אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א או"ח › סימן סו

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן סו

סימן סה

ע"ד הקושיא בריש פרק אלו דברים פסחים דף ס"ו ע"א בהא דאמרינן התם דנתעלמה הלכה מבני בתירה אם פסח דוחה את השבת הא לפי מה דאית' בשבת פרק ר"ע דף פ"ז דבשנה שניה אחר יציאתם ממצרים הי' חל ר"ח ניסן באחד בשבת א"כ חל י"ד בשבת והקריבו פסח הנה כבר נתקשיתי בזה וכתבתי לישב באריכות. עי' לעיל סי' כ"ג כתבתי שכבר נתקשה בזה בספר יד דוד בשם ספר שמחת י"ט וע"ש שכתבתי מה שנראה לפע"ד אולם אין בהמ"ד דלא חידוש ונלפע"ד דיש לומר דעיקר השאלה הית' רק אי מותר להביא סכין דרך ר"ה לשחוט הפסח אע"פ דשפיר ידעו דפסח דוחה את השבת ומטעם דהנה בפרק קמא דיבמות דף ה' ע"ב פריך הש"ס אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עלי' לאיסורא ורצה הש"ס לשנוי' דניתי מפסח ותמיד ומילה ודחי דכולהו ישנו לפני הדיבור וכבר נודע מה שהקשה המהרי"ט ז"ל בחידושיו לקדושין שהסוגי' הלזה סותר למה שהביאו התם בקדושין דף ל"ח ע"א ד"ה אקריב בירושלמי הקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה וידחה ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור הרי מצינו דאדרבה דעשה דקודם הדיבור קיל יותר מעשה דאחר הדיבור ובספרי מצ"א סי' ל"ד כתבתי לישב ולפרש שכונת הש"ס שם ביבמות אינו דעשה דקודם הדיבור עדיף טפי אלא דכבר דחה העשה להל"ת קודם הדיבור שהרי גם שבת נצטוו במרה וקודם הדיבור לא הי' חיוב כרת אלא אזהרה בעלמ' ושפיר דחה עשה לל"ת וכיון שכבר נדחה שבת מפני פסח ומילה ותמיד קודם הדיבור נשאר הדין כך גם לאחר מתן תורה דפסח ותמיד ומילה דוחים שבת ע"ש. והנה בשבת בפ' ר"ע דף פ"ז ע"ב אית' רב אחא בר יעקב אמר למסען וקא מיפלגי בשבת דמרה כו' מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומ"ס אתחומין נמי איפקוד וכתבו בתו' ד"ה אתחומין דלאו דוקא: נקט תחומין אלא כלומר הוצאה ע"ש ולמ"ד דאהוצאה לא איפקוד הא הוצאה לא נדחה קודם הדיבור ומש"ת לא ידעו אי פסח דוחה לאיסור הוצאה אחרי שנאסר רק אחר הדיבור ואין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור וכמו דאיתא בירושלמי הנ"ל:

אחר כמה שנים שנדפס ספרי מצפה ארי' זכיתי לקנות ספר אור זרוע הגדול והאיר השי"ת את עיני בהלכות פסחים סי' רל"ג שהקשה הקושי' של המהרי"ט מש"ס דיבמות אגמרא דירושלמי הנ"ל וכתב בזה הלשון והייתי מתרץ לעצמי כפי סברת הירושלמי דה"ק ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור פירוש כיון שגם הם גם שבת נאמרה קודם מתן תורה לכך דוחין זא"ז אבל עשה ול"ת שנאמרו לאחר מ"ת מנ"ל דדחי עיי"ש ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה: אבל אי קשיא הא קשיא לי הא דפריך הש"ס ביבמות דף ו' ע"א אמה דמשני לא לאו דמחמר אלא הא דקיי"ל אתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי ואי נימא דהוצאה לא הי' קודם מ"ת א"כ לאו דמחמר נמי לא הי' קודם הדיבור דמחמר לא הוה רק איסור הוצאה וכיבוד אב ואם נצטוו במרה כדאית' בש"ס סנהדרין פרק ד' מיתות וכן כתב המהרש"א בתוס' ד"ה מטעמ' א"כ יש לומר דלעולם בעלמא עשה דוחה ל"ת והא דלא דחי כיבוד אב ללאו דמחמר משום דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת שלאחר הדיבור וצ"ע: סי' סז דרוש לשבת שובה מה שדרשתי בבהכ"נ הגדולה דחו"ל בשנת תרס"ט: ביומא דף פ"ה ע"א איתא וכבר הי' ר' ישמעאל כו' נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקו"נ שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב (שמות כ"ב) ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפק"נ שדוחה את השבת כו' ולהלן איתא שמואל אמר אמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא דכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא דאי מדר' ישמעאל דלמא כדרבא דאמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמר אי קאי לאפאי קטלינא ליה כו' והבא להרגך השכם להרגו ואשכחן ודאי ספק מנ"ל כו' ע"ש. ובעת לימודי הקשיתי הא ר' ישמעאל קאמר בהדיא דספק בא על ממון ספק בא על נפשות ואיך אמר רבא דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והוה ודאי אטו רבא בא לפלוגי על ר' ישמעאל פשיטא דלא יתכן כלל למימר הכי:

ונראה לי דיש לומר עפ"י מה שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו בסנהדרין ע"ב ע"א על הא דאמר רבא התם חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואי קאי לאפאי קטלינא ליה כו' וז"ל ודאי אין כל הגנבים באין על עסקי נפשות ואי קאי בעה"ב באפיה ושקיל ממוני' מיד גנב לא קטל ליה דאי לא יכיל גנב למיגנב ליזיל לנפשיה אלא בעה"ב הוא העומד כנגדו ע"מ להרוג אם לא יניח לו ליטול את הכלים מיד שאע"פ שאינו בדין להרגו על כך חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והגנב שהוא יודע זה כשהוא עומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד והוא שהתחיל במריבה ובא במחתרת עשאו הכתוב רודף ואמר שאין לו דמים עכ"ל נמצא אנו למדין מדבריו שגם אם הגנב בא על עסקי ממון אפשר שיבוא לידי עסקי נפשות אם יראה שהבעה"ב עומד כנגדו להרגו מעתה שפיר י"ל דרבא הוא דמפרש הכי לדברי ר' ישמעאל דהא דקאמר ספק בא על עסקי ממון ספק בא על עסקי נפשות אין הכונה דהוה ספק השקול אלא הכי פירושא ספק בא על על עסקי נפשות ואז ודאי נחשב רוצח ספק בא על עסקי ממון וכשבא על עסקי ממון ג"כ יש צד שאפשר שיבא לידי עסקי נפשות אם יעמוד בעה"ב נגדו וא"כ איכא תרי צדדים לעסקי נפשות ולא מיחשיב ספק השקול אלא ר' ישמעאל קרי ליה ספק מחמת דכשבא על עסקי ממון אפשר שלא יבוא לידי עסקי נפשות ורבא מפרש ליה למלתא דמר' ישמעאל לא שמעינן דפקו"נ דוחה את השבת אלא דומיא דמחתרת דיותר קרוב לודאי אבל אכתי לא שמעינן בגונא דהוה ספק השקול אם פקו"נ דוחה את השבת:

והנה לעיל בסי' ל"ז כתבתי להעיר ממה דאיתא בשו"ע א"ח סי' שכ"ט סעיף ז' במחבר יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו בא על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבת ממונו יהרגנו והוה עסקי נפשות וכתב ע"ז המג"א מיהו צ"ע דיתנו ליקח הממון ולא יחלל השבת. ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד מהם ויהרג לכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת ע"כ. ונראה מדבריו דבאדם יחיד לא מקרי סכנת נפשות. ולכאורה לפמ"ש הר"ן ז"ל הא דרבא מיירי באדם יחיד ומ"מ התירה התורה להרוג את הגנב מחמת הך טעמא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואפילו בשבת כמו דאיתא בהדיא בש"ס בסנהדרין דף ע"ב אין לו דמים בין בחול בין בשבת אולם להנ"ל י"ל דהתם גבי מחתרת איכא נמי ספק דלמא בא על עסקי נפשות ומצרפינין הך סברא דאין אדם מעמיד כו' להספק דבא על עסקי נפשות למיחשב כעין ודאי אבל אהא לחודא להתיר כשבא בהדיא על עסקי ממון לא סמכינן לחלל שבת:

והנה בחידושיו של הר"ן ז"ל מצאנו מרגניתא טבא לישב דברי רש"י ז"ל אשר נתקשו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל שם ד"ה כאן באב על הבן שכתבו וז"ל ברייתא דאם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגנהו ובשמעתא קמייתא דפסחים דף ב' דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ופירש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא דהני אפילו בסתמא רוצח הוא כו' אלא התם י"ל כולה באב על הבן כו' ע"ש ועיין בתוס' פסחים שם ד"ה אי פשיטא כו' שכתבו ג"כ בשם ר"י וריב"א דמיירי באב על הבן ע"ש ובאמת דברי רש"י דפסחים סותרים לדברי רש"י בסנהדרין שכתב בהדיא דבן על האב הרגהו מספק אבל להר"ן ז"ל שפיר יש ליישב דמה דמשני הש"ס בסנהדרין כאן באב על הבן כאן בבן על האב זהו משום דהש"ס שקיל וטרי הני תרתי ברייתות מקמיה דאתי רבא והוי סברי דר' ישמעאל סבר דכשבא על עסקי ממון ליכא סכנת נפשות וא"כ הוה רק ספק השקול ומ"מ התירה התורה להרוג את הגנב להכי בבן על האב נמי רשאי כל אדם להורגו אבל הש"ס דפסחים שהמסדר הש"ס היה בתר רבא דחידש לומר דגם כשבא על עסקי ממון נמי יש חשש סכנת נפשות אם יעמוד בעה"ב נגד הגנב להורגו א"כ חשיב כעין ודאי אבל בספק השקול לא התירה התורה דמו של הגנב א"כ בבן על האב מסתמא ג"כ לא התירה התורה להרוג את הבן דתו לא הוה רק ספק השקול אולי בא על עסקי נפשות אבל כשבא הבן על עסקי ממון ליכא חשש סכנת נפשות שהרי האב לא יעמוד נגדו להרגו דאב מרחם על בנו ול"ש לומר חזקה דרבא והוה רק ספק השקול דלא התירה התורה דמו של הגנב ומשו"ה בעינן שיהא הדבר ברור כשמש דהבן בא על עסקי נפשות והא דכתב רש"י וכן כל אדם הכונה אלו דמרחמי' ליה דדמי לאב על הבן כמו דאיתא בסנהדרין שם אמר רב:

כל דאתי עילאי במחתרתא קטלינן ליה לבר מרב חנינא בר שילא משום דמרחם עלי כמרחם אב על הבן ע"ש ודו"ק:

ונ"ל דיש להביא ראיה להר"נ ז"ל דהנה הקשיתי לשאול דלמה לן קרא דאין לו דמים גבי מחתרת דכתיב לשון רבים כמו שפירש רש"י ז"ל דבין בחול ובין בשבת דבלא קרא הוה אמינא דבשבת לא קטלינן ליה מידי דהוי אהרוגי ב"ד כמו דמפרש התם בגמרא והרי שם דף ע"ג וע"ד מייתי הש"ס פלוגתא דר' שמעון ובנו ר' אלעזר בר"ש אדרבנן דסברי דדוקא רודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו ורודף אחר חבירו להורגו אבל הרודף לעבוד ע"ז או לחלל את השבת לא ניתן להצילו בנפשו ור"ש פליג וסובר דאף הרודף לעבוד ע"ז ניתן להצילו בנפשו וראבר"ש סבר דאף המחלל שבת ניתן להצילו בנפשו דיליף חילול חילול מע"ז ומעתה יקשה לראבר"ש למה לי קרא דדמים לו תיפוק ליה דבמחתרת שבא על עסקי נפשות הא בא לחלל את השבת ע"י הרציחה ולכאורה יש לומר דראבר"ש יסבור כמ"ד דמקלקל בחבורה פטור ולהכי בהריגת הגנב לבעה"ב ליכא חילול שבת משא"כ בהריגת הבעה"ב להגנב איכא חילול שבת דאיכא תיקונא גברא כיון דמחויב מיתה כמ"ש התוס' שם דף ע"ג ד"ה חד. אבל באמת דבר זה ליתא חדא דאפשר כיון שמה שהגנב הורג לבעה"ב הוא לתכלית ליקח ממונו חשיב תיקון ועוד אכתי יקשה א"ר שמעון דסובר שם דרשה דנער נערה דאתי למעט מחלל שבת דלא ניתן להצילו בנפשו הא איהו סבר בהדיא בשבת ק"ו דמקלקל בחבורה חייב א"כ מוכח מקרא דדמים לו בין בחול ובין בשבת דמחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו דאל"ה למה לן קרא לרבות מחתרת דאית' גם בשבת תיפוק ליה דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו והבא במחתרת שבא על עסקי נפשות הוא רודף לחלל שבת ע"י רציחה. אבל לפמ"ש הר"נ ז"ל שפיר ניחא דגם לרבא ליכא כאן עסקי נפשות ודאי דאם בא על עסקי ממון אינו אלא חשש שאם יעמוד כנגדו להרגו להגנב אז יבוא הדבר לידי נפשות אבל אם לא יעמוד הבעל הבית להרוג את הגנב ליכא חשש שהגנב יהרוג להבעה"ב אלא יניח לו וילך. והא דקרי ליה רבא ודאי היינו קרוב לודאי אבל לא ודאי ממש וגבי רודף כתב הר"ן ז"ל שם דלהכי איצטריך קרא דלא תעמוד על דם רעך ולא סגי לי' בקרא כאשר יקום איש על רעהו משום דברודף בעינן ודאי אתי קרא דלא תעמוד אפילו על ספק ע"ש עולה שפיר קושי' הנ"ל דבעינן קרא גבי מחתרת דבין בחול ובין בשבת אע"פ דאיכ' קצת ספק בדבר ג"כ מותר לחלל שבת משא"כ במחלל שבת בעינן ברור שהוא מחלל שבת:

אבל עדיין לא נח לי דהא איתא שם בסוגי' בברייתא הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי חיוב שבת היה מגרר ויוצא פטור ובכתובות פריך הש"ס ודאפקיה להיכא כו' ע"ש עכ"פ משמע דסתם גנב בשבת הוא מוציא מרה"י לרה"ר או לצידי ר"ה דיש בזה חילול שבת א"כ לראבר"ש למה לן הך דרשא דמים לו בין בחול ובין בשבת הא ממ"נ הוא מחלל שבת דאם בא על עסקי נפשות הוא מחלל שבת במלאכת נטילת נשמה ואם בא על עסקי ממון הוא מחלל שבת ביציאתו בהוצאת הגניבה מרשות לרשות: ונראה לי לישב דהא קי"ל דמחלל שבת אינו מתחייב מיתה אלא א"כ התרו בו משום אותו מלאכה שהוא עושה אבל אם התרו בו משום מלאכה אחרת הוא פטור ממיתה כדאית' בש"ס שבת קל"ח משמר משום מאי מתרינן ביה ועיין תוס' ב"ק דף ב' ע"א ד"ה ולר' אליעזר א"כ אפילו לראבר"ש דסובר דרודף לחלל שבת ניתן להצילו בנפשו לכו"ע צריך התראה לא מיבעי' לרב חסדא דסובר התם דגם רודף אחר חבירו להרגו או אחר נערה המאורסה צריך התראה פשיטא דרודף לחלל שבת ג"כ צריך התראה ואף דבמחתרת מודה רב חסדא דלא צריך התראה משום דאמרינן מחתרתי' זו היא התראתו זהו רק כשאנו דנין משום רציחה. אבל כשאנו דנין להורגו משום חילול שבת אין חילוק בין רודף לחלל שבת דעלמ' בין בא במחתרת לחלל שבת אלא גם לרב הונא דס"ל רודף אחר חבירו להרגו או אחר נערה המאורסה אין צריך התראה מסתברא לומר דזהו מטעם הצלת נפשות אבל ברודף לחלל שבת לראבר"ש מודה דצריך התראה להכי שפיר איצטריך קרא דדמים לו בין בחול ובין בשבת דבלאו קרא הוה אמינ' דמטעם הצלתו בנפשו בשבת לא קטלינן ליה וממילא אין להורגו מטעם רודף לחלל שבת כיון דלא ידעינן אם בא על עסקי נפשות החילול שבת ע"י מלאכת נטילת נשמה ואם בא על עסקי ממון החילול שבת הוא ע"י מלאכת הוצאה ואין כאן התראה משו"ה אין להורגו מטעם רודף מחלל שבת ודו"ק: אמנם כאשר התבוננתי יש להביא ראיה מהש"ס הנ"ל דלא כהר"נ ז"ל דמדאמרינן סד"א דבשבת לא קטלינן ליה מידי דהוה אהרוג ב"ד ולהר"נ ז"ל הוה מצי הש"ס לומר דס"א דדוק' בחול שנוגע רק לגופו של הגנב התירה התורה להרגו אע"פ שמצד הדין הגנב חשיב רודף מחמת שהגנב התחיל במריבה תחלה אבל מ"מ לענין חילול שבת לא התירה התורה דהשבת לא חטא כלל שתהא נתחלל בשביל חטא הגנב ומדאיצטריך הש"ס לומר הטעם מידי דהוה להריגת ב"ד משמע דלא כהר"ן ז"ל ואם נימא לדחות דבר זה אלא כיון דילפינן רודף לחלל שבת מרודף אחר חבירו מסתמא דין אחד להם ולמ"ד דרודף אחר חבירו להורגו אין צריך התראה ה"ה ברודף לחלל שבת נמי אין צריך התראה וגם אם נימ' כפשוטו של הש"ס דמחתרת ג"כ הוה לרבא ודאי נפשות או דנימ' דאפילו כשבא על עסקי נפשות מ"מ פשיטא דבא ג"כ לגנוב ממון ולהוציא מרשות היחיד לרה"ר א"כ הוא ודאי רודף לחלל שבת ע"י הוצאה ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא לראבר"ש למה לן הך דאין לו דמים בין בחול ובין בשבת:

ונראה לי די"ל על דרך הפלפול עפ"י מה דאיתא שם בסנהדרין דף פ"א ע"א במתניתין מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נדון בחמורה ופריך הגמ' פשיטא אלא איתגורי איתגור אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א כיון דנגמר דינו לעביר' קלה האי גברא קטילא היא קמ"ל ע"ש שמעינן מזה דיש עכ"פ סברא לומר דכל שכבר נתחייב מיתה בב"ד תו אין לחייבו שוב על עבירות שעשה אחר כן ומעתה יש לומר דאף דבאמת אין הדין כן אלא דנידון בחמורה זה אינו אלא בנתחייבו מיתות ב"ד אבל מחתרת גרע טפי שהרי התורה אמרה אין לו דמים וכתב רש"י ז"ל הרי הוא לך כמו שאין לו דם ועיין רש"י בחומש פרשה משפטים שכתב ח"ל אין זו רציחה אלא הרי הוא כמת מעיקרו א"כ מסתברא לומר דעכ"פ אינו מתחייב על שאר עבירות שעשה במחתרת דכמת חשבינן ליה ומעתה שפיר י"ל דאי לאו דרבי קרא במחתרת בין בחול ובין בשבת הוי אמינא דבשבת לא קטלינן לי' היינו דמצד דינ' דמחתרת אינו דוחה את השבת אבל אם תמצי לומר דקטלינן לי' מטעם דרודף לחלל את השבת יש מקום בראש לחלק דדוקא ברודף לחלל את השבת בעלמא קטלינן לי' אבל במחתרת אם אתה באת לומר דקטלינן לי' שוב חזר להיות דינו דמחתרת וקטלינן ליה ג"כ מתורת שבא על עסקי נפשות דכיון דבין כך ובין כך קטלינן ליה וניתן שפיר לדחות וזה בזה תליא דאם נוהג בשבת דין מחתרת שוב אין כאן להורגו משום חילול שבת כיון דאין לו דמים ונחשב כמת וכנ"ל ושני ענינים הללו שבת ומחתרת אי אפשר להיות בבת אחת דבלי חילול שבת אין דין מחתרת ואם יש דין דמחתרת אין כאן מחלל שבת ומש"ה הוה אמרינן דלא קטלינן ליה בשבת ומשו"ה איצטריך קרא דדמים לו בין בחול ובין בשבת:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה