפש פריך הש"ס ה"ד אי דגמר דינא בר קטלא הוא ואי קודם גמר דין ולמאי אי לשלוח הא בעי לאתויי לבי דינא לקיומי ובערת הרע כו' אלמא בהדיא דקרא ובערת הרע קאי נמי אעוף וכבר קדמוהו בזה בס' מעיין החכמה מהגאון מהמבורג ז"ל וכ' ליישב דכוונת הה"מ דקרא ובערת הרע לא קאי אב"ד אלא על כל אדם כשאין הב"ד יכולין להמיתו גם שמחויב כל אדם להביאו לפני ב"ד עיי"ש וזה על פי דרך בעל מגילת אסתר שכתב אמה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' דד' מיתות ב"ד חשיבי חדא מצוה מקרא דובערת הרע לא כדעת הרמב"ם ז"ל דחשב כל אחד מצוה בפני עצמו מש"ס דחולין הנ"ל דפריך הא בעי לאתויי לבי דינא לקיומי ובערת הרע וכתב המג"א די"ל דבערת הרע היא מצוה לכל אדם להביאו לפני ב"ד ע"ש והנה לדידי קשיא דאף אם נימא כמ"ש הה"מ דבערת הרע לא קאי אשור מ"מ שור טרפה שהרג בפני ב"ד למה יהי' פטור דהא דאדם טרפה שהרג פטור הוא משום דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה כדאמרי' התם ומשו"ה אם הרג בפני ב"ד חייב ובשור טרפה שהרג חשוב שפיר עדות שאתה יכול להזימה דהא אם יזימו העדים יהי' צריכים לשלם להבעלים ממון כמ"ש התוס' שם ד"ה שור ורב אשי הוא דקאמר התם דשור טריפה שהרג פטור משום דאלו הוי בעלים הוי פטורי ע"ש ולפ"ז בשור טרפה שהרג בפני ב"ד למה לא יקבלו עדות וידונו בפני כ"ג כשור הנסקל דהא לא שייך בזה לומר דאילו הוי בעלים הוי פטורי דהא בעלים הוי חייבים מיתה אם הרגו בפני ב"ד משום דובערת הרע ומה לי אם נהרגים עפ"י קבלה עדות או עפ"י ראיית ב"ד. וביחוד לפי מה שכתב הריטב"א ז"ל במכות דף י"ב דאמר ר"ע מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין הורגין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט א"כ אמאי אמרינן בסנהדרין שם טרפה שהרג בפני ב"ד חייב ותירץ הוא ז"ל דשאני התם שא"א לדונו בפני עדה אחרת הלכך דיינינן לי' אינהו משום ובערת הרע. מוכח מדבריו דהיכי דאפשר לדון עפ"י קבלת עדים טפי עדיף מלדונו עפ"י ראיית ב"ד אפי' אם הרג בפני ב"ד ומעתה בין לדעת הרמב"ם ז"ל לפי מ"ש הה"מ ובין לדעת הראב"ד ז"ל צריך להיות הדין דשור טרפה שהרג בפני ב"ד שיקבלו עדות וידונו אותו כשאר שור דעלמא דהא אפשר לדון אותו ע"פ קבלת עדות ולא שייך לומר כמיתת בעלים כו' דהא בכה"ג היינו דנין גם את הבעלים במיתה ודו"ק. [ודע דלפי דברי הריטב"א יש לנו ליישב מ"ש רש"י ז"ל בר"ה דף כ"ה גבי הא דפריך ולא תהא שמיעה גדולה מראי' וכ' התוס' ז"ל וז"ל פי' בקונטריס דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות ובחנם דחק דאפי' בדיני נפשות אמרי' הכי כו' ע"ש ולפי דברי הריטב"א ז"ל א"ש דהי' קשה לרש"י ז"ל מאי פריך לא תהא שמיעה גדולה מראי' הא הכא דאפשר ע"פ קבלת עדות טפי עדיף מע"פ ראיית ב"ד ושמיעה עדיפא מראי' ועל זה כתב דזהו אינו אלא בדיני נפשות דכתיב עדות אבל גבי עדות החדש לא כתיב עדות אף לכתחלה מותר ע"פ ראיית ב"ד וזה ברור]:
אולם לאידך גיסא אם נימא דשור טריפה בפני ב"ד אין לדון אותו ע"פ קבלת עדות כיון דהבעלים בכה"ג לא הי' אפשר לדונם ע"פ קבלת עדות רק ע"פ ראיית ב"ד ובעינן כמשפט הבעלים ממש יש ליישב בפשיטות דעת הרמב"ם ולחלק בין אדם לבהמה דדוקא גבי אדם טריפה דהא דאין דנין אותו ע"פ עדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה וחשיב כאלו ליכא עדים כלל שפיר מחייבינן לי' ע"פ ראיית ב"ד אבל בשור טרפה דמצד העדות חשיב עדות מעליא רק התורה פוטרתו חשיב פטור מצד אחר ואין לחייבו בפני ב"ד משום שלא תהא שמיעה גדולה מראי' דהא הוא פטור בעצם וראיתי שגם כ"ת הרגיש בזה לחלק:
והנה עלת על לבי לומר דגבי שור לא משכחת כלל לדונו ע"פ ראיית ב"ד דהא מבואר בתוס' ב"ק דף צ' וב"ב דף קי"ד דראיית ב"ד חשיב כמו קבלת עדות ומש"ה בעינן דוקא שראוהו ביום ולא בלילה א"כ פשיטא דכיון דקיי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דבעינן יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כמו כן בראיית ב"ד צריך שיהי' גם הנידון בשעת מעשה ולפ"ז בשור שהמית בפני ב"ד צריכין ג"כ שיהי' הבעלים בשעת מעשה וזה ברור:
והנה כבר נודע מ"ש הראב"ד ז"ל בסנהדרין דף ט' בהא דאמרינן התם פלוני רבע שורי כו' מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו אי לא וכ' בחי' הר"ן ז"ל וז"ל אלא העיקר כמו שפי' הראב"ד ז"ל ע"ש ותוכן דבריו דכשהוא מעיד על עצמו לא שייך בו תורת עדות כלל דהא הוי בע"ד ולא שייך לומר כיון דאינו נאמן על עצמו לא מהני עדותו גם על האחר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וגבי פלוני רבע שורי דמסקינן דאין אדם קרוב אצל ממונו הכי פירוש דהשור לא חשיב כגופו ולא הוי בעל דבר אלא כקרוב ודמי כאילו הוא מעיד על קרובו שרבע את פלוני דלא אמרינן פלגינן דיבורי' אלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עכת"ד עכ"פ מבואר היטב דהבעלים לגבי השור לא חשיב כמו בעל דבר אלא כמו קרוב ולפ"ז נראה לדעתי דאם יצטרפו הבעלים עם העדים אחרים להעיד על השור ג"כ בטל העדות דהוי כמו שנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול ואף דקיי"ל בכל דוכתא דהבעלים לא חשיבי כמו קרוב או פסול כמו דאמרי' בהדיא במכות דף ו' במקיימי דבר דבר הכתוב מ"מ גבי שור כיון דלדעת הראב"ד ז"ל לא חשיבי הבעלים אלא כקרובים צריך להיות גם בזה דינם כמו קרוב או פסול ומעתה גבי שור שהמית בפני ב"ד י"ל ממ"נ אם לא היו הבעלים בשעת מעשה לא מהני ראייתם דבעינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו כיון דראית ב"ד חשיב כמו קבלת עדות כמו שכתבתי למעלה ואם היו הבעלים ג"כ בשעת מעשה הא הוי כמו שנמצא אחד מהם קרוב או פסול ובטל כל העדות.
ומתחלה הי' בדעתי לומר זה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל אך כאשר עיינתי ברמב"ם ראיתי כי הוא נוטה שם גבי פלוני רבעני לפירש"י ותוס' אך עכ"פ היא קושיא מושכלת לדעת הראב"ד ז"ל דלשיטתיה איך משכחת בשור טריפה בפני ב"ד. וכאשר בנותי בספרים ראיתי בס' נה"מ סי' ל"ו שהחליט בפשיטות דבפני ב"ד לא איכפת לן כלל אם נמצא קרוב או פסול ולדעתי אין נראה כן גם כמדומה לי שראיתי שהגאון מהרי"מ מווארשא בספרו על חו"מ כתב גם כן כמו שכתבתי דבפני ב"ד ג"כ אם נמצא קא"פ בטלה הראי' לגמרי אך כעת לא מצאתי מקומו:
ולכאורה יש להביא ראי' וסעד לזה מהא דפרכינן במכות ד' ו' נרבע יציל ואם נימא דבפני ב"ד אין הקרוב מציל הי' משכחת לה דרבע בפני ב"ד אך זה אינו דמ"מ שפיר מקשה דא"כ לא משכחת עכ"פ שום עדות:
אך לדעתי יש להביא ראי' ברורה דהא שם במתניתין איתא בהדיא מקיש שלשה לשנים דאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות ומנין אפי' מאה ת"ל עדים ופליגי רבי ור"י ור"י סבר דבדיני ממונות נמי דינא הכי והנה הא אנן קיי"ל דבדיני ממונות מן התורה לא בעינן סמוכים ואפילו ג' הדיוטים כשרים לדון משום דלא אפשר חד שלא יהי' גמור וסביר ואם נימא דבראית ב"ד אם נמצא קרוב או פסול אינו מבטל א"כ הכא אמאי לא נימא כיון דאיכא תלתא הו"ל ב"ד כדאמרי' בעלמא ואינם צריכים קבלת עדות כלל ומאי איכפת לן הקרוב או פסול ודוחק לומר דמתני' מיירי כשראוה בלילה דוקא אלא ע"כ דדין קבלת עדות יש להם וכמו דבעדות אם נמצא קא"פ בטלה כן הוה נמי עפ"י ראיית ב"ד:
ויש לדחות ולומר דלדעת הני פוסקים דהא דקא"פ מבטל כל העדות אינו אלא כשצירף בשעת הגדה אבל עד ראי' לחודי' אינו פוסל ולפי מ"ש הריטב"א ז"ל אשר כן נראה נמי דעת רש"י בר"ה שהבאתי למעלה דכל היכי דכתיב עדות טפי עדיף קבלת עדות מלדון על פי ראית ב"ד לפ"ז י"ל דכיון דבשעת ראי' הי' ראוי לקבל עדות אם לא הי' בא להעיד הקא"פ משו"ה לא הי' בגדר ב"ד והוי כמו שראו בלילה:
אך מ"מ לדעת הפוסקים דעד ראי' קא"פ נמי פוסל כל העדות או לדעת התוס' דאף לכתחלה כל היכא דאיכא ב"ד יכולין לדון בלא קבלת עדות הוא ראי' ברורה ודו"ק. ואין להקשות אמה שכתבתי למעלה בפשיטות דלדעת הראב"ד ז"ל דחשיבי הבעלים לגבי השור כמו קרוב אם יצטרפו עם עדים אחרים ג"כ בטלה כל העדות כמו קרוב או פסול מהא דאמרי' בב"ק דף י"א דאמרי עדים כל אימת דקטיל גבי' הוי קאי. דזה ל"ק כלל לפי מאי דקיי"ל דגם קא"פ אינו מבטל העדות רק כשיצטרפו בשעת הגדת העדות אבל גבי ראית ב"ד דליכא הגדה וכל עיקר העדות נגמר עם הראי' אם נמצא קרוב או פסול בטל לגמרי ודו"ק. [ובעמדי בהאי ענינא ראיתי דים לעורר בהא דאי' בסנהדרין דף י"ט עבדא דינאי מלכא קטל נפשא שלחו לי' תא הכא א"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגלך ויעידו בך והא שמעון ב"ש הי' אחי אשתו של ינאי כמו שמבואר בברכות ואיך הוכשר להיות מן הב"ד ועכצ"ל דהי' מספר הב"ד לבד שמעון ב"ש אבל אם נימא דקא"פ מבטל כל הב"ד כמו גבי עדות צריך לדחוק ולומר דזה המעשה הי' מקודם שנשא ינאי אחות ר"ש ב"ש או שנתרחקו אח"כ]:
ואשר אנכי אחזה בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל דסבירא לי' דהא דאמרינן התם גבי אדם טרפה שהרג בפני ב"ד חייב לאו היינו משום דאמרינן עד נעשה דיין דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' דהא אנן קיי"ל דאין עד נעשה דיין וכדאמרי' במכות מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין הורגין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר. ומה שתירץ הריטב"א שהבאתי לעיל דהיכא דלא אפשר שאני י"ל דהרמב"ם לא ס"ל הכי ועוד דא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דהא דבפני ב"ד חייב אינו אלא כשראוהו ביום דבלילה לא אמרינן לא תהי' שמיעה גדולה כו' כמו שמבואר בב"ק שם ובר"ה דף כ"ה וכן כתבו התוס' שם בסנהדרין והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה כלל ועוד דלפי שיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דדין ד' מיתות ב"ד חשיב לד' מצות ולא כדעת הרמב"ן ז"ל דאינו אלא מצוה אחת ונכללים בקרא ובערת הרע כו' א"כ למה אמרינן דבפני ב"ד חייב משום ובערת הרע תיפוק לי' דהב"ד מחויבים לדון דין ד' מיתות כמו בעלמא ועיין ברמב"ן ז"ל בס' המצות שהקשה עליו קושיא זו. ולתרץ כל אלה י"ל דהרמב"ם בחר לו שיטה אחרת דהא דאמרי' בפני ב"ד חייב משום ובערת הרע אינו אלא בטרפה דוקא ומשום דלא חשיב דיני נפשות כלל דאף ההורגו בידים פטור וגברא קטילא הוא ונהי דלדונו ע"פ ב"ד צריך שיהי' עדות מעליא היינו טעמא דבלא עדות מעליא לא נתברר כלל אם מעשה הרציחה הוא אמת דעדות שאי אתה יכול להזימה לא חשיב עדות כלל וכל זמן שלא נתברר בב"ד ע"פ חק התורה פשיטא שאינם רשאים הב"ד לדון אותו ומשו"ה כשהרג בפני ב"ד שפיר גומרים את דינו משום ובערת הרע. אבל כ"ז אינו אלא בטרפה אבל אדם אחר שהרג בפני ב"ד אין כח ביד ב"ד לדון אותו ע"פ ראייתם אפי' אם הי' משכחת לה אופן שלא הי' אפשר לדון ע"פ קבלת עדות וזהו מה דאמר ר"ע מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג אם הנפש שאין הורגין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ואך בטרפה הוא דדיינינן לי' עפ"י ראיית ב"ד משום דל"ח דיני נפשות כלל ומעתה זה החילוק ל"ש לומר אלא באדם אבל בשור דהא דחשיב ד"נ אינו אלא משום דהוי ממונו של הבעלים אין לחלק כלל בין אם הוא טריפה או לא דמ"מ הוא ממון של הבעלים והמה חשיבי בעליו ומה לנו אם הוא טריפה לכן בכל גוונא חשיב ד"כ ואין לדון אותו ע"פ ראית ב"ד אלא ע"פ קבלת עדות כשאר ד"נ וגם בשור של אדם טרפה חשיב ד"נ מצד השור דהא בעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור בין מצד הבעלים ובין מצד השור כמו שמבואר למעיין היטב בסוגיא שם בפלוגתא דרבא ור"א בשור טרפה ע"ש ולהכי השמיט הרמב"ם דין דבפני ב"ד גבי שור וגם אפשר להעמיס כוונה זו בדברי הה"מ דמה שכתב דובערת הרע לא קאי אלא אאדם רצה לומר לענין זה שיהי' חייב בהרג בפני ב"ד וכנ"ל:
ולפי מה שאמרנו יתפרש לן שפיר הא דאמרינן התם אמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אינן נהרגין עידי טרפה שהוזמו נהרגים ור' אשי אמר אפילו עידי טריפה שהוזמו אינן נהרגים לפי שאינם בזוממי זוממין ופירש"י ז"ל אהא דאמר רבא נהרגים דכתיב ובערת הרע מקרבך. וזה תימה לכאורה דלפום ריהטא ממימרא דרבא משמע דהוא סובר דחשיב הזמה מעלייתא ונהרגין כדין עדים זוממים דעלמא ולא ראיתי מי שעורר בזה. ולפי הנ"ל י"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל טעמי' דרבא דסבר נהרגין הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון שאינם בזוממי זוממים כמו שסבר רב אשי ומאיזה טעם פליג רבא עליו. אך בריש מכות תנן שנים שהעידו על אחד שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה אלא לוקין ארבעים והקשו בתוס' ובריטב"א מהא דאמרי' בסנהדרין דף מ"א נערה המאורסה דמקטלה היכי משכחת לה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואמאי לא נימא ג"כ כיון דלוקין מלא תענה חשיב כאשר זעם והריטב"א הוסיף עוד להקשות מהא דאמרי' טרפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור. ושוב כתב דבזה י"ל דעדותו על הטריפה אינו כלום דגברא קטילא בעי למקטלי'. ותירצו התוס' והריטב"א דלגבי בן גרושה ובן חליצה שפיר מתקיים כאשר זמם במלקות אבל היכא שבאו להרוג את זה לא חשיב כאשר זמם במלקות דבעינן נפש בנפש עכת"ד:
ובזה אפשר לומר טעמי' דרבא דעידים שהעידו בטריפה פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה שאם יזומו יהי' פטורים לגמרי אף ממלקות דגברא קטילא בעי למקטלא כמ"ש הריטב"א אבל עידי טרפה שהוזמו שפיר נהרגים מפני שאם יזומו אלו הזוממים יהי' עכ"פ חייבים מלקות ולא מחמת שרצו להרוג אלו עידי טרפה דהא גברא קטילא בעי למקטלי' אלא מפני שבעדותם הצילו את הרוצח וחייבים על לאו דלא תענה וכל שחייבים מלקות חשיב עדות מעלי' וא"כ נתברר שהעידו עדות שקר בפני ב"ד דהא הב"ד בעצמם קבלו עדותם. וכפי מה שכתבנו למעלה דבטרפה שעשה עבירה בפני ב"ד דאין הב"ד יכולים לדונו כדין דיני נפשות דעלמא משום גזירת הכתוב דכאשר זמם אנו דנין אותם משום ובערת הרע וזה כוונת רש"י ז"ל ודו"ק היטב כי זה נכון וברור:
ויש להסתפק דטריפה שהרג בפני ב"ד איך דינו אם דיינינן לי' במיתה האמורה בי' כגון אדם בסייף ושור לדעת הראב"ד בסקילה או דלמא כיון דהאי דבפני ב"ד חייב הוא מקרא דובערת הרע ואין חילוק כלל רק שיהי' מבוער מן העולם. ואין להביא ראי' ממ"ש רש"י שם בחולין דף ק"מ אלא לשחיטה דאי משום ובערת הרע הרי הוא מבוער דהתם איירי קודם גמר דין אבל הכא שב"ד גומרים את דינו י"ל דגומרים את דינו במיתה הכתובה בו. ונראה דהדבר מבואר בתוס' סנהדרין דף פ"א ע"א דאמרינן התם מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ומוקי התם הגמרא נגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה והקשו בתוס' ד"ה ונגמר ואמאי נידון בחמורה הא הוי לי' עדות שאאי"ל דגברא קטילא הוא ותרצו דהעבירה שני' עבר בפני ב"ד דמחייבינן לי' לעיל בטריפה משום ובערת הרע הרי מוכח בהדיא מזה דנידון בחמורה במיתה הכתובה ביה. כ"ז כתבתי הנראה לפע"ד והדברים נכונים בעזה"ש:
ידידו הד"ש אוהב התורה ולומדי' ארי' ליב ברודא