מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן לא
בש"ס דר"ה דף י"ג ע"א איתא דבעי מיני' חברי' מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי ממאי דאקריבו דלמא לא הקריבו לא ס"ד דכתיב (יהושע ה') ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלו מהיכן הקריבו אמר להן כל שלא הביא שליש ביד נכרי כו' והב"ח ביו"ד סי' רצ"ג הלכות חדש הביא מסוגיא זו ראיה דחדש של נכרי מותר מדאיצטריך הגמרא לומר מעיקרא לא אכלו ולא אמרו בפשיטות מדאכלו ממחרת הפסח על כרחך הקריבו עומר דאי לא הקריבו האיך היו רשאין לאכול דהא הש"ס קאי הכא כמ"ד דבלא הקרבת עומר אסור כל יום ט"ז ודלא כמ"ד במנחות ס"ח דאף כשבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר כמ"ש התוס' בהדיא בד"ה ומהיכן אלא מוכח דחדש של נכרי שרי ולהכי הוה מצינן לומר דאכלו של נכרי אבל דמעיקרא לא אכלו ש"מ דאכלו של ישראל והט"ז והש"ך מביאים דבריו ודחו שהי' אפשר לומר שאכלו של אשתקד והש"ך הוסיף להוכיח אדרבה להיפך מדלא אכלו של נכרי ש"מ דחדש של נכרי אסור ע"ש. והנה מה שכתבו שהי' אפשר לומר שהי' משל אשתקד לפע"ד אין זה כדאי לדחות ראיתו של הב"ח דתיבת קלוי מראה על חדש כי כן כתבו התוס' בר"ה שם ד"ה אקריבו ובקידושין דף ל"ז ד"ה ממחרת בשם ר"ת וקלוי דהיינו חדש ועיין רש"י בפ' ויקרא ב' ד"ה וקלוי באש שכתב שמיבשין אותו על האור כו' שאילולי כן אינה נטחכת ברחיים מפני שהוא לחה עכ"ל והיינו שאין שהות להתייבש במשך הזמן או בחמה מפני שצריכים לאכילה ע"כ מייבשין אותו באור א"כ היינו חדש:
והנה ראיתי בספר מנחת חינוך שמביא בשם ספר המקנה לדחות ראיית הט"ז והש"ך מדלא אכלו של נכרים דאף דנתגדלו בשל גוי מ"מ אח"כ ניתוספו הגידולים ברשות ישראל ונאסר מה שניתוסף ברשות ישראל ומשו"ה לא אכלו וע"ז כתב המנ"ח דבאיסור חדש לא שייך למימר הכי דהרי רק אם השריש קודם לעומר העומר מתיר הרי אזלינן בתר השרשה א"כ ה"ה אם נשרש ברשות נכרי ג"כ צריך להיות מותר אע"פ שהגידולים היו ברשות ישראל ואנכי לא ידעתי הבין דבריו אלו הרי הוא בעצמו כתב שם לעיל מזה דבש"ס מנחות משמע דכל שאסור משום איסור חדש מותר להביא ממנו את העומר דהבאת העומר תלוי באיסור חדש ובהדיא איתא בסוגיא דר"ה הנ"ל דכל שלא הביא שליש ברשות גוי מותר להביא ממנו עומר ועל כרחך דאסור משום חדש קודם העומר אע"פ דהשרשה הי' ברשות נכרי:
אמנם לפענ"ד יש ליישב קושית הש"ך ע"ד הפלפול דהרמב"ם ז"ל בהלכות תמידים ומוספים השמיט הך דאמרינין קצירכם ולא קציר נכרי ותמהו עליו למה השמיט דין זה מהלכה. ויש ליישב דהנה התוס' בר"ה שם ד"ה והא הקשו דלמה מקרי קציר נכרי הא אמרינן בש"ס דע"ז דף נ"ג דירושה היא להם מאבותיהם ותירצו דיש להם חלק במה שזרעו ותירוצם דוחק. אמנם יש לי ליישב בדרך אחר דבש"ס בקידושין פליגי תנאי אי חדש אסור בחו"ל אי שרי, וטעם מחלוקתם אי היכי דכתיב ביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה משמע או בכל מקום שאתם יושבים משמע והמהרש"א הקשה אי חדש אסור בחו"ל למה כתיב ביאה גבי עומר ואיסור חדש וע"ז כתב הפנ"י דביאה אתי להורות עשה מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ כמו דמשני הגמרא בביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי וכן כתבו בתוס' בביאה דכתב רחמנא גבי פסח ע"ש וא"כ הרי נתינת הארץ לאבות הקדושים הי' על תנאי שבכניסת ישראל לארץ יביאו את העומר וכן איתא במדרש רבה בסדר אמור פרשה כ"ח בשם ר' יוחנן שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר וכל זמן שלא הביאו את העומר עוד לא קיימו את התנאי ונתינת הארץ לישראל מתלי תלי וקאי כמו דשאר תנאים והנה באבה"ע הלכות גיטין סי' קמ"ד סעיף י"ח פסקינין המגרש על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי שנבעלה לו כו' הרי זה גט ולכתחלה לא תיבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתיבעל לו נמצאת תחילת ביאה באיסור ומקורו מהירושלמי ע"ש א"כ שפיר ניחא הא דפריך הש"ס קצירכם ולא קציר נכרי דקודם הבאת העומר עדיין לא נתקיים התנאי ותחילת הבאה הוא קציר נכרי ואף שזהו גופא הוא קיום התנאי מ"מ לכתחלה אסור כמו באומר ע"מ שתבעלי לפלוני אבל אח"כ שהביאו את העומר נעשה למפרע ירושה מאבותינו ואתי שפיר קושית התוס'. וגם מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל הך דרשה דקצירכם ולא קציר נכרי דהא תו ליכא כלל בארץ ישראל קציר נכרי דכל א"י ירושה לנו מאבותינו ומחו"ל בלא"ה אין להביא את העומר אפילו של ישראל כדאיתא בש"ס וברמב"ם שם. ולפי האמור שפיר ניחא מה שלא אכלו חדש של נכרי דהא אחר הבאת העומר נעשה א"י למפרע של ישראל ונעשה:
למפרע חדש של ישראל ודו"ק ושמעתי שכבר העיר קצת בזה הגאון ר' ליפא היילפרין ז"ל אבד"ק ביאליסטאק:
והנה בספר ט"א הקשה דלמה לא אכלו חדש תיכף משנכנסו לארץ הא איתא בחולין דף י"ז ע"א דבשבע שכבשו אפילו דבר טמא אשתרי להו דכתיב (דברים י') ובתים מלאים כל טוב ואמר רב ירמיה ב"א אמר רב אפילו כתלי דחזירי וכתב דחדש שיש לה היתר לא אשתרי להו ולי נראה דלפמ"ש הפ"י דביאה דכתיב גבי חדש לומר עשה מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ שפיר ניחא דהטעם מה שהותר לישראל לאכול בז' שכבשו כל האיסורים כדי שיהא להם מזונות בריוח ויקל להם כבישת ארץ ישראל ע"כ לא רצו להתיר להם אכילת, חדש אדרבה אם יהי' נזהרים באכילת חדש יקל להם הכבישה. שמשו"ה נכתב ביאה גבי עומר וחדש עשה מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ ולהכי יותר טוב להם להזהר שלא לאכול חדש ויהא נוח להם כבישת ארץ ישראל:
אמנם שלענ"ד יש לדחות ראיית הב"ח על אופן אחר דהתוס' בקידושין שם ד"ה אקריב הביאו שבירוש' פריך למה לא אכלו מצה מחדש וליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ובשו"ת הרי"מ חלק יו"ד סי' י"ט בסוגיא דחדש הקשה הא בפסחים דף ל"ח אמר רב יוסף הטעם דאין יוצאין בחלת תודה ורקיקי נזיר הוא משום דבעינן מצה הנאכלת לז' ימים ואיך היו יוצאין במצה של חדש הא אינו נאכלת ביום ט"ו ולא מקרי מצה הנאכלת לז' ימים ואיך אפשר לצאת בשל חדש וכתב דנראה דזה מקרי ראוי לז' ימים כיון דאמרינן דעשה דוחה ל"ת דחדש ואם הי' צריך לקיים המצוה דאכילת מצה לאכול מצה כל ז' הי' דוחה כל שבעה והי' מותר לאכול מצה של חדש גם ביום ט"ו ושוב פלפל לדחות תירוץ זה מהתוס' דיבמות דף כ' א' שהקשו דגם ביאה שניה לשתרי דבעינן ראוי להקמת שם ובמחילת כ"ת מעצמותיו הקדושים הביא בשם התוס' דברים שלא נמצאו כלל בהתוס' כאשר יראה המעיין שם היטב אך לפענ"ר יש להביא דמיון לזה מתוס' פסחים נ"ט ד"ה אתי עשה שהקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה ותירץ דמיירי שישחטו פסח קודם שידחו עשה דהשלמה כו' הלכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוה ראוי לאכול שאם לא הי' יכול להקריבה לא יהא רשאי לאכול לערב והפסח הי' פסול ע"ש הרי מוכח דמה שנעשה ראוי לקיום המצוה דוחה לעשה הקל וה"ה לל"ת. ויש לומר עוד באופן אחר עפי"מ שהבאתי למעלה קושית הט"א דאמאי לא אכלו חדש הא אפילו כתלי דחזירי הותר להם וכתבתי ליישב דלא רצו לאכול כדי שיכנסו לארץ מעתה קשה דעכ"פ הי' להם לאכול כזית מצה ולמה צריך הירושלמי לומר דיבוא עשה וידחה ל"ת תיפוק ליה דבלא"ה שרי אלא יש לומר דכמו דאיתא שם בחולין י"ז דאע"ג דלר"ע הותר לישראל במדבר לאכול בשר נחירה מ"מ ז"א אלא לחולין אבל לא לקדשים דקדשים שאני א"כ מסתמא ה"ה בז' שכבשו שהותר להם דבר טמא אבל פשיטא דלקדשים לא הותר להם שום דבר איסור והתוס' בסוכה פרק לולב הגזול ד"ה משום הקשו בהא דאמרינן התם דגזול פסול מקרא והבאתם את הגזול ואת הפסח הא קרא גבי קרבן כתיב ומנ"ל דפסול למצוה ותירצו דמצוה דמי לקרבן ומעתה גם בז' שכבשו שהותר להם לאכול דבר איסור מ"מ אין לצאת מצוה בדבר איסור ומשו"ה הוצרך הירושלמי להקשות דיבוא עשה וידחה ל"ת דאל"ה אין לצאת במצה של חדש ולפ"ז שפיר חשיב ראוי לז' ימים דבאמת מצד הדין היו רשאין לאכול חדש כמו כתלי דחזירי אלא דלא רצו לאכול בשביל שיכנסו לארץ אבל מ"מ ראוי לז' ימים מיקרי ומעתה נדחית ראיית הב"ח דאיצטריך הש"ס לדייק דמעיקרא לא אכול דאי לאו הכי הוה אמרינן דאכלו חדש משום דהותר להם כמו כתלי דחזירי אבל כין דמעיקרא לא אכלו מוכח דלא רצו לסמוך ע"ז ולאכול ומה שאכלו ביום ט"ז דאקריבו עומר והדר אכלו ואל תשיביני הא כתבתי למעלה דאיסור חדש ליכא להתיר כשאר איסורין משום דבשבילה יכנסו ישראל לארץ. יש לומר דשאני הכא דבלא אכילת, חדש ליכא להביא פסח דנאכל על מצה ומרורים ובפסח נמי כתיב ביאה וכתבו בתוס' בקידושין שם דאתי למימר עשה מצוה זו כדי שתכנסו לארץ א"כ לענין כבישת ארץ ישראל אין נ"מ כלל איזה מהם יקיימו אם מצות פסח או איסור אכילת חדש יותר יש להתיר אכילת חדש מדין דאפילו כתלי דחזירי שרי להו ודו"ק:
אמנם בגוף הקושיא של הרי"מ דזהו חשוב מצה שאינה נאכלת לז' כיון שאינה נאכלת ביום ט"ו לא נתחוורה לי אלא כיון שבליל ט"ו נאכל כזית מצה וביום ט"ז ג"כ נאכל והותר מכאן ואילך שפיר חשוב מצה הנאכלת לז' ימים אע"פ שיש הפסק שעות שאינו נאכל חשוב ראוי לשבעה ימים ולא בעינן ראוי לכל שעה ושעה בלי הפסק וראי' ברורה לזה מעירוכין דף ג' ע"ב כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל וכתיב (ויקרא כ"ג) בסוכת תשבו שבעת ימים ואמר מר תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו והני כהנים הואיל ובכי עבודה נינהו קמ"ל נהי דפטירי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה חיובי מחייבי ואיכא גירסא מה דירה בין ביום ובין בלילה אף סוכה בין ביום ובלילה ע"ש עכ"פ מוכח דז' ימים אין הפירוש כל משך הימים אלא אף שעה אחת בכל יום וכן כתב הרמב"ן ז"ל על התורה בפ' צו על הפסוק ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה דהיינו בשעת עבודה וזה מת"כ ע"ש ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' קל"ז ונראה שלא ראה מ"ש הרמב"ן שם וא"כ ה"ה גבי מצה דכתיב שבעת ימים תאכלו מצה י"ל ג"כ דסגי בכזית בכל יום:
ולפי האמור יש לדחות ראיית הב"ח באופן זה דהוה מצינן למימר דאם אין מקריבין את העומר האיר המזרח מתיר ולהכי שפיר אכלו חדש ביום ט"ז אחרי כי לא הקריבו את העומר וגם אכלו בליל פסח מצה משום דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש כקושית הירושלמי והי' שפיר מצה הנאכלת לז' ימים כיון דביום ט"ז אור המזרח מתיר וכנ"ל ולהכי דייק הש"ס דממחרת הפסח אכול מעיקרא דהיינו בלי פסח לא אכלו מצת מצוה. ואף דעשה דוחה ל"ח מ"מ לא אכלו ועל כרחך דאקריבו עומר ובזמן הקרבת עומר הא עומר מתיר ולא אור המזרח ומשו"ה לא אכלו מצת מצוה משום שחששו שמא יקריבו את העומר סמוך להשיכה ולא יהי' רשאין לאכול חדש כל היום ולא יהי' מצה הראוי' לשבעה ולא יצאו ידי מצה ובחנם אכלו חדש ובפרט דהש"ס קאמר התם בחמשה ימים מי קא עיילי אלא ארץ צבי כתיב בה ומשו"ה לא ידעו אם יהי' עיילי שיקריבו את העומר שהי' הדבר אצלם בספק ומשו"ה לא אכלו מצה בליל פסח ואח"כ כשהי' עיילי והקריבו את העומר בשעתו שפיר אכלו חדש ביום ט"ז א"כ עיקר הוכחת הש"ס הוא מהך דמעיקרא לא אכלו ואין לדחות דאדרבה דלמא לא אכלו מעיקרא בליל פסח משום שהדבר הי' אצלם בספק ואח"כ לא עיילי ולא הקריבו את העומר ובלי הקרבת העומר הא אור המזרח מתיר ומשו"ה אכלו דז"א דעכ"פ נשמע הא דרצה ר' ירמיה להוכיח דקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש דאל"ה לא הי' מקום להסתפק אם יקריבו את העומר אי לא וגם כיון דכתיב ארץ צבי מסתמא עיילי וידעי רבנן להבחין בין שליש לפחות משליש והקריבו את העומר ודו"ק:
והנה בספר המקנה הקשה על הירושלמי דפריך דעשה דאכילת מצה ידחה ל"ת דחדש מש"ס דפסחים דף ל"ה ע"ב דאמרינן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל כו':
ת"ל שבעת ימים לא תאכל חמץ מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה מי שאינו בבל תאכל חמץ אינו בקום אכול מצה ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני ר"ש הוא דלית לי' כולל. ומעתה האיך יכול לצאת במצה של חדש הא ליתא בבל תאכל חמץ דלא חל על איסור חדש אך גם לרבנן קשה לפי מה דס"ל להירושלמי דכל התבואות נאסרו משנכנסו לארץ אפילו מה שבעליה ע"ש שהאריך בקושיא זו. ולפמ"ש דז' שכבשו הותרו כל איסורי תורה א"כ גם חדש הי' מצד הדין מותר כמו כתלי דחזירי אלא שלא רצו לאכול כדי שבשבילה יכנסו לארץ וא"כ שפיר הי' בבל תאכל חמץ ואם תאמר דא"כ דגם איסור חמץ מותר בז' שכבשו כמו כל איסורים שוב ליתא בבל תאכל חמץ דלא הותר דבחולין שם אמרינן כי אישתרי שלל דכותים שלל דידהו לא אשתרי ופירש בספר ראש יוסף דמה שנחרו ישראל לא הותרו כיון שהי' אפשר להם לשחוט לא הותר לנחור א"כ הכא נמי י"ל דאיסור חמץ לא הותר שהי' להם לשמור שלא יחמיץ:
והנה עוד נ"ל די"ל בישוב קושית הט"א דאמאי לא אכלו חדש הא אפילו כתלי דחזירי שרי להם דמה שהותרו להם כתלי דחזירי וכן כל איסורים שבתורה הוה כמו שהתירה התורה יפ"ת בשעת מלחמה ואמרו חז"ל דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו תמותות נבילות עיין קידושין דף כ"א ע"ב כן הכי נמי הותרו להם מאכלות אסורות בשעת מלחמה וכן מורה הלשון שאמרו מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ומשו"ה לא אכלו חדש קודם הבאת העומר שלא אכלו כלל מאכלות אסורות אע"פ שהותר להם בשעת מלחמה:
ועפי"ז ניחא מה שראיתי בספר כלי יקר על התורה פרשת תצא על הפסוק כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ואמרו חז"ל סנהדרין דף ע"א ע"א בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר וכתב הכלי יקר ומ"מ חובה עלינו ביאור דבר זה למה כתבה התורה דבר שאינו בנמצא כלל ולפענ"ד י"ל לפי מה דאיתא ברש"י ריש פ' תצא בשם הספרי גבי יפ"ת דאם נשאה סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה ע"ש ולהכי באמת ישראל קדושים היו ולא נשאו יפ"ת כלל ומשו"ה לא הולידו בן סורר ומורה ומעתה זה הי' מחמת שנכתב דין בן סורר ומורה ודרשו סמוכים להכי נמנעו מליקח יפ"ת אבל אם לא הי' נכתבה היו לוקחין יפ"ת ושפיר ניחא ויש להעמיד דבר זה במאמרם ז"ל דרוש וקבל שכר שיהיו דורשים סמוכים ויקבלו שכר מה שלא לקחו יפ"ת ואל תשיבני מהא דאיתא בסנהדרין דף כ"א ת' ילדים הי' לו לדוד כולן בני יפ"ת היו וכן אמרינן התם תמר בת יפת תואר היתה די"ל דהוי פירושא כמו שפירש רש"י ז"ל מעכה אמה ילדה לדוד את תמר והיתה אצלו בתואר יפת תואר מעתה גם בת' ילדים יש לפרש ג"כ על דרך זה ועוד י"ל דהאי תנא דקאמר בן סורר ומורה לא הי' ולא נברא לא ס"ל להנך מימרות כלל ובזה ניחא מה שלכאורה יש להקשות איך היו יכולים לצאת ידי חובת אכילת מצה אפילו בשל ישן כיון שהיו מותר להם כתלי דחזירי א"כ לא הי' בבל תאכל חצץ ולפי האמור ניחא שהי' באמת בבל תאכל חמץ אחרי שלא הותר להם אלא כנגד יצה"ר: