מצפה אריה תנינא חלק ב· רבי אריה ליב ברודא
אה"ע · סימן לד
לכבוד הרב המאה"ג החוב"ק מו"ה אלעזר רוזין:
מ"ץ דק"ק ראזוודאב:
הנה בדבר השאל' באיש אחד מק' אולינאב הסמוך לק' רישא ושמו ר' אברהם בערנשטיין הלך לדרכו למדינת רוסלאנד ובא לעיר קטנה סמוך לק' טריסק וכאשר שמעו אנשי העיר שהוא מק' אולינאב ספרו לו אשר אתמול מת שם איש אחד מק' אולינאב ממדינת קיר"ה [כי מדינת עסטרייך נקרא בוואלין בשם קיר"ה] וגם הובל לקברות שמה. ודרש שיגידו לו שם הנפטר והגידו לו אשר שם הנכתב בהפאס הנמצא אצל הנפטר הוא שמואל דוד נאדעל ותיכף נזכר את האיש הנפטר כי הי' מכיר אותו בטוב ושם אביו הוא מעשל נאדעל. גם אמרו לו שהנפטר הי' חיגר יד ורגל כ"ז העיד ר' אברהם הנ"ל בתורת עדות לפני הב"ד דק' זאקליקוב כאשר אני רואה מתוך הגב"ע של הב"ד הנ"ל אשר שלח כ"ת אלי והנה כ"ת במכתבו אלי הוסיף לכתוב:
כי האנשים בהעיר קטנה הגידו לר' אברהם הנ"ל אשר שמעו מהנפטר שהוא מק' אולינאב במדינת קיר"ה אך שמו לא הגיד להם זולת כי נודע להם ע"י הפאס. ואנכי לא ידעתי מאין יודע זאת כ"ת אחרי כי בהגב"ע לא נזכר דבר זה אשר שמעו מהנפטר את שמו. ולדינא יש נפקותא רבא בזה כמובן אולם אחרי כי לא נמצא בהגב"ע אשר לפני לא אדון רק באופן הזה. אשר גם שם עירו לא נודע להם זולת ע"י הפאס הנמצא אצלו לבד. אם יש כדאי עפ"י דתה"ק לסמוך ע"ז להתיר אשת ר' שמואל דוד נאדיל לעלמא ולהוציא' מכבלי העיגון אשר הרבו חששו חז"ל לתקנות בנות ישראל וזה החלי בעזר הצור: הנה באה"ע סי' י"ז סעי' כ"ד פסק המחבר להלכ' מצאוהו הרוג או מת כו' אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישי' לשאל' ואפי' הי' להם סימנים בגופו אין מעידין עליו אבל הי' להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידין עליו עכ"ל, והנה בש"ס יבמות ק"כ ובב"מ כ"ז מוכח דלמ"ד סימנים דאורייתא סגי בגופו אפי' סימנים אמצעים ולדידי' עכצ"ל דבכלים חיישי' לשאל' דהרי פריך התם לדידי' מהא דתניא אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא ומשני אמרי גופו דארוך וגוץ כלי' דחיישי' לשאל'. אבל מ"מ להך שינויי דמשני ואב"א כלי' בחיוורי וסומקי שוב אינו מוכח גם לדידי' מהברייתא דחיישי' לשאל' כלל. וכן כתבו התוס' ביבמות שם בהדי' דלהאב"א שוב נחתינן מחשש שאלה כלל ע"ש ומשמע מדבריהם דכל זמן שאין לנו הוכח' והכרח לומר דחיישי' לשאל' מצד הסברא אין לחדש דבר זה מעצמינו ואנן אמרי' דל"ח לשאלי". וכן כתב הב"ש בשם המהר"ל מפראג ז"ל ולהכי כתב דלמ"ד סי' דרבנן דלא קשה לדידי' מהך ברייתא דאין מעידין כו' ל"ס לי' דחיישינן לשאלה ומשו"ה העלה דאם יש סימן אמצעי בגוף וסימן מובהק בכלי מהני מטעם ממ"נ דאי סימנים דאורייתא הא סגי בסי' אמצעי בגוף לחודי' ואי סימנין דרבנן הא ל"ח לשאלה ושוב מהני סימן מובהק שבכלי אבל דעת המחבר אינו כן דאיהו פסק דסי' אמצעי בגופו לא מהני וע"כ מטעם דסי' דרבנן ומ"מ כתב דבכלים חיישי' לשאל ועוד הביא הב"ש שיטת הב"י בשם הריטב"א ז"ל דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי וטבעת דאמרי' בש"ס דלא מושלי אינשי מ"מ לדידי' חיישי' לשאל'. וע"ז תמה הב"ש א"כ הדרא קושי' הש"ס לדוכתא מהך דמצא קשור בכיס וארנקי כו' אמאי ניחוש לשאל' ע"ש. והנה כל גדולי האחרונים האריכו בכ"ז אשר כמעט לא הניחו מקום להתגדר בו וכעת אין עתי אתי לחפש הרבה בספריהם. ע"כ אמרתי אשנה פרק זה מהסוגיא ומהשו"ע כפי יד ה' הטובה עלי ואת אשר יורוני מהשמים אותו אשמור לדבר ברצות ד' וזה אשר עלה במצודתי בעזר הצור:
הנה מה שהקש' הב"ש על המחבר דלפי מה דפסק דסי' דרבנן מנ"ל דחיישי' לשאל'. לדעתי י"ל דס"ל להרב"י דלמ"ד סי' דרבנן גם מצד הסברא אין לסמוך על סימנים מובהקין בכלים משום חשש שאלה. וכן כתב הב"ש שם אלא שיש לבאר קצת דבאמת כל סימני' אמצעים דעלמא נמי אינו דבר ברור וראי' גמור' כמו טב"ע דהא אפשר דמתרמי כהני סימני אלא שאין אנו חוששין כולי האי וסמכי' להחזיר אביד' בסימנים למ"ד דאורייתא הוא מפאת חק התור'. ולמ"ד דרבנן הכי תקנו חז"ל כיון שעכ"פ האי חששא דלמא אתרמי סימנין כסימנין הוא רחוק קצת. ומעתה לפ"ז י"ל דאפי' אי נימא דל"ח לשאל' הוא משום דהוי חשש רחוק קצת עכ"פ לא עדיף מסי' אמצעי בגוף דהחשש שמא אתרמי סימני כסימנין ג"כ לא הוי אלא חשש רחוק ומ"מ חיישי' להכי מה"ת למ"ד סימנין דרבנן. ולפי מה דמשני כלי' דחיישי' לשאל' ס"ל להתרצן דחשש שאלה הוא חשש גדול ביותר ולא דמי להחשש שמא אתרמי סימנין כסימנין ולהכי אפי' למ"ד סימנין דאורייתא חיישי' מ"מ לשאל'. ומעתה לפי שנויי דאב"א דדעת התוס' דל"ח לשאל' היינו דחשיב עכ"פ כסי' אמצעי דל"ח שמא אתרמי סימני' כסימנים ולמ"ד סימנים דאורייתא מה"ת ל"ח לשאל' ולמ"ד סימנים דרבנן דלא מהני בעגונה רק באביד' גם היכי דאיכא טב"ע או סימנים מובהקים בכלים לא מהני בעגונ' רק באבד' מדרבנן. ולפי האמור מיושב מה שהביא הב"ש בשם מהר"ל מפראג ז"ל דאי נימא דלמ"ד סי' דרבנן נמי חיישי' לשאל' אמאי קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכלי' השתא טב"ע דמהני בגופו לא מהני בכלים כ"ש סימנים דאפילו בגופו לא מהני ולמה נקט כלל ובכליו ולפי הנ"ל י"ל דהס"ד של הש"ס וכן התרצן בשינוי' קמא סוברים דהכי פירוש' של הברייתא מה דנקט אע"פ שיש סימנים היינו שיש סימנים על המת ע"י סימני גופו או ע"י הסי' של הכלים היינו שמכירים את הכלים בט"ע. וזה חשיב כסי' בגופו כאשר בארתי דס"ל דעכ"פ מחמת חשש שאלה לא עדיף מסימני' גרועים וחשיב זה רק כסי' גרוע על האדם שהוא הנאבד ובאמת כן נראה לשון הברייתא רק התרצן דאב"א דמשני כלי' בחייורי וסומקי סבר דסימנים קאי נמי על הכלים. ולפ"ז שפיר ניחא דמ"ד סימנים דרבנן יסבור דמיירי שיש טב"ע או סימנים מובהקין ביותר בכלים דחשוב כמו סי' אמצעי בגוף ואשמועינן דלא מהני:
ולפ"ז יש מקום בראש לישב דלפי האב"א דמיירי בחיוורי וסומקי קשה למה נקט בכלי' דהשתא בגופו לא מהני סימנים גרועים כ"ש דלא מהני בכלים סימנים גרועים דנהי דאיהו ס"ל דל"ח לשאל' מ"מ עכ"פ טפי גרע מסימנים גרועים שבגוף דעכ"פ חשוב ריעותא קצת מחמת חשש שאלה. אבל לפי הנ"ל י"ל דבאמת גם בחיוורי וסומקי נמי משכחת שיהי' חשוב סי' אמצעי ע"י שהוא מכוון סדר הצביעה וכ"ש כשמייחד כל פרטי הצבעים שבכל הבגדים כמו שמביא הפ"ת באות ק"ו בשם הקהלת יעקב ע"ש ועוד מביא שם דב' מיני צבע ג"כ חשוב כמו סי' אמצעי א"כ אפשר לומר דהא דקאמר הש"ס חיוורי וסומקי היינו שניהם יחד ומ"מ לא מהני משום דמצטרף חשש שאלה לחשש שמא אתרמי סימנים כסימנים ובשני ריעותו' גם למ"ד סימנין דאורייתא לא מהני רק או ע"י סי' אמצעי שבגופו או ע"י טב"ע או סי' מובהק שבכלי' מהני לדידי' מה"ת. אולם עדיין לא הובאו דברי אלה אצלי בכור הבחינ'. ויותר פשוט לומר דלמ"ד דל"ח לשאל' לא חשיב ריעותא כלל ואין חילוק בין סי' שבגופו לסי' שבכליו. ואנכי לא באתי אלא לעורר והנה כבר נודע מה שכתבו רוב הפוסקים דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאל' גם למ"ד סי' דרבנן אך כבר הבאתי למעל' מה שמביא הרב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן חיישי' לשאל' גם בכלים דלא מושלי אינשי כמו כיס וארנקי וטבעת והא דקאמר הש"ס דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאל' זה אינו רק למ"ד סי' דאורייתא ונ"מ גדול' בעובדא שלפנינו שכבר כתבו האחרונים ובראשם הנו"ב מהד"ת אבה"ע סי' מ"ו דפאס חשוב כמו כלים דלא מושלי אינשי. משום דמחק הממשלה אסור להשאיל פאס לחבירו ורוב בני אדם נזהרים בכך. והנה האחרונים ז"ל הקשו על שיטת הב"י בשם הריטב"א הנ"ל דא"כ איך מהדרינן חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה. ומאי מהני אפי' עידי אוכף ואפי' אם נימא כמו דמשני התם הש"ס דאוכף לא שיולי אינשי אכתי קשה למ"ד סי' דרבנן הא גם זה ל"מ כלל וגם קשה לדידי' הך דמצא קשור בכיס כו' ניחוש לשאלה כאשר הבאתי למעלה.:
ואת אשר אנכי אחזה בזה דהנה הח"צ בתשובותיו סי' קל"ד העלה דאף למ"ד דחיישי' לשאל' מ"מ לשאל' דיחיד ל"ח וכמו דמצינו בב"ב קע"ב דמחלק אביי בין נפילה:
דרבים לנפילה דיחיד כ"כ יש לנו לחלק בין שאלה דרבים לשאל' דיחיד ע"ש שהאריך בזה. וכבר תפסו עליו האחרונים ז"ל דלפ"ז קשה דמאי פריך הש"ס ביבמות ובב"מ בסוגיא הנ"ל מהך דמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת הרי זה יחזיר ניחוש לשאל' והא שאני התם דהוי שאלה דיחיד דהא ע"כ השאיל לאיש אחד ששמו הוי כשמות שנכתב בהגט א"כ הוי שאלה דיחיד ולשיטת הח"צ בכה"ג לכ"ע ל"ח לשאלה. ולפע"ד נראה לישב דהנה הש"ס משני התם כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי כיס וארנקי משום דמסמני וטבעת משום דמזייף [כן הוא הגרסא בב"מ ופי' רש"י ז"ל דמנחשי וביבמות הגירסא בגמ' בהדי' דמנחשי] ולכאור' יש להבין דבשלמא דמנחשי י"ל דכל אנשים מנחשי ואין דרכם להשאיל כיס וארנקי אבל בטבעת דהחשש הוא לזיוף בודאי יש כמה אנשים נאמנים ואין שוב חשש שיזייפו וא"כ הא יש לחוש שמא השאיל לאחד שהי' בטוח עליו שלא יזייף. ונרא' דס"ל להש"ס כשיטת הח"צ דלשאל' דיחיד לא חיישי' ומשו"ה כיון דאין דרך להשאיל טבעת לסתם בני אדם אלא לאנשים מיוחדים שיש להם נאמנות ביותר ולא חשידי אזיוף שוב הוי כמו שאלה דיחיד ול"ח כולי האי וכמו דל"ח לנפילה דיחיד כן ה"ה ל"ח נמי לשאל' דיחיד א"כ לפ"ז כל עיקר חידושו של הח"צ אינו אלא לפי שינוי' דהש"ס דבטבעת ל"ח לשאל' אבל הס"ד דפריך דאכתי לא ידע מזה הי' סבר דחיישי' גם לשאל' דיחיד שפיר פריך מהך דמצא קשור בכיס כו' אבל לפי מה דמשני הש"ס קיימינן בהך סברא דלשאל' דיחיד ל"ח וכדעת הח"צ: ובזה מיושב מה שהקשו רש"י ותוס' שם דמאי משני כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי הא בברייתא קתני או שנמצא בין כליו אלמא דבסתם כלים נמי ל"ח לשאל' ע"ש שדחקו לפרש דמיירי נמי באותן כלים שאין דרכו להשאילם. ורש"י ז"ל כתב דמיירי בכלים מתשמישי ביתו דאין דרך להשאילם אבל לפי הנ"ל אין צריך לזה אלא אחרי דמשני דבכלים דלא משאלי אינשי ל"ח לשאל' ומטעם דהוי שאלה דיחיד א"כ בברייתא דמיירי גבי גט דהחשש הוא שמא השאיל לאדם ששמו ושמה הוי כשם המגרש והמתגרשת גם בסתם כלים הוי רק שאלה דיחיד ול"ח והא דקאמר גבי כיס וארנקי וטבעת דלא משאלי אינשי קושטא דמילתא קאמר דבכלים אלו ל"ח לשאל' גם בעלמא היכי דלא הוי שאלה דיחיד כמו באבד'. אבל גבי גט גם בסתם כלים ל"ח לשאל' ודוק: והנה לפי מה שהעליתו דשאל דיחוד דמיא לכלים:
דל משאלי אינשי ודין אחד להם ממילא דבר זה אי חיישי' לשאל' דיחיד תליא בפלוגתא דרבוותא. דלשיטת הב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנין דרבנן חיישי' לשאל' גם בכלים דלא משאלי אינשי א"כ ה"ה לדידי' לשאלה דיחיד נמי חיישי' וצ"ל דכלים דלא משאלי אינשי או שאלה דיחיד לא עדיף מסימן אמצעי דלא מהני מה"ת משום דחיישי' דלמא אתרמי סימנין כסימנין ה"ה חיישי' לשאלה גם בהכי אע"ג דהוי חששא רחוקה. אך מ"מ מסתברא לי די"ל כשהמה שניהם יחד דהיינו כלים דלא משאלי אינשי וגם שאלה דיחיד בכה"ג ל"ח לשאלה דכולי האי לא חיישי'. ובזה אתי שפיר הכל על נכון דהנה בש"ס דיבמות וב"מ יש לדקדק דקדוק עצום דמעיקרא גבי הא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן איתא הלשון אוכף לא שיולי אינשי דמסקב לי' לחמרא וגבי מצא גט קשור כו' הלשון כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. וזה חילוק גדול דלא שיולי אינשי קאי על השואל שאין דרך אנשים לשאול אוכף משום דמסקב לחמורו א"כ המניעה הוא גם מצד השואל אבל לשון לא משאלי אינשי קאי רק על המשאיל שאינו רוצה להשאיל. ובאמת הב"ח בהגהותיו על הש"ס הגיה גבי אוכף וכ' וצ"ל דלא משאלי אינשי אבל לפע"ד ליתא להגהה זו כי רש"י ז"ל ביבמות שם כ' בעל החמור לא הי' שואל אוכפו של זה לחמורו [וברש"י איתא הלשון לחבירו ולפי דעתי פשונו שהוא טעות הדפוס וצ"ל לחמורו כי כן נראה פשוט מלשונו ע"ש ועי' בספר ערוך לנר שנתקש' בהבנת דברי רש"י ולפע"ד ברור שהוא טעות הדפוס וצ"ל לחמורו] ובאמת הדבר צריך תלמוד דלמה נקט גבי אוכף לא שיולי אינשי דהיינו שהמניע' הוא מצד השואל שלא ירצה לשאול מחמת דמסקב לי' לחמרא הא כ"ש שהמשאיל אינו רוצה להשאיל מחמת דכשיתן האוכף על החמור של השואל אזי מחמת הרכיבה על חמור אחר יתקלקל האוכף מתכונתו שנעשה במכוון לפי מידת החמור שלו וכמ"ש הש"מ שגורס באמת לא משאלי אינשי ובודאי לא בחנם גרס רש"י ז"ל לא שיולי אינשי ומפרש דקאי על השואל. אבל לפי הנ"ל י"ל דלפמ"ש הב"י בשם הריטב"א ז"ל דמ"ד סימנים דרבנן כ"ש דחיישינן לשאלה ואדרבה דלדידי' גם בכיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי נמי חיישי' לשאלה ולפ"ז הא דפריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאל' קאי בין אמאן דסבר סימנים דאורייתא ובין אמ"ד סימנים דרבנן ולמ"ד סימנים דאורייתא הי' סגי בהך סברא דהמשאיל אינו רוצה להשאיל לחודא דבכה"ג לדידי' תו ל"ח לשאלה דלא שכיח ודמי לסימן אמצעי דסמכי' ע"ז ול"ח דלמא אתרמי עוד כהני סימנין משום דלא שכיח. אבל למ"ד סימנין דרבנן אכתי לא הוי ניחא דבהך טעמא לחודא לא הוי סגי דלא עדיף מסימן אמצעי משום דחיישינן דלמא אתרמי. להכי קאמר הש"ס דלא שיולי אינשי דהיינו דמלבד המניע' מצד המשאיל איכא מניעה נמי מצד השואל וכנ"ל א"כ בכה"ג דניחוש שמא אירע שני אנשים יחד המשאיל והשואל שזה יהי' רוצה לשאול וזה יהי' רוצה להשאיל דזה חשוב עוד חשש רחוק ביותר שיזדמנו יחד שני אנשים היוצאים מדרך סתם בני אדם ושוב דמי לסימן מובהק דלא חיישי' שמא אתרמי לכ"ע גם מה"ת ומשו"ה פריך אח"כ מהך דמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת ומשני דכיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי היינו דבכאן סגי אם המניעה רק מצד המשאיל לחודא שהרי הכא גבי גט בלא"ה הוי רק שאלה דיחיד ואך מ"מ למ"ד סימנין דרבנן לא מהני הך טעמא דשאל' דיחיד וכמ"ש אך עכ"פ בצירוף הך סברא דלא משאלי אינשי שניהם ביחד לכו"ע מהני ולהכי גבי מצאו קשור בכיס סגי בהך דלא משאלי אינשי משום דהוי שאלה דיחיד וגבי חמור בסימני אוכף בעינן דוקא הטעם דלא שיולי אינשי כיון דהוי שאלה דרבים למ"ד סימנין דרבנן ואם כה נימא עכצ"ל דהך דנמצא בין כליו מיירי בכלי תשמישי ביתו וכמ"ש רש"י ותוס' ודוק כי הדברים נכונים בעזהש"י: עוד הקשו על הח"צ מיבמות קט"ו גבי הנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בי' חבי בר ננאי וננאי בר חבי כו' ואמרינן התם למאי ניחוש לה אי לנפילה לא חיישינן לנפילה אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וכתבו התוס' דמשו"ה ל"ח לנפילה משום דהוי נפילה דיחיד ע"ש וא"כ לפי שיטת הח"צ דשאל' דיחיד דמי לנפילה והאיך קאמר הגמרא אי לפקדון הא הוי נמי פקדון דיחיד ול"ח למה לי' למימר הך כיון דשמו כשמי' לא מפקיד גבי' והנה שמעתי ממו"ח שנתקשה בהך דקאמר הש"ס דלא ומפקיד גבי' משום דשמי' כשמי' דמאי ריעותא הוא זה אטו אינם מפקידים אצל אנשים מעות מזומנים או חפצים מחמת שהמה בטוחים ונאמנים שיחזירם להבעלים ואיזו חשש יש בהשטר הלזה יותר ממעות מזומן. וזהו באמת תמי' עצומה ועפ"י זה מיישב שיטת הח"צ עיין בדבריו הנחמדים. אבל לדעתי עוד יש להקשות לפמ"ש הש"מ בב"מ בהא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ולמה לא פריך היכא מהדרינן כל אבידה בסימנים ניחוש לשאלה. והביא בשם גליון תוס' לתרץ דאין לחשדן שאם הי' רוצה הי' כופר:
כשהשאילו ורק חמור בסימני אוכף פריך שפיר דשואל לא האמין כלום למשאיל ע"ש. מבואר א"כ לפ"ז דכל שהאמינו הבעלים לזה בעצמם אין לנו תו לחוש כלל דאם הוא רמאי לא הי' לו להאמינו מקודם. ולכאורה תמוה מאוד סוגית הש"ס דהכא ביבמות דקאמר בהדי' אי לפקדון. ולדברי הגליון תוס' מה לנו לחוש לזה כיון שהאמינו הבעלים לזה מקודם שהפקיד אצלו את השטר אין לנו לחושדו במה שרוצה לגבות בו המעות וזהו קושי' גדולה באמת והנה לפע"ד נראה ליישב באופן אחר דהכי פירוש' דהש"ס אי לנפילה. היינו שאבד ממנו ומצאו זה ששמו כשם הנכתב בהשטר ובא לפנינו לגבות בו. לנפילה ל"ח משום דהוי נפילה דיחיד שניחוש שמא חבי ב"נ אבדן ומצאו חבי ב"כ אחר ואי לפקדון היינו דניחוש שמא איש אחד דעלמא מצאו ואחרי כי לא הי' יכול לגבות את השטר בעצמו מחמת שידעו אותו כי אין שמו כשם הנכתב בהשטר ויבינו כי הוא אינו המלוה רק נאבד מהמלוה והוא מצאו ע"כ הערים למסרו לחבי ב"נ הלזה שילך הוא ויגבה אותו ומעתה לא הוי פקדון דיחיד. דפקדון דיחיד לא הוי רק היכי שיכול להפקיד אצל אחר. אבל בכה"ג שע"כ הי' מוכרח לחפש אחר איש ששמו כשם הנכתב בהשטר בכה"ג בודאי לא מקרי פקדון דיחיד וכן כתב הח"צ ז"ל בעצמו בתשובתו שם סי' קל"ד וז"ל וא"ת היכי מדמינן שאלה דיחיד שהוא בכונת שואל ומשאיל לנפילה שהוא בלתי כונה כו' וי"ל כיון דאין דעת וכונת שואל ומשאיל תלוי כלל במקרה ההוא הדר הו"ל כשלא מדעת אלא במקרה. ע"ש [ובאמת לפ"ז בפשיטות ניחא מה שתמהו על הח"צ מהא דפריך הש"ס מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת ניחוש לשאל' דלדעתו בכאן גבי גט הוי שאלה דיחיד כמ"ש למעל' די"ל דהש"ס פריך מטבעת דכיון שהי' צריך לזה לשאול טבעת עם חותם כשמו ע"כ הי' צריך לחפש אחר איש ששמו כשמו א"כ אינו תלוי במקרה רק בכונת שואל ומשאיל ושוב לא חשיב בכעין זה שאלה דיחיד. אך י"ל דאכתי חשיב שאלה דיחיד מחמת שם האשה הנזכר בגט אולם בזה יש לפקפק דכיון דעכ"פ צריך לחפש אחר איש ששמו כשמו אין זה מה שגם שם האשה הוא כשם אשתו חשיב שאלה דכיון דשמו כשמו לא שכיח יוכל להיות דלא מצא איש אחר כשמו רק זה בלבד והבן. א"כ הכא שרצה שיבוא השטר לידי גוביינא ומוכרח הי' לחפש אחר איש ששמו כן פשיטא דל"ח פקדון דיחיד. ולפ"ז הא דקאמר הש"ס אי לפקדון לא קאי על הבעלים שהפקידו אלא על המוצא השטר וע"ז דחי כיון ששמו כשמו לא מפקיד גבי' היינו אם לא מצאו בעצמו רק איש אחר מצאו הי' ירא לגלות לפני ב"נ זה שהוא מצא את השטר מפני שאינו יודע איזה חבי ב"נ אבדו ושמא יבא לפני זה שהוא בעל השטר בעצמו ונאבד מאתו ויתפוס עליו כגנב ומשו"ה לא מפקיד גבי' אע"פ שהוא בטוח גדול ונאמן ודו"ק כי הוא דבר נחמד לדעתי:
והנה שכתב להחת"ס אה"ע סי' ל"ח שכתב לחדש חומרא חדשה דהא דבכלים דלא משאלי אינשי ל"ת לשאלה ז"א רק כשנמצא לבוש בהם אבל כשנמצאו מונח בתוך הבגדים שפיר יש לחוש דשמא הבגדים המה שאולים לו והמשאיל שכח הכיס וארנקי שלו שהי' מונח בתוך הבגדים בשעה שהשאילו את הבגדים ולא נטלם מתוך הבגדים. אבל כשנמצא הנפטר לבוש בהם ל"ח להכי כיון דחזינן שהי' משתמש בהם ושואל שלא מדעת גזלן הוי לכן אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזיקינן ע"ש. והנה במחכ"ת דבריו אלו ליתא לדעתי שהרי הש"מ בב"מ שם הביא בשם הרמב"ן ז"ל דלמה קאמר דחיישי' לשאלה ולא אמר למכיר' ומתנה ותירץ דאין לנו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. וביאור דבריו דבשלמא לשאלה שפיר חיישינן דהא ע"י החשש הלזה אין אנו מוציאין אותו מחזקתו שהרי האוכף מחזירין אותו רק החמור אין לנו להחזיר מחמת סימני אוכף דחיישינן לשאלה אבל אם אתה באת לחוש למכיר' ומתנה הא לא תוכל להחזיר לו גם האוכף בעצמו וזה אין בידינו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. א"כ לפ"ז אין לחוש ג"כ לשמא שכח המשאיל הכלים דלא משאלי אינשי בתוך הבגדים דאם אתה בא לחוש לזה אי אתה רשאי להחזיר לו ליורשי הנפטר גם את הכלים א"כ אתה מוציאו מחזקתו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ואין לדחות ולומר עפ"י מה שכתב הח"מ דבעגונה באמת חיישינן גם למכיר' ומתנה דא"כ לא הי' להגאון ז"ל להמציא דבר זה אלא הי' לו לומר בפשיטות דגם כשנמצא לבוש יש לחוש למכירה ומתנה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי. ועיין בחת"ס סי' נ"א שכתב שם דלהסוברים דחיישינן גבי עגונה למכירה ומתנה כ"כ חיישינן נמי לגזילה ואבידה והאיך כתב כאן דאחזוקי איניש בגזלן לא מחזיקינן סוף דבר דברי הגאון מופלאים ממני. ולפע"ד אין לדברים אלו מקום כלל וגם הוא חשש רחוק שישכח המשאיל איזה דבר בכיסו כשמשאיל הבגדים ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וביחוד כשמשאילם לאחרים. לכן אין להחמיר לפע"ד כלל מטעם זה:
והנה בעובדא שלפנינו לענין היתרא דהך איתתא יש לדון משני טעמים חדא מחמת הסי' בגופו שהי' חיגר יד ורגל ושנית מחמת הפאס שנמצא והנה הסימן שבגופו במה שהי' חיגר יד ורגל מסתברא דיש לחשוב עכ"פ לסימן אמצעי דמתשו' מהר"ם לובלין שהביא הב"ש בק"ע סי' שי"ב דרגלי' עקמומיות ל"ח סימן מובהק י"ל דעכ"פ הוי סימן אמצעי ולפ"ז גם חיגר יד ורגל חשיב נמי סימן אמצעי. ועיין בתשו' מהר"ם לובלין סי' נ"ו ששם איתא הלשון עקומות והפוכות לצד פנים. ואפי' לפ"ז מסתברא דחיגר יד ורגל חשוב סי' אמצעי דיד ורגל חשיב טפי שני סימנים משתי רגלים ששתי הרגלים עפ"י רוב נתקלקלו כאחד. אבל יד ורגל אינו תלוי זה בזה. וא"כ אפי' אם נחשוב הסי' מה שהי' חיגר רק לסימן גרוע יש להצטרף מ"ש האחרונים אשר שני סימנים גרועים חשיב יחד כסימן א' אמצעי ותו יש לסמוך על ההיתר של המהר"ל מפראג דסי' אמצעי בגוף וסי' מובהק בכלים מצטרפים להיתר עגונא:
ולענין אם יש לסמוך על הפאס משום דחשוב כמו כלים דלא משאלי אינשי כמו שהבאתי למעל' בשם הנו"ב ושאר אחרונים בודאי להסוברים דבכלים דלא מושלי אינשי ל"חח לשאלה לכו"ע פשיטא שיש לסמוך ע"ז אבל להב"י בשם הריטב"א שסובר דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה יש לדון בזה עפ"י מה שכתבתי למעלה דבהצטרפות שניהם יחד כלים דלא מושלי אינשי וגם שאלה דיחיד גם אינהו ז"ל מודים דלכו"ע ל"ח לשאלה. והנה כ"ת לא ביאר לי בלשון השאל' אם הי' זכר בהפאס הנמצא אצלו הסימן שבגופו שהוא חיגר יד ורגל או לא הי' סימן זה נזכר בהפאס ומן הסתם השערתי כי מכר בהפאס. אחרי כי עפ"י רוב נזכרים המה בפאס סימנים כמו אלה. והנ"מ בזה כי אם לא נזכר חשוב שאלה דיחיד שיזדמן שישאל לאיש חיגר יד ורגל כמו שהוא המשאיל בעצמו אבל אם נזכר ל"ח שאלה דיחיד. אחרי כי בכונה חיפש אחר איש כזה להשאילו דבלא זה לא הי' הפאס מוצלח לפניו כלל וכל שתלוי בדעת ובכונה לא במקרה לא הוי שאלה דיחיד כמו שהבאתי למעלה בשם הח"צ בעצמו שכתב בהדי' הכי. [ודע דאפי' אי נימא דמה שהוא חיגר יד ורגל לא הוי סימן מובהק מ"מ מהני עכ"פ למיחשב ע"י זה שאלה דיחיד ולא עוד אלא אפי' בסימן גרוע כמי מהני לענין זה וראי' ברורה לזה דהא בסוגיא דיבמות שם איתא חבי בר ננאי וכנאי ב"ח שכיחי טובא ומ"מ אמרינן התם דלנפילה ל"ח ופירשו בתוס' משום דהוי נפילה דיחיד:
אלמא דאפי' אי שכיחי טובא מ"מ כיון דלא הוי כפילה דכו"ע חשוב נפילה דיחיד וזה ברור לדעתי]:
אולם לפמ"ש למעלה לחלק בין לשון דלא שיולי אינשי ובין הלשון דלא משאלי אינשי דהיינו אותן שהמניע' הוא מצד המשאיל שאינו רוצה להשאיל וגם מצד השואל שכמו כן אינו רוצה לשאול הוי כלים דלא שיולי אינשי כמו אוכף וכדומה אבל כיס וארנקי וטבעת המניע' הוא רק מצד המשאיל קאמר דלא משאלי אינשי והא דס"ל להב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי כו' נמי חיישינן לשאלה מ"מ באוכף וכדומה שגם השואל מקפיד שלא לשאול גם המה מודים דלכו"ע ל"ח לשאלה מעתה פאס שכמו שאינו רשאי מצד חקי הממשלה יר"ה להשאיל פאס שלו לאחרים כן החק הוא שאינו רשאי לשאול פאס שאינו שלו ואם המצא תמצא בידו ענש יענשו שניהם כאחד כי על שניהם הוא אומר שאינם רשאים לעשות כן. א"כ דמי להך דאוכף וגם הריטב"א מודה דבכה"ג ל"ח לשאלה:
סיומא דהך מלתא שלפע"ד יש להתיר אשת ר' שמואל דוד נאדעל עפ"י היתרים הללו. א' עפ"י סימני הגוף שהי' חיגר יד ורגל בהצטרפות סימן מה שנמצא אצלו הפאס שלו. וכבר כתבו האחרונים דסי' אמצעי בגוף וסי' מובהק בכלים מצטרפים יחד להיות חשוב כסימן מובהק אפי' למ"ד דסי' דרבנן וכמ"ש מהר"ל מפראג. ב' כיון דפאס לא מושלי אינשי כמ"ש הנו"ב ושאר אחרונים א"כ הא דעת רוב הפוסקים דל"ח לשאלה ג'. אם לא נכתב בהפאס שהוא חיגר יד ורגל חשיב שאלה דיחיד כמ"ש למעלה ולדעת הח"צ ל"ח לשאלה. ואך אם נזכר בהפאס שהוא חיגר יד ורגל כפל הך היתרא של הח"צ בבירא דלא מקרי תו שאלה דיחיד כנ"ל. ד'. מה שהעליתי שאפי' לשיטת הריטב"א דלמ"ד סי' דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן מ"מ בפאס מודה. מכל הלין טעמי אמינא בשריותא דהך איתתא לעלמא אם כ"ת וגם עוד רב מפורסם יסכימו לדברי וד' יצילני משגיאות ויורני דרך אמת לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה סימן לה:
בדבר העגונה האשה קרינטשא כהנא אשת ר' ישראל מיכל כהנא יליד עיר פמארין והי' דר פה לבוב י"א שנה והוא הי' סוחר פירות אשר נסע מפה קודם חנוכה שנת תרס"ח וכפי הגב"ע של הב"ד מק"ק טלוסט העיד ה"ר אברהם דוד המכונה דאדא בן המנוח ה"ר ליבלי פישער מק' סניטין בתו"ע באליונ"ע איך שמכיר בטב"ע את הנמצא אצל מסילת הברזל באור ליום ו' עש"ק פ' בשלח י"ד שבט תרס"ט שוכב על הארץ מת כי ראה אותו ביום א' טרם שנקבר היינו ביום א' יתרו ט"ז שבט תרס"ט ויודע כי הנפטר אמר לו זה כשנה ויותר אשר הוא מפמארין ודר בלבוב ויש לו אשה ובנים בשם וכמה בנים אינו זוכר וסיפר לו באחד השיחים אשר הוא סוחר פירות ומאת הממשלה דרשו מאתו שישא מס (בויגען) ולא הי' לו ימינה לשלם ולקחו מאתו עגלה עם הפירות בעד השלומי הבויגען וזה המעשה הי' בלבוב ואינו זוכר באיזו שנה סיפר לו הי' המעשה הזה וגם סיפר לו כשהוא בא לסניטיין אינו רוצה לילך לבית הרה"ג מו"ה יעקב יוסף ראבד"ק סניאטין יען כי הוא מילידי פמארין ע"כ בוש יבוש מאתו ורשום בזכרונו אשר אמר לו ששמו מיכל או פישל או שני השמות יחד מיכל פישל או פישל מיכל אך זה אינו יודע בבירור אך זה נראה לו ברור יותר ששם אחד שלו הי' מיכל ובחורף הזה הי' עמו בק' טארניפאל גם העיד שידע שאצל הנפטר הי' על הטלית גרין בענדל וגם תפילין ושמע מהקברנים שנמצא אצל הנפטר שנמצא מת הנ"ל טלית עם גרין בענדל ותפילין קטנים גם הכיר הקיטשמא שעל ראשו גם המנעלים הכיר קצת כ"ז העיד בת"ע באליונ"ע גם בעדותו של ה"ר יחיאל מיכל שראה את האיש הנמצא מת שוכב על הארץ אצל המסילת ברזל באור ליום ו' עש"ק פ' בשלא תרס"ט וראה אותו איש ממוצע לא ארוך ולא קצר הקומה וזקנו שחור אך מעט סרקה בו בו שיבה זקנו הי' ממוצע והוא לא ראה אותו בחייו וכתב הרב מטלוסט כתב שאיש א' בא לשם אור ליום ו' עש"ק פ' בשלח בחורף העבר במסילת הברזל ובירדו ממסילת הברזל הלך איזה פסיעות ונפל לארץ וקראו לו דאקטר ולא הועיל ויצאה נשמתו והנה אח"כ כשלחו לפה הבגדים שהי' לבוש בהם הנפטר והכירה האשה הרבה מהבגדים בט"ע שהמה הבגדים של בעלה כמו שני חלוקים וגם הטלית זעקיל גם הי' לה סימנים בהבגדים והנה כפי דברי האשה הי' שמו של בעלה ישראל מיכל ובפי כל מיכל לבד ויש כאן ריעותא שכפי דברי העד הוא מסופק או פישל או מיכל או שניהם יחדיו ויותר ברור שהי' שמו מיכל עכ"פ אין כאן בירור על שמו וגם אין שום ידיעה משם אביו זולת שם עירו שאמת שבעלה הי' מפמארין והי' דר פה בלבוב:
והנה הלשון של הגב"ע אינו מדוקדק שאחרי שאינו יודע בבירור איך כתב אח"כ שנראה לו ברור יותר ששם אחד שלו הי' מיכל שהדברים סתרי אהדדי שלשון ברור יותר הוא נופל על ודאי ולא על דבר שהוא מסופק בו ובל אפונה שהוא דיבר לשון לע"ז דאס גיכער האט ער געהייסען איין נאמען מיכל והרב כתב בלה"ק ברור יותר והאמת הי' צריך לכתוב קרוב יותר ולא ברור יותר. עוד יש ריעותא שבהגב"ע נאמר כי אמר הנפטר שיש לו אשה ובנים בלבוב ובאמת הי' לו רק אשה אבל לא בנים ולפי דברי אשתו לא הי' ראוי כלל להוליד והנה מקודם צויתי להכריז בהרבה כנסיות לחפש אם נאבד איש סוחר פירות שהי' שמו פישל ומי שיש לו ידיעה מזה יבוא ויגיד להב"ד ולא בא שום אדם להגיד איזה דבר שנחסר מכאן איזה איש ששמו פישל כלל:
ועתה אמרתי נעיין נא בעובדא דהך איתתא אחרי כי הרבה חששו חז"ל בדיני תקנ' עגונות להתירן מכבלי עיגון ומד' אשאלה שיורני בדרך האמת לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה וזה החלי בעזר הצור. הרמב"ם בפ' י"ג מה' גירושין הלכה כ"ז כתב ואין אומדין באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ובמ"ל כתב בשמו ושם עירו סגי ולא בעי שם אביו הריב"ל והה"מ שם הביא גירסת התוספתא אין מעידין עד שהי' מכירין שמו ושם אביו ושם עירו והרמב"ם שם הלכה כ"ג כתב ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני כו' הרי אלו משיאין את אשתו הרי מבואר דבחד מינייהו סגי או שמו ושם אביו או שמו ושם עירו והנה בין גדולי הפוסקים יש מבוכה רבה שהב"ש בקונטרס תק"ע כתב בזה דיעות שונות דבסי' ק"א בקיצור פסקי הרב מהר"א מזרחי כתב יש להסתפק בפי' התוספתא אין מעידין אלא א"כ מכירין שמו ושם עירו אי פירוש שמו בלא שם אביו או בשמו ושם אביו יחד ששניהם נקראים שמו כו' ולא אוכל להתיר א"א לעלמא בעדות שמו ושם עירו לחודא בלא שם אביו ובסי' שי"ד הביא קיצור פסקי מהר"ם מלובלין כשהזכיר שמו ושם עירו אע"פ שלא הזכיר שם אביו משיאין את אשתו כשלא הוחזקו שנים בעיר ששמם כך וה"ה ע"י בדיק' בני העיר משתרי ובסי' קכ"ט הביא בשם רב אחד ר' יעקב ב"ר שמואל כתב מאחר דארבעה גדולי הדור דהיינו ר"י מטראני וריב"ש ומהרי"ק והרא"מ כתבו להדיא דצריך להזכיר שמו ושם אביו ושם עירו מי הוא שיקל ראשו בדבר ערוה נגד המלכים האדירים האלה: אמנם גדולי האחרונים דעתם נוטה להתיר בשמו ושם עירו בלא שם אביו הנו"ב מהד"ק אה"ע סי' מ"ב בסוף התשובה ובמהד"ת אה"ע סי' כ"ה הביא עובדא בשמו ושם עירו בלא שם אביו וכתב להתיר בצירוף עוד איזה סימן במהדורא קמא שהי' מומר ובמהד"ת שהי' בו סי' הגוף, והישוי"ע בפירוש הקצר כתב דשמו ושם עירו בלא שם אביו יש מקום להקל כיון דלא הוחזק בעיר הזאת ופירשתי בענין זה דברי המהרי"ק ע"ש והנה ביבמות דף קט"ו איתא שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לאו אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן אמר אביי מנא אמינא לה דההיא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתיב בצד קלוניא מתא אנא אנדרולינאי נהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי ושלחה אבוה דשמואל לקמי' דר' יהודה נשיאה ושלח ליה תיבדק נהרדעא כולה ע"ש והנה לפי גירסא זו המגרש הי' נקרא אנדרולינאי ולא נזכר בגט שם אביו א"כ יש להקשות איך מייתי אביי ראי' מדחיישי בעובדא דא ה"ה דיש לחוש בעובדא דיצחק ריש גלותא לפמ"ש הבאר היטב שם ס"ק ס"א דאת פלוני הוה כמו בן פלוני א"כ הכא דהוה נזכר בר אחתי' דרב ביבי הי' חשיב כמו בן פלוני ועוד הא הי' ריש גלותא לסימן והנוב"ת ס"ס מ"ו מפקפק ע"ז דאין זה ברור ויש לחלק דאב ליכא אלא חד לכל אחד משא"כ אחים יש אחים לכל אחד א"כ גבי עובדא דיצחק נמי ליכא שם אביו: אמנם עדיין י"ל לכאורה דריש גלות' עכ"פ ודאי ליכא אלא אחד וצריך להיות חשוב כמו בן פלוני אם לא דנימא דבימי אביי ורבא היו נקראים הרבה חכמים בשם ריש גלותא אע"פ שלא הי' ראש גולה ממש כמו שהביא הטור בסי' קכ"ט והני אינשי דפלגי יקרא לבעלי זרועות וכתבו פלוני החכם או רב או נשיא אע"ג דלא קרי ליה אינשי הכי ואיהו נמי לאו בר הכי הוא ע"ש וכן נראה ממה דאיתא בסידורים בתפילת שבת קודם מוסף יקום פורקן רישי גלותא לשון רבים ובאמת ליכא אלא חד ריש גלותא אלא זהו רק משום שחולקין כבוד והנה נכתב בצידו של הגמרא בהגהות אשר"י פרק השולח בגיטין על המשנה ד"ה בראשונה הגירסא אנא דוד בר נהילאי נהרדעא הרי הי' שמו ושם אביו:
עוד יש לומר דגבי גט שמכר גם שם האשה הוה כמו אח פלוני דהכא נמי כתוב בעל פלונית ונראה דזה תליא במה שמסתפקו אם בלשון שמו ג"כ בן פלוני או הכונה רק שמו לבד ולא שם אביו דהכא בגמרא איתא ית פלונית אנתתי ולא נזכר בהדיא שהי' נכתב בת פלוני ואי נימא דבגט הי' נכתב בת פלוני אלא שהגמרא נקט בקיצור א"כ הי' במו שנזכר אצלו דלאשה ליכא אלא חד בעל ומשו"ה הי' סגי למיכתב אנא אנדרולינאי בלא שם אביו אבל אי נימא שלא הי' נכתב בגט שם אבי האשה רק שמה בלבד צריך לומר שהי' נכתב דוד בר נהילאי דאם גבי הבעל נמי נשמט שם האב הרי נשמט שניהם גבי דידי' וגבי דידה שם אביהם:
והנה בלשון המחבר סי' קכ"ט סעי' ו' איתא אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם האשה כשר ואינו מבואר אם השמיט שניהם שם אבי המגרש ושם אבי המגורשת שתיהם יחד אמנם ממה שהביא הרב"י תשובת הרשב"א להוכיח דאם לא כתב שם אבי עצמך שהי' גר מה שם אביו או אם שהי' שתוקי או אסופי שאינו מכיר את אביו האיך יכתוב בגט או בשטרות וכתובות וזה פשוט עכ"ל וא"כ עכצ"ל דגם אם השמיט שם אבי הבעל ואבי האשה שניהם יחד ג"כ כשר דהגע עצמך אם שניהם גרים או שניהם שתוקי ואסופי האיך יכתבו בגט. והנה יש לתמוה דלמה צריך הרשב"א להוכיח דנשמט שם אבי הבעל כשר מגר תיפוק לי' דהא בגט של אנדרולינאי לא נכתב שם אביו אלא מוכח שהוא גורס כגירסת הג"א הנ"ל דגריס דוד בר נהילאי:
ולכאורה נ"ל דאף דקי"ל דאין סומכין על שמו לבד מ"מ לא כל השמות שוים אלא אם השם שנקרא הוא לא שכיח שפיר סומכין על שמו בלא שם אביו ושם עירו ויש להוכיח דבר זה מהא דאיתא בחולין דף ה' ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו עורבים כו' א"ל איתרמאי מילתא דתרווייהו הוי שמייהו עורבים וכתב רש"י בתמיה הרי חזינן דיותר יש לנו למימר דהוה עורבים ממש ועפ"י כס מלומר שאיתרמי תרי גברי דהוי שמייהו עורבים ולכאור' קסה הא קי"ל בעלמא לתרי יוסף ועכצ"ל דבאמת שם עורב ל"ש כלל שהרי הגמרא איצטריך להביא ממקרא דיש אנשים בשם עורב מקרא דויהרגו את עורב ואלו הי' שם עורב שכיח לא הי' צריך להביא ראי' מהכתוב וע"ז קאמר הש"ס איתרמי מילתא דשמייהו עורבים היינו שם דלא שכיח כלל רק אחד במדינה. ומעתה לפ"ז ה"ה יש לנו ללמוד דאין לנו לחוש גם להלכה לענין עגונה היכי דנקרא שם דלא שכיח כלל כמו כתריאל גאדל וכדומה דאין לחוש דלמא הוא אינש אחרינא וזהו דינא רבתי אשר נתקבל על הדעת אמנם שם מיכל לפי השערתי הוא שכיח קצת ולא הרבה ובודאי בעיר גדולה כמו עירנו לבוב יש הרבה אנשים ששמם מיכל אבל בעיר קטנה מאוד כמו פמארין ודאי לא שכיח שני אנשים בשם מיכל ע"כ יש לומר דאין לנו לחוש שמא הוא איש אחר ששמו מיכל מעיר פמארין ולפ"ז אף להסוברין דשמו ושם עירו לא סגי זה אינו אלא בשם דשכיח בעיר הזאת או העיר היא גדולה אבל בעיר קטנה ושם דלא שכיח לכו"ע לא חיישינן:
ובחפשי בספרי האחרונים מצאתי ראיתי בספר שו"ת משיבת נפש מבעל המחבר ספר גט מקושר שהביא מ"ש הש"ג בפרק האשה בשם ריא"ז ונראה בעיני שאם הזכירו שם עירו אע"פ שלא הזכירו שם אביו אם לא הוחזק אחר באותו העיר כגון שהי' מיוחד בשמו מתירין את אשתו ואם לא הי' מיוחד בשמו צריך להזכיר שמו ושם אביו ושם עירו ואם הזכיר שמו ושם עירו ולא הזכיר שם אביו מפשפשין באותו העיר אם לא יצא משם מי ששמו כך אלא הוא תנשא אשתו עכ"ל וכתב המחבר הנ"ל נראה ביאור דבריו דמיוחד בשמו שנקרא בשם שאינו מצוי לקרות בו שאין חוששין לומר שיהא עוד אחר בשם זה ואין מיוחד היינו שם שרגילין לקרות לכמה אנשים ובסתמא הוחזק לכן צריך חקירה מי שיצא משם שיהא שמו כן וכן בספר שו"ת רבי משולם איגרא חלק אה"ע סי' ו' כתב בתוך התשובה ונידון דהוה רק שמו ולא שם אביו לפי מה שמבואר בספר צמח צדק כיון דשמו ידע ולא הוחזק עוד מי ששמו כן ובדרך זה שידענו שהלך לא מספקינן באחר ועוד לפימ"ש בתשובת משאת בנימין דהך סחורה דנסע עמה הוה סימן ע"ש הנה לפי הנ"ל דעת הש"ג דבשם שאינו מצוי סגי בשמו ושם עירו לבד אבל לפי מה שכתבתי מוכח מהש"ס דחולין הנ"ל לכאורה דאפילו שם עירו לא בעינן שהרי הש"ס סתמא קאמר איתרמי תרי גברי דשמייהו עורבים. ועפי"ז נתיישב לי הני תרי עובדי דאיתא ביבמות דף קכ"א ע"ב ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו וכן ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא ואנסבה כו' ע"ש ולכאורה קשה הא לא הי' רק שמו ולא שם אביו גם לא שם עירו ולפי האמור ניחא דחיואי וחסא המה שמות דלא שכיחי ולא חיישינן שמא איכא עוד אחר דשמו כשמו:
עוד איתא התם ההוא דהוה קאמר ואזיל ווי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומפדיתא דשכיב ואנסבה רב יוסף ואיתימא רבא לדביתהו ופי' רש"י ז"ל לפרשא:
זריזא גבור חיל וישראל הוה משמע דלא הזכיר שמו כלל רק הי' ידוע על שם פרשא זריזא וזהו אינו אלא סימן ועכ"ז השיאו לאשתו ולא חיישינן לשמא אדם אחר הי' ולא זה וע"כ משום דלא הוחזק גבור חיל אחר וגם לא שכיח אדם אחר שיהא ניכר בשם זה משו"ה לא חיישינן לזה עוד ראיתי בתשובת הרי"ם חלק אה"ע סי' ו' כעין עובדא דידן שהיו יודעים רק שמו אבל לא שם אביו ושם עירו שהוא מסאקלוב וב' פרסאות מווענגראם והוא כהן וגרוש ולו בן זכר מאשתו הראשונה וכתב דהוי טפי משם אביו א"כ הכא נמי שהוא מפמארין ודר בלבוב והוא סוחר פירות ויש לו אשה בלבוב ג"כ דמיא להני סימנין ועכ"פ הוי כמו שם אביו ובנ"ד ליכא למיחש שמא נמצא עוד עיר אחרת ששמה פמארין כמו שחושש הגאון ז"ל שם שמא נמצא עיר אחרת ששמה שאקלוב וב' פרסאות ממענגראב (ובאמת יפה דיבר שבמדינתינו גאליציא נמצא שני עיירות ששמם סאקלוב אחת סמוך לרישא ואחת סמוך לסטריא) וע"ז הביא מתוס' מגילה דף ד' ע"א דלב' כפולות לא שייך למימר (במחכ"ת לא דייק דבתוס' איתא בשלשתן כפולות ליכא למימר ע"ש) א"כ בנ"ד סגי אם ניחוש שמא יש עוד עיר אחרת ששמה פמארין והוא משם ודר בלבוב דזה אין חשש בנ"ד שהרי העד העיד שאמר לו שהוא מפמארין אשר שגם הרב ר' יעקב יוסף ראבד"ק סניטין הוא יליד דשם והרב הנ"ל הוא יליד של העיר פאמארין שבמדינתינו ע"כ נסתלק החשש הזה לגמרי:
ועתה נעתיק עצמינו אם יש לסמוך על מה שהכירה האשה הנ"ל את הבגדים שהי' לבוש בהם הנפטר שהמה של בעלה אבל את כל הבגדים הנשלחים לא הכירה רק הרבה מהם הכירה בט"ע ובסימנים:
והנה ראיתי בספר הח"צ סי' קל"ד שמביא בשם מהר"ש אויליון דעד כאן לא ס"ל להפוסקים ובכללם המחבר באה"ע סי' י"ז סעיף כ"ג דחיישינן לשאלה רק באחד או בב' בגדים אבל לא בכל מלבושיו כדעת המהרי"ט וצירף לסברא זו דעת מהר"ם פאדווא ודעת מהרח"ש והנה הלשון שמביא הח"צ דעד כאן לא חיישינן לשאלה אלא בא' או בב' בגדים אבל לא בכל מלבושיו הוא מגומגם ואין סופו ראשו דמראשו משמע דרק בא' או בשנים חיישינן אבל ביותר אפילו אי לא הוי כל בגדיו נמי לא חיישינן לשאלה וסיים בכל מלבושיו לא חיישינן לשאלה וזהו כדעת המהרי"ט אבל אי לא הוי כל מלבושיו אפילו אם המה הרבה בגדים חיישינן לשאלה וכתב ע"ז הח"צ שלא כיון יפה שאין מנידון מהר"ם פאדווא ולא מנידון הרח"ש ראי' לנ"ד דשאני התם שראוהו קודם הטביעה באותן המלבושים התם הוא דהוי חששא רחוקה לומר שהשאיל לאחר באותו פרק באותו מקום סכנה כי אין פנאי להשאיל אבל בנ"ד שלאחר שמנה ימים שנעלם אותו האיש ממנו נמצא אחד לבוש בכלים ידועים להאיש הנעלם מאן לימא לן דלדעת החוששים לשאלה דלא ניחוש נמי הבא: ולפענ"ד אין החילוק הזה כדאי לחלק בין לאלתר לבין זמן מרובה ויש לדמות להא דאיתא בגיטין דף כ"ז דתנן התם המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופריך הש"ס מהא דתניא המוצא גט בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה ומשני ר' ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון א"ה מאי למימרא מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל ע"ש הרי מבואר דאף דחיישינן לשמא איתרמי שמא כשמא מ"מ יש שיעור לדבר דטפי מהכי לא חיישינן דלמא איתרמי עדים כעדים אפילו לזמן מרובה וה"ה הכא אפילו למ"ד דחיישינן לשאלה מ"מ בהרבה בגדים דלא חיישינן לשאלה גם לזמן מרובה לא חיישינן ועוד נ"ל דלא כל האנשים שוים דאנו רואים בזמנינו שיש עשירים גדולים שדרכן להחליף בגדיהם בכל זמן וזמן ומשליכים הישנים ולובשים חדשים מכף רגל עד ראש והמה מוציאין ישן מפני חדש אשר כמעט הישנים אצלם אינם שוה מאומה לא שייך טעם המהרי"ט לומר שלא ישאיל כל בגדיו וישאר ערטל אבל עניים שאינם מחליפים בגדיהם אלא לעתים רחוקים וגם לא הרבה בגדים ביחד כי גם זה המעט המה לוקחים ע"י הדחק בזה מסתברא לומר כהמהרי"ט דלא חיישינן שישאיל כל בגדיו וישאר ערטל והכל לפי ראות עיני הדיין:
ונ"ל דיש קצת ראי' לחלק בין עשיר לעני דבב"מ דף י"א ע"ב גבי מעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה קא פריך הש"ס וכי לא הי' להם סודר להקנות בחליפין ובפרק הזהב דף מ"ו קאמר הש"ס ואי אמרת מטבע ניקנית בחליפין ניקני' ליה מעות להאיך אגב סודר ודחי דלית ליה סודר ותו פריך וליקנינהו ניהלי' אגב קרקע דלית לי' קרקע כו' ופריך איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית לי' ולא כלום ופירוש רש"י אלא לאו ש"מ בגורן שאינו שלו אבל סודר יש לו משמע דמי שיש לו קרקע אפשר לומר שאין לו סודר ולמה פריך הש"ס לעיל בפשיטות וכי לא הי' להם סודר הא הי' להם קרקע להקנות אגב קרקע וא"כ אפשר שסודר לא הי' להם אלא מוכח דדוקא גבי סתם אדם שייך לומר שנשאר ערטל בלא סודר אבל בר"ג וזקנים לא אפשר שיהיו נשארים בלא סודר אבל מחמת שיש לישב באופן אחר ע"כ אמינא שהוא קצת ראי' ולא ראי' גמורה ולא באתי אלא לעורר. עוד יש היתר גדול לסמוך עליו על אשר הכירה האשה העגונה בעצמה הרבה מהבגדים הנמצאים שהי' לבוש בהם הנפטר בטב"ע שהמה של בעלה וידוע דעת הח"צ בסי' קל"ד דאף להסוברים דבגדים חיישינן לשאלה מ"מ לשאלה דיחיד לא חיישינן ועובדא דידן חשוב כמו שאלה דיחיד כיון שהעד הכיר את הנפטר בט"ט שהוא האיש אשר אמר לו כי הוא יליד פמארין ודר בלבוב והוא סוחר פירות א"כ אם ניחוש לשאלה הוא רק שהשאיל לאיש אחר ג"כ שהוא יליד פמארין והוא סוחר פירות ודר בלבוב פשיטא דהוה כמו שאלה דיחיד דאין לנו לחוש לזה לדעת הח"צ:
והנה ראיתי למו"ח ז"ל בספר ברכת רצה סי' פ"ו שכתב בהך דיבמות דף קט"ז דאמרינן למאי ניחוש ליה אי לנפילה מיזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה שמזה הקשו האחרונים על הח"צ דמשמע דאי לאו הך טעמא דשמי' כשמי' לא מפקיד גביה הוי חיישינן לפקדון אף על גב דהוה פקדון דיחיד וע"ז כתב הוא ז"ל דאדרבה מזה סייעתא לדברי הח"צ דלכאורה יש להבין הך כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וכי לא מצינו שמפקיד אדם אצל חבירו מעות וחפיצים ואינו חושש שיכפור דמהימן לי' ועכצ"ל דכיון דתליא בנאמנות חשוב כמו פקדון דיחיד ולא חיישינן ע"ש. אבל לפענ"ד נ"ל כעת פשט הפשוט דלא מפקיד גבי' משום דחייש דלמא מיית וכפול קמי יתמי ויסברו היורשים דהשטר הוא של אביהם ולא יאמינו לו שהוא הפקיד אצל אביהם דוגמא לזה איתא בב"מ דף ס"ח א"ל בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי אתי לקמי' מהימן להו א"ל תינח היכי דאיתא לדידי' אי שכיב ונפיל שטרא קמי יתמי מאי ע"ש הכי נמי הכא יש לחוש דלמא מיית והיורשים לא ידעו מהפקדון ולא יאמינו לו ובשלמא מי שמפקיד מעות צרורים המה ונכתב על הצרור שזהו פקדון פלוני אבל הני שטרות אין הדרך לכתוב על הצרור מחמת ששמו בתוך השטר מוכיח עליו וגם אם יכתוב לא יועיל כיון ששם הנפקד ג"כ הכי הוא ומנא ידעו היורשים שהוא פקדון אצל אביהם אלא יסברו שאביהם כתב את שמו עליו:
ולכאורה יש לצרף דעת הפנ"י בב"מ דף כ"ז ע"ב ד"ה חמור בסימני אוכף דרק בסימנים:
חיישינן לשאלה אבל אם מכירים בט"ע לא חיישינן לשאלה וסמיכות דילי' מדפריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה משמע דאי נימא בעידי אוכף הוי שפיר ניחא ולא הוי קשיא חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה די"ל דמכירין בט"ע והנו"ב קמא בחלק אה"ע סי' נ"א הביא שגם המהר"ם ברבי רצה לחדש דבר זה והוא דחה מתחילה סברא זו בשתי ידים דמאי ענין שאלה לעדים ואח"כ רצה להמליץ קצת להצדיק קצת חילוק בין סימנים לעדים ע"ש. ולפענ"ד נראה שיש לקיים איזה חילוק באופן אחר בישוב דברי הש"ס דפריך מסימני אוכף ולא מעידי אוכף דהא הש"ס משני התם אוכף לא שיולי אנשי דמסקב לי' לחמרא וכבר כתבתי בזה בהגהותי מלחמות ארי' בספר של מו"ח ז"ל ברכת רצה סי' פ"ו ונדפס לעיל בסי' ל"ד דהחילוק דשיולי הוי פירושא שהמניעה מצד השואל ומשאלי המניעה מצד המשאיל שאם יתנהו לחמור אחר יתקלקל האוכף ממדתו הנכונה שנעשה על חמור שלו ע"ש א"כ בזה שפיר ניחא דבשלמא אי נימא בעידי אוכף שפיר יש לומר שמכירים העדים בטב"ע את האוכף בתכונתו שהוא כמו שהי' מקודם בלי שום שינוי כלל ומזה יש הוכחה שלא ניתן מעולם על חמור אחר זולת על החמור שנעשה האוכף עבורו לפי מדת החמור דמעיקרא דאלו ניתן על חמור אחר שלא נעשה עבורו הי' נשתנה צורתו והי' השינוי ניכר וזה אי אפשר לידע רק כשמכירין בט"ע שלא נשתנה אבל אם אינם מכירין בט"ע רק עפ"י סימני אוכף אין באפשרות לידע דבר זה ולהכי מחמור בעידי אוכף לא קשיא והש"ס דוקא פריך מחמור בסימני אוכף א"כ כ"ז לא שייך אלא שהעדים העידו על דרך זה על מלבושים שבודאי לא הי' לבוש בהם אדם אחר דאם הי' לבוש בהם אדם אחר הי' כיכר בהמלבוש דבר זה מחמת שנשתנה צורת המלבוש מכמו שהי' בתחילה נעשה לגוף הבעלים ובאמת האומנים היותר גדולים יש באומנתם חכמה גדולה וכמעט אם ינתק כחוט השערה יכירו תיכף הקלקול עי"ז שהי' לבוש אדם אחר בהמלבוש ויש לסמוך עליהם בזה אבל בסתם מלבושים של אנשים פשוטים דאינם מדקדקים בתכלית הדיוק לא שייך דבר זה כן נראה לפענ"ד:
אולם בנ"ד יש קצת ריעותא שלפי העדות של ר' אברהם דוד הנ"ל שהגיד לו הנפטר הנ"ל שיש לו אשה ובנים בלבוב ובאמת אין לו בנים ולפי הגדת האשה הנ"ל לא הי' בעלה ראוי להוליד כלל אמנם ראיתי בספר רמ"א סי' י"ז ג"כ שהי' שינוי שהנפטר אמר שיש לו בת ששמה רבקה ובאמת הי' נקראת גיטל וכבר מתה שתי שנים והאריך הגאון ז"ל שאין זה חשש כלל וכן בסי' ט"ז הי' שינוי בשם אשתו וג"כ התיר ע"ש וכ"ש בעובדא דידן שהי' זה האיש עני גדול ונמצא אצלו רק י"ג צ"ל ודרך העניים להגיד כי יש להם אשה ובנים כדי להגדיל הרחמנות ע"כ לדעתי אין זה החשש כדאי לקרוא ריעותא כלל דוגמא לזה אמרינן בב"ב דף קע"ה ובסנהדרין דף כ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע"ש הרי מה שדרך האדם להגיד בשביל איזה טעם אין מזה ראי' למה שנוגע לדינא וגם מה שאמר ר' אברהם דוד בעדותו שאינו זוכר ברור שאמר לו הנפטר ששמו מיכל או פישל ע"ז יש לסמוך על החיפוש שעשינו פה ולא חסר שום איש פישל מפה מסוחרי פירות א"כ הרי נתברר שבודאי הי' זה האיש מיכל שאבד מפה הוא שנמצא וביותר שהי' יליד פמארין כאשר העיד ר' אברהם דוד הנ"ל:
סיומא דהך מילתא דלפענ"ד יש להתיר האשה קרינטשא הנ"ל להתנסבא לכל גבר די ציצביין על סמך עדותו של ר' אברהם דוד הנ"ל בצירוף מה שהכירה האשה קרינטשא הנ"ל הרבה מהבגדים בט"ע וגם בסימנים שהמה של בעלה וד' יצילנו משגיאות ואחרי שנתברר לנו כי הי' בן יחיד לאביו ואינה זקוקה ליבום ע"כ יצא מאתי בצירוף בי דינא רבא שלי בהסכמתן בב"ד של שלשה להתירה לעלמא: