מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן א
ישאו הרים שלום וברכה אל כבוד ידידי הרב הגאון חו"ב אוצר בלום כ"ש מו"ה יהודה נ"י אבד"ק סעלץ יע"א.
את פריסת שלום אלי אשר כוננו אצבעותיו בשולי תשובתו אשר שלח אל כבוד מרן חותני הגאון נ"י קראתי באהבה ויען כי ערבים עלי דברי ידידי אצלתי לי מועד לעיין בענין הלז ולהשתעשע אתו בדבריו היקרים וזה אשר העליתי במצודתי בעזר הצור:
הנה בש"ע יו"ד סי' ט"ו ס"ק ד' מבואר בהדיא בשם הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' רמ"ג דאין סומכין על העכו"ם בגדיים קטנים הנלקחין מן העכו"ם ואומר שהם בני ח' ימים. והטעם בזה כמ"ש הש"ך דיוכל להיות דלהשביח מקחו אומר כן. ועוד כ' הש"ך שם. דאפילו במסל"ת נמי אינו נאמן דאין עכו"ם נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה בלבד ע"ש. והנה משמע מכל הפוסקי' דכל עיקר האיסור בתוך ח' ימים אינו אלא דרבנן והפרמ"ג הקשה בדברי הש"ך דלמה לא יהי' נאמן במסל"ת הא עכו"ם במסל"ת מהימן בדרבנן כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח וכ' דאפשר דהכא איתחזיק מקרי דעד השתא היתה מעוברת וע' בחידושי יו"ד מהגאון רע"א ז"ל שעמד ג"כ בזה והאריך לבאר דכל שהעיקר החשש הוא בדבר שאיסורו מה"ת ואף דמדאורייתא אזלינן בתר רובא דרוב וולדות בני קיימא נינהו ורק חז"ל הוא דחששו דלמא נפל הוא אין העכו"ם נאמן במסל"ת והביא שם בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקי' עש"ה:
והנה מ"ש הפרמ"ג דאפשר דמיקרי איתחזיק מחמת חזקת מעוברת ע' בחידושי רע"א שרצה לחדש מעצמו סברא זו ופלפל שם בזה ולפע"ד אחר מחכ"ת דבריהם אינם מובנים כי מה שייך בזה לומר חזקת מעוברת וכי אנן ידעינן לאמיה בעת שהיתה מעוברת וכי ידעינן מתי נתעברה שאנן יכולין לדון ע"ז תורת חזקה אלא אנן ידעינן שבכל יום ויום נולדים כמה בהמות והספק הוא ע"ז העגל מאיזה עגלים הוא אם מאותן שנולדו קודם הח' ימים או מאותן שנולדו בתוך ח' ימים אלו וכי נימא דמחמת חזקת מעוברת לא ילדו הבהמות בשבוע העברה רק כולם עצרו מלילד עד תוך ח' ימים והא ודאי לא ניתן להאמר כלל. וע' בנו"ב מהד"ק חלק אה"ע סי' ל"א שהביא דברי הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד שכ' ליישב קושיות הט"ז דכאן איירי שראובן הלך מכאן ואינו ידוע היכן הוא אז אוקמי' לראובן בחזקה חי ומת זה כו' הוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו אשר לא שייך לומר אוקמי' אחזקתו עכ"ל הב"ש ואני אומר שותא דמר לא ידענא דמה חזקת חיים יש לראובן יותר מלאיש אחר מן החיים שתאמר שראובן הוא חי עדיין כו' אדרבה אנו אומרים שאותו אדם יהי' מי שיהי' עכ"פ חי היה פעם אחת כו' והב"ש בעצמו הרגיש בקושיא זו והמתיקה במחק לשונו במ"ש והוא איש אחר דלא ידעינן אותו ול"ש לומר אוקמי' אחזקיה כו' וע"ז גופא אני דן דמה בכך שלא ידעינן אותו כיון שעכ"פ חי היה קודם שמת יש לו חזקת חיים ע"ש בנוב"י שהאריך הרבה בזה וא"כ הכא ל"ש לומר חזקת מעוברת אף לדעת הב"ש דכל עיקר סברתו הוא דזה האיש ראובן ידענו אותו אבל זה האחר לא ידעינין אותו אבל הכא ל"ש למימר הכי דכמו כן לא ידענו את אמו של העגל הלזו בעת שהיתה מעוברת ואיך נימא חזקת מעוברת. וזה ברור:
וגוף הדבר מה שראו חז"ל לחוש בתוך ח' לספק נפל ולאסור באכילה הוא כע"ש התוס' נדה דף ס"ד ד"ה דקים ליה והביאו הדגול מרבבה במקומו משום דהוי מיעוט דשכיחא ודבר ההוה הוא. אכן הוא ז"ל הוסיף לומר דמשום דהוי מיעוט המצוי י"ל בזה סמוך מיעוטא לחזקה דהא יש להעגל חזקת איסור כמו דקיי"ל כל ספק בשחיטה פסולה הכא נמי הוי ספק בשחיטה דאם הוא נפל לא חשיב שחיטה כלל ע"ש. והנה כ"ת כ' בשם ידידינו הרב הג' משערשאב לפקפק בזה לפמ"ש הרשב"א ז"ל והובא באחרונים דחזקת איסור שבבהמה לא מהני רק היכי שהספק הוא במעשה השחיטה עצמה אבל לא היכא שהספק אינו במעשה השחיטה כי ההיא דהכא וכדומה וע"ז טוען כ"ת בביאור רחב דכגון זה כולי עלמא מודו דמהני חזקת איסור כיון דמעולם לא היה לה שעה אחת להתירה בשחיטה ודמיא להא דגירש ואח"כ כנס דהקשו התוס' התם ביבמות דף ל' ע"ב ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וז"ל וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק. ע"ש ותירוצם לא שייך הכא זה הדכ"ת ושפתיו ברור מללו. וגם אנכי בעצמי הערותי בזה. אבל מ"מ נראה לדעתי דזה ל"ש רק בודאי פחות מבן ח' ימים דאז החזקת איסור שבה הוא ברור וחזקה שאם ישחטנה תהא מותרת לא היה מעולם ולכן שפיר י"ל דחשיב חזקת איסור אף לדעת הרשב"א ז"ל אבל היכא דלא ידעינן כמה ימים הוא העגל א"כ אנו מסופקין בגוף החזקה דהיינו אם היא עוד בתוך ח' ימים דיש לה חזקת איסור או כבר הוא יותר מבן ח' ימים ואם הוא יותר מבן ח' יש לו חזקת היתר דמשעה שבא באמת ליום ח' נשתנה חזקתו מאיסור להיתר שעסתה נתחזק שיהא מותר לאחר שחיטתו וכל שאנו מסופקין בגוף החזקה אין לומר בזה סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק:
אולם בלאו הכי אין הדבר ברור אם שייך לומר בספק בן ח' דמוקמינן אחזקת איסור דהא ספק זה לא הוי אלא ספיקא דרבנן דהא גם ודאי תוך ח' ליכא אלא איסור דרבנן לפי משמעות רוב הפוסקים וכבר נודע ע"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ו ס"ק כ"ו דדעת הרשב"א דספיקא דרבנן לקולא ואפילו בדאיכא חזקת איסור ע"ש:
והנה בש"ש שמעתתא ו' פ' כ"ב הביא ראיה דל"א דספיקא דרבנן לקולא במקום חזקת איסור מהא דאמרי' בחולין דף כ' תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף. א"ל ר"א ברי' דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת יש עיקור א"ל ר"א אדרבה איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה איכ' למימר דהכי אגמרי' דאין עיקור אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אלא מדברי סופרים מהיכא קא גמר לה מבהמה כולא מלת' כבהמה. וכתב רש"י ז"ל ולית הלכת' כרמי בר יחזקאל דהא תניא בפרקין נמצאת הגרגרת שמוטה ואינה ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור כו' ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא תירץ הכי הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ע"כ וא"כ לרב אשי דאמר איפכ' מסתבר' ואוקי לברייתא דרמי בר יחזקאל כמ"ד יש שחיטה כו' על כרחך מתניתא דשחט את הושט כמ"ד אין שחיטה כו' ואפ"ה תני דכל ספק בשחיטה פסול אלמא דאף באיסור דרבנן ספיקו להחמיר במקום חזקת איסור עכ"ל השב שמעתתא:
אמנם אף כי דבריו המה מושכלים וערבים מ"מ לדעתי יש לדחות ראייתו לגמרי לפי מה שכתבתי בחי' ליישב דברי רש"י ז"ל ממה שתמהו התוס' שם וז"ל לפי' הקונטרס דעיקור סימנים הוי טריפה תימה אמאי איצטרך לאשמועינן דכי היכי דעיקור פסול בשחיטה פסול נמי במליקה מאין הי' לנו להכשיר במליקה כו' וכן תימא דקאמר בסמוך למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד יש שחיטה יש עיקור היאך תליא זה בזה מ"מ הא אסור משום טריפה ע"ש בתוס' ואמרתי דלרש"י לשיטתי' לא קשה כלל דהוא ז"ל כתב לקמן דף כ"ח ד"ה אין שחיטה ואין נבילת העוף קרוי נבילה אלא אם מתה מאליה או הרגה אבל נחירה או עיקור סימנים כשר בו וכן כתב שם בסמוך וז"ל ואין כשר בו אלא נחירה או עיקור אלמא סביר' לרש"י ז"ל דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת עיקור סימנים מכשירתו כמו נחירת סימנים ע"ש. ולפ"ז נראה לפע"ד דיש לפרש סוגיית הש"ס עפ"י דרך זה דלרב אחא דסבר דרמי ב"י סבר אין שחיטה כו' מיירי רמי בר יחזקאל דוק' היכא שעקר בידים הסימנים דבכה"ג מה"ת זו היא שחיטה מעליא והכשירתו בכך ורק מדרבנן בעי' שחיטה דוק' לכן סבר רמי בר יחזקאל דעכ"פ אינו פוסל מה שעקר מתחילה דנימא דלא מהני שוב שחיטה אח"כ אלא אמרי' אם שחט אח"כ הסימנים מהני ובשלמא לאחר נחירה לא מהני שחיטה מדרבנן אף דמדאוריית' חשיב נחירה ג"כ הכשר הוא משום דל"ש שחיטה כלל כיון דכבר נחתכו הסימנים אבל אחר עיקור. שהסימנים עצמם עודנם שלמים וקיימי' ושחיטה מעליותא הוא שפיר מהני שחיטה אח"כ להתיר גם מדרבנן. ולרב אחא הא דקאמר רמי ב"י אין עיקור סימנים בעוף לא מיירי רק שעקר בידים אבל אם נשמטו הסימנים מאליהם מודה דהוה טריפה ובזה אין חילוק כלל בין בהמה לעוף. ורב אשי סבר דאדרבה איפכא מסתבר' דרמי ב"י סבר כמ"ד דיש שחיטה לעוף דאיכא למימר דהכי אגמרי' אבל למ"ד אין שחיטה מהיכא קא גמר לה מבהמה כולא מלת' כבהמה ולרב אשי אין חילוק כלל בין היכא שעקר בידים להיכי דנשמטו מאלי' דלמ"ד יש שחיטה פשיט' דאין חילוק כלל דבין כך ובין כך הא הוי טריפה ואי דרחמנ' אגמרי' דבעוף אין עיקור אין חילוק בין מעקר בידים או נשמטו מאליהם ובכל גווני אגמריה דאין עיקור ולמ"ד דאין שחיטה ג"כ אין חילוק ובכל גווני פסול דהיכ' דנעקרו מאליהם פסול מה"ת ובעקר בידים פסול מדרבנן דגמרי מבהמה זהו אשר האיר ה' את עיני וזכיתי לברר שיטת רש"י ז"ל ולהסיר מעליו כל התלונות של התוס' ז"ל דלפ"ז קושייתם הראשונה נמי לא קשה כלל דהא דקאמר רבין בר קיסי דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור לא אמרן אלא במליקה סבר דמיירי היכא שעקר בידים דפשיט' דיש לחלק בין שחיטה למליקה כיון דאינו אלא פסול דרבנן למ"ד אין שחיטה כו' להכי שפיר כשר במליקה ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בעזה"ש:
ולפי האמור נדחית ראיית הש"ש לגמרי דרש"י ז"ל קאמר ולית הלכת' כרמי ב"י אליבא דרב אשי דסבר דרמי אית ליה יש שחיטה לעוף מן התורה ורק דרחמנ' אגמריה דבעוף אין עיקור וא"כ לפ"ז אין חילוק כלל בין היכי שעקר בידים לנשמטו מאליהם וא"כ קשה מהא דתני' שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה. וע"ז תירץ רש"י דבריית' סבר כמ"ד אין שחיטה כו'. ומעתה כיון דהבריית' קתני דנמצאת הגרגרת שמוטה דהיינו נשמטו מאליהן פשיט' דלכ"ע פסול מה"ת ואדרבה למ"ד אין שחיטה גרע טפי כיון דלדידי' העיקור הוא ג"כ הכשר של עוף א"כ כשנעשה מאליה בלי כח גברא פשיט' דפסול כמו נשחטה מאליה. ולהכי כשלא ידעינן אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה הוי ספק. דאוריית' ושפיר תני כל ספק בשחיטה פסול:
ואמינא דמ"מ יש לקיים ראיות הש"ש מהא דאמרי' שם בחולין דף י' כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לאו כה"ג ודחינן לי' לאתויי ספק שהה ספק דרס ולמ"ד אין שחיטה כו' שהייה ודריסה בודאי אינו אלא מדרבנן. ואף דיש לדחות ולומר דאטו כל ספק בשחיטה בעוף קתני הא כל ספק בשחיטה קתני סתמא וי"ל דמרבינן ספק שהה ספק דרס בבהמה מ"מ הא לא משמע הכי:
והנה כל זה הוא לפי מ"ש התוס' בנדה שהבאתי לעיל דהא דאסרו חז"ל בהמה קודם ח' ימים הוא משום דחששו למיעוט המצו' דשכיח נפלים טובא. אבל התוס' בחולין דף י"א ד"ה לר' מאיר בסוף דבריהם כתבו דעיקר הגזירה הוא באדם דחששו לענין חליצה שמא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול דהוי איסור ערוה גזרו נמי בבהמה דאי לא הא לא קיימי הא אי נמי גזרו בבהמה נמי בבריא שלא יבוא לשחוט נמי חילה דקרוב לפיהק ומת ע"ש ולפי דבריהם אלו משמע דליכא בזה כלל אפילו חשש דאורייתא ואינו אלא גזירה דרבנן ופשיטא דלפ"ז צריך להיות דעכו"ם מסל"ת מהימן:
והנה הגאון בעל דגול מרבבה ז"ל כתב להעיר דמש"ס דר"ה דף ז' ע"א משמע דאיסור תוך ח' ימים הוי מדאורייתא דאמרינן התם בכור מאימתי מוכין לו שנה אביי אמר משעה שנולד וראב"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום ופריך בע"מ מי מצי אכיל לי' ומשני דקים לי' שכלו חדשיו ומדפריך בע"מ מי מצי אכיל לה משמע דמה"ת אסור וכבר הרגיש בזה בספר ט"א וכתב להוכיח מזה דאכילת בכור בתוך שנתו ג"כ אינו אלא מדרבנן. אבל לדעתי נראה לישב לפי מה שכתבתי בחידושי לישב קושית האחרונים בהא דאמרינן בקידושין דף נ"ו ובחולין דף קט"ו לא אמרה תורה שלח לתקלה הא לבטל איסור לכתחלה דעת רוב הפוסקים דאינו אסור אלא מדבריהם ומן התורה מותר וכי משלח נתבטל ברוב וליכא אלא איסור מה שמבטל לכתחלה דמותר מה"ת. ואמרתי ע"ז דנהי דמותר מה"ת לבטל נמי לכתחלה מ"מ היכא שצוותה התורה לעשותה בתורת מצוה מסתמא אין שום תקלה בזה דאין תקלה מצוה ות"ל מצאתי אח"כ להאי סברא בחי' הרשב"א בחולין דף צ"ח ע"ב בסוגיא דזרוע בשלה דאמרינן התם חידוש הוא וכתב הוא ז"ל והא דאמרינן חידוש היא שחידשה בו תורה שזה מצוה לבטל מה שאין כן בשאר אסורין דמ"מ גנאי היא לבטל איסור לכתחלה וכאן מצוה לבטלו עכ"ל הרי כתב בהדיא דאף דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה מ"מ גנאי הוא לומר שמצוה לעשות תקלה וכן אפשר לומר נמי הכא דאף דבעלמא מה"ת מותר לאכול תוך ח' מ"מ לגבי מצות אכילת בכור תוך שנתו אין לחשוב זיין ימים אלו למצות אכילת בכור דפשיטא דליכא עכ"פ מצוה לאכול היכא דיש חשש איסור וטוב יותר לשהות עד לאחר ח' ימים ודו"ק:
ובגוף הדבר אני נבוך דהאיך אפשר כלל לומר דאיסור אכילת בהמה תוך ח' ימים הוי מה"ת דאם כה נימא על כרחך הא דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מיירי בנודע שכלו לו חדשיו דבסתם וולדות לא צריך קרא לאסור לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מבעי' כדאמרינן בתמורה דף כ"ב ובמנחות דף ה' ע"ב ואם מיירי הקרא רק בכלו לו חדשיו איך קאמר רשב"ג כל ששהה ח' ימים בבהמה אינו נפל דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא אף לדידיה על כרחך אתה אומר דהקרא לא מיירי רק בודאי כלו לו חדשיו דלאו מטעם ספק נפל הוא אלא מטעם גזירת הכתוב אלא מוכח מזה שסובר רשב"ג דהקרא מיירי בסתם וולדות וכל עיקר הטעם בזה הוא משום חשש נפל ואף דגם דפשיטא היכא דכלו לו חדשיו ג"כ אסור לגבוה עד ח' ימים כבר כתב המהריט"א ז"ל דצ"ל דלא חילק הכתוב בין אם כלו חדשיו אם לא כלו חדשיו אבל עיקר הכתוב מיירי בסתם וולדות ומוכח א"כ דלהדיוט שרי מה"ת דאל"כ מאי צריך קרא לאסור לגבוה. ותו קשה הא הש"ס פריך התם מהא דתניא עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ומשני שכלו לו חדשיו א"כ קשה להס"ד דלא ניחא ליה בזה עדיפא הי' לו להקשות מקרא עצמו דל"ל קרא לאסור לגבוה הא אפי' להדיוט אסור אע"כ דאף רשב"ג לא קאמר אלא מדרבנן. ועוד מאי שכא דלקרבן אסרה התורה גם בכלו לו חדשיו משום שלא לחלק בין בהמה לבהמה ובהדיוט לא אסרה רק היכא דלא כלו לו חדשיו הא ודאי צע"ג.
וראיתי למהריט"א שכתב לפמ"ש המהרי"ט דאף למאן דסבירא ליה דכל הספיקות מה"ת לקולא מודי דהיכי דאיכא לברורי צריך לברר מה"ה א"כ הכא נמי דאפשר לברר ולהשהותן עד לאחר ח' אסור מה"ת (וע"ש שחקר בזה אי חשיב זה אפשר לברר כיון דבההיא שעתא אי אפשר לברר) אבל אנכי תמה דכ"ז אינו אלא בספק השקול אבל לא במיעוט נגד הרוב דאל"כ כל י"ח טריפות נימא דצריך בדיקה וביחוד בדיקת הריאה דהוי נמי מיעוט המצוי ונימא דצריך בדיקה מה"ת כיון דאפשר לברר ומוחלט מכל הפוסקים דלא הוי רק מדרבנן. וא"ל דזה לא חשיב אפשר לברר כיון דגם לאחר בדיקה יש לחוש ולומר דלמא במקום סייף נקב הוי כדאמרינן בחולין דף י"א מש"ה כל דלא אפשר לברר שלא יהי' שום צד מיחוש כלל ל"ח אפשר לברר דהא סוף סוף תצטרך לסמוך על הרוב ולא יהי' הדבר מבורר דז"א דאכתי קשה גבי עוף דאפשר למבדקיה לקנה ולשחטו ואח"כ לבדוק הושט ושאר י"ח טריפות אמאי לא בדקינן כן. אלא ע"כ דבמקום הרוב אין צריך לברר מה"ת אלא מדרבנן היכי דהוי מיעוט המצוי:
עוד ראיתי להעיר בזה מה שנלפע"ד בישוב דברי הרי"ף ז"ל שהביא בפ' ר"א דמילה להא דתניא ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ופריך הגמ' לאתויי מאי כי הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת והקשה הר"ן ז"ל ושאר קדמונים הא הש"ס בשבת דף קל"ו פריך אדרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומשני מהלין אותו ממ"נ אי חי הוא שפיר קא מהיל ואי מת הוא מחתך בשר בעלמא הוא. ופריך אלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת ואמאי ניהמלי' ממ"נ ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א ע"ש מעתה כיון דאנן לא קיי"ל כר"א ומכשירי מילה בלא"ה לא דחי שבת לא שייך כלל למעט דספק בן ז' ספק בן ח' אינו דוחה את השבת עיין בדבריהם ז"ל ולדעתי נראה לישב דלעיל קאמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה ופריך הגמ' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שני ערלות רב הונא ור' חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינין ליה ומשני הא בהא תליא ע"ש מעתה חזינן דהס"ד דהש"ס סבר דאף דמאן דסבר דאין מחללין עליו את השבת מ"מ בחול נימול לשמונה דוקא וע"כ לדידי' צ"ל דעיקר קרא דוביום השמיני לא אתי רק דמילה בזמנו דחי שבת ומשו"ה אף דאתקש לאשה כי תזריע דבעינן דוקא כל שאמו טמאה לידה אינו אלא למעט דכל שאין אמו טמאה לידה לא דחי שבת אבל בחול נימול לשמונה אבל לפי מאי דמשני דהא בהא תליא סבר דקרא דביום השמיני מיירי בין בחול ובין בשבת וכיון דאתקש דבעינן שאמו טמאה לידה ממילא כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה אפי' בחול ומעתה בהא דממעטינן הכא בברייתא ערלתו ודאי ולא ספק נמי תליא בזה דאם נימא כדעת הס"ד דלעיל דעיקר קרא מיירי בשבת א"כ יש לומר נמי דמיעוט דערלתו ודאי ולא ספק אינו אלא למעט דספק ערלה אינו דוחה את השבת אבל לפי מאי דמסיק התם הש"ס דהא בהא תליא א"כ כל שאינו דוחה את השבת אינו נימול נמי לח' ה"ה בספק ערלה כמי הכי הוי דאינו נימול לשמונה כלל ולפ"ז לא קשיא כלל מאי דפריך הגמרא אספק ז' ספק ח' נימהלי' ממ"נ דאם חי הוא שפיר קא מהיל דז"א דאפי' אם באמת חי הוא מ"מ כיון דלדידן הוי ספק ערלה אינו נימול לשמונה כלל והאיך אפשר למול בשבת וצ"ל דהש"ס קאי בשיטת הס"ד דלעיל דקרא דוביום השמיני ימול בשר ערלתו לא קאי אלא אשבת ולא ממעט מקרא דערלתו אלא דלא דחי שבת אבל מ"מ נימול לשמונה וכזה דקדק רש"י ז"ל שם ד"ה ערלתו וז"ל דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיני' אפי' בשבת כתיב בסיפא ערלתו דמשמע מיעוט ערלתו של זה ולא של אחר ולמעוטי ספק אתא ע"ש. ולהכי שפיר פריך הש"ס כיון דמצותו בשמיני א"כ גם בשבת נימהלי' מטעם ממ"נ אבל לפי המסקנא דהתם דהא בהא תליא לא קשה כלל נימהלי' ממ"נ כיון דהתורה מעטיה דאף בחול אינו נימול לשמונה. ואל תתמה דא"כ אמאי קתני דאינו דוחה את השבת עדיפא הו"ל למנקט דאינו נימול לשמונה כלל דזה לא קשה כלל דהא כמו כן קתני התם ערלתו ודאי ולא אנדרוגנוס דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת והטפת דם ברית בחול בודאי אינו אלא מדרבנן וכן מילת אנדרוגנוס כתב המהרש"א שם דאינו אלא מדרבנן ולהכי שפיר כתב הרי"ף דספק בן ז' ספק בן ח' אינו דוחה את השבת דלא שייך לומר ממ"נ דאיהו סבר כהמסקנא דלעיל דכל שאינו דוחה את השבת אינו נימול לח' משום דהקרא מיירי גם בחול רק בחול אפשר להיות דמדרבנן נימול לח' אבל אינו דוחה את השבת ודו"ק:
וארווחנא בזה ליישב שיטת הרמב"ם שהוא ז"ל פסק דמי שיש לו שתי ערלות ויצא דופן נימול לשמונה ואינו דוחה את השבת. ותמהו עליו נושאי כליו דהא זהו אינו כמסקנת הש"ס דמשני הא בהא תליא ולפי הנ"ל יש לו סעד מסתמא דהגמרא בסוגיא הנ"ל שסובר דממעטינן מערלתו שאינו דוחה את השבת אבל מכל מקום נימול לשמונה מדפריך נימהלי' ממ"נ ודו"ק:
ומ"ש כ"ת להעיר דאמאי לא ניזיל בתר רוב העת והזמן דהוי רק ח' ימים נגד הזמן שעבר מקודם במחכ"ת לא דק דבזמן לא שייך רוב דאל"כ בסוגיא דפתח פתוח דאמרינן ספק תחתיו ספק אינה תחתיו אמאי לא נימא דניזיל בתר רוב הזמן דהוי לאו תחתיו וכן במחליף פרה בחמור נחזי אנן איזו זמן הוי רובא אלא פשיטא דבזמן ל"ש רוב. כ"ז העליתי מה שנראה לפע"ד. ובעיקר הדבר כבר הביאו האחרונים דברי הרשב"ש שכתב דהא דכתב הרשב"א שאין לסמוך על העכו"ם בגדיים קטנים היינו דוקא בקטנים ביותר אבל כשגדולים מעט אין לחוש וכתבו האחרונים שיש לסמוך על סימני שניים וקרנים ג"כ שכבר עברו הח' ימים ועיין בחת"ס סי' י"ז שהחליט כן ועיין בתשוב' ב"א שמפקפק קצת וכתב שלא כל המקומות שוות דאיכא מקומות שמתחילין לגדל שניים וקרנים בתוך ח' ימים ע"ש:
ידידו הדו"ש תמיד אוהב התורה וחכמי'
ארי' ליב ברודא: