מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן לז
בדבר השאלה באחד שהוציאו בתו להמרת הדת דמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"ו סעי' י"ד דמותר לילך חוץ לג' פרסאות להשתדל בהצלתה אם מותר נמי לחלל שבת במלאכה גמורה או דוקא בהליכה חוץ לג' פרסאות דקי"ל דאפילו למ"ד דסבירא לי' דהוי דאורייתא מ"מ אינו אלא איסור לאו אבל בחילול שבת במלאכה דאורייתא דהוי איסור סקילה אפשר דאסור
תשובה
הנה המג"א השכיל את ידיו וכתב חז"ל ואפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמיר ותעמוד כל ימיה בחילול שבת הרי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה וא"כ אם העכו"ם רוצה לאנסה לעביר' אחרת אפילו לעבוד ע"ז אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"ז כדאיתא בעירובין דף ס"ט. ובחולין דף ה' פירש"י ז"ל דשבת חמור מע"ז וצ"ע מנ"ל וכו' ועיין במחצית השקל שהביא בשם ת"ש לתמוה עליו דאף דשבת חמור כע"ז מ"מ לא מצינו רק איסור סקילה אבל לא איסור הליכה חוץ לג' פרסאות דהוי רק לאו בעלמא והוא כתב ליישב די"ל דשבת וכל אביזרייהו היינו אפילו דבר שאין בו כרת חשיב כע"ז וכמו דמצינו גבי עריות דאף על אביזרייהו כגון חיבוק ונישוק דאין זה אלא לאו בעלמא אפ"ה אמרינן יהרג ואל יעבור עיי"ש
והנה במחילת כ"ת אשתמיטתי' לי' ש"ס מפורש ביבמות דף ו' ע"א דקאמר הש"ס התם תיתי מכיבוד אב ואם דתניא וכו' יהא כיבוד א"וא דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי ודחי הש"ס לא בלאו דמחמר ופריך אלא דקיימ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת לגמר מהכא דלא דחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא מייתי לה ולא קא פריך דתניא יכול אמר לו אביו תטמא כו' אלמא בהדיא דיש סברא לומר דלאו דשבת חמירי משאר לאוין ומ"מ באמת לא אמרינן הכי אלא לאו דשבת דמי כשאר לאוין
אך באמת נראה לפענ"ד דהמג"א דקדק לומר דאין מחללין שבת במלאכה דאורייתא ומלאכה דאורייתא משמע מלאכה ממש ולא איסור הליכה לבד ואפילו חוץ לג' פרסאות דלא מיקרי מלאכה והא דנקט המג"א מלאכה דאורייתא נראה לדעתי דאדרבה לילך חוץ לג' פרסאות בודאי אסור דהא אינו הולך פסיעה אחת חוץ לג' פרסאות רק הולך הרבה וא"כ על כל הליכה והליכה הוא עובר וקיי"ל בהלכות שבת סי' שכ"ח דאם צריך להאכיל לחולה בשר צריך לשחוט ולא להאכילו נבילות וכ' הר"נ הטעם דנבילות עובר על כל כזית וכזית ולכן חמור מאיסור סקילה דאינו רק פעם אחת וא"כ לא מבעיא הכא דאם ילך חוץ לתחום הוא עובר על כל הליכה והליכה וא"כ בודאי אסור ולכן כתב המג"א דאפילו לעשות פעם אחת מלאכה דאורייתא אסור מחמת דחמיר כמו ע"ז וזה ברור ונכון לפענ"ד
ומעתה לפי האמור אם הוציאוה להמרת הדת מותר לחלל שבת אפי' במלאכה דאורייתא כדי שתשמור שבתות הרבה דחשיב איסורא זוטא ומ"ש המג"א דמש"ס חולין משמע דשבת חמור מע"ז בגמרא שלפנינו איתא ברש"י דשבת חמור כע"ז ומסתמא הי' להמג"א הגירסא חמור מע"ז אך לדידי צ"ע דאף דאיסור שבת בפרהסיא חמור כע"ז להיות נעשה מומר מ"מ לענין דחי' בודאי קיל שבת מע"ז דהא ביומא דף פ"ה אמרינן נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא וכו' ומה שפיכת דמים שמטמא את הארץ כו' פיקוח נפש דוחה אותה ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת עיי"ש מבואר בגמרא דשבת קיל משפיכת דמים ובסנהדרין דף ע"ד אמרינן לר"ש דסבר דרודף אחר ע"ז ניתן להצילו בנפשו מחמת דאמרינן ק"ו השתא פגם הדיוט פגם גבוה לא כ"ש אלמא דע"ז חמור משפיכת דמים ואפילו לרבנן דפליגי וסברו דע"ז לא ניתן להצילו בנפשו הוא רק משום דדרשי קראי אבל בלא"ה לא א"כ חזינן דע"ז חמור משפיכת דמים א"כ כ"ש משבת ועיין ברש"י ז"ל בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בהא דאמרינן התם חד למעוטי ע"ז וחד למעוטי שבת וכתב רש"י ז"ל דשבת כדי נסבה ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה חד ועוד הא התם גופא אמרינן לר"א בר"ש דסבר דגם שבת ניתן להצילו בנפשו הוא משום ג"ש דחילול חילול מע"ז אבל לא מתורת ק"ו אלמא דע"ז חמיר משבת. אך את זה יש לדחות עפ"י דברי התוס' שם דאיך אפשר לומר דרודף לחלל שבת יהי' ניתן להצילו בנפשו הא זה גופא מחלל שבת בהריגתו ואיך יעלה על הדעת שזה יחלל שבת כדי להציל את חבירו מאיסור חילול שבת ותירצו דהוה אמינא דגזירת הכתוב כך הוא מג"ש דחילול ולפ"ז שפיר ניחא
עוד יש להעיר בדברי התוס' בסנהדרין שם דף ע"ג ע"א בד"ה ומה שכתבו והא פגם חמור מרוצח שזה בסקילה וזה בסייף לאו פרכא הוא דהכא לא קפיד קרא אאיסורא אלא אפגמה דהא נעבדה בה עבירה או שאין מקפדת על עצמה לא ניתן להצילה בנפשו עיי"ש ויש לתמוה הא בגמרא דיומא שהבאתי למעלה קאמר ר"י דשפיכת דמים חמור משבת אף דמחלל שבת בסקילה מטעם דשפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל וחכם אחד השיב לי דגבי עריות נמי כתיב בפ' ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה וממילא י"ל נמי דגורם לשכינה שתסתלק מישראל כמו בשפיכת דמים ויפה דיבר. אך לפי"ז צ"ע דהא ע"ז נמי מטמא את הארץ כדכתיב ביחזקאל ל"ו י"ח בית ישראל יושבים. על אדמתם ויטמאו אותם וגו' ובגלוליהם טמאוה וא"כ היא חמור משבת ואיך קאמר הגמ' בעירובין דשבת כע"ז. והנה מלישנא דהש"ס דעירובין משמע דתנאי פליגי בזה כדקאמר לישנא האי תנא חמירא לי' שבת כע"ז משמע דיחידאה היא אבל אכתי צ"ע בגמרא דנדרים דף כ"ה דפריך ולישבע יתהון דמקיימין תורה כולה ומשני תורה כולה משמע ע"ז דתניא חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ופריך תו ולישבע יתון דמקיימיתון ע"ז ותורה כולה ולכאורה קשה דאף אם יהי' כופר בע"ז הא מחלל שבת בפרהסיא חשוב מומר לכל התורה כולה וכן איתא בהדיא ברמב"ן על החומש פרשת תולדות על הפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי שכתב ששבת שקולה כנגד כל התור' כולה שהיא מעידה על מעשה בראשית ועוד מאי פריך ולישבע ע"ז ותורה כולה הא יש לומר דתורה כולה היינו שבת
והנראה לפענ"ד דתא דאמרינן דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה הוא רק מטעם דחילול שבת בפרהסיא הי' מלפנים אות ומופת על קבלת אמונה אחרת שבזה שהוא מחלל שבת ושובת ביום אחד בשבת אשר זהו יסוד חוקי דת אחרת הוא ראשית אמונתו והחזקתו בדת אחרת ולכך אמרינן דמומר לחלל שבת בפרהסיא חשוב מומר לכל התורה כולה ומשום המרת דת נגעו בה. ובע"ז דף ז' ראיתי ברש"י בגמ' מדפוסים ישינים שכתב שהוא צוה לעשות שבת ביום א' שלנו עיי"ש ובזה ניחא דבשבת דבעינן בפרהסיא דוקא אבל בצנעה לא חשוב מומר ובע"ז אפילו בצנעה דקבלת הדת ע"י חילול שבת הי' דוקא בפרהסיא ובזה ניחא נמי שיטת בעל העיטור הובא בב"י אה"ע סי' מ"ד והאחרונים הביאו בשם התשב"ץ דדוקא במחלל שבת בעבודת קרקע בפרהסיא חשוב מומר ונלאו האחרונים למצוא טעם נכון לזה ואנכי בעת לימודי אמרתי ליישב עפ"י מה שכתב הרמב"ן ז"ל על התורה בפרשת בהר כי איסור שמיטה חמור מאוד מחמת כי כל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית עיי"ש ובשמיטה הא לא נאסר רק עבודת קרקע מוכח דעיקר זכר למעשה בראשית הוא רק איסור עבודת קרקע וגם מצד הסברא נמי יש לומר כן דכל עיקר מעשה בראשית לא הי' רק עבודת קרקע דהבריאה הי' רק במחובר כי כל החיות והבהמות והאדם כולם נבראו מן האדמה א"כ כששבת הקב"ה ביום השבת הוא ג"כ מעבודת קרקע ומעתה כיון דהא דמחלל שבת בפרהסיא חשוב מומר הוא מחמת שכופר במעשה בראשית ומעיד עדות שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית כמ"ש רש"י ז"ל בחולין דף ה' עיי"ש בעינן דוקא עבודת קרקע אבל לפי מה שכתבתי דעיקר הא דמחלל שבת בפרהסיא חשוב כמומר לכל התורה כולה קאתינן עלה משום קבלת אמונה אחרת בלא"ה שפיר ניחא דלפי האמונה האחרת שביתתם גם ביום א' אינו רק במלאכת קרקע וזהו עיקר השביתה ואף שהמה אינם עושים נמי שאר מלאכת עבודה מ"מ דרך ארעי עושים מלאכתם כגון לתקן את כליהם בביתם אבל לעבוד את הקרקע לזריעה ולחרישה המה נזהרים מכל וכל משו"ה היכר קבלת הדת הי' נהוג ע"י עבודת קרקע ולפ"ז דוקא כששובת ביום א' הוא דחשיב כמומר אבל אם גם ביום א' עושה מלאכה ל"ח מומר ובזה עולה יפה מ"ש רש"י ז"ל בעירובין שם שכתב על הא דאמרינן מן הבהמה לרבות בני אדם הדומין לבהמה וז"ל רשעים שעשו עצמם כבהמה שאינה מכרת את בוראה. ולכאורה יש לתמוה מזה אמה שכתב רש"י בחולין דף ה' שהבאתי למעלה דמחלל שבת כופר במע"ב ומעיד שלא שבת הקב"ה במוע"ב דלפי"ז איך אפשר לומר דמרשעים שאינם מכירין את בוראם מקבלים מהם קרבנות וממחלל שבת אין מקבלין קרבנות מחמת הטעם דחשוב כאילו כופר במע"ב הא זהו תמו' מאוד לדעתי אבל לפי דברינו ניחא דמחלל שבת גרע יותר דבכפירה הלזו הוי המרת דת לאמונה אחרת לגמרי ומשו"ה חשוב מומר לכל התורה כולה ודו"ק
עוד כתב המג"א וז"ל וזהו מה שכתב הרמ"א בסי' שכ"ח שמי שרוצים לאנסו לעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטריה ואין מחללין עליו עכ"ל ולי נראה דאדרבה כשאונסין אותו אומרים לאדם חטא בשבילם כמו שכתבתי לעיל בשם התוס' ולא דמי לההיא דכתובות עיי"ש והדבר ברור ע"כ לשון המג"א. והנה תמי' לי טובא דמשמע מדברי הב"ח והמג"א דאף כשיש חשש שיאנסוה לבעול אותה נמי מסתפק אם מותר לחלל שבת להצלתה אפילו אם היא אשת איש מדהביאו הוכחה מההוא דכתובות ושם היתה א"א וע"ז אנכי תמה אקרא בכה"ג וודאי מחללין שבתא דהא מתניתן מפורשת היא בסנהדרין דף ע"ג ע"א דהרודף אחר נערה המאורסה כו' ניתן להצילה בנפשו ולאו דוקא נערה המאורסה אלא אחרי כל חייבי כריתות וזהו אפילו בשבת כמו שמבואר בפסחים ברי"ף ס"פ אלו עוברים בהא דאיתא התם ע"ה מותר לנחרו ביוה"כ שחל בשבת דמיירי שרודף אחר נערה המאורסה א"כ מבואר בהדיא דמחללין את השבת בשביל הצלת בת ישראל מעבירה אפילו באונס כמו הרודף אחר חבירו להורגו ואם כה נימא צריך להיות דהיכי שהרודף אחר נערה המאורסה הוא נכרי אין להורגו בשבת דאע"ג דנכרי נמי מצווה על עריות מ"מ פשיטא דאין לנו לחלל את השבת כדי להציל אותו מעבירה אך מ"מ יהי' מוכח דבהצלת חבירו מעבירה אין חילוק כלל בין הוא עושה במזיד לבין הוא עושה בשוגג ואפילו אם הוא אנוס ע"ז כיון דאנן קיימ"ל דרודף א"צ התראה כדרב הונא דס"ל הכי בסנהדרין דף ע"ב ע"ב ובלי התראה הוא דינו כמו שוגג ומוכח מהתם דאפילו באונס ניתן להצילו בנפשו דהא הש"ס פריך התם אדרב הונא מברייתא דיצא ראשו אין נוגעין בו ואי נימא דבאונס מודה רב הונא מאי פריך הא התינוק עכ"פ לא גרע מהיכי דהוי אנוס אלא ברור דגם כשהוא אנוס ניתן להצילו בנפשו ואע"ג דהש"ס משני התם שאני התם דמשמיא קא מרדפי לי' אין הפירוש דחשיב כמו אונס אלא הכי פירושו דהוא לא עביד שום מעשה רק משמיא קא מרדפי לי' והוא כמו קרקע עולם אבל היכי דאונסין אותו להרוג את חבירו בידים מסתברא לדעתי דמצילין אותו בנפשו בכל גווני
שוב ראיתי להמ"ל הלכות שבת פרק כ"ד מסתפק בדבר זה אי רודף אחר נערה המאורסה בשבת ניתן להצילו בנפשו ולחלל שבת וכתב דרודף אחר חבירו להורגו פשיטא דאין חילוק ומחללין שבת מחמת פקו"נ אבל אחר נערה המאורסה דאינו פקו"נ רק הצלה מעבירה יש להסתפק ואח"כ הביא מ"ש הרי"ף ז"ל בפסחים פרק א"ע דהא דע"ה מותר לנחרו ביו"כ שחל בשבת מיירי ברודף אחר נערה המאורסה וסיים דמ"מ לדעת התוס' דפירשו הא דע"ה מותר לנחרו הוא מחמת שהמה ליסטים וחשודים על הדמים והוי ענין דפקו"נ שוב אין ראי' לזה כלל וא"כ יש להסתפק איך הדין ברודף אחר נערה המאורסה בשבת אי מותר לחלל שבת ע"ש. והנה מ"ש הוא ז"ל מצד הסברא דרודף אחר חבירו להרגו פשיטא דמותר להצילו בנפשו אפילו בשבת משים פקו"נ תמוה לי טובא דהא זהו ש"ס מפורשת בסנהדרין דף ע"ב ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא מידי דהוי אהרוגי ב"ד קמ"ל ופירוש רש"י ז"ל משום פקו"נ ע"ש ומבואר בהדיא דאין חילוק בין חיל לשבת. ומה שמסתפק ברודף אחר נערה המאורסה בשבת ג"כ צ"ע כיון דמקרא מלא היא גבי רודף אחר נערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה א"כ איתקיש בהדיא לרציחה ומצד הסברא נראה דמחללין שבת
אמנם אם נימא דיש לחלק בין רודף אחר נערה המאורסה לפקו"נ גמור אין ראיה גם מדברי הרי"ף דהמעיין יראה דהנך שתי תיבות שחל בשבת ליתא כלל ברי"ף ואפשר שלהרי"ף הי' גירסא אחרת בש"ס שלפניו ולפ"ז י"ל דסבר הוא ז"ל דרק ביום הכפורים מותר להרוג את הרודף אחר נערה המאורסה אבל לא בשבת משום דאיסור נערה המאורסה חמור מיוה"כ אבל קיל משבת ולהכי דוחה יוה"כ ולא את השבת
והנה ראיתי להשעה"מ הלכות שבת סי' כ"ד שמביא ראי' מסנהדרין מהסוגיא דשם דפריך הש"ס ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותי ועל אחות אביו ואי נימא דברודף בשבת לא ניתן להצילה בנפשו אמאי לא מוקי הש"ס למתניתין דאלו נערות שיש להן קנס דמיירי בשבת. הנה לפענ"ד יש לדחות ראי' זו ולומר דמתניתין דאלו נערות לא מצי מיירי בשבת דהנה בכתובות דף ה' ע"ב איתא איבעי' להו מהו לבעול בתחילה בשבת לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך כו' ויש שם אריכות הסוגיא ואי נימא דאסור לבעול בתחילה בשבת איכא כאן מלאכה דאורייתא כמבואר התם א"כ לפי"ז בבועל את הבתולה בשבת בלא"ה צריך להיות פטור מקנס משום דאמרינן קלב"מ באיסור סקילה דחילול שבת ואע"ג דבסוף הסוגיא שם דף ח' ע"א מסיק הש"ס והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת משום הא לא אידחי דהא אמרינן התם לעיל מניה וחכמים מתירין מאן חכמים ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכיון דהא דמותר לבעול בתחילה בשבת הוא מטעם דבר שאין מתכוין שרי שיב אמרינן קלב"מ דהא קיימ"ל כתנא דבי חזקי' דאמר בכתובות דף ל"ה ע"א מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין כו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון כך מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין כו' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ע"ש א"כ גם בבועל את הבתולה בתחילה בשבת צריך להיות פטור מקנס דאמרינן קלב"מ אע"ג דפטור משום שבת דהוי אינו מתכוון:
אך לפי"ז יש להקשות על הא דתנן בכתובות דף ל"ו ע"ב ואלי שאין להן קנס וכו' הבא על בתו ועל בת בתו כו' מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן מיתת ב"ד אמאי לא קתני נמי הבא על הבתולה בתחילה בשבת דג"כ איכא מיתת ב"ד איסור סקילה של מחלל שבת ופטור מקנס אמנם לפי מה דמשני שם בסנהדרין מתניתין דפרק אלו נערות כיון דפגמה איפטר לה מקטלא קנס לא משלם עד גמר ביאה שפיר ניחא דגבי בועל את הבתולה בשבת נמי איכא למימר הכי דתיכף בתחילת ביאה נעשה הפתח וכבר עבר על חילול שבת והקנס משלם על גמר ביאה לכן אין החיוב מיתה של שבת פוטרו מהקנס. ואין להקשות לפי"ז הבא על בתו ועל בת בתו כו' דקתני במתניתין דפטור מקנס משום דמיתתן מיתת ב"ד נימא ג"כ דתיכף משעת העראה איחייב מיתה וקנס לא משלם עד גמר ביאה דז"א דהתם החיוב מיתה של בתו נמשך ג"כ בתר הכי על כל הביאה אלא דנתחייב משעת העראה ודמי למדליק את הגדיש בשבת דפטור מכל הגדיש וכבר הביאו האחרונים מה דאיתא בירושלמי דקאמר בשעת חסימה חייב מלקות והתשלומין הוא על כל דישה ודישה ושוב מקשינן והרי מדליק את הגדיש ומשני על כל שבולת ושבולת חייב מיתה. ועיין בספרי מצפה ארי' סי' ג' מה שכתבתי בזה א"כ ה"נ החיוב מיתה נמשך על כל הביאה אבל בבועל את הבתולה דהחילול שבת על ידי עשיית הפתח כבר נגמר המלאכ' בתחילת ביאה ושוב ליכא חילול שבת כלל ע"כ אין לפוטרו מקנס משום קלב"מ מחמת שבת. אמנם כ"ז לפי מה דמשני הגמרא הך מתניתין דאלו נערות שי להן קנס אבל לפי הס"ד דפריך ורמינהו ולא ס"ל האי סברא לא מצי לאוקמי מתניתין דאלו נערות שיש בהן קנס בשבת דא"כ צריך להיות פטור מקנס משום קלב"מ דאיסור סקילה דחילול שבת א"כ שפיר מיושב קושית השעה"מ ודו"ק: אמנם עדיין קשה הא התם פריך הש"ס הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר מבואר א"כ דדוקא אי מיפטר מקטלא בשעת נשיקה הוא דמחייבינן בקנס אבל אי בשעת תחילת הביאה דהיינו בשעת הכנסת עטרה עדיין איכא חיוב מיתה אמרינן קלב"מ ולא מחייבינן אותו בקנס אגמר ביאה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי דמיירי בשבת דלא מתחייב בנפשו וכמו שהקשה השעה"מ דתו ליכא להתירוץ שכתבתי דבלא"ה פטור משום חילול שבת דבועל את הבתולה דהא על כרחך א"א למימר הכי דא"כ יקשה למה לא נקט במתניתין דאלו נערות שאין להן קנס הבא על בתו ועל בת בתו כו' הבא על נערה דעלמא שאינה אסורה לו בשבת דג"כ פטיר משום דמתחייב בנפשו באיסור שבת שג"כ מיתתו מיתת ב"ד וגם דבר זה לא שמענו מעולם ולא נמצא לאחד מהקדמונים שיאמרו כזאת אלא ע"כ דזה ליתא אך הדבר צריך ביאור למה באמת לא פטרינן לי' בשבת מקנס מחמת האי טעמא כנ"ל:
והי' בדעתי לומר לפי מה דבעי' הש"ס בכתובות דאי לפתח הוא צריך אסור א"כ האיסור הוא מחמת עשיית הפתח שמתקן הוא אצל הפתח שפיר י"ל דדוקא אצל הבעל חשיב מתקן כיון שהיא אשתו ומתקן שיוכל לבוא עלי' כדרך איש ואשתו וגם אי נימא דמקלקל בחבורה פטור ורק הוא מתקן אצל הדם שצריך לידע אם היא בתולה וכמ"ש התוס' שם עיין שם בסוגיא ג"כ לא שייך זה אלא להבעל אבל לא לזה שבא על נערה דעלמא רק למלאות תאותו בשעת מעשה מסתברא דחשיב מקלקל לא פטרינן לי' מטעם קלב"מ דבזה לא אמר תנא דבי חזקי' דלא חלקת בין מתקן למקלקל כמ"ש התוס' בהדיא בב"ק דף ל"ה ע"א ד"ה מתניתין שכתבו דל"ד לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה ע"ש ובזה שפיר ניחא אבל מ"מ אכתי לא נחה דעתי בזה לפי האמת דקיימ"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב וע"כ מה דמותר לבעול בתחלה בשבת הוא מחמת דקיימ"ל דבר שאינו מתכווין מותר וכן הוא מסקנת הש"ס התם בהדיא הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת דקיימ"ל ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר א"כ נימא דלא חלקת בין מתכוין לאינו מכוין ופטור מקנס ולומר דבאמת פטור ג"כ קשה לחדש דבר זה שלא נמצא כלל לא בש"ס ולא בקדמונים והיא מבוכה רבה בעיני והדבר צריך תלמוד:
וכאשר התבוננתי ראיתי שיש לומר בישוב הדבר וכאשר עפ"י מ"ש התוס' בב"ק ל"ה ע"א ד"ה מתניתן שכתבו:
שכתבו פי' בקונטרס דרבא מוקי מתניתן בדלא בעי לאפרו ופטור מאותו טעם ששוגג פטור ואין הלשון משמע כן ועוד דל"ד לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה ע"ש חזינן דדעתם דהיכי דליכא איסור מלאכה כונו מלאכה שא"צ לגופה אין לפטור מתנא דבי חזקי' ובמקלקל נמי אין לפטור מתנא דבי חזקי' דליכא איסור מלאכה ותרווייהו מחד טעמא פטור משום דלא חשוב מלאכת מחשבת עי' תוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל דכל דבעלמא חייב רק בשבת פטור ע"כ הוא מטעם דלא חשוב מלאכת מחשבת ושאני אינו מתכוין דפטור בכל התורה כולה לר"ש א"כ י"ל דהא דסבירא לי' לר"ש דמקלקל בחבורה חייב דהיינו דוקא במתכוין אבל באין מתכוין פשיטא דפטור ממיתה דלא עדיף ממתקן וכן הוא בהדי' בסוגיא בכתובות הנ"ל דלאיכא דאמרי דחייב משום חבורה מ"מ מבעי' לי' הלכה כר"י או הלכה כר"ש בדבר שאינו מתכוין ואי הלכה כר"ש הוא פטור אפילו בחבורה דהטעם כיון דהוא מכוין למלאכה זו אחשביה למלאכה אע"פ שהוא מקלקל ומחמת דאחשביה חשיב שפיר מלאכת מחשבת אך כל זה במתכוין אבל באין מתכוין דלא אחשביה לא חשיב כלל מלאכה משום דהוי מקלקל אך כל זה הוא לר"ש דפוטר דבר שאינו מתכוין ואזלינן בתר כונה אבל אי נימא דדבר שאין מתכוין חייב ולא אזל"נן בתר כוונה אין חילוק כלל כמו דמוכח מש"ס פסחים כ"ז בסוגיא דלא אפשר וקא מכוין דאי לא אזלינן בתר כוונה אין חילוק כלל בין מתכוין לאינו מתכוין ומלבד דפטור מטעם שאין מתכוין עוד הוא פטור מטעם מקלקל דליכא איסור מלאכה כלל מחמת דהוי מקלקל ומשו"ה שפיר ניחא דמשו"ה הבועל את הבתולה בתחלה בשבת אין לפוטרו מתנא דבי חזקי' משום כיון דלא מתכוין חשיב מקלקל וליכא איסור מלאכה ול"ד לשוגג ולשאר א"מ דס"ל דפטור מתשלומין דשאני הכא דהוי מקלקל ואינו מתכוין ול"ד לשאר א"מ דעלמא או בשוגג דהאיסור נעשה בהפעולה עצמה אפילו בלי כוונה כלל אך רחמנא פטרתו מעונש משום דנעשה הפעולה בלי כונה אבל הכא דמצד המלאכה בעצמה אין כאן איסור כלל דמצד עצמה לא חשיב מלאכה רק אי מכוין לכך הכוונה עשאתו איסור מצד החשיבות דאחשבי' איהו למלאכה ולהכי כשאינו מתכוין לא נעשה בהמלאכה שים איסור מצד עצמות המלאכה ומשו"ה ליכא למיפטרי' מקנס מתנא דבי חזקי' ודו"ק כי הוא סברא נכונה מאוד לפענ"ד:
והנה עוד יש לעיין לפענ"ד ע"ד הקושיא של השעה"מ דאי נימא כהאסתפקתא של המ"ל דרודף אחר נערה המאורסה בשבת לא ניתן להצילה בנפשו אמאי לא משני הש"ס מתניתין דאלו נערות שיש להן קנס דמיירי בשבת עפ"י מה שהקשיתי בספרי מצפה ארי' סי' ג' אהא דמשני רב חסדא התם כגון שבא עלי' שלא כדרכה וחזר ובא עלי' כדרכה הא רב חסדא סבר שם בסוגיא דלעיל דרודף צריך התראה אבל בלא התראה לא ניתן להצילה בנפשו א"כ עדיפא הו"ל לשנוי' דמיירי שלא התרו בו העדים וגם משכחת לה אופן שהעדים עמדו כל כך מרחוק או אחורי הנהר או אחורי הגדר שלא הי' באפשרות כלל להצילה בנפשו של רודף והעליתי דגם בכה"ג פטור מממון כיון דעכ"פ מצד הדין ניתן להצילו בנפשו וכמו דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומים מתנא דבי חזקי' כן ה"ה נמי ברודף נמי דינא הכי דכל שניתן להצילו בנפשו אפילו אי איכא מניעה מצד אחר שלא הי' אפשר להצילו בנפשו מ"מ עכ"פ פוטר מממון מעתה אמינא דה"ה ברודף אחר נערה בשבת אפילו אי נימא דלא ניתן להצילה בנפשו מחמת איסור שבת מ"מ פטור מקנס שזהו מניעה מצד אחר והוי כמו חייבי מיתות שוגגין דפוטר מקנס וה"ה בזה ול"ד להיכי שניתן להצילו באחד מאבריו דאינו פטור מקנס דהתם גברא לאו בר קטלא הוא אבל הכא מצדו היא בר קטלא רק המניעה הוא מצד אחר הוא פטור מקנס:
ודרך אגב הנני לכתוב כאן מה שאמרתי בישוב דברי רש"י ז"ל כתיבת דף ל"ה ע"ב בהא דפריך הש"ס התם ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם מתניתין במאי ומוקי לה כו' הניחא אי סבר כר' יוחנן מתרץ לה כר"י אלא אי סבר לה כר"ל היכי מתרץ לה וכתב רש"י ז"ל דכעולא לא מצי סבר כיון דאפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין והקשו ע"ז בתוס' דלמא דוקא בממון אחר סבר כר"ל אבל באותו ממון לא ואמרתי ליישב דרש"י ז"ל ס"ל דהא דסבר עולא דכל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי הוא ע"כ סבר כר"י דאפילו בממון אחר דקיימ"ל מלקות פטורין מתשלומין היינו דוקא בהתרו בו אבל בלא התרו בו חייבים בתשלומין לא חשוב שתי רשעיות רק היכי דעבדינן לתרוייהו אבל בלא התרו בו דלא עבדינן חומרא דמלקות אינו פוטר מתשלומין דאעפ"י שעבר על איסור מלקות מ"מ כיון דלא לקי לא חשוב שתי רשעיות ולפי"ז באותו ממון נמי לא מיחשב שתי רשעיות מה שמחייבין אותו ממון אעפ"י שיש בו איסור מלקות כיון דממונא משלם מילקי לא לקי אבל לר"ל דסבר דחייבי מלקות שלא התרו בו גם בממון אחר פוטרין מתשלומין דמה שעבר על איסור מלקות חשיב רשעה אעפ"י דלא עבדינן החומרא ולא לקי א"כ גם באותו ממון א"א לומר כלל דממונא משלם מילקי לא לקי דלדידי' אכתי מיחשב שתי רשעיות מה דמשלם ממון וגם כן עבר על איסור מלקות ומה לי אם אינו לוקה משום דלא התרו בו ומה לי דאינו לוקה משום דמשלם ממון סוף סוף עבר על איסור מלקות ומשו"ה שפיר כתב רש"י דעולא ע"כ סבר כר' יוחנן ודו"ק: ועתה נחזור לראש דברינו מ"ש המ"ל בשם הרי"ף בפסחים דהא דע"ה מותר לנחרו ביו"כ שחל בשבת מיירי ברודף אחר נערה המאורסה ויש לחקור לדעתו ז"ל אם זהו מטעם הצלת האשה דהוי כמו פקו"נ דניתן לדחות או הוא מטעם כדי להציל את הרודף מעבירה שבת לחלל שבת ונ"מ היכי דהרודף אינו בר עונשין כגון שהוא קטן או נכרי דאי מטעם הצלת האשה אין חילוק כלל ומחללין שבת אבל אי מטעם הצלת הרודף מעבירה זה לא שייך אלא באדם מישראל והוא גדול אבל לא בקטן וכ"ש בנכרי ואף דזהו גמרא מפורשת בסנהדרין דף ע"ב ע"ב דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו מ"מ היינו רק בחול אבל לא בשבת. והנה רש"י ז"ל כתב במתניתין דקתני אלו ניתן להצילן בנפשן שפירושו הוא שמצילין את הרודפין מעבירה ומשמע דזהו עיקר הטעם ולא מחמת פקו"נ של הנערה המאורסה:
אבל אי קשיא הא קשיא לי בסוגיא דיומא דף פ"ה ע"א שהבאתי למעלה מנין לפקו"נ שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב ומה שפיכת דמים שמטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל פקו"נ דוחה אותה ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת ע"ש וקשה למה לי האי ק"ו תיפוק ליי הא גבי מחתרת גופא מצינו דדוחה את השבת כשבא במחתרת בשבת מצוה להצילו בנפשו כדאיתא בהדי' בברייתא בסנהדרין דף ע"ב ע"ב אין לו דמים בין בחול בין בשבת וקאמר בגמרא איצטריך מהו דתימא מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן לי' קמ"ל ע"ש אלמא בהדיא דשבת נדחה במחתרת. אך רש"י ז"ל כתב שם וז"ל קמ"ל דקטלינן משום פקו"נ ולפי"ז יש לומר דזהו רק לפי האמת דידעינן דפקו"נ דוחה את השבת אבל אי לא הוי ילפינן דפקו"נ דוחה את השבת לא הוה אמרינן דאין לו דמים בין בחול בין בשבת אבל זה דוחק דמלשון הברייתא משמע דמקרא קא דריש דמחתרת:
דוחה את השבת וכן כתב רש"י ז"ל בעצמו דמדכתיב דמים לשון רבים להכי אתא דבין בחול בין בשבת ע"ש והא דכתב רש"י ז"ל בתר הכי מטעם פקו"נ צריך לומר דכוונתו לחלק דל"ד להרוגי ב"ד משום דהכא איכא פקו"נ משא"כ התם ואין להקשות כיון דאיכא טעמא דפקו"נ למה לן תו קרא למידרש בין בחול בין בשבת די"ל דשאני הכא דאיכא תרתי שפיכת דמים דגנב וגם חילול שבת והוה אמינא דתרתי איסורי אינם נדחין משום פקו"נ אבל מ"מ קשיא כנ"ל דלמה לו לר"י למידרש ק"ו דפקו"נ דוחה שבת תיפוק לי' דמצינו במחתרת גופה דדחי שבת והוא קושיא גדולה לפענ"ד:
ועלה על לבי לומר דה"א דמשו"ה התירה התורה לחלל שבת בהריגת הגנב משום דגנב נמי דבא להרוג את הבעה"ב חשוב נמי רודף לחלל שבת וכיון דבין כך ובין כך איכא חילול שבת משו"ה התירה התורה והרי ר"א בר"ש סובר שם בסנהדרין דף ע"ג ע"ב דגם הרודף לחלל שבת ניתן להצילו בנפשו והתוס' שם ד"ה חד הקשו והרי מציל גופא קא מחלל שבת דחובל בחבירו ואיך יחלל שבת להציל חבירו מחילול שבת ותרצו דהוא גזירת הכתוב ע"ש ואע"ג דאנן לא קיימ"ל הכי אלא כרבנן דרודף לחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו מ"מ אפשר עכ"פ לומר דטעמא דמחתרת דמותר לחלל שבת הוא משו"ה דמצילין את הגנב מחילול שבת ואיכא נמי פקו"נ אבל משום פקו"נ לבד לא ניתן שבת לדחות. אבל כד דייקת בה ליתא להך תירוצא דהא התוס' שם כתבו וז"ל דאין זה מקלקל בחבורה דאיכא תיקוני גברא כיון דמחייב מיתה כדפריך בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ה עכ"ל לפי"ז בהריגת הגנב לבעה"ב ליכא חילול שבת דחשיב מקלקל בחבורה דבזה ליכא תיקוני גברא ובהריגת הבעה"ב להגנב איכא חילול שבת דאיכא תיקוני גברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל:
והנראה לפענ"ד בישוב קושיא זו עפ"י שהקשיתי לשאול דאיך יליף ר"י ק"ו דפקו"נ דוחה את השבת ממחתרת לפי שיטת רש"י ודעימי' דפירוש ניתן להצילו בנפשו הוה פירוש' להצילו מעבירה א"כ י"ל דהיינו טעמא דמחתרת אבל מנ"ל דפקו"נ דוחה את השבת הא י"ל דלהציל את האדם מן העבירה חמורה יותר עדיף מהצלת נפשות כמו דאמרינן בעלמא גדול המחטיא את חבירו יותר מההורגו עי' רש"י פרשה תצא על הפסוק בנים אשר יולדו להם. ואמרתי ליישב דמשו"ה דקדק ר"י ומה מחתרת ספק בא על עסקי ממון ספק בא על עסקי נפשות ולכאורה הוא מיותר דעיקר ק"ו דר"י הוא דשפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ואין לומר דכוונתו בזה דגם ספק פקו"נ דוחה את השבת דז"א דהא מסיים ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת ולא הזכיר ספק פקו"נ אבל לפי הנ"ל ניחא דאי ודאי הי' בא הגנב על עסקי נפשות לא הי' ראי' ממחתרת דהי' אפשר לומר דהא דהתירה התורה לשפוך דמו של הגנב הוא כדי להציל אותו מעבירה אבל השתא דאמרינן דהוא ספק אם בא על עסקי נפשות דיוכל להיות שבא על עסקי ממון הא בודאי א"א לומר שהתירה התורה שפיכת דמים משום ספק הצלת עבירה דאין ספק מוציא מידי ודאי דשפיכת דמים הוא ודאי והצלת עבירה הוא בספק דשמא בא רק על עסקי ממון ואין כאן הצלה מעבירה כלל דמשום ממון ודאי לא ניתן לשפוך דמים וזה נכון. מעתה שפיר הוצרך ר"י למידרש ק"ו ואינו יכול להוכיח ממחתרת גופא דדחי שבת די"ל דהטעם דמותר לחלל שבת הוא מחמת כדי להציל את הגנב מעבירה ואיכא תרתי לטיבותא פקו"נ והצלת עבירה וא"כ ממ"נ שפיר מותר דאי בא על עסקי נפשות שפיר איכא הצלת עבירה מאי אמרת שמא בא על עסקי ממון הא בכה"ג אין הגנב חייב מיתה וא"כ ליכא תיקוני גברא והוי מקלקל בחבורה ושוב ליכא חילול שבת דהא כל עיקר החילול שבת הוא משום דהגנב הוא בר מיתה ואיכא תיקוני גברא אבל אי הוי ידעינן דבא על עסקי ממון ואינו חייב מיתה אין כאן בהריגתו חילול שבת כמו שכתבתי למעלה:
אך אכתי יש לעורר בהא דקאמר רבא שם בסוגיא דיומא לכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דאי מדר"י דילמא כדרבא דאמר חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואשכחן ודאי ספק מנ"ל ע"ש. ומבואר א"כ דאי נימא דמחתרת בודאי בא על עסקי נפשות ילפינן מיני' דודאי פקו"נ דוחה את השבת וא"כ שוב קשה כנ"ל דלמא שאני מחתרת דאיכא טעמא כדי להצילו מעבירה וכנ"ל משא"כ בפקו"נ ואולי יש לפרש כוונת הגמ' דהכי פירוש' אשכחן ודאי בא על עסקי נפשות אבל ספק בא על עסקי נפשות ספק בא על עסקי ממון מנ"ל. ומשום דבודאי בא על עסקי נפשות איכא טעמא כדי להצילו מעבירה אבל בספק לא וממילא גבי פקו"נ דעלמא אפילו ודאי לא ילפינן ממחתרת כלל ומה מאוד מדוקדק בזה לשון רש"י ז"ל שכתב שם ואין זה ספק נפשות אלא ודאי נפשות כו' וגבי הא דקאמר הגמרא התם תו דר"ע נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן לי' זוגא דרבנן כו' ואשכחן ודאי ספק מנ"ל וכולהו אשכחן ודאי ספק מנ"ל וכתב רש"י אשכחן ודאי פקו"נ מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה וכולהו נמי איכא למימר דודאי פקו"נ קא ממעט ולא ספק כו' ע"ש. ולכאורה יש לדקדק דלמה לא ביאר רש"י ז"ל נמי למעלה גבי ר"י אשכחן ודאי כו' ג"כ הכי דודאי פקו"נ שמעינן מינה אבל לפי מה שביארתי למעלה שפיר מדוקדק היטב דכיון דאמרינן דבמחתרת בא על עסקי נפשות שוב י"ל דהטעם הוא שמצילין את הגנב מעבירה ואפילו אודאי פקו"נ דמחללין לא שמעינן ודו"ק:
עוד יש לי בזה לפלפל וליישב שני הקושיות הנ"ל דהנה הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין דף ע"ב ע"א גבי הא דאמר רבא התם מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזלינא קאי לאפאי ולא שביק לי' ואי קאי לאפאי קטלינ' לי' כתב וז"ל ודאי שאין כל הגנבים באין על עסקי נפשות ואי קאי בעה"ב לאפי' ושקיל ממונו מיד גנב לא קטיל לי' דאי לא יכול גנב למיגנב ליזול לנפשי' אלא בעה"ב היא העומד כנגדו על מנת להרוג אם לא יניח לו ליטול את הכלים שאעפ"י שאין בדין להורגו על כך חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והגנב כשהוא ידע זה כשעומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד והוא שהתחיל במריבה דבא במחתרת עשאו הכתוב רודף ואמר שאין לו דמים ע"כ לשון הר"ן ז"ל ע"ש והנה המ"ל בפרק א' מהלכות רוצח הלכה ט"ו כתב וז"ל וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להרגו או הרודף אחר נערת המאורסה אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן אילו הפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג עליו אבל רודף אחר חבירו דאיכא מצוה להציל כמ"ש רבינו נהרג עליו ע"כ והוכיח דבר זה מדברי ר"א ע"ש ולפי"ז לפי פירושו של הר"ן ז"ל דהגנב בא רק על עסקי ממון וא"כ מצד הדין לא הי' הבעה"ב רשאי להרוג את הגנב וא"כ כשהבעה"ב עומד להרוג את הגנב אלו לא התירה התורה דמו של הגנב הלא אז אם הפך הגנב והרג לבעה"ב אינו נהרג עליו כיון שהבעה"ב הי' רודף שלו מתחילה אבל עכשיו שהתורה התירה דמו של הגנב איכא מצוה בהריגתו כדי להציל את בעה"ב א"כ אם הפך הגנב והרג את בעה"ב חשיב עבירה. ומעתה שפיר ניחא שני הקושיות דמחתרת א"א לומר דהטעם שהתירה התורה להרוג את הגנב הוא כדי להצילו מן העבירה דהא ז"א כיון דלולא חק התורה לא הי' הגנב עושה עבירה:
בהריגתו לבעל הבית כיון שאדרבה הלא הבעה"ב עומד עליו להרגו והוא לא בא מתחילה רק על עסקי ממון כמ"ש הר"ן ז"ל והעבירה נעשה רק ע"י חק התורה שמצוה להרגו לכן ע"כ שהטעם הוא משום פקו"נ של הבעה"ב דירדה התורה בסוף דעתו של בעה"ב שיעמוד להרוג את הגנב ואז הגנב יהרוג את הבעה"ב אבל לפי האמת לאחר שהתירה התורה דמו של הגנב מטעם דחשיב רודף שוב הריגתו לבעה"ב חשיב עבירה ומשו"ה אין להוכיח מהא דאמרינן בין בחול בין בשבת דפקו"נ דוחה את השבת די"ל דמשו"ה מותר גם בשבת כדי להציל את הגנב מעבירה ולא מטעם פקו"נ ודו"ק:
והנה ראיתי בשו"ע סי' שכ"ט יש מי שאומר שבזה"ז אפילו בא על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות וכתב ע"ז המג"א וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד מהם ויהרוג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת ע"כ אבל ממ"ש הר"ן ז"ל שהבאתי למעלה מבואר בהדי' דאפילו באדם יחיד בכה"ג מצוה להרוג דזהו ממש דמי לבא במחתרת אשר נוהג בין בחול בין בשבת ואפילו למ"ש דהתם איכא הצלת עבירה מ"מ שמעינן עכ"פ דזה חשיב עסקי נפשות כיון דאם לא יניח ליטול ממונו יהרגנו וירדה התורה לסוף הענין וחשיב כאלו בא על עסקי נפשות ודו"ק:
שוב ראיתי שמה שהגאון בעל מל"מ מסתפק פשיטא לי' להר"ן ז"ל שכתב בחידושיו שם בסנהדרין דף פ"א בד"ה מ"ט רודף הוא וז"ל ואינו דומה לרודף שהי' רודף אחר רודף להציל שאם נהפך והרגו בודאי נהרג עליו שאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות כו' ע"ש שהאריך קצת לחלק. וכבר העיר בזה בשו"ת מהרי"ם מהגאון מווארשא בחו"מ סי' ז' שהמל"מ לא ראה זה מפורש יוצא מפי הר"ן ז"ל. והוסיף הגאון ז"ל לתמוה על המל"מ דאיך עלה על דעתו להסתפק בדבר זה ולומר שאם נהפך והרג לרודף אחריו פטור והא ביכול להציל באחד מאבריו והרג חייב לר' יונתן ב"ש והא זה הרודף בודאי יש בידו להציל שלא ירדוף את חבירו וממילא לא ירדוף אחריו כדי להציל את הנרדף ואיך אפשר לומר שיהי' פטור הא לא עדיף מאלו יכול להציל באחד מאבריו וסיים הגאון הנ"ל ואתמה לעלות סברא זו על ספר ע"ש ולדעתי אינו תמי' כל כך דהא לפמ"ש הר"ן ז"ל שהבאתי למעלה גם הגנב הבא במחתרת לא בא אלא על עסקי ממון ומ"מ עשאו הכתוב לרודף מחמת חזקה שבעה"ב אינו יכול לעמוד על ממונו ואזלינן בתר סוף הענין שיבא לידי נפשות וכן הוא זה הענין בשו"ע סי' שכ"ט מ"ש המחבר בשם יש מי שאומר א"כ הכא נמי כיון שזה הרודף אחר העבירה אינו יכול לעמוד א"ע מבלי לרדוף אחר תאותו ויודע בעצמו כי בנפשו הוא למה לא נימא ג"כ דאזלינן בתר סוף הענין שאם לא יציל א"ע בהריגת הרודף אחריו בודאי יהרוג ומה לי שאין אדם מעמיד על ממונו ומה לי שאין אדם מעמיד א"ע על תאות ערוה ואין דומה כלל להך דיכול להציל באחד מאבריו ועכ"פ אין הפליאה גדולה כל כך על המל"מ לפענ"ד:
הן אמת אשר לדעתי נראה ברור דכל עיקר הדין דפליגי ר' יונתן ורבנן ביכול להציל באחד מאבריו ואנן קיימ"ל כר"י ב"ש דחייב ז"א אלא ברודף דעלמא אבל הבא במחתרת אף אם יכולים להציל את הבעה"ב באחד מאבריו והרגו להגנב ג"כ פטור לכו"ע כיון דהתורה אמרה אין לו דמים וכתב רש"י ז"ל שם דף ע"ב ע"א הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומבואר בסוגיא הנ"ל דאפילו אם נפל עליו הגל אין מפקחין עליו כדאמרינן התם דף ע"ב ע"ב דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן לי' בשבת מיבעי' אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל וכתב רש"י ז"ל אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת סתירה עכ"ל וע"כ כוונת רש"י ז"ל בודאי שאין הבעה"ב כעת בחזקת סכנה אם יהי' מפקח את הגל דאל"ה אין צריך לאשמועינן כזאת דבודאי אין לפקח עליו את הגל ולהרגו אח"כ בידים אלא ע"כ אשמועינן דאף דכבר ניצול הבעה"ב מ"מ כיון דבשעת סתירה התירה התורה את דמו ועשאו בלי נשמה שוב אין מפקחין עליו את הגל וא"כ ברור לי דגם אם יכול להציל באחד מאבריו נמי יכול להרגו ולכאורה נדחית בזה הראי' שהבאתי מדברי הר"ן ז"ל דחזינן שעשאו הכתוב רודף אף שביד הבעה"ב להניח לגנב ליטול את הכלים דשאני התם דאפילו כשיכול להציל באחד מאבריו נמי הרשות להמיתו משא"כ גבי רודף דעלמא דכשיכול להצילו באחד מאבריו ליכא רשות להמיתו ומ"מ כיון דחזינן שהתורה התירה דמו של הגנב מחמת שסוף יבא על ידו לידי שפיכת דמים מוכח א"כ דהך סברא שביד בעל הבית להציל את נפשו בדרך אחר היינו שיניח לבזבז את ממונו לא מהני דנימא דלא חשיב שוב סכנת נפשות דאדרבה כיון שאין בידו לעמוד א"ע חשוב סכנת נפשות:
ועתה נחזור נא לראש שאלתינו והנה כבר הרגישו גדולי האחרונים הב"ח והט"ז והמג"א בסתירת דברי הרמ"א אהדדי מסוף סי' ש"ו אמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ו' שדעת הב"ח דבסי' ש"ו מיירי שהחשש שתומר דתה ברצונה ובסי' שכ"ח מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה והט"ז והמ"א מחלקים בין אם תומר דתה ותעמוד כל ימיה בהמרת דת ובין אם תעבור עבירה פעם אחת וגם בזה יש קצת חילוק בין הט"ז והמ"א כאשר מבואר הדבר בפמ"ג עי' בדבריו והמ"א דחה דברי הב"ח מדברי הר"ם והנני אנכי הרואה ראי' אחת מ"ש רש"י ביומא דף פ"ה ע"ב בהא דאיתא התם נענה ראב"ע ואמר מה מילה שהוא אחד ממאתים וארבעים ושמנה איברים שבאדם דוחה את השבת ק"ו לכל גופו שדוחה את השבת וכ' רש"י ז"ל ד"ה מה מילה וז"ל שהוא תיקון אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליו כרת לאחר זמן כך שנוי' בתוספתא דשבת. והנה הלשון לפי שחייבין עליו לאחר זמן נראה אע"פ שאפשר למולו אחר שבת ומצות מילה בזמנו אינו אלא עושה מ"מ כיון דיש במצוה זו כרת אפילו על צד הרחוק שאפשר שאם יתרשלו מלמולו לא ימולו אותו שוב ויבוא לידי איסור כרת משו"ה דוחה את השבת וכן גבי פקו"נ דוחה את השבת אפילו שיש חשש סכנה אפילו על צד הרחוק כמ"ש התו' שם דף פ"ה ע"א ד"ה ולפקח שכתבו דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתה כן ה"ה לפי ילפותא דראב"ע. ולפ"ז לכאורה קשה הא דאמר לכולהו אית להו פירכא אשכחן ודאי ספק מנ"ל הא דראב"ע מוכח דאפי' ספק פקו"נ דוחה את השבת דהרי מילה בזמנה אינו אלא חשש שמא לא ימולו אותו גם אחר השבת. וצריך לחלק דהחשש שמא לא ימולו אותו פשיטא דהוה ספק אבל התקנה מה שמלין אותו התיקון הוא ודאי. אבל בפקו"נ אפילו אם הרפואה הוא ספק ולא ודאי וגם אפילו אם הוא ספק חולה שיש בו סכנה כלל ואולי אין בו חולאת שיש בו סכנה ג"כ זה לא שמעינן ממילה נמצא לפ"ז בענין להציל את בר ישראל מעבירה יש חילוק אם ההצלת עבירה שיש בה כרת היא ודאית שפיר יש למילף ממילה ודוחה את השבת אבל אם לא נודע כלל אם ההצלה ודאי לא שמעינן ממילה. ובאמת גם לפי הטעם שכתב הב"י ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מדאורייתא שרי דלגבי שלא חמיר הוה חילול שבת איסורא זוטא דמוטב שיחלל שבת כדי שתשמור שבתות הרבה י"ל נמי דזהו רק בגונא שההצלה היא ודאית אבל לא בגונא שכתב המחבר הלשון להשתדל בהצלתה ומלשון השתדל מוכח דאין הצלתה ברורה:
מנ"ל דשרי ואולי מטעם זה נקט המחבר ויצא אפילו חוץ לג' פרסאות דאינו ברור דאסור מה"ת דאם ההצלה היא ברור' אפילו מלאכה גמורה שרי דילפינן ממילה ודברי רש"י ז"ל בשם התוספתא המה עמוד ברזל לסמוך עליהם ודו"ק: