מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן כב
בדבר השו"ב ר' ישראל בן אהרן שנתקבל לשו"ב בק' מלניצא שנתן קווינויל להה"צ ז"ל מק' וויזניצא בעת שנתקבל ללמוד שחיטות ובדיקות נכתב בלשון הזה איך שמקבל על עצמו בשבועה ובח"ח ובנדר שעד"ר שלא להתיר וע"ד אדומ"ר וע"ד העדים הח"מ אשר חלילה לו לרום ידו לשחוט שום דבר הטעון שחיטה באיזו מקום שנמצא שם איזה אנשים הסרים למשמעת כבוד אדומ"ר מבלי דעתו והסכמתו ובאם יעבור על דעתו אזי תהא שחיטתו אסורה כנבילה וכטרפה וקונם ידו לטביחתו וחלילה לי להנות משו"ב אפילו הנאה כ"ש מכל מה שהפה יכול לדבר ומסיים וכל הנ"ל קראתי בפה ממש וקבלתי עלי באו"ש מרצוני הטוב וכו' ולראי' באתי עה"ח. ושוב נתן קוויטיל שנית כתוב בלשון זה איך שמקבל עלי בח"ח ובשד"א ובנדר עד"ר שחלילה לי לשחוט אפילו עוף בגליל ולא בשום מקום מחסידי אדומ"ר בלתי ידיעת אדומ"ר ובאם שאעבור ע"ז אזי אסור רי לטביחתו ומסיים כ"ז קבלתי:
עלי בח"ח ובשד"א ובנדר עד"ר וביטול מודעות וקרא הכתב הזה בפיו ממש וע"ז באעה"ח והנה אבוא היום אל העיון בדברי כ"ת ואעביר כל טובי על סדר אמרותיו כפי מה שיורוני מן השמים וזה החלי בעזר הצור:
הנה ראשית דבריו יצא כ"ת לדון על לשון הקוויטיל הא' שכתב "ובאם יעבור על דעתו אזי יהא שחיטתו אסורה כנבלה וטרפה" אם חל האיסור כיון דקי"ל בש"ס ופוסקים וביו"ד סי' ר"ה סעיף א' דאי מתפיס בדבר האסור לא הוי נדר ונבילה וטריפה הוי דבר האסור ואנן בעינן שיהא מתפיס בדבר הנדור ולכן אין הנדר חל כלל אבל י"ל דהכא כיון דכתב אסורה כנבילה וטריפה הרי הזכיר נמי לשון איסור ואיסור הוא נדר ומבואר ביו"ד שם סעיף ב' שאם אמר בדרך קנס כגון שאמור אם אעשה כך או אם אעבור על כך יהא פתו פת כותים ויינו יין נסך ועבר יש אוסרים ויש מתירים וכתב הש"ך בשם הב"ח ואיכא למידק בלשון הרא"ש שכתב בכלל י"ב מי שאמר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני ועשאו לא נאסר ומ"ש מאומר ככר זה אסור עלי דהוי נמי נדר אע"ג דלא התפיסו בדבר הנדור וכו' ומסיים הש"ך ולי נראה דאע"ג דאם אמר ככר זה אסור עלי הוה נמי נדר היינו משום דכתיב לאסר איסר על נפשו אבל לאסור על כל ישראל אינו יכול לאסור אם לא בקונם וכו' עוד י"ל דבתשובת הרא"ש דין ד' מיירי בשכוונתו במה שאמר יאסר ייני על כל ישראל והא יי"נ וזה נראה עיקר עכ"ל חזינן דדעת הש"ך דהיכי שהזכיר לשון איסור והתפיס נמי בדבר האסור כמו בנ"ד שאמר אסורה כנבלה וכטריפ' לא מהני זהו ת"ד כ"ת: והנה אנכי מצאתי בספר מחנה אפרים ה' נדרים סי' י"א שהוא ז"ל החליט נמי לומר דלשון אסור הוי נמי נדר רק האריך שם להסתפק היכי שאמר לשון נדר והתפיס ג"כ בדבר האסור אי מהני מי נימא דכיון דכבר אמר לשון אסור או קונם למה יגרע מה שאמר אח"כ כנבלות וטרפות דל מהכא מה שהתפיס בדבר האסור הלוא אמר בלשון נדר או י"ל דמיגרע גרע במה שהתפיס בדבר האסור דכך הוא גזירת הכתוב דאי מתפיס בעינן דוקא שיתפיס בדבר הנדור ואי התפיס בדבר האסור לא הוי נדר והביא בשם הר"ן ז"ל דדעתו דבכה"ג לא הוי נדר והמ"א רוצה להביא ראיה לדעת הר"ן ז"ל מריש נזיר דאומר הריני נזיר כשמשון דסבר ר"ש דלא אמר כלום משום דהוי מתפיס בדבר האסור דשמשון לא נדר אלמא דאלו לא התפיס כלל היה נזיר מחמת שאמר הריני נזיר מ"מ השתא כשסיים כשמשון בטל נדר ושוב צידד להביא ראי' לאידך גיסא ע"ש. והנה לכאורה עלה על לבי להביא ראיה מהא דאיתא בנדרים דף י"ד ע"ב הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימים בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימים ופריך הגמרא בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר ומשני רב נחמן הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידו מחתא אארעא דעתיה אגווילין נקט ליה בידיה דעתיה אאזכרות ועיין בשט"מ דהנודר בתורה לא אמר כלום הוא משום דחשיב מתפיס בדבר האסור דגווילין חשיב דבר האסור ובמה שכתוב בה חשוב דבר הנדור דהא הקרבנות כתובין בתורה ע"ש מוכח דלא גרע במה שמתפיס בדבר האסור כיון דאילו לא הזכיר מזה היה נדר מעליא כשמזכיר דבר האסור אין הנדר בטל ואדרבא צ"ע בטל מאי פריך הש"ס בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר הא צריכא טובא דהוי אמינא דכיון שהזכיר דבר האסור מגרע גרע כמו שאומר ככר זה יהיה עלי אסור כנבילה דבמה שהזכיר כנבילה גרע מאלו לא הזכיר כלל קמ"ל דשאני הכא כיון שהזכיר נמי בדבר הנדור דבריו קיימים ואדרב' צריך טעם להסביר החילוק בין אם אמר ככר זה עלי אסור כנבילה או קונם ככר זה עלי כנבילה לבין היכא דאמר ככר זה עלי כנבילה והקדש דדבריו קיימים דלכאור' גם בזה יש להסתפק אי הוי נדר כיון דהתפיס נמי בדבר האסור בטל הנדר ומהש"ס משמע דבכה"ג פשיטא דהוי כדר מעליא וכן משמע מהשט"מ שם שכתב דבמ' שכתוב בה דבריו קיימים כלומר ואם תלה נדרו במה שכתוב בה דאמר ככר זה עלי במה שכתוב בה דעתי' על האזכרות כלומר הקרבנות הנזכרות ולשון האזכרות ר"ל ככל מה שנזכר בה ובכלל מה שנזכר בה הם הקרבנות עכ"ל אלמא בהדיא דאע"ג דכל האיסורי' נזכרים בתורה וא"כ הא הוי כאלו התפיס בדבר האסור ובדבר הנדור מ"מ מהני והנה בנידון דידן אפילו אם נימא דמה שאמר יהא שחיטתי אסורה כנביל' וטריפ' אינו חל מחמת שהתפיס בדבר האסור עכ"פ מה שאמר אח"כ וקונם ידי לטביחתי נאסר משום נדר דהא זה הוי נדר מעליא אמנם מ"מ איכא נפקותא טובא לענין אם עבר ושחט אם הבשר מותר דמטעם מה שאמר יהא שחיטתי אסור' אזי אסר את הבשר מהשחיט' אבל ממה שאמר קונם ידי לטביחתי נהי שאם שחט עבר על לאו דקונמות שהוא בבל יחל מ"מ יש לומר דבדיעבד אין מה ששחט נאסר ועכ"פ יש לדון בזה:
עוד יש מקום עיון אפילו אי נימא דמה שאמר יהא שחיטתי אסורה כנבילה וטריפה חל הנדר איך הדין אם אסור לכו"ע או רק לדידיה לבד. דכיון דלא פירש דבריו שאוסר לכו"ע יש לומר דכונתו לא הית' רק לגבי דידי' ולא לאחריני ובפרט דהוא שוחט בהמות של אחרים דאין בידו לאסור רק שלא יהנו משחיטתו וזה לא הי' במשמעות דבריו ונראה לי דיש להביא ראיה דהיכי דלא פירש שהוא אוסר גם לאחרים אמרינן דמן הסתם הי' כונתו לאסור לעצמו לבד מהא דאיתא בנדרים ל"ה ע"א קונם ככר זה הקדש ואכלה בין הוא ובין חבירו מעל וכו' ככר זו עלי הקדש ואכלה הוא מעל חבירו לא מעל וכתב הר"ן ז"ל קונם ככר זו הקדש שאסר בקונם לכל כהקדש שהוא אסור לכל עכ"ל ומשמע דוקא מפני שאמר הקדש אבל אי אמר רק קונם ככר זו סתם לא מעל חבירו דמן הסתם לא אמרינן דאסור לכל אלא דוקא בדאיכא הוכחה שהוא אוסר ג"כ על אחרים כגון היכי שמסיים ואמר הקדש. אבל בלא"ה לא. ואין לומר דהכא נמי כיון שאמר כנבילה וטריפה דאסור לכל יש לומר נמי דמסתמא הי' כונתו לאסור לכל אדם כמו היכי דאמר הקדש. דזה אינו דעל כרחך מה דאמרינן דחל הנדר הוא מטעם דאמרינן דשקלינן מה דאמר כנבילה וטריפה דהוי דבר האסור והוי כאילו לא סיים כלל הני תיבות ועכ"פ אין לנו ללמוד מתיבות אלו שיהא נאסר לכל דבר דא"כ אדרבה יהא מתפיס בדבר האסור ואין כאן נדר כלל. ואי אתה יכול לתפוס החבל בתרי ראשין לומר שהוא נאסר מחמת שאמר יהא שחיטתי אסורה וכאלו לא סיים ואמר נבילה וטריפ'. ושוב יהא אסור לכל מחמת שאמר כנביל' וטריפ' דזה הוי תרתי דסתרי אהדדי:
ומה שכתב כ"ת לפי מ"ש החוו"ד ביו"ד סי' א' שנתן טעם להך דינא של המחבר שם דאם הקהל עשו חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה וע"ז כתב החוו"ד דקאתינן עלה מטעם דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כמ"ש המהרי"ט אהא דקי"ל השוחט בשבת שחיטתו כשירה ולא אמרינן בזה כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוא משום שלא יתוקן בזה החילול שבת דהא נוחר בשבת נמי חייב משא"כ הכא דאי נימא דשחיטתו פסולה יתוקן האיסור דחשיב כאילו לא שחט ולא עבר על החרם להכי שפיר אמרינן דלא מהני כמו שוחט הפסח על החמץ שהקשו בתוס' תמורה דף ד' ע"ב דנימא דלא מהני ע"ש ולפ"ז רצה כ"ת לומר דלא שייך בנ"ד לפסול השחיטה מה ששחט מטעם:
דנימא דלא מהני דהכא לא יתוקן האיסור דהא כבר קיבל שכר בעד השחיטה ועבר על מה שנשבע שלא יהנה משחיטתו וזה לא יתוקן במה שתפסל השחיטה וכיון דלא יתוקן האיסור שוב השחיטה כשרה כמו טבח בשבת. לדעתי יש לפקפק דהא בהקוויטיל נאמר שקיבל ע"ע באלה ובשבועה שלא לשחוט וגם קיבל שלא להנות משחיטתו א"כ עכ"פ יתוקן השבועה שנשבע שלא לשחוט ונהי דמ"מ עבר על מה שקיבל שכר בעד השחיטה וזה לא יתוקן ע"י מה שתפסל השחיטה מ"מ כיון שיתוקן השבועה שלא לשחוט שפיר צריך להיות השחיטה פסולה וזה פשוט וברור:
ולרווחא דמלתא אמינא עוד להביא ראיה לזה דבתמורה דף ה' פריך הש"ס ארבא דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ והרי אלמנה לכ"ג דרחמנא אמרה לא יקח ותנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ומשני שאני התם דכתיב לא יחלל וע"ש ברש"י ותוס' שפירשו דדרשינן חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים מכלל דתפסי בה קידושין והנה בקידושין דף ע"ח סבר רבא בעצמו בהדיא דאלמנה לכ"ג קידש אינו לוקה בעל לוקה משום לא יקח ולא יחלל ע"ש וקשה לכאורה לדעת המהרי"ט מאי פריך הש"ס לרבא מאלמנה לכ"ג הא התם אינו מתוקן האיסור כלל. דהא כשבעל ולא קידש נמי לוקה לרבא משום לא יחלל כמבואר בקידושין שם בהדיא א"כ בביטול הקידושין לא יתוקן האיסור לגמרי דהא עכ"פ חייב משום לא יחלל אלא מוכח כיון דעכ"פ יתוקן הלאו דלא יקח שפיר חשיב מתוקן האיסור:
איברא דבאמת הי' אפשר לפרש דזהו מה דמשני הש"ס שאני התם דכתיב לא יחלל זרעו וא"כ ע"י ביטול הקידושין לא יתוקן הלאו דלא יחלל וכיון דלא יתוקן הלאו דלא יחלל שוב לא חשוב מתוקן האיסור ולהכי לא אמרינן בכה"ג האי כללא דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ודלא כמו שכתבתי ואין אנו צריכין לדחוק' של רש"י ותוס' לפרש שינוי' דהש"ס דדרשינן חילולין הוא עושה ואין עושין ממזרים שעיקר התירוץ חסר מן הספר. אבל כיון דרש"י ותוס' אינן מפרשין כך ש"מ דס"ל דזה חשיב מתוקן האיסור כיון שעכ"פ איכא תיקון לגבי לאו דלא יקח וכנ"ל והתם עדיף טפי דעיקר איסור דלא יקח הוא משום לא יחלל כדאמרינן בקידושין שם מה טעם לא יקח משום לא יחלל א"כ יש סברא לומר דכיון דבביטול הקידושין לא יתוקן לאו דלא יחלל לא אמרינן אי עביד לא מהני אפילו לגבי לאו דלא יקח ומ"מ לא אמרינן הכי א"כ כ"ש בנ"ד דאע"ג דלא יתוקן מה שעבר על קבלת השכר מ"מ שפיר יש לפסול השחיטה כדי לתקן השבועה שנשבע שלא לשחוט והמה שני איסורין נפרדין ואינן תלויין זה בזה כלל ודו"ק: שוב ראיתי שהשעה"מ בפי ג' מה' גירושין העיר בזה והקשה אמהרי"ט מהא דפריך הש"ס מאלמנה לכ"ג והא התם לא יתוקן האיסור אבל לדעתי י"ל דזה חשיב מתוקן לאו דלא יקח ע"י ביטול הקידושין דאע"ג דחייב מלקות משום דעבר אמימרא דרחמנא דבזה גם רבא מודה כדאיתא התם בהדיא מ"מ הענין קידושין מתוקן "י הביטול. וגם י"ל דמהרי"ט יפרש לא כרש"י ותוס' אלא שזהו גופא משני הגמרא דעיקר הוא לא יחלל ואין כאן תיקון אבל האמת יורה דרכו דלא שייך כלל לדון בשחיטת איסור לפסול השחיטה מטעם כל מידי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ובחנם שפכו האחרונים הרבה דיו בזה אלא דלא אמרינן הכי אלא היכי שהענין בעצמו הוא מתועב לפני המקום כמו אלמנה לכ"ג או אונס שגירש שתכלית דבר זה הוא עיקר עבירה כמו הקירוב ע"י חלות הנשואין או הריחוק ע"י חלות הגירושין הוא דאמרינן דלא מהני כי היכי דיתוקן עכ"פ התכלית. אבל בשוחט בשבת או קונה בשבת דתכלית השחיטה שהוא הכשר לאכילה אינו מתועב כלל אלא שהפעולה הוא האיסור ע"י שבת או שבועה בזה איננו מתקן כלל דאפילו אי נימא דלא מהני חייב משום שבת או משום שבועה משום דעבר אמימרא דרחמנא כדאיתא בהדיא בתמורה דף ה' עיין בספרי שו"ת מצפה ארי' סי' מ"ט שכתבתי שכן הוא סברת המהרי"ט וראיתי שגם הנה"מ בסי' ר"ח כתב כן וכן הוא בחוו"ד וזה הוא ברור:
עוד אמרתי דלא שייך לומר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני רק היכי דבעינן דעת וכונה כמו בכל הני מילי דסוגיא דתמורה אבל במידי דאנן לא בעינן כונה לא אמרינן הכי. ומצאתי שכבר קדמוני בזה הגאון ר"ז מרגליות ז"ל בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' ל"ט לעניין יבום והנאני שב"ה כונתי לדעתו הגדולה והוא עפ"י מה שתירצו בתוס' בתמורה שם גבי צורם אוזן בבכור כיון דאפילו אם נפל מום מאליו ג"כ פסול להקרבה ל"א בכגון זה דלא מהני ויש להוסיף על דבריהם דאפילו בשחיטת חולין אע"ג דאם נפל סכין מאליו פסול מ"מ כיון דקי"ל דלא בעינן כונה ואם זרק סכין לנועצה בכותל ושחט כשר לא שייך לומר דלא מהני והתוס' בתמורה הקשו משוחט הפסח על החמץ נימא דלא מהני אך התם בקדשים שאני דשחיטתן בעי כונה כדאיתא בחולין דף י"ג דאיתא התם בעי מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה מנין שכתבו דמתעסק היינו ששחט לשם חתיכת סימנים דבחולין כשר גם לרבנן ובקדשים פסול וכיון דבעינן כונה שייך לומר דלא מהני אבל בשחיטת חולין דלא בעינן כונה לא אמרינן דלא מהני לכו"ע ומעתה בשחיטת חולין לא מיבעיא למאי דקי"ל כר' נתן דאמר בחולין דף י"ג ע"א דלא בעינן כונה כלל בודאי ליכא למימר דלא מהני אלא אפילו לרבנן דפליגי אדר' נתן וסברי דבעינן כונה הא מסקינן התם בחולין דמ"מ מודו דלא בעינן כונה להתיר בשחיטה זו לאכילה רק לחתיכת סימנין בעלמא. וכיון דלא בעינן כונה שיהא הפעולה מהני להתיר יש לומר ג"כ דלא שייך לומר דלא מהני דעיקר הטעם דאמרינן דלא מהני הוא משום דאנו מבטלין הכונה דאין בכוחו לכוין אשר בכונה זו יגרום לעבור על מימרא דרחמנא לענין שיהא מהני ע"י כונתו והוי כאילו עשה בלא כונה להכשיר או להתיר ובשחיטת חולין דאפילו אי שחט גם בלא כונה להתיר ג"כ כשר לא שייך לומר דלא מהני ובזה ניחא מה שהקשה בצל"ח פסחים דף ע"ג ובנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סימן ט' משחוטי חוץ וחשב"ע דק"ל דשחיטתו טהרתן מידי נבילה ואמאי הא שחט באיסור ונימא דלא מהני ולפי הנ"ל ניחא דלענין לטהרה מידי נבילה לא בעינן כונה ולכן גם שוחט באיסור השחיטה מוציאה מידי נבילה: והנה ראיתי בתשובת רע"א סי' קע"ד שהאריך בדבר מה שנסתפק חכם אחד במילה שלא בזמנה בשבת אם יצא ידי מילה מחמת דכל מידי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולפי הנ"ל תליא דבר זה אי מצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דלהסוברין דמצות צריכות כונה יש לדון אי שייך בכה"ג לומר דלא מהני אבל אי אין צריכות כונה ל"ש כלל לומר דאי עביד באיסור לא מהני כיון דלא בעינן כונה והפעולה דעבד עבד. ועיין בט"ז יו"ד סי' רס"ד ס"ק ג' שכתב דלא מצינו בתורה דבעינן מילה לשמה א"כ סבר דלא בעי כונה ולפ"ז אין צריך להטיף דם ברית. אמנם לעיל בסי' י"ב הקשיתי על הט"ז מ"ש דלא מצינו בתורה מילה לשמה ובאמת לשון זה ממש הביא הרב"י בשם הרב מנוח ממ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה מטבילין אותו וז"ל והוי כישראל מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה הועיל וטבל בטבילה סגי ע"ש מזה מוכח דאם לא סגי בטבילה ובעינן מילה צריך להיות המילה לשמה היינו לשם מצוה ודוחק לחלק בין מילת ישראל לבין מילת גר דא"כ הי' צריך רש"י לומר לשם גירות ולא לשם מצות מילה. עוד הקשיתי למ"ד מצות:
צריכות כונה למה יגרע מצות מילה מכל המצות וע"כ העליתי דמ"ש הרב ר' מנוח והט"ז דלא מצינו בתורה מילה לשמה הכונה שהמילה כשרה אף אם מל שלא לשם מצוה ואין צריך להטיף דם ברית אבל מ"מ לא עשה מצוה כלל למ"ד מצות צריכות כונה ע"ש. א"כ ה"ה במל שלא בזמנה בשבת נהי נמי למ"ד דמצות צריכות כונה יש לומר דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא קיים מצות מילה כיון דלמצוה בעי כונה אבל מ"מ כיון דלענין כשרות של המילה לא בעי כונה לא שייך למיפסל מטעם הך כללא דכל דאמר רחמנא לא תיעבד אי עביד לא מהני:
וכמה מעליא הא שמעתתא לישב בזה הא דאיתא בעירובין דף צ"ה דהא דתנן התם דמוציא תפילין מכניסן זוג זוג רבן גמליאל אימר שנים שנים ומוקי הגמרא דבשבת זמן תפילין קא מיפליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין ור"ג סובר דשבת לאו זמן תפילין וכתב רש"י ז"ל דלת"ק דשבת זמן תפילין איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוויה ליה כמשאוי ועוד איתא בגמרא ואב"ע דכו"ע שבת זמן תפילין ובמצות צריכות כונה קמיפלגי דת"ק סבר מצות צריכות כונה ור"ג סבר מצות אין צריכות כונה וכתב רש"י ז"ל לת"ק זוג אחד אין טפי לא דאי מכוין למצוה איכא בל תוסיף ואי לא וכוין למצוה תרוייהו משאוי נינהו ואין כאן מצוה ורבן גמליאל סבר מצות אין צריכות כונה הילכך מצוה איכא בל תוסיף ליכא דאין עובר על בל תוסיף אלא א"כ נתכוין למצוה וזה לא נתכוין ובכל חד אמרינן האי למצוה. ולבי מגמגם לומר דכיון דלאו תכשיט נינהו נהו דבל תוסיף ליכא איסור שבת מיהו לא פקעה והא ליכא למימר דלכו"ע תכשיט נינהו דא"כ לת"ק אמאי אסור לא ליכוון ולא ליתסר וכו' וע"כ מחק רש"י ז"ל לגירסא זו וגרס להיפך אבל לפי הנ"ל י"ל לקיים הגירסא הלזו עפ"י מה שכתב רש"י ז"ל בעצמו דאתי' איסור בל תוסיף ומשוויה ליה כמשא מוכח דבלא איסור דב"ת לא חשיב כמשא:
והנה התוס' בסוכה דף ל"א ד"ה הואיל דהיכא דעובר על בל תוסיף יצא ידי מצוה ולא אמרינן דמחמת איסור דב"ת לא אמרינן שלא קיים המצוה אלא אע"ג דעבר על לאו דב"ת קיים המצוה אבל ברמב"ם בפרק א' מה' ציצית איכא בזה פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל דמחמת ב"ת בטל המצוה. ולפי מה שכתבתי למעלה יש לומר דתליא אי מצות צריכות כונה או אצ"כ ומשום דבאמת יש לומר דמשום דעבר על ב"ת בטל המצו' דכל מידי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני אמנם ז"א אלא אי מצות צריכות כונה אבל אי אין צריכות כונ' ליכא למימר בזה כל מידי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולא בטל המצו' ובזה שפיר עולה יפה פלוגתא דת"ק ור"ג דלת"ק דסבר מצות צריכות כונה אתי איסור דב"ת ומשוויה לי' כמשא ולא זוג אחד בלבד אלא כל אלו השנים חשוב כמשא דכיון דמחמת ב"ת בטל המצו' ולא קיים בשום אחד מהם מצות תפילין כלל חשיבי תרווייהו כמשא אבל לר"ג דסבר מצות אין צריכות כונ' א"כ לא בטל המצו' ועכ"פ קיים מצות תפילין באחד מהם ליכא למימר דאתי איסור דב"ת ומשווי' לי' כמשא דהא בכל אחד מהני זוגי י"כ דזהו של המצו' כמו שכתב רש"י ז"ל בעצמו דבכל חד אמרינן האי למצו' ות"ק נמי מודה לזה אלא כיון דסבר מצות צריכות כונ' אמרינן כל מידי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולא קיים המצו' כלל ואיסור ב"ת משווי' להני תרתי זוגי כמשא ולהכי סבר זוג אחד אין טפי לא ודו"ק:
ובגוף הספק של הגאון ז"ל במילה שלא בזמנה בשבת אם יצא בדיעבד אני תמה הא זהו ש"ס מפורשת בשבת דף קל"ז ע"א תני ר' חייא אומר הי' ר' מאיר לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהי' לו שתי תינוקות למול אחד בע"ש ואחד בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהי' לו שתי תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת שר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ופריך הש"ס השתא ר' יהושע סיפא דלא קא עביד מצו' פוטר רישא דקא עביד מצו' מחייב ע"ש הרי חזינן בהדיא דאי מל שלא בזמנו בשבת עביד מצוה ואלו היה אמרינן דלא מהני הא ברישא נמי לא עביד מצוה כלל כיון דלא מהני וצריך להטיף דם ברית: והנה לפי מה שכתבתי שדין זה אי מהני או לא מהני תליא אי בעינן כונ' אי לא בעינן כונה וכיון דקי"ל מצות אין צריכות כונ' לא שייך לומר דלא מהני וכמ"ש הט"ז דלא מצינו דבעינן מילה לשמה יש מקום לישב דעת הסוברים דאי מל בתוך ח' ימים יצא בדיעבד והשא"ג בדיני מילה סי' נ"ב תמה ע"ז הא משנה שלימה שנינו בסוף פרק ר"א דמילה מי שהי' לו שתי תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל של אחד בשבת בשבת חייב אחד למולו בע"ש וא' למול בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ומפרש בגמר' דטעמא דר"י משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצו' אבל רישא במל של אחד בשבת בשבת לא עביד מצוה וש"מ היכי שמל קודם זמנו לאו כלום הוא ע"ש אבל לפי הנ"ל יש לומר לדעתי דמודי הנך פוסקים דבמל קודם זמנו דיצא דוקא היכא שמל לשם מצות מילה דדוקא בזמנו או לאחר זמנו שעכ"פ כבר הגיע זמנו למול לא בעינן כונה דסתמא לשמה הוי אבל קודם זמנו שעדיין אינו מוטל עליו הדבר כלל ואדרבה אינו רשאי לכתחילה למול קודם זמנו לא חשיב לשם מצו' עד שיכוין וכמו דאמרינן בר"ה דף כ"ח דאפילו אי מצות אין צריכות כונ' לעבור על בל תוסיף בעינן כונה ואפילו למ"ד דלעבור נמי לא בעי כונה היינו רק בזמנו אבל שלא בזמנו לכו"ע בעי כונה וא"כ היכי שהוא מל קודם זמנו בעינן דוקא שיתכוין לשם מילי וכיון דבעינן כונה אם מל קודם זמנו בשבת שוב אמרינן כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומשו"ה שפיר קאמר הש"ס דלא עביד מצו' היינו כשמל בשבת אבל אי בחול קודם זמנו שפיר סבירא להו להנך פוסקים דמהני בדיעבד. אמנם בגוף הראיה של השא"ג לדעתי בלא"ה יש לשדות ביה נרגא דאע"ג דסברי הנך פוסקים דאם מל בתוך ח' ימים יצא בדיעבד היינו כונתם דשהגיע יום השמיני יצאו ידי מיל' דחשבינן מה דעביד מקודם כאלו עביד היום כיון דמה שהוא נימול היום יום ח' זהו נעשה ע"י פעולתו אבל מ"מ לא נגמר עשיית המצור עד יום ח' שהגיע זמן המצוה אבל לא יתכן לומר דחשיב עשה המצוה קודם יום ח' שעדיין לא הגיע זמן המצו' א"כ שפיר קאמר המל של אחד בשבת בשבת לא עביד מצו' דהכי פירוש' דעכ"פ לא עביד מצוה בשבת דעדיין לא הגיע זמנו ואינו מוטל עליו אכתי שום מצוה ונרא' שכן היי כונת רש"י ז"ל שכתב בהא דאמר רשב"א התם לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהי' לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל של אחר השבת בשבת שהוא חייב וכ' רש"י ז"ל דאע"ג דטרוד במצוה וטעה בה כיון דלאו מצוה שעדיין לא הגיע זמנו למול חייב כונתו י"ל כיון דעדיין לא הגיע זמנו לא עביד מצוה בשבת. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שגגות דאי מל בה"ש ולא הספיק חייב חטאת דחבורה הוא עביד ולא עביד מצוה חזינן דכל זמן שלא נגמר חשיב לא עביד מצוה וכ"ש כל זמן שלא הגיע זמנו לא חשיב מצוה ומשו"ה שפיר קאמר התם דחייב חטאת סוף דבר דליפסול השחיט' מחמת שעבר על השבוע' ולומר דאפילו בדיעבד לא מהני אין מקום כלל:
ועתה נחזור נא לברר עפ"י ד"ת אם יש להתיר שבועתו אחרי שהשבועה נעשית לטובת חבירו דמבואר בש"ס ופוסקים דבכה"ג אין להתיר בלי דעת חבירו וכמבואר ביו"ד. והנה כת"ה כתב דמה שקבלו אותו לשו"ב לא חשוב קבלת טובה כיון שהו' ראוי למלאכה זו והוי כנותן מה שמגיע לו ודמי למ"ש הב"י בשם הרשב"ץ בהך עובדא שתפסה אשתו חפיציו ונשבע לה דיכול להתיר שבועתו דמה שהחזירה לו חפיציו לא חשיב הטבה כיון שהיתה מחוייבת להחזיר לו ועוד דהוי כעין נדרי אונסין הנה כל דבריו לא נראין לי וכי היו מחוייבים אנשי הקהל' הלזו לקבל אותו לשו"ב במחנתם א"כ כעין זה לא חשיב רק אונסא דנפשי' דל"ח אונס כמבואר בב"ב מ"ח ע"ש. וגם מטעם זה לא דמי כלל להך עובדא של הרשב"ץ דהתם הית' האשה מחוייבת להחזיר לו את שלו משא"כ הכא. אך לפע"ד יש לדון בזה מטעם אחר עפ"י מה שהביא הש"ך שם סעי"ק מ' בשם הב"י שהביא עוד בשם הרשב"ץ דפועל שנשבע שלא יחזור יכול להתיר לו שבועתו בלי דעת הבעה"ב וע"ז כתב הב"י דאין דבריו נכונים דסתם פועל עשה לו הבעה"ב טובה שנותן לו מלאכ' שירויח פרנסתו והש"ך מתרץ דבריו ע"ש ולדעתי יש להעיר ע"ז מש"ס מפורש ב"מ דף פ' ע"ב אפילו תימא ר' מאיר בההוא הנאה דקא שביק כו"ע ומוגר לי' לדידי' הוי עלייהו ש"ש ופירש רש"י ז"ל דאי אפשר. לצמצם שכר קבלנות שלא יטול יותר ובתר הכי נחית הש"ס מטעם זה דפריך שוכר נמי מי לא עסקינן דיהיב לי' טפי פורתא ע"ש ומוכח א"כ לכאורה דלא חשוב הטבה שיהא דינו כשומר שכר וא"כ ה"ה י"ל דלא מקרי הטבה לגבי שבועה. אבל יש מקום לחלק ולומר דאע"ג דלא חשיב קבלת שכר למיהוי עלי' תורת ש"ש מ"מ חשוב עכ"פ הטבה קצת לגבי שבועה דאין להתיר בלי דעת בעה"ב ובלא"ה מצינו דמחמירין לענין איסור שבוע' יותר מדיני ממונות שהרי מצינו בנדרים דף ל"א ע"ב מתניתין בזבינא מיצעא ושמואל בזבינא חריפא. ומבואר התם דלמיהווי תורת ש"ש בעינן דוקא זבינא חריפא אבל לא בזבינא מיצעא אבל לענין איסור הנאה אסור גם בזבינא מינעא משום דחמירא איסורא ממונא א"כ לענין היתר נדרים נמי י"ל דמה שהבע"ב שוכר אותו חשיב הטבה משום דיהיב לי' טפי פורתא ודו"ק. (והנה דבר זה אי המודר הנא' מחבירו רשאי להשכיר א"ע לפועל בשכר אצל המדיר לא מצאתי לע"ע מבואר בפוסקים ונראה לי דמהך סוגיא דנדרים דף ל"ד דקתני ומחזיר לו אבידתו וכו' ובמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש ומבואר שם בדברי הר"ן ז"ל שדעתו דהיכי שנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר רשאי המחזיר לקבל שכר דדמי לזבינא דרמי על אפי' ע"ש אבל בש"ע סי' רכ"א סעי' ג' פסקינן לאיסור ע"ש א"כ מדברי הר"ן נלמד דכיון דפועל יכול למצוא להשכיר א"ע במקום אחר שרי להשכיר לו גם בשכר אבל לפי דעת האוסרים נרא' דגם בכה"ג אסור. אך באמת יש לומר דהר"ן ז"ל לא התיר רק בהשבת אבידה דאפילו במקום שנוטלין שכר אינם נוטלין רק שכר בטלה אבל יותר מזה בודאי אסור בלא"ה ליקח שכר בעד מצוה דמה אני בחנם אף אתם בחנם ומשו"ה שרי לקבל שכר אבל בשאר פועלים דדרך הבעה"ב לוותר להפועל כונו שמבואר בש"ס ב"מ הנ"ל גם להר"ן ז"ל אסור דלא דמי בזבינא דרמי על אפיה אלא לזבינא מציעא ואפילו שוה בשוה קי"ל דאסור). ולפי מה שנתבאר אין ראיה מעובדא דהרשב"ץ ךמקום אחר דהתם הי' המעש' שהשביע הבעה"ב את הפועל שלא יחזור א"כ מסתמא הי' השכר שלו בפחות בודאי לא וויתר לו הבע"ב דבלא"ה לא היה חושש הבעה"ב שמא יחזור ובכה"ג ודאי לא חשיב הטבה להפועל דהוי זבינא דרמי על אפיה דהנאה רק לבעה"ב ולא להפועל ואפילו לפי מה שפסקו הטור והמחבר גבי נכסי בעל אבידה שאסורין על המחזיר דבמקום שנוטלין שכר אסור המחזיר לקבל השכר אע"ג דלפי מ"ש כאן השכר הוא מעט ודמי זבינא דרמי על אפיה ומ"מ אסור. ואפשר לומר כיון דהשבת אבידה הוא מחויב מצד הדין הוי כזבינא חריפא אבל במקום אחר מודה הרשב"ץ דמה שנותן לו להרויח חשיב הטבה וכדעת הב"י. והנה בנידן דידן דעפ"י רוב יש על מקום אחד הרבה קופצים שוחטים שמבקשים מקום להם חשיב כזבינא חריפא והתמנות חשיב הטבה מאת הקהל. איברא דדעת הש"ך שם דצא חשיב הטבה רק כשהיא נעשה מחמת השבועה אבל לא כשלא עשה לו מחמת השבועה כלום ולפי דעתו אפשר להתיר לו את השבועה בלי דעת הרב כלל. אך בעצמו מביא תשובת מהר"ם אלשקר דמי שהשכיר בית לחברו ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן חשוב הטבה מחמת השכירות ע"ש אלמא דאפילו שהטבה הוא אינו בעד השבועה אין מתירין שלא מדעת המשביע ע"ש:
ומ"ש כת"ה דכיון דקבלת טובה אינו מצד המשביע שהוא הרב של החסידים רק מצד הקהל בכה"ג יכול להתיר בלי דעתו. לדעתי ז"א שהרי הרב הוא שליח של אנשי הקהלה ומבואר בש"ך בסעי"ק ל"ז דכשנשבע לפני שלוחו אין מתירין רק מדעת משלחו או שלוחו ומשמע דאין חילוק כלל אם ההטבה באה מהמשלח או מהשליח והטעם בזה נ"ל דמצד רבות או מצד דין עבד כנעני קאתינן עלה וכמו הילך מנה והתקדשי לפלוני דקי"ל בקידושין דף ז' ע"א ובפוסקים דמהני דהוי כאלו קבל מאותו פלוני ממש וה"ה הכא:
ומ"ש כת"ה שהקוויטיל הראשון נתבטל עם מיתת הרב החסיד ז"ל וכ"ת כתב שכבר הורה זקן הגאון בעל דברי חיים ז"ל סי' מ"ח דאין כח בקבלה זו להוריש לבניו עיינתי בספר הנ"ל והאמת שכתב כן אבל דרך העברה בעלמא שכיון שכבר נסתלק הצדיק אינו חייב לקבל רשות מבניו הצדיקים ע"ש אבל במחכ"ת דבריו דברי תימה המה ואשתמיטתיה ליה מ"ש הרמ"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל מיהו אם השבועה היתה לתועלת חבירו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כח ויורשיו הם במקומו ע"ש ואיך כתב הוא ז"ל כל כך בפשיטות הפך הדבר בלי שום טעם כלל אלא ודאי דאשתמיטתיה ליה בשעת הכתיבה הך דינא. וגם תמיה לי על כ"ת איך לא הרגיש בזה. ומ"ש כ"ת לצדד בעובדא דידן להתיר הנדר בלי דעת המשביע עפ"י מ"ש הנו"ב תנינא או"ח סי' קי"ז הובא בפ"ת דלדבר מצוה מתירין שלא מדעת חבירו לכו"ע אם אין תועלת לחבירו וכתב כ"ת דהכא חשוב דבר מצוה כמ"ש הרשב"ץ דצורך פרנסת ביתו חשוב דבר מצוה. הנה בנ"ד ל"ש זה דהא הוי לתועלת הרב כדי שתהא ידו תקיפה על אנשי הקהלה אשר לתכלית זה עושים המה בעיירות אשר להם חסידים קוויטיל כזה עם השוחטים כדי שיהיו סרים למשמעתו אך אפילו אם אין מזה תועלת להרב מ"מ נ"ל דגם לדעת הנו"ב אין להתיר רק כשנולד ענין חדש דבר מצוה שלא היה נודע בשעת השבועה. אבל לא כנ"ד שזה הענין של פרנסת ביתו היה בשעת השבועה ג"כ ומ"מ נשבע להמשביע אין טעם זה מספיק להתיר שלא מדעת המשביע:
והנה לענין מי שנודר על דעת רבים דקי"ל דלצורך דבר מצוה יש לו התרה הוא מחלוקת הקדמונים ז"ל דאיכא דסבירא להו דוקא היכי שענין הדבר מצוה הוא דבר חדש שלא ידע הנודר בשעה שנדר אבל היכי שלא נולד ענין חדש מדבר מצוה אין מתירין לו ויש סוברין דלכל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהיתר נדרים דעלמא. עיין בריטב"א מכות דף ט"ו גבי הא דאמרינן התם דלדבר מצוה יש לו התרה וז"ל למדנו מתוך דברי רש"י שהוא סובר כדעת ר"ת וכו' דכי אמרינן על:
דעת רבים יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דהיה כנדרי טעות שסבור דאשכח אחרינא דדייק כותיה ואשתכח דליכא דדייק כוותיה וכו' אבל אינו כן דעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל אלא כל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהיתר נדרים דעלמא ע"ש. ולפ"ז בנ"ד דאפילו לפמ"ש הרשב"ץ דפרנסת ביתו חשוב דבר מצוה מ"מ כיון שאינו אצלו ענין חדש תליא בפלוגתא הנ"ל:
והנה אנכי כבר העירותי בספרי מצפה אריה סי' י"ח דאיך משכחת לה דע"ד רבים לדבר הרשות אין לו התרה הא תמיד חשיב התרה דבר מצוה מדר' נתן דאמר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן ואע"ג דאנן קי"ל דלא פתחינן מיניה כמבואר בנדרים דף כ"ב מ"מ הלא הטעם בזה משום דחיישינן שמשקר מחמת חומר האיסור א"כ נדר ע"ד רבים היכי דיש לו פתח אחר אמאי אין מתירין לו נימא דהיתר חשיב דבר מצוה דכיון דהטעם דלדבר מצוה יש לו התרה הוא משום דמסתמא רבים מסכימים להתיר מחמת המצוה א"כ גם הטעם דמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן יספיק להיתר אבל לפי שיטת רש"י ז"ל שפיר ניחא דדבר מצוה הלזו לא הוי ענין חדש שלא היה בשעת הנדר ואין להתיר מחמת זה א"כ מזה ראיה לשיטת רש"י ז"ל שוב ראיתי שבספר בשמים ראש סי' קנ"ג העיר בזה דלמה לא נתיר תמיד גם בנדר ע"ד רבים מטעם דהוי דבר מצוה מדר' נתן:
והנה הש"ך שם בסעי"ק ס"ח הביא דעת הרשב"א וה"ר אביגדור ז"ל דנדר ע"ד רבים אם התירוהו מותר בדיעבד והא דע"ד רבים אין לו התרה לדבר הרשות היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד שרי והש"ך תמה ע"ז מסוגיא דגיטין דף ל"ה ע"א ובכורות דף מ"ו ע"א דאם איתא דבדיעבד הותר הנדר הדרא קושיית הש"ס לדוכתה דלמא אזלא לגבי חכם או לג' הדיוטות ושרי לה ע"ש. והנה לדעתי יותר יש להקשות מסוגיא דמכות הנ"ל דרצה הש"ס לומר דמשכחת לה גבי אונס שגירש בטלו ולא בטלו כגון שהדירה. ע"ד רבים דאין לו התרה ואי נימא דבדיעבד הותר הנדר איך חשיב כעין זה ביטלו כיון דאפשר להתיר בדיעבד. וזהו תימא רבתא (וחידוש בעיני על הש"ך שלא העיר מזה כלל):
אבל לפענ"ד יש לישב שיטת הקדמונים ז"ל דס"ל דבאמת לא משכחת לה דבר הרשות כלל דהא התרת נדר הוא תמיד מצוה מדר' נתן אך הטעם דאין מתירין הוא מחמת שמצוה הלזו היתה בשעת הנדר ולא אתייליד דבר חדש וכנ"ל לשיטת רש"י ור"ת ז"ל וסבירי להו להרשב"א והר"א דזה אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מותר גם אי התירו משום דבר מצוה שהיה בשעת הנדר. א"כ לפ"ז שפיר ניחא דהסוגיא דמכות בודאי ניחא שפיר דהתם הס"ד אכתי לא ידע הא דלדבר מצוה יש לו התרה דהרי בתר הכי מסיים הש"ס התם דלא משכחת לה גבי אונס ביטלו משום דלדבר מצוה יש לו התרה ע"ש א"כ לפי הס"ד גם בדיעבד אינו מותר דלפי המבואר הא דבדיעבד מותר הוא משום דחשבינן גם זה לדבר מצוה וכיון דהוא היה סבר דל"מ כלל דבר מצוה גם בדיעבד אינו מותר וגם הך סוגיא דגיטין ודבכורות ג"כ ניחא דהא הטעם דר' נתן דאומד הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן הוא משום דאסור להוסיף עוד אנפשיה על האיסורין דאמר רחמנא והוי כאלו בנה במה שמוסיף להקריב קרבנות חוץ ע"ש א"כ הכא באלמנה שבאה לגבות כתובתה או בכהן שנשא גרושה דהוא נודר עפ"י דברי חז"ל שהצריכוהו לנדור ואינו מוסיף מדעתיה דנפשיה רק עפ"י התורה לא הוי כבונה במה לעצמו וכן כשקיימו לא הוי כאלו הקריב עלי' קרבן ולא הוי מצוה בהתרתו משום טעם זה א"כ גם בדיעבד לא מהני התרה ודו"ק:
והנה בגוף הדבר אי שבועה בכתב חשיב שבועה הנהו דבר חדש שלא מצינו שום רמז בזה בתלמוד ורק זהו דבר שחידשו האחרונים ואדרבה בש"ס איתא בהדיא בשבועות דף כ"ו ע"ב אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומשמע דקרא דוקא קאמר דע"י ביטוי שפתים חשיב שבועה אבל בלא"ה לא חשיב שבועה וכן בתשובת הרדב"ז חלק ג' סי' תר"ה כתב ג"כ דבכתב לא חשוב שבועה כלל ועיין נו"ב יו"ד מהד"ק סי' ס"ו שרוצה לומר דתליא בשני תירוצים של התוס' בגיטין ע"א אי בכתב חשיב אמירה דבתירוץ הא' כתבו דאמירה ודאי לא חשיב אלא בפה ואח"כ כתבו תירוץ שני ומשמע דאפשר דגם ע"י כתב חשיב אמירה. אמנם לפע"ד נראה דאף אם נימא דאמירה נופל ע"י כתב מ"מ כיון דגבי שבועה בעינן לבטא בשפתים לא מהני ע"י כתב דאינו בא מחמת השפתים ולשון אמירה שאני דמצינו לשון אמירה שנופל על דבר שמוכח מתוך דבריו כמו הרבה שאמרו חז"ל זאת אומרת היינו שמוכח מתוך דבריו כאלו הוא אומר בפירוש וכן מצינו כמה פעמים בש"ס דמעיקרא אמר באומר ואח"כ מסיק הש"ס דהיינו נעשה כאומר והיינו דמתוך ההוכחה חשיב כאלו אמר בהדיא ואע"ג די"ל דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד מ"מ עכ"פ כיון דמצינו לשון הש"ס ולא מצינו מלשון תורה שיהא מתנגד ללשון זה ואפשר להשוות הלשון מנ"ל לחלק בזה ועיין בספר ברכת רצה סי' ט"ו שמביא מ"ש הרמב"ן ז"ל על הפסוק ויאמר אני חתנך יתרו וכו' שפירש שכתב לו אגרות הרי דלשון אמירה נופל גם על הכתב ע"ש אבל לפע"ד ראיה זו יש לדחות מתרי טעמא חדא דבמד"ר שם מביא דפליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר סבר דע"י איגרות שלח לו ור"י סובר דשליח שלח והרמב"ן ז"ל הביא רק דעת ר"א אבל לדינא הא קי"ל דבכל מקום הלכה כר' יהושע נגד ר"א ולר' יהושע לא נשמע דכתב חשיב אמירה אמנם אם כה נימא הא יש להביא ראיה מדברי ר' יהושע דע"י שליח חשיב אמירה ויהיה נדר ושבועה ע"י שליח וכדעת התה"ד סי' רכ"ד ומשפטי החרם להרמב"ן ז"ל המובא בספר כלבו ועיין בקצה"ח סי' קכ"ג אולם באמת אין ראיה כלל מזה לדינא דהוי דברי אגדה ועיין ברמב"ן על הפסוק הלהרגני אתה אומר שכתב דגם על מחשבה כופל לשון אמירה כי מצינו אמירה על מחשבת הלב כמו אמרתי בלבי וכמו אמרתי טוב ממנו הנפל ע"ש מעתה אין לדמות כדר ושבועה לכל זה שהרי זהו גמרא מפורשת בשבועות דף כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דמחשבה שבלב לא הוי כמו אמירה בפה וה"ה י"ל דלא מהני כתב אך אנכי עמדתי על הרמב"ן ז"ל שמביא פסוקי קהלת ולמה לא הביא פסוקי תורה ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו ועוד ויאמר עשו בלבו ועי' במד"ר פל"ד סי' קי"א על הפסוק ויאמר ד' אל לבו הרשעים הם ברשות לבן אמר נבל בלבו ויאמר עשו בלבו כו' ע"ש ונראה דלפי דברי המדרש הוי פירושו בלבו שהלב השיאו לזה כמו (עובדיה א') זדון לבך השיאך אבל לא הוי פירושא שהאמירה היה בלב לבד. ותמיה לי מאוד דברי המדרש ממה דכתיב באברהם ויאמר בלבו ורש"י ורמב"ן כתבו ע"ז באמונה ובדרך שמחה ות"א על ויצחק וחדי וצ"ע עכ"פ אין דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחים דבקהלת דכתיב אמרתי בלבי נמי יש לפרש ע"י סיבת הלב אבל האמירה היתה בפה ולדעת התוס' גיטין דף ע"א ד"ה דהא שכתבו דאמירה ודאי לא הוי אלא בפה על כרחך צריך לומר דסבירא להו דבכל מקום דכתיב אמירה בלבו הוי פירושא ע"י מחשבת הלב אבל האמירה בפירוש היא בפה. עוד י"ל דסבירא להו לתוס' דסתם אמירה הוי בפה ושאני היכא דכתיב בהדיא בלבו ובש"ר ראיתי הלהרגני אתה אומר אתה מבקש לא נאמר אלא אתה אומר מכאן אתה למד ששם המפורש הזכיר על המצרי:
והנה ראיתי בתשובת רע"א סי' כ"ט תשובת הגאון ר' בנימין וואלף איגר ז"ל שכתב לחקור לענין ספירת העומר אי כתיבה כדיבור דמי ונמצא שם ג"כ שני תשובות מרע"א ז"ל והוא ז"ל העיר מכתיבת השם דאי נימא דכדיבור דמי הא הוי בכלל הוגה את ד' באותיותיו ואנכי תמה אקרא איך אפשר כלל לומר כך הא כל עיקר הלשון תליא בהנקודות ורוב תיבות נשתנה הברתם עפ"י שינוי הנקודות לבד כגון שנים שנים שלשה שלשה משורש לוש והש' הוא שמוש וכן אידך וכשכותב הא ליכא נקודות וליכא מהכתיבה שום הוכחה מתוכ' שהקריאה הוא כך רק עפ"י המסורת אבל לא מהאותיות ואיך נימא דחשוב כאמירה דלהוי כהוגה את ד' באותיותיו הא אלו האותיות עצמן אם יקרא אותן בנקודות אחרות בפה ג"כ ליכא איסור דהאיסור הוא אם יקרא בהנקודות עפ"י המסורת ובכתיבה יוכל להיות נקודות אחרות ובספירה כשיכתוב שני ימים יש לקרות ג"כ שני ימים וע"כ צריך נקודות תחת האותיות וכן בשבועה בכתב ג"כ צריך להיות נקודות דאל"כ אע"פ שמתוך הענין הדברים נכרים מתוך הכתב מ"מ לא דמי לאמירה שהאמירה היא עם הנקודות כמשפטם משא"כ בכתיבה. ואולי אפשר לומר כמ"ש למעלה דכל שניכר מתוך הדברים נופל לשון אמירה כמו בש"ס זאת אומרת או נעשה כאומר אבל עכ"פ לא קשה כלל קושית רע"א כשכותב השם יהיה כאילו הוגה את ד' באותיותיו דהאיסור בודאי אינו אלא כשמפרש השם עם הנקודות כאשר נתנו בסיני דעיקר האיסור ילפינן מדכתיב זה זכרי לעלם חסר וכ"ז שאין הנקודות מפורשים הרי הוי לעלם תדע שכן הוא שהרי בכל הספרים הנכתבים והנדפסים עם נקודות נכתב ונדפס תחת שם הויה נקודות של שם א"ד ולא של שם הוי' ובודאי מהאי טעמא שלא יהא נראה כהונה את השם באותיותיו וכן נראה לפע"ד דהא דאיתא במגילה דף י"ז ריש פרק הקורא היה כותבה דורשה ומגיהה לא יצא שמביא בתשובת שב יעקב ראיה מדאיצטריך לאשמועינין דלא יצא ש"מ דאל"ה הוי אמרינן דיצא דכתיבה כדיבור דמי ויש לומר דמיירי התם כשכותבה עם הנקודות דכשר במגילה כדאיתא באו"ח סי' תרצ"א דאין הניקוד פוסל במגילה ע"ש אבל בלי נקודות בודאי לא חשיב כקורא דאם יקרא שלא עפ"י מסורת פשיטא דלא יצא:
והנה הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סימן ס"ו כתב דהך דינא אי כתיבה כדיבור תליא בשני תירוצים של התוס' גיטין הנ"ל ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב שכתבו אע"ג דממעט ביבמות דף ק"ד חרש וחרשת מחליצה משום דאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף מוענתה וענו דהוי בפה ע"ש וקשה לי דאם כה נימא אכתי יקשה ממתניתין דסנהדרין דף ע"א ואמרו ולא אלמין ומוכח דאמירה לא הוי אלא בפה, דאל"כ איך ממעטינן אלמין הא יכולין לומר ע"י הכתב ואולי י"ל דשאני התם דכתיב איננו שומע בקולינו מזה מוכח שאינם אלמין. וממילא הא דכתיב ואמרו ג"כ הוה בפה. ואין להקשות דהיה להש"ס למעט אלמין מדכתיב בקולינו דזה לא קשה לפי מ"ש רש"י ז"ל וז"ל ואיכא לאהפוכי לזכותא ולמידרש דבשעת הקול קאמרי כו' ע"ש א"כ אכתי לא ידעינן למעט היכי שנעשו אלמין אח"כ ובשעת הקול היו יכולים לדבר בקול ובשעת העמדה בדין כבר נעשו אלמין ועוד דאפילו לתירוץ השני של התוס' דגיטין הנ"ל כיון דגלי רחמנא דהאי ואמר ואמרה דגבי יבמה הוי בפה ילפינן מזה ג"כ בעלמא דכתיב אמירה הוי נמי בפה דוקא ובזה ניחא טפי שלא יהא דברי התוס' נראין כסותרין אהדדי דמקודם כתבו דאמירה ודאי הוה בפה ומיד חזרו בהם וכתבו ועוד ומשמע דאמירה לא הוי בפה לפמ"ש הנו"ב הנ"ל וכבר דברתי מזה בהגהותינו מלחמות אריה סי' ט"ו אבל לפי הנ"ל י"ל דגם לתירוץ השני אמירה בכל מקום הוי בפה דילפינין מאמירה דכתיב גבי חליצה דהוי בפה דומיא דלוים:
עוד בענין הנ"ל. כבוד ידידי הרב המאוה"ג כו' מו"ה ישראל נ"י אבד"ק הערלוי במדינת רומאניע:
ע"ד אשר דרש חוו"ד העניה אודות השו"ב בקהילתו הנני להשיבהו בקצרה את אשר יורוני מן השמים כי מכל הטעמים אשר כתב כ"ת שיש לפוסלו לא מצאתי כדאי אף אחד מהם. בדבר השבועה בכתב קשה לי לדון בזה אחרי אשר אין הכתב לפנינו וגם קשה להחליט דבכתב חשיב שבועה אחרי כי רבו החולקים בזה ועיין בתומים סי' צ"ו ס"ק ה' שהביא מ"ש השבות יעקב בתשובתו חלק א' סי' קנ"ו ותשובת חוות יאיר בסי' קצ"ד דגבי שבועה ונדר אמרינין דכתיבה כאמירה דמי והשב יעקב יו"ד סי' מ"ט חולק ע"ז וס"ל דלא מהני שבועה בכתב ודעת התומים דבשבועת ביטוי דכתיב לבטא בשפתים כתיבה לאו כדיבור דמי ובשבועת העדות דהוא מושבע מפי ב"ד וסגי בכפירה בעלמא בזה אם הכפירה ע"י כתב חשיב כפירה ודבריו מושכלים ועריבים. אמנם מה שכתב תו התם ובהכי ניחא מה דאמרינן בירושלמי בפ' כה"ג דפריך למה כה"ג לא דנין אותו וימנה אנטלר ותירץ הגע עצמך ואם מחויב כה"ג שבועה וכי ישבע אנטלר וקשה אם כתב הוי שבועה א"כ יכתוב בכ"י הניכרת אני נשבע כך וכך וישלח לב"ד והוי כנשבע בב"ד ואין כאן ביזוי כלל אבל לפי מ"ש ניחא דנשבע מפי עצמו לא מהני בכתב ורק בנשבע מפי אחרים וזהו ביזוי לכה"ג ע"כ עיין שם (ויש כאן טעות הדפוס וצ"ל למה כה"ג דנין אותו ויש למחוק תיבת לא] וראיה זו לאו ראיה כלל דעיקר הפירכא היא דלמה דנין אותו כשאר כל אדם היה ראוי לתקן שלא לדון אותו רק ע"י אנטלר ולא ע"י עצמו כלל מפני כבודו וע"ז משני ואם מחויב שבועה וכי נשבע אנטלר היינו שאין לתקן תקנה כזו מפני שבועה שצריך לישבע בפני ב"ד ועיין במראה הפנים שהביא כן בשם הרשב"א הובא בב"י סימן קכ"ד שפירש כן מעתה אין ראיה כלל דאפשר דמהני ע"י כתב רק זה יכול כל אדם לשלוח ע"י כתב שבועתו ואין הבדל בין כה"ג לשאר כל אדם ועיקר הפירכא שנתקן תקנה מיוחדת לכ"ג שיהא ניכר בזה שכבודו גדול משאר כל אדם אבל מה שדנין ע"י כתב שלו חשיב דנין אותו דמה לי איהו ומה לי כתבו תדע דהא קתני במתניתין מעיד ומעידין אותו ובעדות הא אין צריך לבוא בעצמו דהא כתב ר"ת דשולח אדם עדותו ע"י כתב אלא דכתב חשיב כאלו מעיד בפני ב"ד הכי נמי כשנשבע ע"י כתב חשיב כאלו נשבע בפני ב"ד:
ודע דלפי דעת התומים דכששולח ע"י כתב לא חשיב ביזוי יש מקום לפלפל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ה' מהל' כלי המקדש הלכה ט' היה יודע עדות אינו חייב להעיד אפילו בב"ד הגדול שזה אינו כבוד לו שילך ויעיד ותמה הכ"מ הא הש"ס בסנהדרין דף י"ח שם פריך אהך דכ"ג מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' זקן ואינו לפי כבודו ומשני אלא מעיד בפני המלך דמשום כבודו של כה"ג אתי ויתיב ומדוע השמיט הרמב"ם כל זה. ע"ש ולפי דעת התומים י"ל דלכאורה יש להקשות בזקן ואינו לפי כבודו נמי יכול לשלוח עדותו ע"י כתב וליכא ביזוי כמ"ש התומים וצריך לומר דאי נימא דאינו רשאי לבוא בעצמו להעיד שוב לא מהני עדותו:
בכתב דהוי כמו אלם דממעטינן מקרא דמפיהם ולא מפי כתבם ומטעם דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמ"ש התוס' בב"ב דף ל' והכא נמי בזקן ואינו לפי כבודו חשיב אינו ראוי לבילה. ואח"כ ראיתי שכן כתב התומים בסי' כ"ח ס"ק ט"ו ולהכי לפי מה דמשני הש"ס דמשום כבודו של כה"ג אתי מלך ויתיב א"כ שפיר יכול הכה"ג לילך לב"ד להעיד בפני המלך שוב חשוב ראוי להעיד בפיו והוה כמו ראוי לבילה ושפיר רשאי להעיד מתוך כתבו וא"צ להטריח את המלך לב"ד. ומה שכתב אינו חייב להעיד שאין זה כבודו של כה"ג שילך וכו' כונתו אבל רשאי לשלוח עדותו ע"י כתב שבזה ליכא ביזוי וכ"ז רק דרך פלפול חדא דלא ברירא לן דעת הרמב"ם בזה אי ס"ל כשיטת הר"ת עיין בכ"מ ה' עדות פ' ט' ה' י"א וגם לפענ"ד נראה דגם ע"י כתב אין דרך כבוד לשלוח שעיקר הביזוי אינו דוקא ההליכה לב"ד אלא הטירחא מה שאנו מטריחין את הזקן הוא הביזוי שהרי חזינן שהתורה פוטרתו ממצות השבת אבידה שאין בזה רק טרחא בעלמא וכמו כן הכתיבה היא טרחא רבא ואינו כדאי להטריח אותו בשביל ממון הקל:
עוד מביא התומים ראיה מתמורה דף ג' דקא חשיב התם מקלל את חבירו בשם ללאו שאין בו מעשה ואם נימא דכתיבה הוי כדיבור משכחת לה שפיר במקלל בכתיבה דודאי חשיב כמעשה ולפע"ד במחכ"ת שגגה היא דהא אמרינן התם דאזהרתיה הוא מקרא דלא תקלל חרש ופשטא דקרא דחרש הוא שאינו שומע קול של המקלל א"כ מיירי בהדיא במקלל ע"י דיבוריה ולא ע"י כתיבה דאי ע"י כתיבה הא גם חרש יכול לקרות ופשוט. ויותר הו"ל להביא ראייתו ממימר דחשיב נמי לאו שאין בו מעשה הא משכחת לה שהמיר ע"י כתב:
והנה ראיתי בחידושי הרשב"א קידושין דף ה' ע"א בהא דפריך התם מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומע"ש תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומע"ש שכתב וז"ל ומשו"ה נראה לי לפרש מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי ע"ש הרי מבואר בדבריו בהדיא דכתיבה לא חשיב כדיבור לענין פדיון הקדש ומסתברא דה"ה לגבי נדר והקדש דאם נימא דהקדש בכתב מהני מנ"ל דלא מהני פדיון ע"י שטר אימא דגם פדיון מהני בשטר ומהיכא פשיטא לן דבר זה אלא מוכח דהקדש לא מהני בשטר לכן פשיטא דלא מהני נמי פדיון דהא אינו תופס פדיונו כלל וכמדומה לי שזהו ראיה ברורה ונכונה:
ובדבר מה שנחלקו הקדמונים ז"ל אי שולח אדם עדותו בכתב אלו הייתי כדאי הייתי מטיל פשרה ביניהם דעד אחד ששלח עדותו בכתב מהני לחייבו שבועה דהא דדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם גבי שני עדים כתיב על פי שנים עדים יקום דבר אבל ע"א דמחייב שבועה הוא מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ואמרינן אבל קם הוא לשבועה כדאיתא בשבועות דף מ' ע"א ובפסוק זה לא כתיב על פי וע"כ מהני אפילו בכתב ומ"מ בעינן שיהא ראוי להעיד בפיו שאם יבוא עוד אחד יצטרף עמו למנינא אבל אלם פסול דאינו ראוי להצטרף עם עוד אחד. ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דבפרק ג' מה' עדות מיירי בשני עדים ובפרק ט' מיירי בעד אחד ודו"ק: