מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן לז
בדבר הגט הנשלח מנעוויארק דמתקריא נו יארק אשר שם האשה מעריסה הוא לאה וכן היא חתימתה תמיד אך בפי כל היא נקראת בשם ליטשא ובהגט הנשלח נכתב רק שם לאה לבד עפ"י הבעל שאמר שהוא נקראת עפ"י רוב לאה מהו דינו של הגט אם ראוי שינתן ליד האשה:
תשובה מבואר בשו"ע סי' קכ"ט סט"ו דשם היוצא משם הראשון והוא שם נערות כגון יצחק חקין אהרן ארנון א"צ לכתוב שם דנערות כלל ע"ש והוא מדברי המרדכי בפרק השולח שכתב וז"ל וא"צ לכתוב כינוי שהוא קיצור השם כמו בילא בילתא שמואל מואל מרגליות מרגליטא כו' יצחק חקין שאין זה לא כינוי ולא שינוי לשון ר"ת עכ"ל אמנם הב"ש בכללים שדי בה נרגא שכתב בכלליו סי' כ"א דהא דאין כותבין שם קטנות דוקא בשאין רוב בני אדם קורין אותו בפניו כך אבל כשרוב בני אדם קורין אותו בפניו כך צריך לכתבו ע"ש ולכאורה צריך טעם לזה לבאר מה החילוק בין מיעוט לרוב דממ"נ אי חשוב שם נערות לשם בפני עצמו גם במיעוט קורין אותה בפני' צריך לכתבו כמו רובא מרים ופורתא שרה ואפילו לשיטת הסוברים דז"א אלא לכתחילה אבל בדיעבד כשר מ"מ קשה דאמאי לא יכתוב אותו לכתחלה ואי לא חשיב זה לשם בפני עצמו מאי איכפת לן מה שהרוב קורין הכי בפניו כיון שזהו באמת השם העיקר ולא חשיב שם כלל ולמה צריכין לכתבו:
ונראה לפענ"ד דהענין כך היא דשם גיעגועים נקרא שם גיעגוע מחמת שאין כל אנשים מדברים צחות ולהכי שמות אלו מה שדרכן של בני אדם לעשותו עפ"י רוב ההמון מהפכים קצת התיבות ואינם מדברים ככתבם וכלשונם מחמת שאין השפתים מוציאים אותן כהוגן זולת המדקדקים בעם היודעים להוציא כל דיבור ודיבור על אופניו ומשו"ה גם בשמות הדרך של מקצת בני אדם לקצר או לגעגע אפילו כשרוצה לקרוא בשמו המובהק על נכון ולהכי כשמקצת קורין אותו בשם גיעגועים לא חשיב שם כלל מחמת שכן דרכן של מיעוט בני אדם לגעגע אבל כשאנו רואין אשר רוב בני אדם קורין אותו בשם גיעגועין חזינן שנקבע כן לקרוא אותו בשם זה דהא אין דרך רוב בני אדם להיות מגעגעים בשמות להכי חשיב זה לעיקר דאלו לא הי' רק שם גיעגועים לא היה מתפשט כ"כ שיהא נקרא כן אצל רוב בני אדם. ובסברא זו נתיישב לי שיטת הרמ"א ז"ל שהביאו הב"ש בש"נ אות ס' דסאיה כותבין רק שרה לחוד ולכאורה תמוה לי דנהי דהרמ"א ז"ל סובר דסאיה יוצא משם שרה מ"מ אמאי גרע משם גיעגועים שרוב קורין אותה בפניה שצריך לכתבו ולפי הנ"ל ניחא דהתם כתב הרמ"א הטעם דיש בני אדם שאינם יכולים לדבר ברי"ש ע"ש ובפרט לילדים קשה מאוד לדבר ברי"ש ואיכא סיבה שיכולים אנו לומר שעי"ז נתפשט לקרוא אותה בשם סאיה ואפילו אלו המכוונים לקרוא שרה מוציאים בשפתותיהם שם סאיה לכן אפילו כשרובן קורין אותה סאיה ג"כ לא חשיב רק שם גיעגועים ודו"ק. עוד נראה לי לישב הך דסאיה דשאני התם דע"כ מיירי התם שאינה נקראת כלל בשם שרה דאלו נקראת גם בשם שרה לא היה סובר הס"ש שיש לכתוב סאיה לבד ולא שרה דאפילו אי שם סאיה אינו יוצא משם שרה מ"מ חשיב שרה עכ"פ שם בפני עצמו וגם אינו ידוע ששם שרה הי' אצלה מעריסה כלל ואין לכתוב שרה המכונה סאיה דמלשון זה נשמע שנקראת בשני שמות וזה אינו ולהכי בחר הרמ"א ז"ל שרה לחודא יותר טוב מלכתוב שם סאיה לבד אבל בעלמא בשם גיעגועים דנקראת ג"כ בשם המובהק כמו יצחק חקין דאפילו אם אנו כותבין שם גיעגועים כותבין נמי שם המובהק יצחק המכונה חקין מודה הרמ"א דכל שהרוב קורין אותה בפני' כותבין שני השמות ולפ"ז גבי סאיה נמי אלו היתה נקראת אצל מקצת בני אדם שרה שפיר כתבינן שרה המכונה סאיה אבל השתא דאינה נקראת רק בשם סאיה לחודא אם באת לכתוב סאיה אי אתה יכול לכתוב שם שרה דמגרע גרע משו"ה טוב יותר לכתוב שם שרה לבד דסאיה יוצא משם שרה:
אמנם כשאני לעצמי הייתי אומר דבאמת ליכא פלוגתא כלל בין הרמ"א להב"ש בשם סאיה אלא הרמ"א מיירי באשה שנקראת ג"כ בשם שרה ומשו"ה כתב הרמ"א דיש לכתוב רק שרה ולא שרה המכונה סאיה תדע דכן הוא דאם נימא דאינה נקראת כלל בשם שרה איך:
כתב וא"צ לכתוב שרה המכונה סאיה דמשמע דאלו רוצה. אפשר לכתוב כך ובאינה נקראת רק בשם אחד סאיה אינו עולה על הדעת כלל שיש לכתוב הכי דמלשון זה שכותב שרה הכונ' סאיה נראה דיש לה שני שמות. ולא אחת שהיא שתים. וגם לא מצאתי בשום מקום שיהא נכתב על שם אחד כעין שתי שמות והב"ש מיירי על כרחך שאינה נקראת רק בשם סאיה לחודא דאל"כ פשיטא דהי' צריך לכתוב שרה המכונה סאיה ובכה"ג גם הרמ"א ז"ל מודה שאין לכתוב רק סאיה לבד אך מה אעשה שהב"ש והג"פ מתנבאים בסגנון אחד שהרמ"א והס"ש פליגי אהדדי ולפ"ז ע"כ מיירי הרמ"א בשאינה נקראת רק סאיה ולא שרה וא"כ קשה איך כתב הלשון וא"צ:
אמנם ראיתי להב"ש בש"נ אות ב' שכתב וז"ל ואם כתב רק שם העריסה שרה כשר דהא לדעת רמ"א כותבין כן לכתחיל' ע"ש ולא ידעתי אנה מצא דהרמ"א ז"ל סובר הכי דאי מהך דסאיה אינו ראיה כלל דהתם לא נודע כלל שם העריס' כמו שכתבתי למעל' וכן משמע מהב"ש שם בעצמו יע"ש. ועוד דשאני גבי סאיה דהנקודות שוות וגבי סערל אין הנקודות שוות וצ"ע:
ועתה נחזור נא לענין שם לאה דהב"ש בש"ל אות ל' כתב גבי לעאל אם נקראת כך אין דורשין השמות שעיקר שמה היא לאה כיון דאינו מוכח ולא דמי לשרה שארקה וע' בט"ג דהיכי שידוע אשר שמה מעריסה הי' לאה יש להסתפק אם לכתוב השם לאה בגט דאפשר דחשיב נשתקע והסכים לכתוב לכתחיל' רק לעאל לבד ואם עדיין יש קורין אותה לאה אז גם הב"ש מודה דיש לכתוב לאה המכונ' לעאל ע"ש. ובשם לאלה פשיטה שאין לכתוב רק לאה דלאלה הוא שם קטנות והנקודות שוות ע"ש שכתב עוד דגם אפילו אי שמה מעריס' הוא לאלה אפשר לומר דיש לכתוב לאה דשם לאלה לא ניתן רק לקטנות בעלמא והנקודות שוות ע"ש. אבל בסמוך הביא התם הב"ש שם לייצא ולא הזכיר כלל אי יש שייכות לשם לאה וגם הט"ג שם דיבר בזה דיש קוראים הל' בצירי אשר הצ' נרגש בהברת י' ויש לכתוב ליציא (ומה שנדפס בשני יודין הוא טעות הדפוס וכבר הגיה הרב ר' שלמה גאנצפריד בספרו אהלי שם) ולא הזכיר ג"כ שיש שייכות לשם לאה ולכאור' מזה ראיה שסוברים שהשם גיינא או ליציא אינם יוצא משם לאה. אך י"ל דהמה מיירי היכי דשם העריס' הי' כך לייצא או ליציא אבל היכי ששם העריס' היא לאה אפשר דמסתבר לומר דשם לייצא או ליציא יוצא משם לאה וכמו כן לפי הברה שלנו שנקראת יותר רכה כמו ט"ש וצריך לכתוב ליטשא או ליטשה היינו בא' לבסוף או בה' לבסוף וכמו שכתב הט"ג גבי שם לעאל שהבאתי למעל' כן אנו נמי נימא בשם או ליטשא. ואע"ג דהט"ג לא קאמר אלא שיש לכתוב שניהם אבל לא לענין זה אם נכתוב לאה לחודא ונשמט שם ליטשא לגמרי דמ"מ יש לומר ג"כ דכמו דמהני הך סברא דלעיל דחשוב שם היוצא משם לאה למימר דלאה לא חשיב תו נשתקע ויכול לכותבו כמו כן נימא דחשוב שם היוצא לענין בדיעבד אם נכתב שם לאה לחודא וכמו גבי שם סאיה דדעת הרמ"א ז"ל דכותבין שרה לחודא לכתחיל' אף בלא ידע ששם העריס' הי' סאיה מחמת דברור לדעתו דחשוב שם היוצא כמו כן יש לומר דמהני שם העריס' למיחשב השם השני לשם היוצא מראשון ולאה ולעאל חדא נינהו מחמת דשם לעאל יוצא משם לאה. ובאמת לדעת הב"ש בשם סאיה דאם הי' מעריס' שרה צריך למיכתב שרה המכונ' סאיה אפשר להיות דאם לא נכתב רק שרה לחודא ג"כ כשר בדיעבד מהך טעמא:
אמנם ראיתי להצמח צדק והגאון דליבאוויעש ז"ל סי' רי"ח גבי גט שנכתב רק אסתר מחמת שמעריס' נקראת כך וכו"ע קורין לה עטא. שפוסל אפילו בדיעבד שכבר ניתן הגט משום השמטת שם טמא שהכל קורין אותה וכתב שם דאלו נכתב אסתר דמתקריא עטא נראה דכשר מחמת כי רובא דרובא כל אשה שנקראת עטא מעריס' שמה אסתר ומשו"ה ל"ח נשתקע. וגם פסול נשתקע אינו אלא מדרבנן ע"ש מוכח דדעתו הי' לחלק דאף דמהני הך סברא שלא יהא חשיב שם העריס' נשתקע מ"מ לא מהני שיהא חשיב שם העריס' לעיקר השם. אך דבריו תמוהין בעיני דמשמע דרק בדיעבד כשר אם כתב אסתר דמתקריא עטא ובאמת מוכח מהך דסאיה לפי שיטת הב"ש המובא בש"נ אות ס' ומהט"ג גבי שם לעאל דבכה"ג גם לכתחיל' יש לכתוב כך. מחמת דיש הוכחה דמסתמא יצא זה השם השני מחמת שם העריס' סאיה משרה ולעאל מלאה. כן ה"נ יש לנו לומר דעטא יצא מאסתר (וע' בט"ג בש"א אות ו' גבי שם ועלקיל שכתב לחלק בין שם לעז ובין שם הקודש ע"ש) והי' צריך לכתוב גם לכתחיל' אסתר דמתקריא עטא ויותר טוב המכונ' עטא ובנידן דידן פשיטא דהי' צריך לכתוב לאה המכונ' ליטשא דהרי היא חותמת את עצמה תמיד לאה וגם לפעמים בעת שהיא יולדת כשעושין מי שבירך נקראת לאה. וכן כתבתי במכתבי להרב מנויארק שיכתוב כך אך שלח את הגט קודם שקיבל מכתבי. ומחמת שהט"ג לא הזכיר כלל ששם ליצא הוא כינוי ללאה ומסתמא הי' דעתו שאין לו שייכות עם שם לאה שאלו סובר שהוא כינוי לא הי' שותק מלהזכיר דבר זה כדרכו לעמוד על כל קוץ וקוץ תלים של הלכות (ודוחק לומר שהוא השמטת הקולמוס כמו שהשמיט הב"ש בש"א אות ב' בשם ביבאנט להזכיר שהוא כינוי לחיים אף שמבואר בשו"ע בהדיא דהוי כינוי לחיים והט"ג הרגיש שם בזה ע"ש) ועוד שאם הי' סובר דשם ליצא יוצא משם לאה לא הי' כותב ליצא בא' לבסוף אלא בה' כמו גבי סאיה שכתב הב"ש לכתוב בה' ואע"פ שמסתפק בעצמו אם יוצא משם שרה ומשו"ה הוצרך לכתוב סאיה ולא שרה ומ"מ לענין זה החזיק לכתוב בה' מחמת שמא יוצא משרה כן ה"נ אם הי' ספק שמא יוצא מלאה הי' צריך לכתוב בה' וכמו שכתב הט"ג שם גופא גבי לאלה ע"ש. וגם אינו ידוע לי אם כל אשה שנקראת ליטשא יהא שם עריסה שלה לאה ע"כ אמרתי לעיין אפילו אם נימא דשם ליטשא אינה יוצא משם לאה והוי שם בפני עצמו מהו דינו של הגט דאולי כיון ששם עריסה היא לאה וכן היא חותמת א"ע תמיד וגם במי שבירך קורין אותה לאה י"ל דחשיב לשם עיקר דבדיעבד אם כתב שם העיקר והשמיט שם הטפל כבר פסקו האחרונים להכשיר וסמכו בזה על שיטת הר"ת והרא"ש והראב"ד והרב המגיד והטור ור"א ורמב"ן ז"ל אשר כולם מתנבאים בסגנון אחד דבדיעבד סגי בשם העיקר לחודא עיין בב"י סי' קכ"ט וע' בספר מכתב אליהו שהאריך הרבה לבאר כל דבריהם ועשאן כסולת נקיה: והרמ"א ז"ל בשו"ע סי' קכ"ט כתב ג"כ הכי וז"ל וכ"ש אם כתב עיקר השם לבד דכשר ואין להקפיד על הכינויים כ"כ ובסוף דבריו סיים כתב שם האחד אפילו הוא טפל וגירש בו כשר ע"ש מדבריו יש לדקדק דברישא דהיינו בכותב שם העיקר והשמיט שם הטפל כשר אפילו אם לא גירש בו עדיין רק שכבר נכתב מדלא נקט ברישא ג"כ הלשון וגירש בו כמו בסיפא. אמנם הג"פ במקומו סיים ואומר וז"ל אך אמנם לדידן דנהגינן לכתוב בכל הגיטין וכל שום וחניכה לרמוז הכינוי שיש לו ולרמוז כינוי משפחתו נ"ל דיש להקפיד אם לא כתב וכל שום וחניכה ואפילו נתגרש' כבר בגט זה משתדלין שיכתוב לה גט אחר ובשעת הדחק דא"א להשיג לה גט אחר יש להכשיר הגט שלא כתב בו וכל שום וחניכה עכ"ל ולכאור' תמהתי על דבריו דאטו הרמ"א ז"ל סובר דלכתחיל' אין לכתוב רק העיקר ולא הטפל דהא ודאי ליתא דהא מתניתין מפורשת היא דהתקין ר' גמליאל למיכתב וכל שום שיש:
לה אלא שכתבו הקדמונים דזה לא הוי רק לכתחיל' ואיך כתב הג"פ הלשון דנהגינין לכתוב בכל הכינויין:
ונראה לי לפרש דבריו דכך הוא כונתו דהרמ"א ז"ל כתב הכי לפי המנהג של בני אשכנז ופולין שלא לכתוב וכל שום רק לפרש שם הכינוי בגט כגון אריה המכונה ליב ומשו"ה לפעמים אין ברור כל כך איך לכתוב הכינוי אם ליב או ליבקא או ליבוש או ליבלי וכדומה שדרך הכינוי להשתרבב על כמה פנים ומשו"ה מקרי לפעמים שכותבים שם העיקר לבד אחרי שאינם ברורים שאר הכינויים אבל לבני ספרד שנהגו לרמוז הכל בכל שום שפיר יש להקפיד אפילו בדיעבד כן נ"ל ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שסמך שני הדינים הללו זה לזה ע"ש והנה לענין איזה מהשמות מקדימים כבר הביא הב"ש בסי' קכ"ט סעי"ק ל"א בשם הרמ"א דיש להקדים השם שנקראת בשעת הלידה שם הקודש כל שאינו נשתנה השם מחמת חולי ודעת הב"י והלבוש אינו כן אלא אזלינן בתר הרוב ואם הרוב קורין אותה בשם השני כותבין השם הלעז קודם ועל שם הקודש כותבין דמתקרי אולם אנן נהגינן עפ"י שיטת הרמ"א ועיין בכללים של הב"ש סי' י"ב ועיין בספר מכמ"א סי' ט"ו שהביא ג"כ שיטת הב"י ושיטת הרמ"א משמיה דמהרי"ק וסיים הוא וז"ל סוף דבר לענין מעשה דאין לנו לזוז מדברי הרד"ך ומרן הלבוש דלעולם הולכין אחר השם דקרו ליה רובא ומי שרוצה לחוש לדברי מהרי"ק והראנ"ח יכתוב שני גיטין ע"ש: והנה לענין אם כתבו שם הראשון דהיינו שם הלידה לחוד ולא כתבו כלל שם השני מה דינו נראה פשוט דבכה"ג הגט פסול לדעת רוב הפוסקים דאם כתבו השם הטפל פסול בדיעבד דמאי מהני שהשם הטפל הוא הראשון דמ"מ אנן בתר רובא דהשתא אזלינן ונראה לי דגם המהרי"ק והרמ"א מודים לזה ועד כאן לא סבירא ליה דשם הלידה כשהוא שם הקודש והשני הוא שם לעז חשוב הראשון עיקר אלא לענין שיהא ראוי להקדימו משום חשיבות שהוא שם קודש וגם שם הלידה אבל לא לענין שיהא כשר בו לבדו כיון דרובא דאינשי אינם קורין אותו בו לא מהני החשיבות לגבי זה ולדעתי יש לדמות דבר זה למאי שכתבו התוס' בשבת דף כ"ג ע"ב ד"ה הדר פשטא וז"ל ונראה לרשב"א בשחל ר"ח בשבת יש להפטיר בנרות דזכריה משום פרסומי ניסא כו' ומה שמקדימים לקרוא בר"ח משום דבקריאת התורה כיון דמצי למיעבד תרווייהו תדיר ופרסומי ניסא עבדינן תרווייהו ותדיר קודם אבל היכי דלא מצי למיעבד תרווייהו פרסומי ניסא עדיף ע"ש ועיין באו"ח סי' תרפ"ז לענין מילה ומקרא מגילה דאיתא ג"כ חילוק בין לאקדומי אחד לפני חבירו משא"כ שהאחד ידחה את חבירו לגמרי דאף דלענין ההקדם אחד קודם מחבירו מ"מ לענין היכי דליכא שהות לעשות שתיהם וצריך להיות אחד נדחה לגמרי אדרבה חבירו עדיף ועיין במג"א שם כן אנו נאמר ג"כ לענין זה דהמהרי"ק והרמ"א ג"כ מודים דעיקר הוא לענין גט שהרוב יהיו יודעים ומכירים שם המגרש והמגורשת רק היכא שכתבו תרווייהו שם הקודש הוא חשוב יותר וראוי להקדימו:
ובסברא זו נרווח לנו להבין דברי הרא"ש בפ' השולח שכתב וז"ל וכן מפרש הירושלמי דאף במקום אחד בעינן לכתחילה שיכתוב שני השמות כו' והא דאמר לקמן כתב חניכתו כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין דמשמע אפילו לכתחיל' אין צריך לכתוב עיקר השם י"ל דמיירי התם בחניכה שמכירין אותו בכל מקום והכל קורין אותו בשם זה אלא כשהוא חותם בשטר או קורא בתורה קוראין אותו בשם המובהק להכי סגי בשם חניכה לחוד עכ"ל והב"י הוכיח מלשונו דעכ"פ שם החתימ' ועליה לתורה חשיב עיקר השם ושם מובהק אצלו לענין שאם כתבו לחודא סגי ועיין במכמ"א סי' י"ד מה שנתקשה בזה אבל לפי הנ"ל יש לפרש דקרי לי' עיקר השם רק לענין שיש להקדימו משם של חניכה אבל לא לענין שיהא סגי לחוד ודו"ק. והנה זה לשון הב"י בסי' קכ"ט וכתב עוד בקונדריסי' אהאי עובדא דשמה רבקה ונשתנ' לחנה ודין זה בנשים לבד אבל באנשים אינו כן ששמם המובהק ע"פ ס"ת או עפ"י חותמו בכתביו ובשטרותיו אלא יכתוב השם שהוא עולה בו לקרוא בתורה וחותם בו כתביו ושטרותיו עכ"ל גם מדברי מהרי"ק בשורש פ"ו משמע דבתר שם שהוא עולה בו לקרוא בתורה ושהוא חותם בו שטרות ואגרות אזלינן וכו' ע"ש ויש בלשונו קצת חילוקים דברישא שכתב עפ"י הס"ת או עפ"י חותמו משמע דבחדא מהנך תרי סגי אבל מסוף דבריו משמע דבעינן תרווייהו עליה לס"ת וחתימתו עושין אותו לשם מובהק גם בלשון הרא"ש הנ"ל כתב תיבת או דמשמע דבחדא סגי אך מדכתבו הקונדריסי' דבנשים לא שייך דין זה מוכח דבעינן תרווייהו בהדי הדדי דאי סגי בחתימ' לחוד למה לא שייך גבי נשים וכי אין דרכן של נשים לחתום בכתבים ואע"פ דתנן בשבת דף ס"ב לא תצא אשה וכו' ולא בטבעת שיש עלי' חותם אינו ראי' מזה דאין דרכה של אשה לחתום כלל אלא שאין דרכן לשאת טבעת של חותם לתכשיט אבל מ"מ דרכן לחתום בכתבים אך יש לומר דבעינן דוקא שיהי' חותמים בשטרות ולא בכתבים בעלמא וסתם אשה כשהיא תחת בעלה אין לה עסקים ואינה חותמת שטרות ומשו"ה דקדק הב"י לומר וחותם במכתביו ושטרותיו ובעינן דוקא שטרות ועכ"ז צ"ע למה לא דיבר מזה בספר מכמ"א שום דבר שדרכו לדקדק היטב בדברי הפוסקים ז"ל אך מדברי הב"ש בכללים סי' כ' מבואר בהדיא דעליה לתורה בלחודא סגי ועיין ט"ג שם א"כ ע"כ גם בחתימ' לחוד נמי סגי גבי אשה כיון דאינה עולת לתורה וליכא סתירה נגד החתימ' אך בעינן נמי חתימ' בשטרות:
אך מה שיש לדעתי מבוכה רבתי בענין השאלה שלפנינו מה שנכתב בהגט שמואל צבי דמתקרי שמואל הירש א"כ חזינן דבהגט הלזה חששו לכתוב כל השמות ולא ספקו עצמן בשמו המובהק דהיינו שמואל צבי לבדו דהוי ג"כ שם הלידה ושם שעולה בו לתורה וחתימתו אלא מוכח מהגט שנכתב בו כל השמות שלו וא"כ כשנכתב בהגט שמה לאה לבד משמע בהדיא שמסתמא אין לה רק שם זה לבד דאלו הי' לה עוד איזה שם היו כותבין אותו כמו שכתבו גבי הבעל וכל כה"ג מסתברא לדעתי דגרע טובא ועוד כיון דלא כתבו הפוסקים דבשם העיקר לחודא סגי אלא היכי דליכא הוכחה להיפוך שאין לה רק שם זה הנכתב בלבד אבל היכי דאיכא הוכחה בהגט שאין לה שום שם אחר ובאמת יש לה שם אחר הרי סוברים הרואים שאין האשה הזאת המגורשת:
ויש ללמוד הך סברא ממ"ש הרב"י לפרש דברי הרמב"ם דבכותב שם הטפל לבד ולא כתב וכל שום מכשיר הרמב"ם ז"ל בדיעבד אבל אם כתב הטפל לבד וכתב נמי וכל שום פסול אפילו בדיעבד ועיין במכמ"א סי' ז' שכתב ע"ז מה מאוד תמוהין דבריו בעיני ואיך יצויר בדעת דאם כתב שם העיקר הוי וכל שום למעליותא ובכתב שם הטפל הוי וכל שום לגריעותא ע"ש ומה אעשה כי אנכי מקטני ערך אצייר בדעתי סברת הרב"י דכל שמוכח מהגט היפך מהאמת גרע טפי ולהכי כשכותב שם הטפל לבד כשר בדיעבד אבל כשכותב וכל שום משמע דהשם הנכתב בהגט הוא העיקר פסול אפילו בדיעבד לדעת הרמב"ם ז"ל וכן יש ללמוד מדברי הג"פ שהבאתי למעל' דהיכי המנהג לכתוב וכל שום אפילו כשנכתב שם העיקר א"כ אם לא כתב יש לחוש אפילו בדיעבד וע"כ מהטעם שיחשבו העולם דמסתמא אין לה שם אחר וא"כ כ"ש שמבואר בהגט בעצמו להיפך מהאמת וא"כ בזו הסברא יש לנו לומר נמי דהא דקי"ל: דעיקר השם לחודא סגי בדיעבד אינו אלא שכתבו אצל הבעל והאשה רק עיקר השם וכן בשמות האבות משני הצדדים ובזה מדוקדק לשון המשנה כתב חניכתו וחניכתה כשר והיינו דוקא שכתב אצל הבעל והאשה רק החניכה לבד אבל אם כתב אצל אחד מהם השם המובהק ואצל השני רק החניכה אינו מוכח ממתניתין דכשר וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' גירושין מי שהי' לו שני שמות וכן אשה שיש לה שני שמות כשמגרש כותב שמו ושמה שהן רגילים בו ויודעים בו ביותר ואומר איש פלוני וכל שום שיש לו ואשה פלונית וכל שום שיש לה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר עכ"ל משמע נמי דצריך לכתוב אצל האיש והאשה בשוה או שניהם בשמם המובהק או שניהם בחניכתם וכמדומה לי שבסברא וחידוש זה יתישבו הרבה ענינים אך אין בידי כעת לעיין הרבה וגם לענין מעשה אין לנו רק הדברים שנמצאו בראשונים אבל אין לנו לעשות חדשות לדינא ובפרט להחמיר אשר חכמינו ז"ל אמרו משום עיגונא אקילו בה רבנן עיין גיטין דף ג' ע"א ולא באתי בזה אלא לעורר: שוב ראיתי בהת"ג סי' קכ"ט סעי"ק כ"ה שכתב דבעינן תרווייהו דוקא היינו החתימ' והעלי' לתורה דמה שעושין החתימ' והעלי' עיקר חידוש הוא שחידש הקונדריסי' דלכאור' מוכח מהש"ס דהשם שהכל קורין עדיף דהא בחניכ' שהכל קורין מגרש אפילו לכתחיל' לדעת הרא"ש הביאו הב"ש ס"ק ב' ושם המובהק שעולה בו לתורה וחותם אינו כשר רק בדיעבד ואין לך בו אלא חידושו ובעינן דוקא שניהם ע"ש אבל לא באחד מהן ע"ש אבל כבר מבואר למעלה להרב"י ובספר מכמ"א מבואר בהדיא דבאחד מהן סגי דבחתימ' או בעלי' לתורה די שיחשב עיקר ומובהק והטעם דחתימ' לחודא סגי נראה לי די"ל לפמ"ש הר"ן ז"ל בפ' המביא תנינא דהא דבעינן שמו ושמה מפורש בגט הוא מחמת דכתיב ספר כריתות ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אלא א"כ נכתב שמו ושמה ע"ש משו"ה שפיר י"ל דמהאי טעמא העיקר הוא שם שחותם בו תמיד דע"י זה חשיב ספר כריתות ומשו"ה שם קטנות עפ"י רוב אין דרכם של בני אדם לחתום בו רק חותמים בשם המובהק ולהכי חשיב עיקר לגבי גט. והנה אחרי כותבי כ"ז בא לידי ספר חא"ש מהגאון מהרש"ק מבראדי ועיינתי בו ומצאתי בסי' כ"ו שאירע ממש כעין מעשה שלנו והשיב שאם מעריסה נקראת לאה ואח"כ נקראת ליצה יש לכתוב רק שם לאה ע"ש וכתב שם דמהט"ג לא משמע ששם ליצה יהא יוצא מלאה מדכתב ליצא בא' לבסוף ע"ש אך דבריו בתשובה הנ"ל מגומגמים ומגיד וחוזר ומגיד:
וראיתי בספר שו"ת דברי חיים להגאון מצאנז חלק א' סי' ע"ח באשה שנקראת מעריסה גיטל וגם עתה נקראת במקום אחד גיטל אך במקום הבעל נקראת גיטשא ונכתב בגט רק גיטל לבד שהחמיר מאוד לפסול אפילו בדיעבד דהברת שי"ן במקום למ"ד הוי כשם אחר ובפרט גיטשא דהטי"ת הוא טי"ת שבורה והוא ממש אות אחר בודאי פסול אפילו בדיעבד עכ"ל וא"כ ה"ה מלאה ליטשא דבמבטא הוא יותר חילוק מגיטל לגיטשא אך לדעתי י"ל איפכא דליטשא הוא יותר קרוב ללאה מחמת דכשמושכין שם לאה עם הוספה טשא כמו לאהטשא הוא ממש במבטא כמו ליטשא רק מחמת שהא"ה מלאה נשמטין בחיטוף הדיבור ונשמע רק ליטשא משא"כ בגיטל גיטשא נשמט הלמ"ד לגמרי והטי"ת נעשה שבורה:
הן אמת שלדעתי גם הוא ז"ל החמיר הרבה יותר מדאי לפסול אפילו בדיעבד דלא גרע גיטל גיטשא מחיים חייקא אשר ג"כ המ"ם נשמט לגמרי והברה יהי' על הקו"ף מתחלפת ומ"מ כתב הב"ש באות ח' מש"א שאין לכתוב ה' חייקא וגם על הב"ש גבי לעאל יש לעמוד למה שינה את הענינים פעם כך ופעם כך עיין בש"א אות ל' גבי לוי ובט"ג שם ונראה לי כי הכל תלוי במנהג העולם שיש מוצאות הנוספים לקטנות ובזמן הב"ש לא הי' נקרא לעאל לקטנות וכדומה אבל בזמנינו שאנו רואין שהמוצאות הללו ניתן לקטנות בכמה שמות נראה דאין להחמיר בדיעבד או גם לכתחיל' במקום חשש עיגון כלל ובעובדא שלפנינו אחרי שיש לסמוך על מה שחותמת א"ע תמיד לאה (ואף שכתבתי למעלה דבעינן שתהא חותמת בשטרות דוקא אבל במכתבים של שלום לחוד נראה דלא סגי ובעובדא דידן לא ידעתי אם היא חותמת בשטרות מ"מ לענין צירוף עכ"פ י"ל דסגי ג"כ בהכי) אשר לדעת הרב"י בשם הקונדריסי' והמהרי"ק חשיב זה לשם עיקר גם יש לצרף מה שקראוה בעת שהית' יולדת בעת עשי' מי שבירך ג"כ בשם לאה אשר האחרונים סמכו זה לסניף אע"פ דזה לא אלים כל כך ולא דמי לעלי' לתורה שקוראין אותו בפניו משא"כ המי שבירך הוי שלא בפני האשה:
מחמת כל הני טעמא נראה לפענ"ד דאין כאן בית מיחוש ליתן הגט הנשלח ליד האשה אחרי אשר שלחתי לחקור אצל כמה נשים הנקראות ליטשא איך שמם מעריסה וכולם אמרו אשר שמם מעריסה היה לאה אך מחמת גיעגועים נקראים ליטשא וא"כ קרוב לדבר דהוי שם אחד וגם לענין מה שנראה שהב"ש והט"ג לא סברי כן מ"מ יש לצרף שאר היתרים הנ"ל שיוצאים גם דעת הגאונים הללו ובפרט דכבר נמשך איזה חדשים אשר כתבתי שישלחו גט אחר ועוד לא בא ובגיטין דף י"ט ע"ב גבי הא דאמר רבא מ"ט דרשב"ג כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות משמע דגם משום המתנה איזה זמן חשיב עיגון וכן כתב הד"מ הביאו הפ"ת דממקום מרחק חשיב עיגון ואף דהד"מ מיירי בהבאת הגט ע"י שליח וכאן הוא נשלח ע"י הפאסט מ"מ כיון דכבר עברו איזה חדשים ועדיין לא בא יש לומר דחשיב עכ"פ קצת עיגון ובזה אסיים ואומר שלום רב וד' יצילני משגיאות: