מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן יז
הנה בש"ס דסוכה דף מ"א ע"ב איתא במתניתין ר' יוסי אומר יו"ט הראשון שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציא ברשות ועלה אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך והא מדאגביה נפק בה ומשני כשהפכו ורבא משני הב"ע כגון שהוציאו בכלי ע"ש והרמב"ם ז"ל בפ' ב' מה' שגגות הל' י' הביא מתניתין כצורתה ואך הוסיף כדי לצאת בו וכתב הכסף משנה דדקדק בזה למימרא דאביי דאמר ל"ש אלא שלא יצא בו וע"ז הקשו האחרונים דאמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל דדוקא כשהפכו או כשלקחו בכלי דאל"ה הרי מדאגביה נפק ביה כפרכת הש"ס ונ"ל בישוב הדבר דהנה כבר נתקשו גדולי האחרונים הגאון רע"א בספרו דו"ח והגאון מליסא בספרו נחלת יעקב דמאי פריך הא מדאגביה נפק ביה דמ"מ הוא פטור משום שבת כיון דבשעת עקירה הי' טרוד בדבר מצוה וכל שנעשה העקירה בפטור שוב לא מחייב כמו דקי"ל כל המפנה חפיצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וזהו תמיה עצומה והניחו בצ"ע. וע"כ נראה לפענ"ד לחומר הנושא י"ל פירוש אחר בסוגיית הש"ס והוא עפ"י מה שכתבו בתוס' שם ד"ה אמר אביי וז"ל מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצוות אינן צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לר"ה והתם ל"ש שמכוין לצאת כל כמה דלא ברך ועוד דאיירי דהלך אצל בקי ללמוד ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דף כ"ח ע"ב אמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב לה אביי גופא ושמא אביי קבלה מיניה עכ"ל אבל באמת אכתי קשה לפי מה שכתבו הקדמונים בשם רבינו שמואל וכן הסכימו האחרונים דאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מ"מ כשמכוין שלא לצאת לכו"ע לא יצא. א"כ הכא כשלקחו לילך אצל חכם ללמוד ובודאי כוון שלא לצאת לכו"ע לא יצא עדיין א"כ אמאי פריך הא מדאגביה נפק ביה וכן כתבו התוס' שם בסוכה דף ל"ט ואפילו נקט לולב דרך גדולתו אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר הברכה וכתבו עוד והא דלא משני הכי בסוכה דף מ"ב דמיירי באדם שהולך אצל בקי ללמוד עכ"ל ונראה שהרגישו בזה אולם תירוצם דחוק דאדרבה כיון שהולך ללמוד חשוב כמו מכוין שלא לצאת בו אכן יש להעיר אדרבה לאידך גיסא אם בשעת הלקיחה בידו לא יצא ע"י הגבהתו מחמת שכוון שלא לצאת בו גם אח"כ כשלמד אצל החכם ורוצה לצאת בו היה צריך לעשות לקיחה חדשה דהיינו להניח הלולב מידו ולחזור וללקחו דכיון דכתיב ולקחתם בעינן שיהא הלקיחה למצוה וכמו דמצינו בזבחים דף י"ד ע"א דכיון דכתיב ולקח אי אתי קוף ורמי ליה אידיה בעי למישקל זמנא אחריתי יע"ש הכא נמי דכתיב ולקחתם בעינן לקיחה ממש ולא סגי ליה במה דאיתא בידיה וכיון דלקיחה ראשונה לא היה לצאת בו הוי כמו דרמי קוף על ידיה וכמו דאיתא במנחות דף ק' ע"ב רב אשי כיון שסידרו שלא כמצוותו נעשה כמי שסדרו קוף ע"ש. א"כ הכא נמי בעינן שיניח מידו ולחזור וללקחו ואם עשה כך קשה אמאי פטור משום שבת הא על ידי עקירה והנחה זו לא עשה מצוה כלל אלא אח"כ כשלקח פעם שניה וחשיב כאלו טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ודבר זה הוא פלוגתא דתנאי וכן איתא התם בסמוך אמר רב הונא אומר הי' ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וקסבור חטאת העוף הוא ואכלו פטור מאי קא משמע לן טעה בדבר מצוה פטור היינו הך ומשני מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה פטור היינו דעבד מצוה אבל הכא דטעה בדבר מצוה ולא עביד מצוה אימא לא קמ"ל ע"ש א"כ להס"ד דהש"ס קודם דהביאו מימרא דרב הונא סברי דר' יוסי לא פטר אלא היכי דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. אבל בלא עביד מצוה מחייב ר' יוסי פריך הש"ס והא מדאגביה נפק ביה והכי פירושא דבעלמא עיקר המצוה בשעה דאגביה דהיינו בשעת הלקיחה לידו כמו דכתיב ולקחתם וא"כ הכא כשכוון שלא לצאת בשעת הלקיחה לידו שוב אינו יוצא אח"כ כל זמן שלא הניח מידו וחוזר ולוקח א"כ אמאי פוטר ר' יוסי הא לא עשה מצוה וע"ז משני הש"ס כשהפכו או כשלקח בכלי משו"ה יצא אח"כ ומ"מ פטור משום שבת כיון שבעקירה היה טרוד במצוה וגם עשה מצוה ע"י העקירה הלזו אבל לבתר דאשמועינין רב הונא דר' יוסי פוטר אפי' בלא עביד מצוה לא קשה כלל והא מדאגביה נפק ביה וכאן לא היתה ההגבהה כמצותו דמ"מ דכיון דעכ"פ היה טרוד בדבר מצוה פטור ושוב לא צריכנא לשינוי' דאביי ורבא כשהפכו או כשלוקחו ע"י הכלי ודו"ק:
שוב ראיתי הובא בשם הגאון,. מה"ר יצחק אלחנן ז"ל שהעיר דאיך יוצאין כשנותנים הלולב לכמה אנשים לצאת ובו הא בשעת הלקיחה עדיין אינו שלו ואנן בעינן שיהא בשעת הלקיחה שלו דהא כתיב ולקחתם לכם וכמו דאיתא בש"ס דזבחים דף י"ד שהבאתי למעלה אך באמת זה שפיר ניחא כיון שע"י הלקיחה נעשה שלו שפיר יוצאין בו כדאמרינן בעלמא גיטה וידה באין כאחד ויען כי אין ספרו תחת ידי לא ארבה מילין ואף שכתב הקצה"ח סי' ר' דדוקא גבי גט דסגי בקבלה אמרינן הך דגיטה וידה באין כאחד אבל לא היכי דבעינן זכיה כבר דחיתי דבריו בהגהותי מלחמת אריה סי' נ': אמנם את זה ראיתי מה שכתבו התוס' בסוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה שתהא שהביאו הא דאיתא בהקומץ רבה דף כ"ז ע"ב דהא דמעכבי אהדדי לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירש בהלכות גדולות אין מעכבין:
לא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא אי מגבה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי דקי"ל לולב אין צריך אגד ודבר תימה הוא לומר כן דכיון דכולם מצוה אחת הם האיך יועילו בזה אחר זה ע"ש ובטור ובמחבר פסקו להלכה בסי' תרנ"א סעיף י"ב אם הי' ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד יצא והנה פשט הפשוט נראה דהא דנטלם אחד אחד היינו שהניח הלולב מידו ונטל האתרוג ואח"כ הניח האתרוג מידו ונטל ההדס אבל לפענ"ד אין הדבר כן אלא כונת הלכות גדולות הוא שמגביה כל אחד לבדו ואוחזן אח"כ כל הד' מינין ביחד אבל כטל אחד והניח מידו וחזר ונטל השני וכן השלישי ולא הי' בידו כלל כולן כאחד גם לבעל הלכות גדולות לא יצא ח"ל הבה"ג ועד דהוי ארבעה מינין בהדי הדדי לא נפיק וכו' ולא תימא עד דמגבה כולם בהדי הדדי לא נפיק אלא אי מגבה חד וחד לחודיה נפיק שפיר דמי דקי"ל לולב אין צריך אגד משמע מדבריו דאתי לאשמועינן שאין צריך להגביה כל הד' מינים ביחד אבל מ"מ בעינן שיהיו בידו בהדי הדדי ואנכי לא באתי אלא לעורר:
והנה ראיתי במ"א סי' תרנ"א ס"ק כ"ה שהביא מ"ש הא"ח מעשה במהר"מ שנטל לולב ובירך ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה וחזר ונטלו עם הערבה ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה נהי שא"צ ליטול אלא הערבה בלבד מ"מ מצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בב"א עכ"ל ב"י וצ"ע דבסי' תרע"ב כתב בשם א"ח אם לא הדליק בליל ד' אלא ג' כרות יחזור וידליק א' ולא יברך כי הברכה שעשה מתחלה על חיוב כל הנרות עשהו עכ"ל ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דמהר"ם סובר דבעינן שיהא כל הד' מינים יחד בידו אלא דלא יעכב מה שנטלן כל אחד לבדו והלקיחה לא היה ביחד ומשו"ה חזר ובירך על הערבה דמה שבירך מקודם לא מהני כיון שכבר הניח מידו הג' מינים קודם נטילת הערבה ולקיחה השניה הוי לקיחה חדשה ומשו"ה צריך לברך. והנה על הב"י אין זה תירוץ כלל דהא כתב בהדיא שא"צ ליטול אלא הערבה בלבד אבל אמהר"מ אפשר לומר שסובר הכי. והנה לכאורה נסתפקתי אם נטל הד' מינים בלילה קודם עלות השחר ואחזן בידו עד שנעשה יום אם יצא מאחר שהלקיחה היתה בלילה כי אולי בעינן שהלקיחה יהיה ביום כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון או י"ל דמה שאוחזן בידו חשיב לקיחה:
שוב ראיתי שהדבר מבואר בטור שם שכתב ואם צריך לילך לדרך ואינו יכול להמתין נוטלן בידו קודם שילך ובלבד שיעלה עמוד השחר. וכתב הב"י ברייתא בפ' תפלת השחר ומלשון הטור משמע שיכול ליטול קודם עלות השחר רק שיהא בידו בשעת עלות השחר אבל המחבר כתב ואם צריך להשכים ולצאת לדרך נוטלו כשעלה עמוד השחר משמע שהנטילה צריך להיות בעלות השחר. והנה מציצית ותפילין דמצינו שאם היה עליו מקודם ומשמש בידו ויברך אין ראיה דהא קי"ל דלילה זמן תפילין וכסות יום חייב גם בלילה בציצית:
ונראה לי להביא ראיה דהנה במתניתין דסוכה דף מ"א תנן יו"ט הראשון שחל להיות בשבת כו' ולמחר הי' משכימין כו' והנה הטור בסי' תרנ"ב כתב דלכתחלה זריזין מקדימין למצות מעמוד השחר א"כ נראה דמה שהי' משכימין היה מחמת שרצו לקיים המצוה בהשכמה מטעם זריזין מקדימין למצות וע"כ לדעת הטור הי' קודם עמוד השחר וע"ז אמר ר' יוסי דיו"ט הראשון שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור וכתבו שם בתוס' שהלך אצל חכם ללמוד הנענועים והברכות. ועל כרחך הלך לפני עמוד השחר והש"ס פריך ע"ז והא מדאגביה נפק ביה וקשה לכאורה הא ההגבהה היה בלילה קודם עלות השחר. וצריך לומר דמדאגביה לאו דוקא אלא לאחר כך כשהאיר היום א"כ מוכח עכ"פ דבכה"ג יצא אע"ג ד) שהלקיחה היה בלילה מ"מ כשהיה בידו עד לאחר שהאיר היום יצא ועפ"ז מיושב הקושיא מה שהבאתי למעלה בשם רע"א ונחלת יעקב הא העקירה הי' בפטור ולפי הנ"ל ניחא שפיר דהעקירה היה בלילה א"כ העקירה היה בחיוב דלאו זמן מצוה:
ולפי האמור מיושב דברי הרמב"ם שהשמיט שינוי' דהש"ס דמיירי דוקא כשהפכו או שלקח ע"י דבר אחר דהש"ס מיירי שהלקיחה היה בלילה אבל אי הלקיחה הי' ביום פטור משום דנהי דמדאגביה נפק ביה מ"מ פטור מחמת דאין כאן עקירה בחיוב. עוד אמינא בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דהש"ס קאי אמתניתין דמיירי בזמן שבהמ"ק היה קיים וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא ולהכי שפיר פריך מדאגביה נפק ביה אבל שלא בזמן הבית דבשבת פטור מלולב רק ששכח שהוא שבת וסבור שהיום חול והוציא הלולב ולהכי לא קיים כלל מצות לולב בשעת נטילה שהרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ומ"מ פטור כשהוציא משום כיון דחז"ל לא עקרו רק מחמת החשש שמא יבוא להוציא ד' אמות בר"ה א"כ כששכח שהוא שבת והוציא בדיעבד בודאי קיים המצוה דלא יתכן כלל לומר דחז"ל יעקרו המצוה לאחר שנעשה העבירה דאין תועלת כלל בזה לחייבו חטאת. דוגמא לזה כתבו תלמידי רבינו יונה ריש ברכות דבדיעבד אם שכח לקרות עד לאחר חצות יקרא ע"ש ועיין שבת דף ד' בהדביק פת בתנור שהתירו לו לרדותה כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה וכ"ש שכבר יצא דאין לחייבו חטאת אלא בודאי אמרינן דיצא בדיעבד ופטור מחטאת א"כ שפיר ניחא דקודם שעבר העבירה לא יצא שהרי עקרו חז"ל למצותו אלא לאחר שעבר העבירה אמרינן דפטור מחטאת: