מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן כב
כבוד הרב הגאון החו"ב הישיש כש"ת מו"ה יואל משה לאנדא אבד"ק יאברוב:
עתה באתי על דברי תורה מה שהעיר בריש פרק אמרו לו במסכת כריתות דף י"א ע"ב בתוס' ד"ה אמרו שכתבו דמתניתין דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל כו' חייב אשם תלוי מיירי שהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור כדנפקא בגמרא או הודע אליו כו' ומסיק דמיירי בעד אחד שאינו יכול לחייבו קרבן וע"כ מיירי באומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן כדכתיב לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה ע"ש ועל זה העיר כת"ה דלדעת הסוברים דעד אחד במקום חזקה לא מהימן קשה דגם באומר איני יודע לא בעי קרא דפשיטא דאין עד אחד יכול לחייבו קרבן דהא יש להאי גברא חזקת פטור: הנה כ"ת לא הי' צריך לומר מטעם חזקת פטור אך בפשיטות הי' יכול להקשות דגם באומר איני יודע גם כן לא צריך קרא מדכתיב לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת והתם מיירי אפילו באומר איני יודע דהא קיימא לן דאין עד אחר יכול לחייבו שום עונש מלקות או ממון אפילו באומר איני יודע לא מיבעי' לרב ושמואל דסבירי כהו בשבועות דף מ"ק דלא אמרינן מתוך שאינו יכול ע משלם א"כ כשטוען איני יודע נגד העד אחד פטור לגמרי בכל מקום אלא אפילו למאי דקיימא לן כר' אבא דכשטוען איני יודע נגד העד אחד אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם היינו דוקא במקום שעד אחד מחייבו שבועה אבל במקום דליכא שבועה כגון בקרקעות או בקנס פטור לכולא עלמא דאין עד אחד מחייבו ממון אפילו כשטוען איני יודע א"כ איך מחלקין התוס' בין אומר איני יודע לאומר לא אכלתי דבאומר לא אכלתי לא צריך קרא ובטוען איני יודע איצטריך קרא וכבר הערותי זה בחידושי וכתבתי ליישב דלכאורה בלאו הכי צריך להבין מה שכתבו התוס' דבאומר לא אכלתי לא צריך קרא דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דהתם כתיב רק שאין הב"ד מחייבין על פי עד אחד וגבי קרבן הא קיימא לן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וא"כ הוא מביא מרצונו אך התוס' שם בסוגיא להלן דף י"ב ד"ה או כתבו בסוף דבריהם דלר' מאיר באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ממשכנין אותו כיון דניחא לי' בכפרה אלא שסבור להיות פטיר ע"ש א"כ הכא נמי בעד אחד והוא אומר לא אכלתי אם עד אחד מחייבו קרבן הא ממשכנין אותו דברצונו ודאי לא יביא קרבן כיון שהוא מכחיש להעד ולדעתו העד הוא משקר ולהכי שפיר כתבו התוס' דעד אחד אינו מחייבו למשכן אותו אבל כשאומר איני יודע שפיר איצטריך קרא דהוה אמינא דעכ"פ רשאי להביא קרבן אם הוא רוצה וחושש לדברי העד שאומר שאכל אעפ"י שהוא בעצמו אינו יודע ע"ז איצטריך קרא או הודע אליו שאינו יכול להביא קרבן ודו"ק:
עוד אמינא בישוב דברי התוס' הנ"ל באופן אחר דהנה לכאורה בלא"ה צריך להבין מ"ש דבמכחיש את העד אין צריך קרא דפטור מקרבן דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דהאיך שמעינן מזה דפטור מקרבן הא לכל חטאת היינו עונש ממון וכן כתב רש"י ז"ל שם בחומש (דברים י"ט) וגם על כרחך צריך לומר כן דהא כתיב על פי שנים עדים יקום דבר וא"כ אי אפשר לומר דחטאה כמשמעו דהיינו קרבן חטאת דהא אפילו שני עדים אין מחייבין אותו קרבן חטאת דהא קיימא לן כרבנן דעדים אין מחייבין חטאת וראיתי לבעל הטורים ז"ל שכתב לכל חטאת היינו קרבן ותמוה בעיני מאוד דזה אפשר לפרש רק לר' מאיר ולא אליבא דחכמים דקיימא לן כוותייהו ועכ"פ לדידן דמפרשינן דלכל חטאת היינו עונש ממון לא נשמע מיניה דפטור מקרבן עפ"י עד אחד והנה באמת התוס' בעצמם נשמרו מזה וכתבו דבריהם בדקדוק בזה הלשון דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה ומשמע דהוכחה גמורה אינה מזה אבל לכאורה גם קצת הוכחה ליכא מכאן דהאיך כשמע דאינו קם רק לשבועה דילמא דכמו דאמרינן דאבל קם הוא לשבועה כמו כן יש לומר דקם הוא לקרבן ונראה לפענ"ד דיש לומר דמזה גופא דקם הוא לשבועה מוכח דעד אחד אינו מחייבו קרבן דאי נימא דעד אחד מחייבו קרבן א"כ צריך להיות דכל מי שנשבע להכחיש את העד הי' צריך להביא קרבן אחר השבועה היינו אשם גזילות דמה לי אם מעיד עד אחר שאכל חלב שצריך להביא חטאת ומה לי אם מעיד שנשבע לשקר שמחייבו קרבן אשם ופשיטא דלא יתכן למימר הכי שהתורה מחייבתו לישבע להכחיש את העד ואח"כ יתחייב להביא אשם על שנשבע לשקר וזהו כוונת התוס' דנראה שאינו קם רק לשבועה כוונתם אבל לא לקרבן אשם על השבועה ואי נימא דעד אחד מחייבו בקרבן הי' מחויב להביא אשם אחר השבועה ודבר זה לא יתכן כלל כנ"ל אמנם יש לבעל דין לשאול דכיון לענין ממון אין עד אחד נאמן לחייבו כיון שכבר נשבע להכחיש את העד וא"כ תו ליכא אשם דהא קיימא לן בב"ק דף ק"ח הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא אכן מכל מקום דאם נימא דעד אחד מהימן לחייבו בקרבן והיינו ע"כ משום כפרה א"כ הי' צריך להיות דמהימן שנשבע לשקר וצריך כפרה ולהביא אשמו וכיון דהקרן מעכב את האשם ואי אפשר כפרתו בלי תשלומי הקרן צריך זה שנשבע לשלם קרן וחומש ואשם:
ויותר יש לחזק ולהסביר דבר זה עפ"י מה שכתב הר"ן ז"ל בפרק האומר במסכת קידושין שהאריך לומר דהא דאמרינן דשתיקה כהודאה דמיא לא ומפני הודאתו של זה אלא נאמנותו של העד דאפילו אם יודע בלבו שאינו יודע בדבר כלום חייב להביא שאלו תאמר שמפני הודאתו בלבד הוא מתחייב קרא למה לי דחייב והא בודאי אם יודע בעצמו שאכל חלב ומשו"ה הודה לדברי העד פשיטא דחייב ואם הוא יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאתו האיך הוא מתחייב שמא תאמר מפני שאנו דנין על כרחו הודאתו כשתיקה והתנן בערכין דף כ"א דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וכו' וכיון שהוא יודע שלא היתה שתיקתו מחמת הודאה למה יביא קרבן ואדרבה יש לו להמנע כדי שלא יביא חולין לעזרה אלא על כרחך אפילו לפי מה דאמרינן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא מפני עדותו של העד מתחייב ולא מפני הודאתו ע"ש ולפי"ז אם נימא דעד אחד נאמן לחייבו קרבן אפילו כשמכחיש אותו על כרחך צריך לומר לפי דברי הר"ן ז"ל דאף על, פי שהוא יודע שהעד משקר מ"מ חייב להביא קרבן מעצמו אף על פי שאין ב"ד מחייבין אותו שכך גזרה התורה שעל פי עדותו של עד אחד חייב להביא קרבן וממילא מסתברא לומר שהוא מחויב לשלם קרן וחומש ואשם אף על פי שיודע בלבו שהעד משקר וזה לא יתכן כלל דכל עיקר מה שנשבע הוא נשבע כדי להפטר את עצמו מלשלם ואיך יתחייב אחר השבועה קרן וחומש ואשם:
והנה דבר זה פשוט בעיני שמה שכתבו בתוס' הנ"ל דאי אמר איני יודע פטור כדנפקא מקרא דאו הודע אליו ומסיק דמיירי בער אחד שאינו יכול לחייבו קרבן דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן דבריהם אלו נאמרים כפי מה דמשני הש"ס דמתניתין אתיא כר' מאיר דשני עדים מחייבין אותו קרבן דאלו לרבנן לא הי' צריכין לומר דבאומר לא אכלתי אין עד אחד מהימן הא אפילו שני עדים אינן מחייבין אותו קרבן אלא מוכח דאליבא דר' מאיר קאמרו הכי וגם הא דאמרינן בגמרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים אליבא דרבנן לא מיירי בעד אחד כיון דאפילו שני עדים אינן נאמנים והא דמסיק התם דהא דקתני יכול אפילו אין מכחישין תלמוד לומר או הודע אליו מיירי בעד אחד היינו דהקרא מיירי בין בשני עדים בין בעד אחד דכשמכחיש פטור מקרבן אפילו בשני עדים ובשותק חייב אפילו בעד אחד וא"כ לרבנן נדחה ראיית התוס' דאי אמר לא אכלתי למה לי קרא הא קרא איצטריך דשני עדים אין מחייבין קרבן אלא מזה על כרחך מוכח נמי דהתוס' אזלו אליבא דר' מאיר ולדידי' הא דממעטינן או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים היינו רק בעד אחד דבשני עדים הא חייב קרבן ולהכי הוכיחו דמיירי באומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דפטור ולפי"ז הא דכתבו דבאומר איני יודע פטור בע"א י"ל דז"א אלא אליבא דר"מ דלדידי' מוכח הבי דילפינן מקרא דאו הודע אליו אבל לרבנן דקרא מיירי בשני עדים ועכצ"ל דמיירי כשמכחיש:
אותן דבאומר איני יודע גבי שני עדים פשיטא דחייב כמו שכתבו בתוס' ד"ה אלא א"כ י"ל דאיני יודע חשוב לרבנן כשתיקה ואפילו בע"א חייב דכיון דלרבנן אין לנו הוכחה דאין ע"א מחייבו בקרבן כשאומר איני יודע מצד הסברא אין לנו לחלק ולומר דאיני יודע לא הוי כשתיקה דלמה יגרע וזה נראה לי נכון וברור:
והנה התוס' שם בכריתות ד"ה אלא דלא מכחיש להו ומני ר"מ היא כתבו דליכא למימר דמיירי כשאמר איני יודע דפשיטא דחייב דאינו יודע גבי תרי עדים הוה כשתיקה עכ"ל וקשה לי דא"כ הא אפשר לאוקמי רישא דמתניתין דאמרו לו אכלת חלב מביא חטאת דאתיא כרבנן אך מיירי בהוא אומר איני יודע ומשו"ה באמרו לו תרי עדים חייב דאיני יודע חשוב כשתיקה אבל בחד אומר אכלת והוא אומר איני יודע הוא פטור מקרבן כמ"ש התוס' שהבאתי למעלה וזה קושיא גדולה:
עוד קשה לי על מה שכתבו התוס' שם י"ב ע"א ד"ה אלא לאו בחד וע"כ שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור דעד אחד אינו קם רק לשבועה כדפירש במתניתין עיי"ש וקשה לי דא"כ למה נקט במתניתין ע"א אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור יותר הו"ל למיתני דאפילו אי אמר איני יודע פטור אבל לפי האמור שפיר ניחא דכל דברי התוס' דנגד ע"א והוא אומר איני יודע פטור כל זה אינו אלא אליבא דר"מ דהוא מפליג בין תרי עדים לע"א אבל לרבנן גם שני עדים אינן מחייבין קרבן בהכחשה אלא דוקא בשותק משום כהודאה דמיא וגם אם אמר איני יודע חשוב כשתיקה דמסתמא כיון דהוא אומר איני יודע הוא סומך אהא דאמרו המה ברי שאכל ה"ה בחד אמר אכל והוא אומר איני יודע ג"כ סומך אהא דאמר ברי שאכל כמו היכי ששותק דמאמין לדברי העד שאומר אכל דוגמא דאמרינן בגמ' קידושין דף ס"ו ע"א אי מהימן עלך כבי תרי זיל אפקה:
ומעתה לפי האמור נתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהל' שגגות הל' ג' האוכל חתיכה ועד אחר אומר אכלת וזה שאכלת חלב הי' וע"א אומר לא אכל כו' הואיל ונקבע האיסור הוא ואינו יודע אם חטא אם לא חטא הר"ז מביא אשם תלוי עיי"ש וכתב הלח"מ ויש להקשות עליו מה שהקשו בתוס' דע"כ הא דממעטינין מקרא דאו הודע הוא בכה"ג דהוא אומר איני יודע דאי לא פשיטא אבל לפי הנ"ל ל"ק כלל שגם התוס' לא הקשו אלא לר"מ דלדידי' הברייתא דדריש או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ג"כ בעד אחד דוקא אבל לפי מה דקיימ"ל כרבנן עכצ"ל דהברייתא מיירי בין בשני עדים בין בע"א דהא דנקט ברישא ולא שיודיעוהו אחרים היינו אפילו ע"י שני עדים וסיפא דקתני יכול אפילו אינו מכחישן ת"ל או הודע אליו היינו אפילו ע"י ע"א דהא לרבנן אין חילוק כלל בין שני עדים לע"א דבהכחשה פטור אפילו בשני עדים ובשתק חייב אפילו בע"א וה"ה אם אומר איני יודע חשוב כשתיקה להכי בע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל חייב אשם תלוי: והנה ראיתי להתוס' בב"מ דף ג' ע"ב ד"ה אשם היינו קרבן שכתבו דלר"מ עדים מחייבין אותו אשם וכן איתא שם בגמ' דלר"מ כי היכי דמחייבו בקרבן מק"ו מחייב לי' חומש מק"ו ולא זכיתי להבין שהרי גם לרבנן צריך להיות הכא חייב לפי מה דאמרינן בפרק אמרו לו לאידך לישנא דהך אם ירצה לומר מזיד הייתי טעמא דנפשייהו קאמרו והובא ג"כ בתוס' שם א"כ שבועת הפקדון דבמזיד נמי חייב חומש ואשם לא שייך טעם זה וגם לרבנן צריך להיות חייב ולכאורה זהו קושיא גדולה אבל לפי הנ"ל דלרבנן קרא דאו הודע אליו בא למעט שני עדים שפיר יש לומר דבאמת עיקר הלימוד הוא מקרא ולהכי פטור נמי מאשם רק הא דאמרו אי בעי לומר מזיד הייתי הכונה רק דמזה ראי' דהתורה מיירי נמי בשני עדים ולא כר"מ דלדידי' מיירי קרא רק בע"א:
ומה שיש לי להעיר בדברי התוס' במה שהקשו דבמתניתין פרק ד' שומרין תנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם כפל ומוכח דאינו משלם חומש ואשם וכן תנן בפ' הגזל קמא ומוקי לה כר"מ הא יש לומר דאתיא כר' שמעון דס"ל בב"ק דף ס"ה אין חומש ואשם משתלמין במקום שיש כפל ומשום הכי שפיר פטור גבי טוען טענת גנב וצ"ע סימן כג לכבוד הרב הה"ג חריף ובקי המפורסם כש"ת מו"ה יוסף פנחס סג"ל לאנדא ראבד"ק באלחוב:
הנה בדבר השאלה אם יש רשות להקצבים למנוע מליתן להשו"ב לבדוק הריאה מחמת שחושדין אותו שהוא נוגע וחשוד להטריף אחרי שבצנעה הוא שותף להאקציז אולם לא נתברר הדבר אלא שהוא חשד בעלמא והמה רוצים שלא יהי' לו שום דררא דממונא כי נותנים לו שכרו משלם והשו"ב לא נתרצה בכך אם יש לו טענת חזקה וכתב כ"ת דבשחיטה יש חזקה אי משום מצוה אי משום ברכה אבל מה שייך זה לבדיקה:
הנה לכאורה עלה בדעתי לדון בזה עפ"י מה דאיתא בב"מ דף ע"ז ע"א שאני אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי להכי חייבים ליתן לפועלים שכרו משלם ולא כפועל בטל וכן הוא בטור ובחו"מ סי' של"ה אבל בגוונא דרוצים ליתן רו שכרו משלם לא מצאתי שיש לפועל טענה שמחויב הבעה"ב ליתן לו את המלאכה מחמת האי טעמא דאי לא עבדי חלשי והטעם פשוט דבקל יכול למצוא הרבה מלאכות לעשות בחנם ולא יהא יושב בטל ובודאי הי' גם בתחילה בשעת השואת השכירות לא הי' מקפיד בדבר הזה ולפי"ז בשו"ב שיש אומדנא דמוכח דשום שו"ב לא ישכור א"ע להיות שוחט בלבד ולא בודק גם אם יתנו לו שכרו משלם מפני הכבוד ושנית שאם לא יעסוק באומנותו יסתלק ההרגל ובזה לא שייך לומר דבקל יוכל למצוא לעבוד במקום אחר ועוד אפילו בפועל אם יש לבעה"ב המלאכה ליתן לעשות ורוצה לסלקו בחנם אעפ"י שרוצה ליתן לו שכרו משלם לפענ"ד יש טענה לפועל לומר אין אני רוצה בכך דכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ויש לדמות דבר זה למאי דאיתא בב"ב דף י"ג ע"ב דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו ומסיק הש"ס משום דאמר לי' אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחי' ועיין בטור חו"מ סי' קע"א דהרי"ף והרא"ש פוסקין כת"ק ור"ח ורמב"ם פוסקין כרשב"ג וה"נ דכוותי' ודו"ק:
והנה ראיתי להרמ"א בהג"ה יור"ד הלכות מלמדים סי' רמ"ו שכתב אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר כו' אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע כו' ע"ש ובעיני יפלא למה פשיטא לי' דבר זה הא מצד הסברא יש לדמות דבר זה להך דב"ב דפליגי בכגון זה רבנן ורשב"ג והר"ח והרמב"ם פוסקין כרשב"ג אבל מלבד זה אנכי תמה ודרכי החכמה נסתרו ממני הא יש כאן שכר ברכת אירוסין ובהרבה מקומות גם ברכת נשואין שייכים לבעל המסדר קידושין היינו להרב המסדר ואיך רשאי אכסנאי ליטול הברכות שלא ברשות הרב ואפשר שהמנהג הי' שלא הי' הרב דמתא בעצמו מסדר קידושין אלא הי' מרשה לאחר שיסדר קידושין במקומו ובזה עולין דברי הגה"ה לנכון: ונ"ל דיש ראי' להביא סעד לזה מהא דאיתא בטור או"ח סי' נ"ג כתב הרשב"א בתשובה שחזן אין מסלקין אותו מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול ויש ראיות לדבר ועוד דתנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא משום חשדא ומיהו כתב שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי ציבור לזמן כו' ומשמע דמה שכתב מקודם דאין מסלקין מיירי שמנו החזן לכל ימי חייו וקשה למה צריך הטעם משום חשדא תיפוק לי' דמדינא אין יכולין לסלקו כמו שאר פועל אלא עכצ"ל שאפילו אם נותנין לו שכרו גם כן אין מסלקין אותו משום חשדא א"כ ה"ה בשו"ב דאין מסלקין אותו משום חשדא: איברא יש לומר דכיון שהוא נשאר להיות שוחט מוכח דמה שמסלקין אותו מלהיות בודק אינו משום שנמצא בו פסול אולם אנא אמינא דהיא גופא קשה אם חושדין אותו שמתכוין להזיק להם בשעת הבדיקה איך רשאי להיות שוחט הא מזיק בידים חייב לשלם ונמצא שהוא גזלן ועוד דבחו"מ סי' שפ"ח משמע דאם נתכוין לכך יש לו דין אחד עם מסור ומבואר ביו"ד סי' ב' סעי' ט' בהג"ה דדעת הגהות אלפסי שחיטת מסור פסולה עיי"ש ואולי הכא שאני דחושדין אותו שמתכוין להזיק לטובתו מחמת שהוא שותף לאקציז אין לו דין מסור אבל עכ"פ מתורת גזלן לא נפיק ותמה אני על כ"ת שירד לדון אם נקרא ש"ש או לא דמה שייך דין זה לכאן שחושדין אותו שהוא מתכוין להזיק. וראיתי מובא בשם ברית אברהם שחידש לומר דכשהוא שוחט ולא בודק גרע משוחט ובודק לענין אם הוציא טריפה מתחת ידו דאם יש בענין חשש חימוד ממון מעבירין אותו בפעם אחת ואם ליכא חשש חימוד ממון בעינן ג' פעמים כמ"ש הפר"ח בסי' קי"ט בשם מהר"ם ומהריב"ל מעתה אם הוא שוחט ובודק גם אם קלקל בשחיטה יש בידו להטריף בבדיקה ולא נחשד להכשיר אבל אם הוא שוחט לבד בכה"ג שקלקל בשחיטה ירא להטריף ובשביל ממון יבא להכשיר:
והנה מה שרצה כ"ת לחדש דהפרוטה דרב יוסף לא שייך אלא בהשבת אבידה ובמלוה על המשכון שהמה מצות שעוסק בגמ"ח שבין אדם לחבירו אבל לא כשעוסק במצות שבין אדם למקום מצד הסברא יפה העיר אבל שזהו נגד דעת כל הקדמונים אי אפשר לקיים הדבר כלל כמאמר חז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' שוב הראו לי שכבר נמצא דבר זה בספר ערוגת הבושם על יור"ד סי' ד' ע"ש:
ובהאי עובדא שלפנינו נ"ל דאין להעבירו עפ"י רינון לבד כמו שמפורש יוצא גבי שהבאתי למעלה אך עכ"ז אפילו אם לא נחשוד אותו ח"ו שיהי' מזיק בידים בשביל הנאת עצמו עכ"ז לא נאה ולא יאה שיהי' השו"ב שותף בהאקציז מצד הסר ממך עקשות פה ולפענ"ד הנכון שיגיד השו"ב בהן צדק שאינו שותף באקציז ואין לו שום נגיעה בריות ממון והקולות יחדלון: שוב ראיתי בספר הזוהר פרשה לך לך דף פ"ז ע"ב דאמר ר' אלעזר מקרי דרדקי הי' וכי אתא ר' יוסי דכפר חנון למתא לקחו ממנו התינוקת ומסרו לו ומ"מ הוי יהב' אגרי' אך הוא לא רצה לקבל לאיתהני' מינייהו ע"ש אך יש לומר דהתם הי' שלקחו ממנו התינוקת לאחר שעבר הזמן של השכירות והמה רצו ליתן לו מתנת חנם ע"כ לא רצה לקבל:
ובעמדי בענין זה לא אדע הבין מה שכתב הקצה"ח בחו"מ סי' ש"ו ס"ק א' דמצוה לחודא בלא ברכה נמי שוה עשרה זהובים וכמבואר פרק כיסוי הדם ותימא דאדרבא מסקנת הש"ס כפי מ"ש רש"י ותוס' ז"ל הני ארבעים זהובים אינם אלא שכר ברכה ולא שכר מצוה רק בב"ק דף צ"א מפורש דמצי לומר אלא בעינא למיעבד מצוה וע"ש בתוס' אבל מ"מ אינו מוכח מב"ק דבעד מצוה צריך לשלם ארבעים זהובים אלא שהש"ס מייתי דכיון דבעבד ברכה מגיע עשרה זהובים מובן דאיכא נמי שווי' למצוה אבל מ"מ אינו מבואר בש"ס בשום מקום דצריך לשלם עשרה זהובים ועיין בחו"מ סי' שפ"ב ובש"ך שם דיש בזה מחלוקת הרבה בין הקדמונים ז"ל ועיין בקצה"ח אבל עכ"פ דברי הקצה"ח הכא רק אגב שיטפי' כתב הכי:
ומלבד זה מה ששיירתי לנפשי הדרך להבין דברי חז"ל הקדושים התעוררתי במאי פליגי רבה ור"י בשומר אבידה אי היה ש"ח או ש"ש אטו נימא דמי שקבל חפץ מחבירו לשמרן בחנם מצוה קעביד מטעם שעושה עם חבירו גמ"ח לשמור בחנם את חפיציו זה ודאי אינו אלא שהוא שומר מחמת שהוא חייב לשמור כיון שקיבל עליו חיוב השמירה וא"כ שומר אבידה נמי נהי שלקח האבידה על מנת להחזירו לבעליו חשוב מצוה מה שהתורה הטילה עליו דבלא מצות התור' הי' בידו להתעלם מזה ולא ליקח לביתו אבל אחרי שלקח האביד' נעשה על האבידה ש"ח מצד הדין מתורת חיוב שקיבל בתחילה בשעת הלקיחה לביתו לשמור דהא על מנת זה לקח להחזירו לבעליו ולא שיהי' הפקר ואם פשע חייב לשלם כדין ש"ח דעלמא מצד הדין ע"כ נלפענ"ד דכוונת הש"ס שומר אבידה היינו ששומר יותר ממה שמוטל על ש"ח מצד הדין לשמרו וכעין שכתבו בתוס' ב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה בההיא שהוא שוטה לצרכה או שהוא משום עסק שצריך לה לאבידה דהיינו באופן שמצד דינו של ש"ח לא הי' מוטל עליו לעשותו ובדברים הללו חשוב השבת אבידה שהוא מחויב בתורת מצוה ולא מתורת חיוב וכאשר נדקדק במתניתין דב"מ דף כ"ט ע"ב מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה נראה דהכונה הוא דמה דקתני מנערה אחת לשלשים יום זהו בתורת חיוב אבל מה דקתני ושוטחה לצרכה זה אינו בתורת חיוב אלא לצרכה מותר לשוטחה ולכבודו אסור ולפי"ז מה שכתבו התוס' בשעה שהוא שוטח לצרכה ולא כתבו מנערה מורה ג"כ למה שכתבתי דדוקא שיטות לצרכה שאינו מחויב מצד הדין חשוב מצוה מצד השבת אבידה אבל ניעור שהוא מחויב מצד הדין לא מיפטר מפרוטה דרב יוסף ומעתה לפי"ז לא פליגי רבה ור"י במי שיש לו אבידה אצלו אם הוא ש"ח או ש"ש לחייבו תמיד בגניבה ואביד' אלא פליגי אם הוא שומר אבידה יותר על הראוי לש"ח אלא בתורת מצות השבת אבידה שלא יתקלקל חפיצו של חבירו ממון ישראל בכה"ג ס"ל לרבה דהוה ש"ח דמשום מצוה לא חשוב ש"ש ורב יוסף סבר דמשום מצוה נעשה ש"ש ובזה מדוקדק הלשון שאמרו חז"ל שומר אביד' ולא אמרו המוצא אבידה לשון זה מורה שהוא שומר מצות השבת אביד' ולא סתם מוצא אבידה ומעתה לפי"ז נסתר מה שכתב הקצה"ח דמצוה שוה עשר' זהובים דזה לא שייך גבי השבת אביד' דעל כל אחד מישראל מוטל הדבר לשמור ממון חבירו מתורת השבת אביד' ואין לבעל מוצא אביד' יותר זכות מאיש אחר מישראל ואם בא אחר ושמרו יותר ממה ששומר המוצא אין להמוצא שום טענה וכמו שכתב הרא"ש בפרק כיסוי הדם שאם אמר האב לאחד למול את בנו וקדם אחר ומל אינו משלם דרק לאב זכה הכתוב במצות מילה אבל לאחר כל ישראל שוין בזה וכן בשומר כן נ"ל וה' יצילני משגיאות: