מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
חו"מ · סימן יב
להרב המאוה"ג חוב"ק משנתו זך ונקי כו' כש"ת מוה' דוד אלימלך ני' מו"צ בק' דינאב יע"א:
בדבר משיב הרמ"א בהגהות חו"מ סי' קפ"ה סעיף וא"ו ראובן שהי' לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכרו לו ואח"כ מכרו ללוי ע"י אחר חייב ליתן לשמעון סרסורותו (ב"י בשם הרא"ש כלל ק"ה סי' חי"ת) וכו' והנוב"י במהד"ת ח"מ סי' ל"ו כתב לדקדק בדבריו אלה שהוסיף תיבות ע"י אחר מה שלא נמצא גם לא בתשובות הרא"ש ועי"כ כתב הוא ז"ל לפרש שקמ"ל רבותא דאפילו אם נגמר ע"י סרסור אחר דיש מקום לומר שזה הסרסור השני הפעיל אצל ראובן שיתרצה למכור לכן ה"א שאינו מגיע כלל לשמעון שכר הסרסור קמ"ל דגם בכה"ג חייב ליתן לשמעון סרסרותו ורק מגיע לו חלקו אבל גם השני הוא שותף ומגיע לו חלק סרסרותו עיי"ש. אבל לפענ"ד אין הפירוש כלל בהגה"ה ע"י אחר ע"י סרסור אחר אלא כך פירושו ע"י אחר היינו ע"י שליח שלא מכר בעצמו מפני שלוי הי' שונאו עי"ז עשה המכירה ע"י שלוחו כדי שלא יראה פא"פ ואורחא דמלתא כתב אבל זה השליח לא הי' סרסור כלל. ולפי"ז כשנגמר הדבר ע"י סרסור אחר אינו מבואר כלל היאך הדין בזה. אמנם המנהג בכל בתי דינים שהמתחיל נוטל חלק בסרסרות או בשדכנות:
והנה בשו"ת שב יעקב סי' י"ג רצה השואל להביא ראיה דאין להמתחיל חלק מש"ס סוף פ"א דסוטה דף י"ג ע"ב דמקשה הש"ס כתיב ויקח משה את עצמות יוסף וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו ב"י אמר רמי בר חמא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו והגאון בעל ש"י מקשה אהך מימרא ממדרש ילקוט תהלים וילקוט שמואל מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכו' דוד בנאו והלא שלמה בנאו אלא אמר הקב"ה הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בנאו לשמך אני קורא ויצא הגאון לחלק אם גם בלא התחלת הראשון הי' השני בעצמו הפעיל הגמר אז אין להמתחיל טענה עי"ש אבל לפענ"ד נראה לישב על דרך אחר דהא מאמר הילקוט מיוסד על ש"ס ערוכה בקדושין סוף פ"ק דף מ' ע"א דמי שחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה וכיון דדוד רצה לבנות והקב"ה הי' מעכב על ידו מחשבה טובה מצטרף למעשה. ולא שייך דבר זה למתחיל כלל דודאי לענין דין מתחיל לא סגי במחשבה לחודא ורק גבי מצוה דוקא מהני מחשבה לחודא והא דאמרינן בסוטה דמי שהתחיל במצוה ולא גמר' ובא אחר וגמר' מעלה על השני הגומר כאילו עשא' היינו ע"כ כשעשה הראשון ההתחלה לא עשאו על דעת לגמור את הדבר. וכן אצל משה כשלקח עצמות יוסף לא לקח במחשבתו להביאה לארץ כנען בעצמו שהרי כבר אמר הקב"ה לו קודם יציאת מצרים בסוף סדר שמות עתה תראה את אשר אעשה לפרעה וכתב רש"י ז"ל ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ ואף שסבור הי' שתעלה תפלתו ותקובל לרצון לפני הקב"ה שימחול לו על אותו עון עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וגם בל"ז ע"כ צ"ל דאע"ג דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואמרו חכמז"ל בפסחים דף ס"ז עמו במחיצתו היינו רק בתחילת הלקיחה אבל מ"מ לא הי' בדעתו שיהיו העצמות אצלו תמיד ולהעלותם לארץ כנען ולקוברם שם לפי מה דאיתא במדרש רבה שמות פ' ל"ז על הפ' ואתה הקרב אליך כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו ע"ש שהי' סבור שהוא יהיה כ"ג ואם הי' נעשה כה"ג אסור לטמא למת וגם איך טמא מת יקרב על גבי המזבח ונכנס למחנה שכינה ואף אם נימא משום דטומאת מת הותרה בציבור הא אמרינן ביומא דף ז' דבאילו של אהרן לכו"ע מהדרינן אטהרה אלא ודאי שלא הי' ברצונו להביאם בעצמו לארץ כנען אלא לקחם כדי להיות המתחיל לבד ולא הגומר ובכה"ג שעשה התחלה מתחלה ע"מ שלא לגמור המצוה נקראת על מי שגמרה. ובעמדי בזה בהאי אא עלה ע"ד לעורר הא דאמרינן בע"ז דכל שבעת ימי המילואים הקריב משה. וכן איתא בקרא בהדיא דאיך הקריב הא הי' טמא משום עצמות יוסף ודעת הרמב"ם בפירושו בסוף זבחים דאף במה שכשר בזר אסור בטומאה וזה היה קרבן יחיד וגם לא הי' קבוע לזה זמן ואיך דחה את הטומאה:
אמנם לפי מה דאיתא בגיטין דף ס' ע"א דשמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וקחשיב פרה אדומה ופ' שילוח טמאים א"כ בשבעת ימי המלואים עדיין לא נצטוו על הטומאה ע"ש ברש"י ובתוס' אך לפי"ז קשה לי הא דאיתא בפסחים דף ס"ז דילפינן דט"מ מותר לכנוס במחנה לויה ואפילו מת עצמו מקרא ויקח משה את עצמות יוסף עמו דהיינו עמו במחיצתו מה ראי' הא עדיין לא נאמרה פ' שלוח טמאים וצ"ל דמדכתיב עמו במחיצתו מוכח שגם אח"כ כשנקבעו המחיצות הי' אצלו במחיצתו במחנה לויה אבל מ"מ מפ' בהעלותך דכתיב ויהי אנשים טמאים לנפש אדם ולא היו יכולים לעשות הפסח וכו' מוכח דמשה בעצמו עשה הפסח הרי ע"כ שנטהר מטומאת מת ושוב לא היו אצלו עצמות יוסף ובפרט דאיכא מ"ד דנושאי ארונו של יוסף היו הרי מוכח בהדיא דמשה בחייו לא הוחזק אצלו עצמות יוסף כדי לקוברם בארץ כנען ולא עשה אלא התחלה בלבד ולא יותר. מעתה לענין דינא נמי י"ל ולחלק בין היכא שהמתחיל הי' יכול וגם הי' ברצונו לגמור את הדבר ורק שקפץ ובא אחר וגמר אזי יש להראשון דין מתחיל שמגיע לו חלק סרסרותו משא"כ היכא שלא הי' כלל באפשרות הראשון לגמור את הדבר ורק השני מפני שהוא חשוב ונכבד יותר ע"כ דבריו נשמעים או מפני שפת חלקלקות שיש לו צחות הלשון לפתות אחרים הפעיל להביא הענין לידי גמר ובלעדו הי' הענין נתבטל אין להראשון חלק בסרסרות דלא עשה ולא כלום. ולפענ"ד יש לדמות דבר זה להא דאיתא בב"ק דף נ"א אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב לכו"ע לגבי מיתה משום דמעשה הראשון לא עשה פעולה כ"כ שיתהוה ההיזק עי"ז. אבל אם האחד חפר בור של עשרה ובא אחר והשלימו לכ' שניהם חייבים משום דכאו"א עשה פעולה שיתהווה ההיזק על ידו הו"ל שותפים:
בענין זה [ואע"ג דלענין נזקין באופן הראשון פליגי רבי ורבנן התם בקראי פליגי עיי"ש]:
אמנם כ"ז אני כותב רק לעורר את המעיין כי כמדומה לי שהמנהג דבכל גוונא נוטל ראשון חלק וסרסרות כדין מתחיל ולא מצאתי לע"ע בספרי הפוסקים מי שמחלק בכעין זה:
ומה שהביא כ"ת בשם פאת נגב דסרסור צריך לדבר מדמי המקח ואם לא עסק בדמי מקח רק אמר שיש לפלוני סחורה למכור אין לו דין סרסור הנה הפתחי תשובה באבן העזר סי' נ"א הביא מ"ש בתפארת ישראל בשם חקי דרך לענין שידוכים ג"כ שאם לא עסק מענין נדוהיא אין לו דין שדכן. ולפענ"ד נראה שיש להביא קצת ראיה נגד זה דאיתא בכתובות דף ה' משדכין על תינוקות ליארס בשבת ומשמע רק שידוכים בלבד אבל לא שמארסין בשבת וקשה לי לשיטת ר"ת ביצה דף ל"ו תוס' ד"ה והא דכשאין לו אשה ובנים מותר לקדש בשבת משום מצוה רק כשיש לו אשה ובנים דהוי רק רשות בלא מצוה אין מקדשין בשבת א"כ במה איירי סוגיא דכתובות הנ"ל אי איירי כשיש לו אשה ובנים איך כללו התם עם על התינוק ללמדו תורה או ללמדו אומנות הא בהני איכא מצוה וכן חשבונות של מצוה דוקא שרי ואי איירי כשאין לו אשה ובנים הא אפילו לארס רי אלא נראה לי דהבא לא בא אלא לאשמועינן דין שדכן שרוצה להרויח שכר שדכנות שהוא מותר להיות שדכן בשבת אע"פ שלא יגמור הדבר בשבת ולפ"ז מוכח דיש להמתחיל סרסרות מעתה לפי מה שהביא הטור בשם הרב מרוטענבורק באו"ח בסי' ש"ו דלא שרי לדבר רק מענינים אבל לא מדמי המקח ויהא מוכח לפי"ז דגם כה"ג יש להשדכן שכר שדכנות ודוק. ומה שתמה על ספר חוקי דרך שכתב שהצדדים ישלישו את דמי השדכנות ואח"כ יגידו בח"ח אין הספר תחת ידי לעיין בו ובודאי כוונתו שיגידו בתורת אם לא יגיד וכו' ואם אין כוונתו לזה ודאי דברי תימה המה ואין אנן אחראין לישבו. הנראה לפע"ד כתבתי וד' יצילני משגיאות: