מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן כו
בקידושין דף ל"ח ע"א דפריך הש"ס למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר ומשני לא הוי צריכי דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת והקשו בתוס' וא"ת אמאי לא מפיק לה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושיע ה') וישבות המן ממחרת הפסח ולא הי' עוד לבני ישראל מן, אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ע"ש
ולפענ"ד נראה ליישב דבאמת יש להקשות דעכ"פ הי' להם לאכול כזית מצה מחדש בפסח כיון דחדש הי' מותר להם ובשלמא לפי שיטת ר"ת ז"ל שהביאו התוס' שם ד"ה ממחרת הפסח דבאמת אכלו מצה בפסח שפיר ניחא אבל לפי מה שהביאו שם בתוס' בשם הר"י ז"ל דלא אכלו כלל קשה דלפי"ז הי' להם לאכול עכ"פ כזית מצה וע"כ י"ל דלא היו צריכים דהיו יוצאים במן דקראו הכתוב לחם אע"ג דבעינן מחמשת המינים מ"מ אפשר לומר דכיון דהכתוב קראו לחם יוצאים בו ידי מצה ועיין ברכות דף ל"ח ע"א אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן י"ח בפסח לחם עוני קרינן בי' ועיין ברכות מ"ח ע"ב בפרק שלשה שאכלו דאמר ר"נ משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן ע"ש וגם ממילא מוכח שקודם אכילה ג"כ הי' מברכים על המן דהא אמרת קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש כדאמרינן בברכות שם ומסתמא היו מברכין המוציא לחם מן הארץ דאע"ג שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מ"מ כתבו הראב"ע והרמב"ן ז"ל שירד להם כדמות מטר היורד מן השמים עי' עליהם. אבל באמת היה המן גידולו מן הארץ אך יש להעיר דהא בעינן מצה הנאכלת לשבעה ימים ומן לא הי' אפשר לקיים יותר מיום אחד כדכתיב וילקטו אותו בבוקר בבוקר וכו' וחם השמש ונמס לכן הביא הש"ס דמן ז' אדר כאשר פסק המן לירד שוב הי' המן שבכליהם מתקיים לכן שפיר יצאו בו בליל ט"ו כיון שהמן נעשה דבר המתקיים להכי לא מייתי הש"ס מקרא דכתיב וישבות המן ממחרת הפסח דממקרא הזה אין ראי' כלל שהמן נעשה דבר המתקיים אלא שהמן ירד עד ממחרת הפסח כמקדם וחם השמש ונמס. ולא היו יכולין לצאת בו ידי מצות אכילת מצה
אך לכאורה יש להשיב דהרי מפורש איתא בש"ס שם שהיו מסתפקים במן שבכליהם עד ט"ז בניסן משום הא לא ארי' שלא היו מסתפקים יותר מחמת שכלה המן מכליהם אבל אלו הי' נשאר המן הי' מתקיים לכן שפיר יצאו בהם ובזה שפיר ניחא הא דמביא הש"ס שם תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה כו' אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן ולכאורה אין ענין כלל לכאן ולהנ"ל יש לומר דכיון דעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן א"כ בודאי מסתברא שיוצאים אכילת מצה במן דכל עיקר הטעם שאנו אוכלים מצה הוא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כדאיתא בהגדה של פסח ולכן הביא הך ברייתא לכאן ודו"ק: