אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא

אה"ע · סימן נ

סימן מט

בסוטה דף כ"ד איתא דתניא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש יש דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם כו' ע"ש והנה בחולין דף קמ"א ע"א איתא דאמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדוש' ימחה על המים וכתב רש"י ז"ל פרשת סוטה יש בה אזכרות הרבה כתובות ומעתה עכצ"ל דה"ה ביבמה נמי שייך לומר גדול השלום בין יבם ליבמה דאל"ה איך משקין את היבמה ומוחקין את השם שנכתב בקדוש' לר' יאשיה וגם לר' יונתן למה לן קרא למעוטי אלא מוכח דשייך גדול השלום ביבמה וביבמות דף כ' קאמר הש"ס דאלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד חולצין ולא מייבמין וקאמר הש"ס בשלמא אלמנ' מן הנשואין אין עדל"ת ועשה אלא אלמנ' מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ומסיק גזירה ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' והתוס' ביבמות דף ה' ע"א ד"ה ואכתי הקשו דליגמר ממצורע דעדל"ת ועשה שאינו שוה בכל ואמאי אמרינן ביבמות בשלמא אלמנ' מן הנשואין אין עשה דל"ת ועשה אמאי ניחא לי' הא לאו ועשה שאינו שוה בכל הוא וכתבו לתרץ בשם יש מפרשים דלא ילפינן ממצורע משום דגדול השלום ועשה דידי' עדיף משאר עשה:

עיי"ש וקשה לי הא מוכח מש"ס דסוטה דגם ביבמה שייך לומר גדול השלום דאי לאו הכי איך יכול למחוק שם הקדוש על המים ובשלמא לפי מאי דמסיק הש"ס בסוטה דפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן מיירי כגון שבא עלי' יבם בבית חמיה שפיר ניחא די"ל דדוקא בכה"ג שכבר בא עלי' שייך לומר גדול השלום אבל קודם ביאה לא אמרינן גדול השלום אבל להס"ד בסוטה דלא מיירי שבא עלי' מוכח דגם ביבמה קודם שבא עלי' שייך לומר גדול השלום קשה נימא דעשה דיבום דוחה ללאו ועשה דאלמנ' לכה"ג משום דגדול השלום וצריך לומר דענין גדול השלום ביבמה להקים שם המת על נחלתו ובמגילת רות נקרא היבם גואל ומצד היבמה נקרא חסד כדכתיב הטבת חסדך האחרון. עוד יראה המעיין דעיקר פרכת הש"ס הוא רק על ארוסה כדאמרינן טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה"א ארוס' שתיא הא כי אתא ר"א ב"ח מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך משקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אבל אשמורת יבם לא פריך משמע דהוה ניחא להס"ד וכתב רש"י ז"ל ביבמות דף נ"ח דשכיבת המת שכיבת בעל הוא ע"ש א"כ גם לפי מה דמשני סובר ר' יאשי' דשומרת יבם שותת אפילו אם לא בא עליה יבם בבית חמיה ועכצ"ל דמוחקין מטעם גדול השלום וגם ר' יונתן דפליג היא רק משום מיעוטא דקרא אבל בלא"ה הי' שומרת יבם שותת וגם בלא זה לא מסתברא כלל דלפליגי בזה אי בשומרת יבם שייך גדול השלום: ויש לומר דדוקא דיבמה שהיא מותרת ליבם לעולם אמרינן דגדול השלום אבל כאן באלמנ' לכה"ג דאפילו אם נימא דעשה דיבום דוחה ללאו ועשה דאלמנ' וגרוש' לא שרי אלא ביאה ראשונ' אבל ביאה שני' אסור' כמו דמשנינן גזירה ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' בכה"ג לא שייך לומר גדול השלום:

אבל אחר העיון הרבה יש לפקפק בזה ולומר דהא דביאה שני' שני' אסורה זה אינו אלא במי שיש לו לקיים מצות יבום בביאה ראשונ' לבד אבל היכא שאי אפשר מצות יבום אלא א"כ באופן שתהי' היבמה מותרת ליבם לעולם ואם לא נתיר לו להיות לו לאשתו לעולם לא יתקיים מצות יבום על כרחנו להתיר גם ביאות אחרות דהכל חדא הוא כיון דזה תליא בזה. ואמינא להביא ראי' ברורה לזה מתוס' פסחים דף כ"ט ע"א ד"ה אתי שהקשו בשם ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמ' לא מקיים עשה דפסח דאכילת פסח אינו אלא בלילה ותירץ דמיירי שנשחט פסח עליו קודם שידחה עשה דהשלמה כו' הלכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוא ראוי לאכיל' שאם לא הי' יכול להקריב' לא הוה ראוי לאכול והפסח הי' פסול עכ"ל וחזינן דאע"ג שהוא מקריב הפסח קודם עשה דהשלמה ואכילת הפסח אינו יכול לדחות לעשה דהשלמ' דאנן קימ"ל דאכילת הפסח לא מעכבא וגם לא הוה בעידנא כמו שהקשו התוס' אלא כיון דבעינן שיהי' ראוי לאכיל' וע"י דחיית עשה דהשלמה אנו מתקנין עשה דהקרבת הפסח למפרע שפיר דוחה א"כ הכא נמי כיון דקיום מצות יבום בביאה ראשונ' תליא בזה שאם נתיר לו גם ביאה שני' אז הוא מקיים מצות יבום אבל אי לא נתיר ביאה שכי' לא מקיים המצוה בביאה ראשונ' דבעינן שתהי' ראוי' לו לאשה לעולם ואי אפשר בלא"ה צריכין אנו להתיר לו לעולם דהכל הוא בכלל מצות יבום וזה ברור דוגמא לזה ראיתי בשו"ת הרי"מ להגאון ר' יצחק מאיר מווארשא ז"ל בחלק יור"ד סי' י"ט שמפלפל שם בדבריהם בקידושין דף ל"ח בהירושלמי דאמאי לא אכלו חדש דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחרש וע"ז הקשה הרי"מ הא בפסחים דף ל"ח איתא דבעינן מצה הראוי' לשבעה ולפ"ז איך יוצאין בחדש הא לא הוה מצה הנאכלת לשבעה ימים (ובקושיא זה כבר קדמוהו בשעה"מ ועי' בהגהותיי מלחמת ארי' סי' צ"ד) וע"ז כתב הגאון הרי"מ דזה חשוב ראוי לשבעה שאם יהי' המצוה תליא בזה שיהי' מותר כל שבעה ובלא"ה אי אפשר לקיים בודאי יהי' מותר לאכול כל שבעה מטעם עשה דוחה ל"ת כיון דבלא"ה לא יקיים העשה ע"ש שהאריך שם קצת לחקור בדבר זה וכתב התם דלא מצינו כזה שנדחה העשה הל"ת אחר קיום המצוה שיהי' מותר לעבור אח"כ כדי שיהי' מקיים העשה למפרע:

ולפענ"ד מצינו בתוס' דפסחים שהבאתי למעלה דדוחין עשה דהשלימ' כדי שיקוים למפרע עשה דפסח אמנם נראה לפענ"ד דגם בלא"ה אין דבריו נכונים דהתם פירושו של דבר דבעינן מצה הנאכלת לשבעה הוי פירושא דכזית מצה שהיא אוכל לשם אכילת מצה מצוה אם לא יאכל אותו יהי' ראוי לאכול כל שבעת הימים וכאן אם לא יאכל כזית מצה בליל' שוב אינו נאכל למחר א"כ לא חשוב מצה הנאכלת לשבעה לא מה שיאכל זיתים אחרים בכל שבעה וכי עי"ז שיאכל זיתים אחרים חשוב כזית זה שהוא אוכל למצוה מצה הנאכלת לשבעה ואנכי תמה אקרא פה קדוש יאמר דבר זה:

ואמינא עוד שיש להביא סעד לזה שכתבתי למעלה דהעש' בכחה לדחות ל"ת גם בכה"ג מכתובות דף מ' ע"א דפריך התם הש"ס אמתניתין דקתני נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה כו' ואמאי וליתי עשה ולידחי ל"ת ובספר הפלא' הקשה הא עשה לא הוה אלא בביא' ראשונ' ובביאה שני' ליכא עשה א"כ לא הוה אשה הראוי' לקיימה ותירץ דביאה שני' נמי הוה עשה דכתיב לא יוכל נשלח' כל ימיו ודרשינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי ע"ש אבל לא ראה מ"ש השיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל דאחר ביאה ראשונ' תו ליכא עשה ומשום זה דוחה דברי מורו ז"ל שרצה לפרש דפרכת הגמרא קאי אנמצא בה דבר ערוה ע"ש. ולפי הנ"ל שפיר ניחא די"ל דאע"ג דעשה לא הוה אלא בביא' ראשונ' מ"מ כיון דקיום המצוה תליא בזה שתהא אשה הראוי' לקיימה שפיר מותרת היא לו לעולם כיון דעי"ז יתקיים המצוה דלו תהי' לאשה למפרע וכסברת התוס' דפסחים שהבאתי למעלה. אולם מדברי השיט' מקובצת בשם הרשב"א מוכח דלא סבירא לי' האי סברא. אך יש לומר דהרשב"א מיירי בנמצא בה דבר ערוה אחר ביאה ראשונ' דבשעת הביאה היתה ראוי' לקיימה בכה"ג תו ליכא עשה בביא' שני' כיון דעכ"פ בביא' ראשונ' היתה ראוי' לקיימה קיים העשה דלו תהי' לאשה כתיקונ' ודו"ק:

ובזה ארווחנא ליישב קושית התוס' אהא דמשני הש"ס אימר אמרינן עשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת אבל הכא אי אמרה לא בעינא לי' מי איתא לעשה כלל והקשו בתוס' ד"ה כגון מכיבוד אב ואם דאיצטריך קרא דלא דחי הא בלא"ה הו"א דדחי הא התם נמי אי אמרו אב ואם לא בעינא ליכא עשה כלל ע"ש. ולפי הנ"ל יש לחלק ולומר דבאמת בביא' שהיא גוף המצוה שצותה התורה לקיימה לא אמרינן הך סברא דאלו אמרה לא בעינא כמו בכיבוד אב ואם אבל הכא יש עוד ענין דאנו צריכין להתיר גם הביאות של אחר ביאה ראשונ' עד לעולם שביאות הללו אינם גוף המצוה רק כגורם והכשר מצוה בזה יש מקום לומר כיון דאי אמרה לא בעינא אין כאן מצוה כלל אין כדאי לדחות ל"ת אחר קיום המצוה למפרע דלא דמי אב ואם שהיא גוף המצוה ודו"ק:

והנה לפי"ז יש להקשות בהא דאיתא ר"פ אלו נערות דף כ"ט ע"ב ולו תהי' לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר"ש ב"נ אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו אמר ר' זירא ממזרת ונתינ' איכא בינייהו למ"ד יש בה הויה היא נמי יש בה הויה למ"ד ראויה לקיימה:

הא אינה ראויה לקיימה ולר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין מא"ב ע"ש ולפי הנ"ל מאי פריך לר"ע הא לר"ע נמי קשה ליתי עשה וידחה ל"ת וצריך ג"כ לשינוי' דהש"ס אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וז"א אלא אי אמרינן דבעינן אשה הראוי' לקיימה להכי כיון שהיא יכולה לומר אחר ביא' ראשונ' לא בעינא לא הוי אשה הראוי' לקיימ' אבל לשמעון התימני דלא בעינן אשה הראוי' לקיימה שפיר י"ל דאתי עשה ודחי ל"ת וע"ז ל"ש לומר האי סברא דאי אמרה לא בעינא כמו בכיבוד אב ואם דלא אמרינן הכי כנ"ל אך בלא זה מוכח מש"ס דיבמות דבכל דוכתא אמרינן דלר"ע חייבי לאווין לאו בני חליצ' ויבום נינהו ולא אמרינן לדידי' דיבא עשה וידח' ל"ת וכמו שהבאתי למעל' קושית התוס' ביבמות דף ט' ע"א:

והנה ראיתי להשעה"מ הל' יבום פ"ו שכתב ליישב קושית התוס' עפ"י מה דאמרינן ביבמות דף כ' דפריך אלא אלמנ' מן האירוסין יבא עשה וידח' ל"ת ומשני רב גידל דכתיב ועלתה יבמתו השערה יש לך יבמה שעולה לחליצ' ואינה עולה ליבום ופריך ואימא חייבי כריתות ומשני אמר קרא ואם לא יחפוץ הא אם חפץ ייבם כל העול' ליבום עולה לחליצ' כו' ומה ראית מסתברא חייבי לאווין תפסי בה קידושין וחייבי כריתות לא תפסי בה קידושין ואע"ג דמסקינן התם דחייבי לאווין אינן מתיבמות משום גזירה מ"מ הך דרשא דרב גידל קושטא קאי כו' וא"כ לר"ע חייבי לאווין דלא תפסי בה קידושין ממעטינן מקרא דאם לא יחפוץ כמו חייבי כריתות וקרא דיבמתו אתי לחייבי עשה ומסיים השעה"מ זאת הנרא' לפענ"ד כפתור ופרח עיי"ש באריכות. ובעניותי לא יכולתי להלום דבריו דבשלמא אלו היו התוס' מקשין דלר"ע נמי נימא עדל"ת ויהיו חייבי לאווין עולין לחליצ' הי' תירוצו עולה יפה דכיון דלר"ע לא תפסי בה קידושין ממעטינן מקרא דאם לא יחפוץ כמו חייבי כריתות אבל קושית התוס' היא דנימא עדל"ת ותהא חייבי לאווין עולה ליבום איך אפשר למעט חייבי לאווין מקרא דאם לא יחפוץ ודוקא חייבי כריתות ממעטינן משום מיעוטא דרחמנא מג"ש דעליה דאינה עולה ליבום דרשינן מקרא דאם לא יחפוץ דאינה עולה ג"כ לחליצ' אבל חייבי לאווין דאין לנו מיעוטא דאינ' מתייבמת קושית התוס' שפיר דנימא עדל"ת ותהא מתייבמת אמנם המעיין שם יראה שגם הוא הרגיש בזה וכתב דכיון דכתב רחמנא לקחת בעינן שגם בעלמא בת ליקוחין היא וכיון דחייבי לאווין לר"ע בעלמא לאו בת ליקוחין היא ליכא בכלל לקחת ולהכי לאו בת חליצ' ויבום היא ואני אומר תם אני ויודע לשאול דאם נימא דמלקחת ידעינן דגם בעלמא בת ליקוחין היא ואם אין בה תפיסת קידושין בעלמא לאו בת חליצ' ויבום היא למה איצטרך לן האי סוגיא ארוכה דעליה בפ"ק דיבמות כמעט סוגיא היותר גדולה בכל הש"ס והאריכו בה הרבה רש"י ותוס' והרבה מהקדמונים והאחרונים והתלמידים נלקו עלי' בבית רבם ולווה קאמר הש"ס שם דף ג' ע"ב לפי שנאמר יבמה יבא עליה שומע אני אפילו באחת מכל העריות האמורות בתורה תיפוק לי' הא כתיב לקחת דבעינן שתהא בת ליקוחין גם בעלמא אלא במחכ"ת דבריו תמוהים מאוד:

והנה בגוף קושייתי הנ"ל אמאי לא תהא מצות יבום דוחה ל"ת ועשה דאלמנ' לכ"ג מטעם גדול השלום י"ל דענין גדול השלום לא אלים למידחי ל"ת שהרי אם נעשה סריס אדם אחר הנשואין אסור לבוא עליה ולא התירה התורה מטעם גדול השלום וצ"ל דענין גדול השלום דוחה ענינים שאינם מעניני אישות כמו מחיקת השם או שילוח הקן ותגלחת אבל כל שהיא אסורה עליו משום עניני אישות אינו מותר מטעם גדול השלום ועפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות יבום הלכה י' היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שני' הרי זו חולצת ולא מתייבמת ומפני מה צריכה חליצ' מפני שיש בה ליקוחין כו' ומן הדין הי' שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה ל"ת אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאווין ולא שניות גזירה שמא יבא עלי' פעם שני' ואין שם מצוה אלא ביאה ראשונ' בלבד לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואין צריך לומר שני' הרי זה קנה קנין גמור ומוציא' בגט והיא וכל צרותי' מותרות לזר שהרי נפטרו וכו' עכ"ל ובספר שאגת ארי' הל' ציצית סי' ל"ג העתיק כל דבריו ותמה עליו הרי חייבי עשה מן התורה לא רמי ליבום דהא אין עשה דיבום ראוי לדחות את עשה דחייבי עשה כגון מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה והרי בגמרא בפרק ב' ביבמות מתיב רבא מדתניא פצוע דכה וכרות שפכה אם בעלו קנו ואס"ד חייבי לאווין מדאורייתא לחליצ' רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' הרי דאי חייבי לאווין מן התורה לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אפילו אם בעלו נמי לא קנו וא"כ חייבי עשה דודאי לא רמי ליבום מן התורה דאין עשה דיבום דוחה להו אם בעלו לא קנו ואיהו ז"ל גופי' כתב בתחילת דבריו אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי' לאווין ושניות ואילו חייבי עשה שייר ויפה כוון דחייבי עשה בלא גזירה אינו מן הדין שיתייבמו וכדאמרן אלא לבסוף כלל עמהם חייבי עשה דאם עבר ובעל קנה והרי דבריו מעורבבין ולא רישא סיפא ולא סיפא רישא עכ"ל ע"ש והאריך הרבה בזה ועיין בספר נודע ביהודא מהדורא קמא בסוף הספר בתשובתו אל חתנו הרב שגם הוא הרבה לתמוה על דברי הרמב"ם הנ"ל והביא שכבר קדמוהו בתמיה זו הרש"ל בספרו יש"ש על יבמות עד שסיים כשגגה היוצא מלפני השליט כו' ולפי מה שהוכחתי מש"ס דסוטה דגם ביבמה שייך לומר גדול השלום יש לומר דסבר הרמב"ם ז"ל דנהי דבעלמא אין עשה דוחה עשה והטעם דאמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה מ"מ עשה דיבום מן התורה דוחה עשה דמצרי ואדומי דעשה דיבום עדיף טפי משאר עשה מטעם דגדול השלום ואף על פי שתהא דוחה עשה ול"ת לא סגי בהך דגדול השלום כמו שכתבתי כיון דהביאה הוא האיסור ליכא למימר הכי מ"מ לגבי עשה דוחה עשה דשניהם כהדדי נינהו עכ"פ יש עדיפותא לעשה דיבום על עשה דמצרי ואדומי מטעם גדול השלום ומדאורייתא מתייבמת כן הוא דעת הרמב"ם ז"ל: ועדיין יש לעורר בקידושין בפרק האומר דף ס"ח דשקיל וטרי הש"ס התם לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין כי תהיינה במאי מוקי לה כו' נוקמי' בחייבי עשה הני חייבי עשה במאי נינהו אי שתיהן מצריות שתיהן שנואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן ע"ש ולפי הנ"ל הי' אפשר לשנויי דלעולם מיירי בשתיהן מצריות ואחת היתה יבמתו שהיא מותרת לו ומקרי' אהובה והשני' היא אינה יבמה והוי שנואה ובשלמא אי נימא דבחייבי עשה גם ביבמה לא הותר מדאורייתא אלא ביאה ראשונ' ותו לא שפיר ניחא דאחר ביאה ראשונ' תו לא מקרי' אהובה ואע"ג שכתבו התוס' ביבמות מ"ט ע"ב ד"ה סוטה דכי תהיינה משמע שהיא שנואה בתחלת נשואין וא"כ אהובה נמי יש לומר דהיתה אהובה בתחלת נשואין מ"מ יש לומר דמשמע שהיא אהובה מתחלת נשואין עד עתה כמו שנואה שהיא שנואה מתחל' ועד עכשיו אבל אי נימא דחייבי עשה היבמה מותרת לעולם שפיר יש לומר דמיירי בכה"ג אך יש לומר דמי כתיב כי תהיינה ליבם וכן אמרינן התם מי כתיב כי תהיינה לכהן ע"ש:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה