אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן ח

סימן ז

בדבר השאלה באחד שהיה לו קמח חמץ היינו מחטים שנשרו במים קודם הטחינה ושכח למכור בעה"פ לנכרי ונמכר אחר חצות והלך ומכר לנכרי עפ"י שטר מכירה ואג"ק כדת אך כבר עבר אז שתי שעות אחר חצות היום ושאל אחר הפסח מה דינו של הקמח אם הוא מותר או יש לו דין כמו חמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה. ואף על גב שביטל כמנהג כל בר ישראל לבטל כל חמירא בשעת הביעור הא גם זה לא מהני כמבואר בא"ח סי' תמ"ח. גם שאל השואל אי מותר להמוכר לקבל המחיר מהנכרי בעד הקמח שמכר מחמת חשש שדמי איסורי הנאה קא שקיל וזה החלי בעזר הצור:

הנה לכאורה יש לצדר להתיר תחמץ אחר הפסח עפ"י מ"ש הש"א בסי' ע"ט דדוקא בחמץ שעברו עליו בב"י וב"י אסור בהנאה אחר הפסח מדרבנן מטעם קנס אבל היכי דלא עברו עליו בב"י וב"י אע"ג שעברו עליו עשה דתשביתו שרי לאחה"פ דלא מצינו דקנסו חז"ל אעשה דתשביתו רק משום ב"י לבד שכן הוא לשון הש"ס בפסחים דף כ"ט ע"א י"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י. משמע דוקא בכה"ג דאיכא ב"י וב"י קנסוהו אבל משום עשה דתשביתו לחוד לא קנסו ע"ש. ולפ"ז בנידן דידן לפי מה שהעלה הפמ"ג או"ח סי' תמ"ג דאם עבר ומכר החמץ בתוך הפסח לנכרי אין הבעלים עוברין מכאן ולהבא בב"י וב"י כיון שמכר מהני המכירה וכדעת הסוברים דאיסורי הנאה יש להם בעלים ושייך בהם תורת מכירה וקנין וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חמץ ומצה שכתב דהקונה חמץ בתוך הפסח לוקה ע"ש. ומעתה בעובדא שלפנינו שמכר זה בערב הפסח דאכתי לא הגיע זמן איסור דב"י וב"י לדידן דפסקינן כר' שמעון דלפני זמנו אינו עובר עליו וגם כשתחשך ג"כ אינו עובר בב"י וב"י דהא כבר מכר לנכרי ולדעת הפמ"ג מהני המכירה שלא יעבור עליו בבי' ובי' וא"כ לא עבר רק על עשה דתשביתו ובכה"ג הא דעת הש"א דשרי החמץ לאחר הפסח דליכא קנס בזה כן עלה על לבי. שוב אחר כמה שנים מצאתי וראיתי בספר נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ס"ג אשר מפורש יוצא מדבריו דבכה"ג שמכר החמץ אחר שש שעות מותר החמץ לאחר הפסח. ומטעם דהמכירה מהני לענין ב"י וב"י וכיון שהנכרי קונה להחמץ שוב אין הישראל עובר עליו בב"י וב"י. וכל שלא עברו עליו בב"י וב"י לא קנסו חז"ל לאחר הפסח ע"ש:

אמנם ראיתי להמק"ח בסי' ת"מ שכתב בהדיא דהמכירה לאחר חצות לא מהני כלל ועובר גם אח"כ בב"י וב"י משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם רק דעשא הכתוב כאילו הוא ברשותיה לא מהני כלל המכירה הלזו דלאו ברשותיה קאי בשעת מכירה וכתב שם בהדיא דאי מכר חמץ אחר שש שעות היום אסור בהנאה לאחר הפסח מחמת שעברו עליו הבעלים וב"י ע"ש וזה שלא כדעת הפמ"ג. הנ"ל אמנם יש לדייק מדבריו אלי של המק"ח שדעתו ג"כ כדעת השאג"א דרק משום לאו דב"י וב"י קנסו חז"ל אבל משום עשה דתשביתו לבד לא קנסו. דאפ"ה אפילו אי הוה אמרינן דמהני המכירה ג"כ צריך להיות אסור לאחר הפסח דהא עכ"פ עברו עליו שש על עשה דתשביתו. אלא נראה דגם דעתו נוטה דאילו היה מהני המכירה לענין ב"י וב"י הוה החמץ מותר לאחה"פ וכדעת השג"א הנ"ל ודו"ק והנה עלה על לבי להביא ראיה דלא מהני מכירה בחמץ לאחר שש וכדעת המק"ח מפסחים דף כ"ט דאמרינן התם והדר ביה רב אחא ב"י מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ואמר ראב"י דכו"ע דבר הגורם לממון כממון דמי ובפלוגתא דר"י ור"ש קא מיפלגי מאן דאמר מעל כר"ש ומ"ד לא מעל כר"י והא ראב"י אמר דר"י מקיש שאור דאכילה לשאור דראיה אלא ש"מ הדר ביה ראב"י מההיא ע"ש. ואי נימא דלחמץ בפסח מהני מכירה הא שפיר יש לומר דלא הדר ביה ראב"י אלא דמיירי בחמץ שהקדישו הבעלים בתוך הפסח דכבר עברו עליו בב"י וב"י א"כ שפיר נקרא חמץ שלך שיהא אסור באכילה לעולם כונו חמץ של ישראל דעלמא ומשו"ה לר' יהודה לא מעל ולר"ש מעל דאע"ג דעבר בב"י וב"י מ"מ החמץ מותר לאחר הפסח דהא רב אחא ב"י לא סבירא ליה הא דרבא דחמץ שעבר: ענין הפסח קנסא קניס ר"ש ואין לדחות ולומר דהאיך מהני ההקדש בחמץ בתוך הפסח הא בב"ק דף מ"ה ע"א אמרינן גבי שור הנסקל שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש דז"א הא כמו כן קתני התם מכרו אינו מכור ומ"מ סבירא להו להני פוסקים דלשאר איסורי הנאה מהני מכירה דדוקא בש"ה לא מהני דמצותו בסקילה מדאורייתא גם לאחר המכירה וההקדש אבל לא בשאר א"ה, א"כ בחמץ בפסח לדעת הפמ"ג דמהני מכירה מטעם דתו לא חשיב שלך ה"ה דמהני הקדשו ותו ליכא מצוה בשריפתו. דהא לא חשיב שלו ובודאי לא מסתבר לחלק בין מכירה להקדש:

איברא דלדעתי יש לחקור לרב אחא ב"י דאמר אליבא דר"י דמקיש שאור דאכילה לשאור דראיה האיך הדין בחמץ של ישראל שמכר לנכרי בתוך הפסח לדעת הפמ"ג דמהני המכירה לגבי לאו דבל יראה דתו אין הישראל עובר מכאן ולהבא מי נימא כיון דנפקע איסור דב"י וב"י נפקע נמי איסור אכילת חמץ דכיון שהחמץ הוא עתה של הנכרי חשיב עכשיו חמץ של אחרים או נימא דכיון שכבר נאסר החמץ בעודו ברשות ישראל מקודם מכירתו לא נפקע דוגמא לזה כתבו התוס' בב"מ דף פ"ח ע"א בשם הריב"ם בלוקח שאינו מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל ליקח ממורח הואיל ונתתייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש והפקר ע"ש. וכן נראה לי דהא ודאי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור לר' יהודה מן התורה גם אי מכר הישראל לנכרי אחר הפסח אסור דאע"ג דעכשיו הוא של נכרי מ"מ כיון דבימי הפסח היה של ישראל ועבר עליו בב"י וב"י נאסר לעולם. א"כ הכא נמי כשמכר הישראל בתוך הפסח כיון שכבר עבר הישראל בב"י וב"י נאסר לעולם דלא גרע מאלו מכר אחר הפסח לנכרי דאסור ואע"ג דיש לחלק דשאני לאחר הפסח דליכא תו לאו דב"י וב"י משא"כ בתוך הפסח דאיכא לאו דב"י וב"י רק דנפקע אצל הישראל מחמת המכירה דלא חשיב שלך. א"כ יש לומר דה"ה לגבי איסור אכילה לא חשיב שלך מ"מ אי אפשר לומר כן, דאם כה נימא יקשה לרב אחא ב"י הא דיליף ר' יהודה לעיל דף כ"ז ע"ב דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר דאסור באכילה ובהנאה והוא בשריפה ה"ה חמץ הא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ דאיכא היתר לאיסורו ע"י הפקר או למכרו לנכרי ויעשה חמץ של אחרים דמותר. אלא עכצ"ל דמודה ראב"י דחמץ שכבר נאסר ועבר עליו בב"י וב"י תו לית ליה היתר כלל לענין איסור אכילה והנאה:

שוב התבוננתי וראיתי דיש נמי להביא ראיה דגם לראב"י אליבא דר' יהודה כל שהחמץ היה של ישראל בתוך הפסח ועבר עליו בב"י וב"י לא מהני עוד המכירה לנכרי בין שמכר אחר הפסח ובין שמכר בתוך הפסח שיהיה מותר החמץ באכילה או בהנאה מחולין דף ד' דאיתא התם חמצו של עוברי עבירה אחר הפסח ונותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ לאחר הפסח דאורייתא. וכתב רש"י ז"ל דכיון דמצי לאכול היתרא דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחנץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא כמי אסור לגבוה דהא מיתהני מחמץ שעבר עליו הפסח אפילו הכי כל כמה דמצי למיעבד בהיתרא פורתא עביד וכו'. ויש אומרים דאף לעצמו מותר וטעות היא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים. עכ"ל:

והנה מדברי רש"י מוכח דס"ל דהסוגיא אזלא כרב אחא ב"י דר' יהודה ס"ל דרק חונן של ישראל אסור לאחר הפסח. וחמץ של נכרי מותר דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דסברוה אתיא כרב אחא ב"י ואי נימא דלדידיה גם בחמץ של ישראל שנמכר לנכרי מותר אח"כ לישראל הא שפיר י"ל כדעת הי"א דגם לעצמו מותרין החליפין מחמת הטעם כיון דבמשיכת הנכרי להחמץ נעשה החמץ היתר א"כ כשנותן הנכרי אח"כ החליפין להישראל לא חשיב כלל תו חליפי א"ה דבההיא שעתא ליתא לאיסורא דכבר נסתלק האיסור מהחמץ של ישראל שמכר להנכרי:

ולפענ"ד יש לדמות דבר זה להא דאיתא בע"ז דף ס"ב דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להו בשמינית אתו אמרי ליה לר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכתבו רש"י ותוס' כיון דההיא שעתא לא הוי הנך בעין לאו חליפין נינהו ע"ש וא"כ הכא נמי דבההיא שעתא כבר ליתא לאי סורא דחמץ לא חשיב חליפי א"ה. ואדרבה נראה לי דזה עדיף טפי דבשעה שקיבל החליפין כבר נעשה החמץ היתר ואיך יחול האיסור על החליפין ולפ"ז לא קשה כלל קושית רש"י ז"ל מהא דתנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור דמתניתין אתיא כר' שמעון דחמץ של אחרים בתוך הפסח נמי אסור באכילה ובהנאה. א"כ החליפין נמי אסורין אבל לרב אחא ב"י אליבא דר"י דחמץ של נכרי מותר החליפין נמי מותרין אלא מוכח מדדחי רש"י ז"ל להיש אומרים ש"מ דסבירא ליה ז"ל דחמץ של ישראל שכבר עבר עליו הישראל בב"י וב"י לא מהני תו מכירתו להנכרי להפקיע איסור חמץ מיניה ואסור באכילה ובהנאה לעולם ומשו"ה שפיר כתב רש"י ז"ל דהחליפין נמי אסורין ודו"ק: אמנם לפענ"ד דברי המק"ח לא נתחוורו דנהי נמי דחמץ אינו ברשותו של אדם ולהכי קאמר הש"ס בפסחים דף ה' ע"ב דלאחר זמן איסורא לא מהני שום ביטול דלאו ברשותיה קאי דליבטליה מ"מ מכירה לנכרי צריך להיות דמהני דשוב אין הבעלים עוברים בב"י וב"י מחמת דעכ"פ יש רשות להנכרי לזכות בהחמץ כמו הזוכה מן ההפקר לא מיבעיא אי נימא דחמץ בתוך הפסח חשיב כהפקר מחמת דאסור בהנאה וכמו דמשמע מב"ק דף צ"ח. ועיין בספרי מצ"א סי' כ"ו שהארכתי קצת בזה. פשיטא דזכות הנכרי הוא זכיה גמורה אפילו היה זוכה בו שלא מדעת הבעלים כלל, אך אפילו אם נימא דאין רשות ביד הנכרי לזכות. בהחמץ מן שלא מדעת הבעלים מ"מ מדעת הבעלים פשיטא לי דזכות הנכרי הוי זכיה גמורה דכל שאין הבעלים מקפידין רשות ביד כל אדם לזכות ואיסורי הנאה לא גרע עכ"פ מדבר שאין הבעלים מקפידין ומכ"ש שהבעלים נתנו לו רשות לזכות בהחמץ. אין שום מקום לומר דהנכרי לא זכה בהחמץ וכיון דהנכרי זכה בהחמץ ונעשה שלו איך אפשר תו לומר שהבעלים עוברים בב"י וב"י על חמץ של נכרי הא קי"ל דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי. והגע עצמך אלו הוטל החמץ לים מאליו או ע"י נכרי אטו עוברים הבעלים ב"י וב"י מחמת הסברא דחמץ בלא"ה אינו ברשותיה של אדם וא"כ הכא נמי כיון דהנכרי זכה בהחמץ ומאליו נפקע זכות של הבעלים ואין להבעלים עוד שום זכות בחמץ אינם עוברים בב"י וב וכדעת הפמ"ג ודו"ק:

שבתי וראיתי שמה שכתבתי למעלה לחפש להתיר בנידן השאלה שלפנינו וצרפתי יחד לאגודה אחת דעת הגאון בעל ש"א דמשום עשה דתשביתו לחודיה לא קנסו חז"ל להחמץ רק משום לאו דבל יראה וב"י קנסו ודעת הפמ"ג דאי מכר אחר חצות לנכרי בע"פ לא עבר על עשה דתשביתו דהמכירה מהני שלא יהי' עוברים הבעלים בב"י וב"י אינו ברור כל כך ויש לשדות בה נרגא ולומר דאי מהני מכירה לנכרי לענין הסתלקות הלאו דב"י וב"י כדעת הפמ"ג עכצ"ל והקנס של חונן שעבר עליו הפסח:

הוא מחמת עשה דתשביתו ולא משום לאו דב"י ולא כדעת הש"א דשני דברים אלו לא יתאימו יחד והוא עפ"ימה שכתבו גדולי האחרונים הישוי"ע והמק"ח בסי' תמ"ח דהא דקנסו חז"ל אפילו אם היה אנוס או שוגג הוא מחמת הטעם שכיון שהיה מחויב לבער בתוך הפסח ואלו היה עושה כפי חק התורה כבר היה החמץ מבוער מן העולם והיה נעשה אפר מהיכי תיתי נימא שיהא החוטא נשכר מחמת שעבר ולא ביערו ירויח עכשיו ויהנה מהחמץ. ולכן אסרו חז"ל ושוויה כעפרא דארעא עיין בדבריהם ולפ"ז אם נימא דלגבי ב"י וב"י מהני מכירה לנכרי א"כ למה אסרו חז"ל מלמכרו לנכרי אחר הפסח הלא גם בתוך הפסח היה אפשר למכרו כדי שלא יעבור בב"י וב"י אלא על כרחך דהא לא היה רשאי למכרו משום דהיה נהנה מהחמץ ע"י מכירה וגם עבר על עשה דתשביתו א"כ לפ"ז חזינן דהקנס הוא משום זה ולא משום בל יראה ומעתה גם כשעבר ומכר אחר חצות בעה"פ דעבר ג"כ על עשה דתשביתו וגם נהנה מהחמץ יש לקנסו דהא מדינא היה חייב לבערו מן העולם ולמה ירויח זה ע"י מה שעבר ומכר ולא ביערו ודו"ק אבל יש מקום לומר דבנידן דידן דמסתמא ביטל זה כל החמץ ע"י אמירת כל חמירא כמנהג כל ישראל יהא מהני הביטול להתיר החמץ אחר הפסח כיון דעכ"פ לא עבר על עשה דתשביתו כיון שביטלו ואע"ג דמבואר בפוסקים ובשו"ע סי' תמ"ח דגם אם ביטל אסור מ"מ בכה"ג יש מקום לחלק בין אי עבר הפסח על או רק ע"פ משום עשה דתשביתו ומשום דהא דהצריכו חז"ל לבער ולא סמכינין על הביטול הוא מטעם גזירה שלא יבוא לאוכלו וא"כ בע"פ הרי הרבה פוסקים ס"ל דהלכה כר"ש וגם לפני זמנו אינו עובר עליו ואע"ג דאנן קי"ל דהילכתא כר' יהודה דע"פ אסור. עכ"פ איכא סניף להתיר ודו"ק. אמנם בנידן דידן שמכר החמץ אחר הביטול יש לומר דגרע טפי דגלה דעתו שחזר מהביטול דמעיקרא שהרי מכר אח"כ דוגמא לזה כתב הפנ"י בפסחים דף י' ע"ב גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל ומסיק התם דשמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה. וכתב רש"י ז"ל וחס עליה לשורפה ומשהה לה רגע אחת ועובר עליו בב"י ע"ש. וכתב הפנ"י לפרש דברי רש"י ז"ל דכונתו היינו שרוצה ליתן לבהמת הפקר או לעכו"ם שאינו ונכירו או לישאל לחכמים מה יעשה בה ובתוך כך יעבור עליו ע"ש שמיישב בזה קושיית התוס'. ולפ"ז היכי שמכר לנכרי אחר הביטול הרי חזינן שהי' דעתיה עליה וניחא ליה בהחמץ ותו לא מהני מה שביטל מקודם אכן יש לומר דאטו כ"ע דינא גמריי ומסתמא כשמכר זה את החמץ היה סבור שמותר למכור ואדרבה סבר שבזה שמוכר הוא יוצא עפ"י ד"ה ולא היה דעתו לחזור מהביטול כלל עוד נראה שיש לצדד כאן להיתר ולומר דחטים שנפלו עליהם מים לא הוי חמץ גמור אלא דחיישינן שמא נתחמצו כמו שמבואר בפוסקים א"כ לא הוי רק ספק חמץ ולא מצינו שאסרו רז"ל אלא בסתם חמץ דהוי חמץ גמור אבל לא בספק חמץ שעבר עליו הפסח דאע"ג שהיה מחויב לבערו מתורת ספק דאורייתא מ"מ השתא דלא ביערו וליכא אלא ספק קנס דרבנן אזלינן לקולא. ויותר מזה הא הרבה פוסקים סבירי להו דאפילו ודאי חמץ שנתערב בתוך הפסח דודאי היה מחויב לבער בתוך הפסח מ"מ מותר התערובות לאחר הפסח כשעבר ולא ביערו א"כ כ"ש הכא דאינו אלא ספק חמץ: הן אמת שאני נבוך בזה דהא דחטים שנפל עליהם מים הוי רק ספק חמץ היינו כשנתייבשו החטים קודם הטחינה וכשנעשו קמח היו החטים יבשין אבל אם נשרו במים ונטחנו בעודן לחים א"כ הלא הקמח הוא לח וכשנפל מים על הקמח הוא חמץ גמור. אך יש לומר דלחלוחית של החיטה אינו כל כך בעומק החיטה שיהא הקמח לח רק על הקליפה למעלה וכיון שהקליפות המה הסובין נזרקין לא הוי רק ספק חמץ:

ולענין אם המעות שקיבל מהנכרי בעד החמץ מותרין הדבר מבואר להיתר באוו"ח סימן תמ"ג ואפילו לדעת רש"י שהביא הט"ז שם דלמחליף עצמו אסורין מ"מ בנידן דידן שזקף המעות להנכרי במלוה והוא משלם ליה אחר הפסח גם לרש"י ז"ל מותרין דלא חשיבי חליפי איסורי הנאה שהרי השתא החמץ מותר וכמו שכתבתי למעלה מש"ס דע"ז דף ס"ב ע"ב דבי ר' אפי' פירות שביעית מישראל ופרעי להו בשמינית ודו"ק היטב:

והנה ראיתי להעיר כאן על שהמציא בספר קצה"ח בסי' רס"ב אות ד' וכתב וז"ל ובשו"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעלית דמותר בהנאה אחר פסח כיון שהעלו האחרונים להתיר כל שביטל אפילו בלא מכירה כיון שעכשיו נהגו כו"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא בנ"ד גם ביטול לא היה לו בזמנו וכתבתי מהך סוגיא דעירובין דף ס"א בביטול משחשיכה דה"ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמא ניחא ליה מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה אלא ששכח ולא ידע והא דאמרינן פ"ק דפסחים דף ז' ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והתניא היה יושב ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו אחד שבת ואחד יו"ט וכו' י"ט בתר איסורו הוא ולא אמרינן מעיקרא ניחא ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לומר הך סוגיא נמי אידחי מהך סוגיא דעירובין כו' ע"ש ואנכי תמה אקרא על גברא רבה גדול הדור כמותו יאמר דבר זה. דאיך מדמי הך דפסחים לענין כלך אצל יפות וגם לענין דעירובין הנ"ל דלא מיבעיא דיש מרחק מהך דחמץ להך דכלך אצל יפות דהתם אפילו אם נימא דביטל ההפרשה שהפריש השליח מעיקרא מ"מ עכ"פ יש בידו של השליח לתרום בתר דאמר כלך אצל יפות ויהא חל תרומתו מכאן ולהבא דהא נמצאו יפות מהן משא"כ הכא דאם נמא דלא חל הביטול קודם זמן הביעור שוב לא מהני מכאן ולהבא. וגם מהך דביטול רשות ג"כ לא דמי דאף דהתם אי נימא דלא מהני ביטול רשות משחשיכה להיות מותר לטלטל עכ"פ הרשות עדיין הוא שלו ובידו לבטל גם עכשיו משא"כ בחמץ לאחר זמן איסורו שכבר נאסר החמץ בהנאה ותו לא קאי ברשותיה והחמץ אינו שלו לבטל איך נימא דכיון שהוא מבטל עכשיו ניחא ליה ג"כ קודם שש דשאני עכשיו שכבר נאסר החמץ וכבר נעשה אינו שלו ואין לו שווי כלל. ואין ראיה מזה שגם קודם זמן איסורו ניחא ליה שיהיה החמץ בטל דאולי רק עכשיו הוא מבטל אבל בשעה שהיה החמץ מותר בהנאה לא היה מבטלו אלא היה מוכרו לנכרי וז"פ לפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה