אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש לז

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש לז

מצח אהרן - דרוש לו

הספד על הבארון ראטהשילד, שאמרתי ביום ב' אדר תרס"א בעיר שאוויל: בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר,:

הן הנביא ירמיהו, אשר כל נבואותיו היו של פורעניות, ומרגלא בפומי' תמיד אך לקונן קנים הגה ונהי, ועתה כאשר הוצרך לקונן על חורבן ביהמ"ק, מתיירא היה אולי יחשבו העולם כי הקינה הזאת דומה היא לשארי הקינות שהגיד להם עד עתה, ואשר מרוב ההרגל לא יעשון עוד קינותיו רושם חזק על השומעים, ולכן מצא לנחוץ לפניו לפתוח ההספד על חורבן ביהמ"ק בהקדמה הזאת, "בת עמי" אף כי כבר הורגלתם בהספדי וקינותי, בכ"ז על ההספד הזה אשר אני אומר לכם היום, לבד שחלילה לכם למעט באבילותו, אלא אדרבה עוד צריכים אתם לחגור שק ולהתפלש באפר, באשר כי כאבל הזה עוד לא הי' לכם, "אבל יחיד עשי לך" ואינו דומה האבל אשר יתאבל אדם על מיתת בנו, בעת שנשאר לו עוד בנים ויש לו במה להתנחם, להאבל אשר יתאבל אדם על בנו יחידו, ולא נשאר לו עוד במה להתנחם, וידוע תדעון, אבל יחיד עשי לך מספר תמרורים: כי בית מקדשינו הסגולה היחידה אשר הי' לנו, גם הוא נחרב. וכדברים האלה אגיד לכם אהובי, עדת שומני, אף אם אמנם זה כמה הספדים ספדתי, וכמה קינות קוננתי על גאוני גדולי ישראל, אכן כאבל הזה אשר נקבצנו פה היום להספיד השר החסיד הבארון ראטהשילד, עוד לא הי' לנו, באשר אז הי' לפנינו במה להתנחם, כי ת"ל לא אלמן ישראל מגדולי תורה, ויכולנו למצוא קצת נחם באותן הגדולים החיים אתנו, לא כן עתה תדעון כי אבל יחיד נעשה לנו, על הבן יחיד אשר הי' בכרם ישראל, סגולה יקרה כמוהו, שיהי' תורה ויר"ש וגדולה במקום אחד, שר במעלה ועשר, וגדול בתורה ויר"ש, לא הניח דוגמתו:

ומה שאמר "מספד תמרורים" בלשון רבים כונתו להגדיל עוד מצב ההספד, דהנה בשעה שאדם יקבור בנו יחידו, והאב בעצמו עומד במצב טוב בעושר וכבוד, ולא הוצרך לקבל טובה מבנו בעודו בחייו, אז לא יהיה ההספד כ"א על בחינה אחת היינו העדר הבן יחיד, לא כן הורים עניים שפלים ובזויים, אשר היה להם בן יחיד, שלם במעלות, עשיר גדול, ולבד שהיה מספיק להם על כל הצטרכותם, להושיעם בעת דוחקם, עוד נתגדל כבודם ע"י בנם השלם, כולם ראו ואמרו, זה השלם והיקר, מי ילדו ומי גדלו, וכאשר הורים הללו יובילו לקברות בנם יחידם זה, יהיה ההספד בשתי בחינות, א) על העדר הבן, ב) על מצבם עצמם כי עתה מי יושיעם, ומי ירום קרנם והנה בית מקדשינו לבד שהי' סגולה יקרה ויחידה לנו, עוד הוא היה מושיענו בהרבה דברים העיקריים, בזכותו ירד שפע פרנסה, הוא הי' מגיננו, כי הוא הי' מזיח גזירות, כאמרם (כתובות ט) למה נקרא שמו מזבח, מזין, מזיח, והוא הי' גם כבודינו בגוים, אשר בו ישראל יתפאר, ולהכי אמר המקונן, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים, דההספד הוא לפנינו בכמה מיני מרירות, א) על חורבן המקדש, שאבדה הסגולה היחידה אשר לנו, ב) על מצבינו אנו כי מי ימלא כל הסגולות והטובות אשר הי' לנו בעת שהיה קיים:

וכה אני אומר לכם, אם אבדנו את השר החסיד המרומם הזה, החמדה היחידה אשר לנו, בעת טובה לנו מכל עבר ופינה, ולא היינו צריכים לעזרתו, גם אז היה גדול שברנו, אכן עתה נתבונן היטב, באיזה עת ומצב הובלנו לקברות את בן יחידנו, בעת צרה ומרה, אשר ספינת בית ישראל טובעת בים הצרות וגזירות, מצד אחד חסרון פרנסה, ומצד זה גזירות איומות ונוראות ואשר השר הנספד השתתף תמיד בכל צרותינו, ומגשם נדבותיו השפיע לאחיו בני עמו, להאכיל רעבים, לרפוא חולים, להרים קרן מצבם, בעת אשר אנחנו עומדים במצב שפל ובזוי והיינו למרמס ומשסה באיזה מדינות, ובמצב נורא כזה, כל נחמתינו היה, באיש רם המעלה כמוהו, ועתה אוי נא לנו, כי אבדנו כלי חמדתינו:

וכ"ז לא דברתי כ"א לפי פשט הפשוט בדברי המקונן, אכן באמת הכנוי החדש אשר שימש הנביא בזה לכנותם בשם "בת עמי" שלא בכל מקום נפגוש הכנוי הזה, וגם מן הלשון "מספד" תמרורים, אשר לשון הספד לא נופל על בכי ואבל של קהל השומעים, רק על ספור השבחים והתעוררות של הספדן וכמ"ש המפרשים בפסוק ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, לבי אומר לי כונה אחרת בהספידי זה, דהנה על חורבן ביהמ"ק כי הורס, היה מקום לעורר על שני מיני חסרונות, ונכנס בזה, א) "חסרון הדתיי", ב) "חסרון לאומיי", הן הביהמ"ק היה מקור הקדושה, קדש קדשים, תכלית הזהירות והזריזות בעבודתו ית', עד שגם על הכהנים המשרתים בקדש אחז"ל כהנים זריזים הם, וזולת שהיה תכלית הקדש בפני עצמו, עוד כמה רב היה להשפיע יראת שמים על כל באי שערי ציון, וכמ"ש "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ועיין מ"ש התוס' (ב"ב כ"א) ע"פ זה דלפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה, גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ועבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה ע"כ, ועתה בחורבנו, נחרב עמוד התורה, יסוד היראה, מקור דת הישראלי, וכל עמוד דת קדשינו נתרופף בחורבנו, ובבחינה הזאת, נוכל לכנות האבידה הגדולה בשם חסרון הדתיי", אשר ההפסד הגדול הזה לא ירגישו, כ"א היראים והשלמים, הם רק הם יוכלון להרגיש החסרון הזה, משא"כ המון בית ישראל, אשר שכלם גם מלהבין חסרון הנורא בסתימת צנורי שפע הקדושה והיראה, או החפשים בדיעות, אשר לא איכפת להם גם אם ירגישו החסרון הזה, לא יתעוררו לעשות אבל, ולקונן קנים והגה על חסרון הזה:

חסרון השני, הן הוא היה מקור העושר, עד שגם המשרתים בקדש הנצרכים להיות גדולים משל אחיהם בעושר, כדדרשי' ע"פ והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו (יומא) וכל כלי תשמישו היו מכסף וזהב, מחמת הטעם שאחז"ל, אין עניות במקום עשירות, והיה עטרת תפארה לאומה הישראלית, אשר בו יתפארו, כי הבית הזה הרים קרן ישראל בעיני אומות אחרות, וכל כך היה ערכו רם ונשא, עד שכמה מלכים אדירים, חשבו להם לכבוד גדול כאשר זכו לשלוח דורון למקדש ישראל, ועתה בחורבנו הוסר המצנפת והורם העטרה, ניטלו קרני ההוד מאומה הישראלית, וחסרון הזה אשר קראתיו בשם "חסרון לאומיי" כי החסרון הזה ירגישו כולם, וכל בית ישראל, בין היראים ובין החפשים, המשכילים וההמון יבכון מרה על אבדן תפארת הלאום, וז"ש הנביא "בת עמי" כלומר לאו דוקא להיראים והשלמים הנני פונה בהספדי זה, אלא לכל איש אשר הוא מעם הישראלי כולכם צריכים אתם לחגור שק ולהתפלש באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כלומר "מספד" ההספד מצידי יהיה "תמרורים" על שני מיני המרירות, על חסרון הדתי, וחסרון הלאומי גם יחד, אכן אתם בת עמי שאינכם מרגישים בחסרון הדתיי, לכה"פ "אבל יחיד עשי לך", כלומר בכו וקוננו על חסרון האחד, והוא חסרון הלאומיי:

אחיי ועמי כדברים האלה ממש אדבר אליכם, אתם היראים והשלמים, המרגישים בהעדר התורה והיראה, עליכם לדעת, כי הבארון הנספד, היה חסיד נפלא, זהיר בכל דרכיו לשמור מצות, חוקים, ומשפטים, מנהגי ישראל, כאחד מן החסידים המפורסמים וכל עין ראהו כן תמהו הפלא ופלא על זהירותו והתלהבותו בעבודתו ית' ושקידתו לשמור קביעת עתיו לתורה בכל יום באופן מבהיל, ועתה אבדנו ס"ת שלימה ומהודרה, אוצר של יראת שמים, ואשר בזמנים אלו מי יודע מתי יהיה לנו תמורתו, ואמנם ביודעי אשר על חסרון הזה לא יתעוררו רבים, כי בעוה"ר לא כל אדם מרגיש בחסרון כזה, ולכן הנני אפוא להשתמש בלשון הנביא, ובקול מר צורח אני, "בת עמי" כל אחד מהעומדים פה אשר רק יתייחס אל האומה הישראלית, אם לא תרגישו בחסרון הראשון, לכה"פ "אבל יחיד עשו לכם" והלא הוא היה מקור העשירות, תפארת ישראל והדרו בין האומות, אשר לפני מלכים התייצב, וא"כ הלא זה מרגישים כולם בחינת הלאום, והורידו דמעה כנחל על בחינה הזאת, אשר עתה במותו ניטל מאתנו קרני ההוד, אשר בו התפארנו:

וכאשר נוסיף עוד להתבונן נראה עוד איזה ענפים יוצאים מן השרשים הנ"ל, היינו חסרון הדתי וחסרון הלאומיי, אשר יגדילו סאת עצבוננו ויגוננו, והוא בשים לב אל מ"ש חז"ל (ש"ר פ"ה) למה נמשלו ישראל לעוף, מה עוף אינו פורח אלא בכנפים, אף ישראל אינם עומדים אלא ע"י הגדולים, והוא דתועלת הכנפים הם בשלשה, א) בהם רוחפת על אפרוחיה, לגדלם ולהחזיקם, להציל אותם מסופה וסערה וקור וחום, ב) בהם לוחמת עם הטורפים הבאים על גוזלותיה כמשארז"ל (ברכות נ"ג) נצלת בכנפיה, מה עשתה היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך, ג) בהם תעוף ברום שמיא ותתן בשמים קנה, ותלמד האפרוחים הקטנים שידעון ג"כ להגביה עוף, והנה פעולת החסיד הנספד אשר לפנינו עם בני דורו, שזה לפעולת היונה באברותיה בג' דברים שהוזכרנו, א) בכנפי צדקותיו המרובות רחף על אחיו בני עמו העניים והנדכאים, להושיט למו עזר בצר, כל קשי יום, כל מר לב, אל מי נס לעזרה אם לא להבארון החסיד ע"ה, אשר לא העלים עיניו מצרת הכלל והפרט, ב) בכנפיו הגדולים, היינו בעשרו הרב, וברצונו הכביר לחם בחזקה עם כל המשטינים והמקטרגים אשר עמדו על אחיו העלובים ואשר ירצו לבלעם חיים, הוא היה חומת ברזל להגן עלינו מפני חמת אויבינו הרבים ובהלקח מאתנו מגיננו זה חסרנו כל אלה, והחסרונות הללו נוגעים "לחסרון הלאומיי":

אחי. התבוננו היטב, הן אם האפרוחים הקטנים הצריכים לאמם יאבדו את אמם בשעה שאין אצלם שום טורף ומזיק, נ"כ עת צרה היא להם, כי בדאגתם ידאגו מי יגן בעדם אם יבוא הטורף, ומי יודיע לבעל השובך, אכן מה גדול שברם בעת שהם רואים שהטורף כבר בא וגם הכה על קדקד כמה אפרוחים, ובתוך זה יאבדו את אמם אז אין קץ וערך לצרתם, אחרי שהסכנה כבר באה ואין מי שיושיעם, לכו נא ונתבונן, באיזה עת אבדנו את הבארון, הן הטורף כבר בא, ובכל המדינות אשר סביבותינו, רומיני', עסטרייך וכדומה, רומס, חומס, שורף, טורף ואין מציל מכף האנטיסימיטיזמוס הארורה, רעדה ופלצות תאחזנו, כאשר נדע איך אחינו בני עמנו נשלחים ונעזבים מרומיני' באין מגן ומחסה, לילך לכל אשר ישאום עיניהם, והבארון בחייו עמל להטיב מצבם, אכן עתה מה גדול דברנו אין מנחם לנו:

ואף אם רבים מבת עמי שאול ישאלוני, הלא לא אלמן ישראל גם משרים גדולים הקרובים ג"כ לחצרות מלכים כמוהו, ואשר יש לאל ידם להטיב עם בני עמם ויש לנו עוד במי להתנחם, ע"ז אשיבם אמתת דברי, שאין לנו תמורתו, והוא בשים לב אל מאמרם ז"ל (כתובות י"ז) ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמתתא דבי קיסר לאפי' ומשריין לי' הכי רבא דעמי' ומדברנא דאומתי' בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם, והנה הפירוש של רבא דעמי' ומדברנא דאומתי' מבואר במהרש"א (סנהדרין י"א) דההנהגה הצריכה לנו בגלות, צריכה בשתים, האחת הנהגה עפ"י התורה, והשנית הנהגה עפ"י המלכות, ור' אבהו תרווייהו הוה איתנהו בי' שהי' בעל תורה, גם שהי' קרוב לבי קיסר, וז"ש לו רבא דעמי' היינו בתירה, ומדברנא דאומתי' נכבד בבי קיסר, אכן הפי' של בוצינא דנהורא אין נוח לי, וגם מה שייכות הני תלתא דברים זל"ז? וכן מה שפרש"י, בריך מתייך לשלם, ברוך בואך לשלום, הקשה בשמ"ק דלא שייך ברכה על גופה של ביאה: והנראה לי בבאור המאמר, דהנה בדברים המאירים לעולם יש שני סוגים, א), הוא האור המאיר, מקור האורה אשר ברא ה' בששת ימי הבריאה, להאיר לארץ ולדרים, שנית היא האש, אשר בהצטרף לזה דברים הבוערים אז סגולתה ג"כ להאיר, ולבד שבעצם האורה אין שום דמיון והשוואה באור היום לאור האש, כי האור יאיר הרבה יותר, עוד יש חלוק אחר גבוה מזה, דהאש אף אם אמנם שתוכל להטיב ולהאיר, בכ"ז אחרי שמטבעה היא אחד מארבעה אבות נזיקין, ועוד חומר באש שהוא מועד לאכול בין ראוי ובין אינו ראוי כדאיתא בב"ק ד"י, לכן ישמרה האדם בשמירה מעולה ולא יניח אותה להאיר הרבה, לא יניחו האש בבית יחידי בלי שומר, כן לא יניחוה להאיר באבוקה גדולה, כי האדם לא יתן נאמנות להאש, מחמת שיודע מטבעה הרע שדרכה להזיק, וכיון שכן, ממילא אין הנאתה גדולה כ"כ, כיון שהוא צריך לשמירה, לא כן האור המאיר, הנאתו מרובה באשר לא יפחד ממנו, ולא ישמרנו שום אדם, ולכן יאיר בגדלו כחפצו. וכן נמי בגדולי ישראל מאורי הגולה, נמצא ג"כ שני סוגים כאל ישנם משכילים חפשים בדעותיהם אשר בטבעם לחבל ולהזיק עיקרי היהדות, ואם כי מצד רוב עשרם והשכלתם, מקורבים הם לשרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, ועי"ז ביכולתם לעשות טובות עם אחיהם, בכ"ז אנשי דורם לא יתנו להם כל הנאמנות, ול יניחום להיות מנהיגי האומה כחפצם הם, רק ישמרום בשמירה מעולה לראות מה הם עושים, וממילא לא יוכלון להועיל כ"כ, וסגולת טובם ואורם נוכל לכנות רק בתאר "אש", לא כן אנשים מוחזקים לבעלי תורה ויראה אם הם מוחזקים למלכות, נוכל לכנותם בשם "בוצינא דנהורא" באשר אורם אשר יאירו הוא ממש כאור היום, אשר כל העם יתנו אומן לדבריהם ויניחום להאיר כחפצם, והנה מדרך העולם נראה כי אנשים המקורבים גם לשרים הקטנים יורו היתר לעצמם לשנות הנהגתם בהלוכם ובלבושם, ולפעמים לעבור גם על דיני התורה ויעשון זה על חשבון ההטבה אשר יוכלון להיטיב לבריות, ע"י התקרבותם עם השרים, ומה גם אנשים הקרובים למלכות, ולהיפך אנשים היושבים בישיבה, אשר לרגל המלאכה אשר לפניהם לעסוק בתורה שנקנית במעוט דרך ארץ, אינם יכולים ליזהר בכל חקי הנמוס, כפי הראוי למקורבי מלכות, וזהו כונת הש"ס הנ"ל, ר' אבהו כי הוי אתי ממתיבתא לבי קיסר, פי' לא שינה עצמו בשום דבר, וכמו שישב בישיבה כן הלך לבי קיסר, והי' מפחד לבוא כן אל המלך, ולהכי הוה נפקי משרתי המלך לאפי' ומשריין לי' הכי, שאל יפול לבבו מזה כי לפי שהוא "רבא דעמי" בתורה "ומדברנא דאומתיה" בהנהגה הקסריית, איש כזה הוא "בוצינא דנהורא" מקור האור אשר יאיר לארץ "בריך מתייך" פי' המקום שמשם באת, היינו הישיבה, כי באדם כזה יבחר גם הקיסר, אחרי שיודע הוא, כי רק איש כזה היושב בישיבה, דבריו נשמעים לעמו, ועמו יוכל הקיסר ליקח דברים במה שנוגע לאחיו בני עמו:

ובכן אחיי! הוא הדבר אשר אמרתי, גם מאתי לא נעלם שיש בתוכנו אנשים גדולים וקרובים למלכות, אכן מה נעשה, כי רוב העולם לא יניחום לישא האבוקה באשר לא יסמכו על הנהגתם, ורק איש כזה כהבארון הנפטר אשר היה רבא דעמי' ביראת שמים חסיד בכל דרכיו, והוה אתי ממתיבתא לבי קיסר" מן ביהמ"ד אשר שם קבע עתים לתורה מדי יום ביומו, היה הולך ג"כ לחצרות מלכים לדבר טוב בעד עמו, איש כזה שהכל האמינו בו, כי מאתו לא תצא שום רע חלילה, להזיק שום פרט מעקרי יהדותינו, רק הוא היה יכול להאיר בגדלו ולעשות טוב לעמו, ועתה במותו אבדנו אותו, ומי יתן תמורתו:

מעלה השלישית לכנפים, אשר בהם תעוף ברום שמיא, ותלמד את האפרוחים הקטנים ג"כ לעוף, כן מדת היראים ואנשי המעשה שממשיכים את ההמון אחר אמונת ה' כמשאז"ל (ש"ר פט"ו) ויאספו כל זקני ישראל, ואומר ויאמן העם, הזקנים קבלו תחלה ומשכו כל ישראל אחריהם והטו אותם להאמין בשמו של הקב"ה, ולדעתי זהו כונת המד"ר בפ' ברכה כשהלך יהושע לבקש משה רבו ולא מצאו אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, דהנה לעיל (בדרוש מזכה הרבים) הבאתי פי' המפרשים על הגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי, אין לגבי משה מילתא זוטרתי, כי טבע האנושי להביט תמיד על מעשי זולתו, והאדם אשר ימצא תמיד בקרב אנשים צדיקים נקל לפניו להתרגל מעט מעט בעבודת ה', וללמוד מדרכי חביריו, ולהיפך גם איש תמים במעשיו כשהוא בפני עצמו, אם יתערב בגוים בקרב שכנים רעים, ילמוד גם הוא ממעשיהם הרעים ומאומת זה מן הנסיון, וכן ממקרא מפורש, "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" וזהו כונת הש"ס "אין לגבי משה" פי' אותו הדור שהיו סמוכים לגבי משה, וראו גודל חסידותו וענוותנותו, היה יראת שמים מילתא זוטרתי גם לפניהם עיי"ש, והנה כ"ז שמרע"ה היה חי, באמת נקל היה לכל העולם לכונן עצמם בדרך התורה, באשר היה להם ממי ללמוד, אכן "כשבקש יהושע למשה ולא מצאו" היינו אחרי מות משה, אמר "הושיעה ד'" פי' עכשיו מוכרחים אנו רק לעזרת ה', שהוא יושיענו ויסייענו על דבר כבוד שמו יען כי גמר חסיד ועי"ז "כי פסו אמונים מבנ"א" ספה כלתה האמונה הטהורה, אחרי שלא נשאר להם ממי ללמוד דרך התורה, וזהו ג"כ כוונת הכתוב "אבד חסיד מן הארץ" ועי"ז גם "וישר באדם אין" לא נשאר עוד שום אדם שיהא ישר ותמים וכנ"ל:

והנה אף כי כל חסיד יוכל להשפיע מהוד קדושתו וחסידותו על בל דורו אכן המורה היותר גדול ביראת ד' הוא דוקא חסיד כזה, אשר מצבו הוא כמצב הבארון הנפטר, והוא, בשים לב אל מאחז"ל (כתובות ק"י) באשכבתי' דרבי גזרו רבנן ואמרי כל מאן דאמר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב, סלקא אמתיה דרבי לאיגרא ואמרה עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי, ה"ר שיכופו תחתונים לעליונים, כיון דחזאי דקא חליץ תפילין ועייל לביה"כ ומצטער אמרה יה"ר שיכופו עליונים לתחתונים, ולהבין הענין מפני מה גדלה המלחמה כ"כ בין עליונים לתחתונים דוקא על רבי ולא על צדיק אחר וכן על אמתי' דרבי אשר מתחלה התפללה שיכופו תחתונים, ואח"כ ע"י הצער של רבי חזרה והתפללה שיכופו עליונים, נראה, דידוע אשר אצל כל אחד חביב הדבר שאין בידו והדבר שיש בידו אין חביב אצלו כ"כ, ואחרי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כ"ה) להכי שום דבר אין שוה למעלה כמעלת יראת שמים, ושמעתי בזה כוונת המקרא "יראת ה' היא אוצרו" היינו דמנמוסי המלכים שיש להם מוזעאום אשר תוכו אצור כל שכיות חמדתם, וכמובן שכל מלך יניח באוצרו הדברים החמודים שאין בנמצא, דאותן הדברים הנמצאים תמיד גם בממלכתו למה לו להניחם למשמרת באוצרו? ולמלך מלכי המלכים הקב"ה, יש ג"כ אוצר להניח בתוכו סגולה יקרה, אכן אחרי שהכל בידיו ית', אין שוה שום דבר להניחו באוצרו ורק יראת ה' שזה אין בידו וכנ"ל, ולכן רק היא אוצרו, ולפי"ז אנו מבינים גודל תשוקת דרי מעלה להשיג צדיק יר"ש להניח נשמתו באוצר ממ"ה, אמנם אכתי אינו מובן, והלא למעלה יש ג"כ צבא מרום הם כל המלאכים ושרפים העומדים לשרת בקדש באימה ויראה, הרבה יותר מבני אדם, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מפחדו ית', וא"כ למה מבקש דווקא יראת בו"ד להניח באוצרו ולא יראת מלאכי מעלה? וטעמו של דבר פשוט דהיראה של מלאכי השרת אין כ"כ סגולה יקרה, אחרי שאין להם יצה"ר המסיתם לסור מדרך ה', ועוד שהם בעולם העליון ורואים בקדושת ההנהגה העליונה, אין שום גבורה בזה שיראים מאתו ית' ולהכי אין שוה כ"כ "יראתם" להניחו באוצר ממ"ה, משא"כ אדם, שהוא אפר ודם, ומעונו בתחתונים במקום שאין שום מושג מקדושת ההנהגה העליונה, ועל כולם יצרו הרע רודף תמיד אחריו להסירו מדרך האמת, ואם הוא האדם יכבוש יצרו הרע ויהיה יר"ש, זהו אוצר יקר כל חמדה, והנה בבני אדם גופא ג"כ אין להשוותם במעלתם זל"ז, דאדם עני ואביון כשהוא יר"ש אין זה גבורה יתירה כ"כ, אחרי שמוכה הוא בעניות, ולבו נשבר בקרבו, מצבו גורם להיות דבוק בד' וכמ"ש תחנונים ידבר רש, פי' הרש כל דבריו המורגלים בפיו הם רק תחנונים מאתו ית' להטיב מצבו, לא כן אדם עשיר אשר שמן חלקו, ומטבע העשירות להכביד לב האדם ולהסירו מדרך האמת וכמ"ש וישמן ישורון ויבעט, ואם העשירות ג"כ לא העבירתו מרצון ה', זהו גבורה יתרה, ובעשירים עצמם ג"כ מדריגות יש, ולעומת רוב עשרו כן תחשב גבורתו אם עמד בנסיון, והמובחר שבמובחרים הגבור שבגבורים, הוא האיש אשר הגיע למרום פסגת הצלחת העושר, אשר אין בעולם דוגמתו, ומלכים ישכימו לפתחו, אם הוא יכול לכבוש יצרו הרע ולאחוז בדרכי ה', זוהי הסגולה היחידה ויקרה מאוד להניחה באוצר ממ"ה הקב"ה, אשר לא בכל דור יוכלון להשיג אדם כזה שיהא העשיר היותר גדול, והחסיד היותר גדול, שנים תחלופנה דורות יעבורו עד אשר יזדמנו שתי אלו הסגולות יחד באדם אחד, ואחרי ששתי הסגולות הללו נמצאו ברבינו הקדוש הן מי כמוהו עשיר בעשירים ואדיר באדירים? הוא היה העשיר היותר גדול עד שחז"ל אמרו (כתובות) שאהוריירי' היינו שומר בהמותיו הוה עתיר ממלך פרס, ובכ"ז גדל בתורה ועמל בתורה עד שאין למעלה ממנו, ובעשרו הרב לא השתמש בו לצרכי הנאת גופו, עד שזקף עשר אצבעותיו לפני מותו, ואמר שגלוי וידוע לפניו שאפילו באצבע קטנה לא נתנה, מעתה אין להתפלא עוד על המלחמה הגדולה שהיתה בין דרי מעלה ודרי מטה בעבורו, כי עליונים מבקשים אותו, אחרי שבכמה דורות אין דוגמתו חמדה יקרה להניחה באוצר ה', ותחתונים מבקשים אותו, באשר דוקא איש כזה כחו רב להשפיע יראת שמים על בני דורו וממנו יראו וכן יעשו אפילו העשירים היותר גדולים, כי מאדם אחר אף שיהי' חסיד בכל מעשיו לא יקחו העשירים מוסר, אבל מאיש כזה ילמדו כל התועים בינה, והנה אע"ג ששניהם בקשו את רבי בכ"ז אחרי שדרי מעלה לא הוצרכו אליו כ"א להניחו באוצר, ודרי מטה הוצרכו שיהיה מלמד להועיל להם לזכות בני דורו בהרבצת תורה ויר"ש, לכן מן הצדק והיושר התפללה אמתו שמהראוי שיכופו תחתונים, אכן כ"ז היה רק בשעה אשר רבינו לא סבל עוד יסורים גדולים והיה עומד במרום פסגת השלוה והאושר, אשר רק אז יכול להועיל לדורו, משא"כ אח"כ אשר הוכה ביסורים גדולים ולבו חלל בקרבו מרוב צער, אז אין תועלתו גדולה כ"כ לדרי מטה כי העשירים לא ילמדון עוד מוסר מאתו, באשר כן הוא טבע כל איש, אף אם בשלותו דעתו היתה זחה עליו, אם ישכב על ערש דוי מוכה ומעונה בחליים קשים, יצעק אל ה' ויהפוך לב האבן בקרבו, ואחרי שאין תועלתו גדולה לבני דורו, למה לו מעתה לקבל יסורין ל להכי חזרה והתפללה שיכופו עליונים:

ודוגמת רבינו הקדוש, מצינו בדורנו בהבארון ראטהשילד ז"ל, הן הוא היה אחד מן העשירים היותר גדולים לא רק במדינתו כ"א בכל מדינות התבל, ובכ"ז כמה גדלה זהירותו וחסידותו בעבודת ה' עד שהיה כאחד מן החסידים היותר נעלים, וכל פרשת גדולתו ורוב עשרו לא הזיזו אותו מלבטל אפי' לקרות ק"ש בזמנה הראשון, או לבטל שעוריו הקבועים לתורה ועבודה, ולכן אחיי! עוד הפעם הנני צורח הקול מר, אתם היראים והשלמים, המרגישים בהעדר התורה והיראה, איך תוכלון להתאפק מלהוריד כנחל דמעה אל הלקח מאתנו מורנו היותר נעלה אשר היה יכול להועיל גם להעשירים היותר גדולים כי מי הוא זה האיש אשר הביט על כל דרכי היחיד הנפלא הזה, אשר ברוב עשרו לא זז זיז כל שהוא מדרך האמת ולא יקח מוסר מאתו? הן כלימה תכסה פנינו כאשר נתבונן על דורות התנאים בדור רבינו הקדוש אשר מלאה הארץ דעה ואהבת ה', ובכ"ז כמה מלחמות נלחמו התחתונים עם העליונים, כמה תפלות התפללו וכמה דמעות שפכו שלא ילקח מאתם, ומה מאד זעקו מרה בסוף אחרי שנעדר מאתם, אנו עתה החיים בדור עקש, אשר האדם שהריחו ה' רק בריח העושר ורק ידמה לו שיש לו מעט כסף, לבושה נחשב לו לאחוז בדרך הקודש, מה מאוד נחוץ היה לנו איש רם המעלה כמוהו, אשר רק איש מצוין כמוהו, היה לו המעלה האמיתית של "הכנפיים" ללמד לאפרוחים הקטנים, שאין בהם דעה, איך לעוף ברום שמיא, ולעלות בסולם היותר גבוה בעבודת ה', ובכ"ז אתם מחשים, ואין איש שם על לב גודל האבידה, אשר מי יודע אם גם בכמה דורות יהיה לנו תמורתו, ואתם "בת עמי" שאינכם מרגישים בהעדר מלמד להועיל כזה, אתם צריכין לכה"פ לבכות מרה על אבדן "כנפים" הגופניים המגינים על גופנו להציל עניי עמנו מחרפת רעב ויסורים וחליים קשים ומרים כי מי כמוהו פזר נתן לאביונים להצילם מרעב וחליים, בבתי החולים הרבים שהקים מכספו, "כנפים" אשר נלחמו עבורנו עם הצוררים מארצות רומיני' וכדומה שהם רוצים לכלותנו, ואם כי "מספד תמרורים" הספדי מצידי הוא, על שני סוגי אבידות "הכנפים" על מרירות הרוחניי והגופניי, אתם לכה"פ "אבל יחיד עשי לך" הילילו מרה על אבדן מגיננו ומפלטו ומושיענו בכל צרה:

ובכדי לסיים בדבר מוסר ודבר טוב גם יחד, אביא בזה מאמרם בכתובות שם, נפיק בת קלא דכל דהוה באשכבתא דרבי מזומן לחיי עוה"ב, ובתוס' שם הקשו הא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ותירצו דכל היכי דאמר מזומן, היינו גם בלא יסורי הגיהנם, ונראה לי הכוונה מאיזה סבה גרם היות באשכבתי' דרבי להנצל מגיהנם, עפמ"ש חז"ל (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, נצחו מוטב כו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, הרי דעצה הבדיקה לכבישת היצר, הוא רק זכירת יום המיתה, כי ע"י זכרון זה יחליש כחו לגמרי, ומה מתקו דברי האלשיך שפי' בזה כוונת המקרא מי גבר יחי' ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול (תהלים מ"ט), שזכירת יום המיתה, הוא הצרי היותר מסוגל לגרש כל פתויי היצר המוליכים דרך שאול, וז"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות, פי' כל בני אדם החיים, אם לא יראו המות לנגד עיני מחשבותם, ימלט נפשו מיד שאול? כלומר שבל"ס לא ימלטו נפשם מיד שאול אם לא יזכירו יום המיתה, והלמד מזה דהאדם שישים זכרון המיתה נגד עיניו הוא ימלט נפשו מיד שאול ולא יראה פני גיהנם, ולתכלית הזה יעץ לנו שלמה טוב ללכת אל בית אבל גו', באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו:

והנה אם כי העצה הזאת נכונה, ומאומת מן המקראות כנ"ל, אכן אינו מאומת מן הנסיון, והנסיון יראנו אשר כמה אנשים העומדים גם בעת יציאת נשמת חבירם, והולכים ללוותו לבית עולמו, ובכ"ז לא נראה שיועיל זה להטיב לבם ומעשיהם, ואמנם הסבה לזה הוא, כי יתלו מיתת חם במקרה אם יראו איש עני וגוע מנוער, יתלו סבת מיתתו מחמת עניותו כי דירתו סרוחה, מלבושיו קרועים, הולך יחף, ולכן נחלה ונתקרר, וגם בימי מחלתו לא היתה ידו משגת לכלכל כל צרכי מחלתו, ברופא ורפואות וחזוק הגוף, ועי"ז יורה היתר לנפשו לחשוב, שאצלו לא יוכל לקרות המקרה הרע, כי הוא עשיר וידו משגת להביא כל צרי גלעד למכתו, וזהו עיקר הסבה הגורם להכביד הלב, ולא לזכור סופו בעצמו, ואשר מחמת סבה זאת הוכרח דהע"ה לצוות לשלמה בנו צוואה מיוחדת על פרט זה, שהוא לא יתלה הסבה במקרה העוני וכדומה, וכמ"ש המדרש שמואל ע"פ ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ (מ"א ק"א) דמלת "לאמר" אינו מובן, ופי' כוונתו שבל יסיתו לבו לשלמה לחשוב על עצמו, הנה אנכי יושב בהיכלי שן, ומטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה לשומרו מכל מקרה, וגם אם יקרה מקרה לא טהור, אז כל צרי גלעד ורופאיו לעזרתו, ע"כ לא אירא מות, ע"ז צווהו אביו שיאמר תמיד בלבבו, הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, היינו שיהיה יראת המות תמיד נגד עיניו כשאר כל האנשים, כי המות לא ישא פני עשיר ומלך, וזה נתכוון במלת "לאמר" שצוה לשלמה בנו שיאמר תמיד בשפתיו "אנכי" פי' אף שאנכי מלך, מוגן ומוסתר מכל המקרים, ג"כ "הולך בדרך כל הארץ" והרי הוא כדברינו שעיקר הסבה מה שהחי לא ישום אל לבו, מפני שיתלה סבת מיתתו בשביל עניותו וכדומה, והנה גם אם רואה עשיר גדול שמת, ג"כ יקרה לפעמים שלא ישים האדם אל לבו, היינו משום שאז יתלבש היצר בדמות ירא שמים, ולהכביד לבו שלא יתעורר גם למקרה הזה, באומרו הן הוא לא היה צדיק וזהיר ביראת שמים, ולכן רעתו תיסרהו שהמות יקדימנו, וסלף בוגדים ישדם מן העולם, ובכל אחד מאלו האופנים ימצא היצר מקום להטעות לב האדם, משא"כ כאשר ימות האדם שיש לו כל המעלות, עשיר וחסיד, אז אין דרך להיצר, ובע"כ החי ישים אל לבו לאמר, אם בארז כזה, נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר? ולהכי באשכבתי' דרבי שהיה החסיד והעשיר היותר גדול בדורו, וכל אדם שהיה בבית האבל הזה, וראה שגם לויתן זה בחכה הועלה, מן ההכרח היה לכל העומדים שם, לזכור גם סופם וכיון שזכירה זאת תועיל להציל משאול כנ"ל, להכי נפיק ב"ק דכל דהוה באשכבתי' מזומן לעוה"ב בלא גיהנם וזשמר"ל. וכדברים האלה אני אומר אליכם, שבטוח אנכי אשר כל העומדים פה בעת הספידו של החסיד ראטהשילד, ורואים אשר גם לויתן הזה, הגדול בעשרו מכל בני תבל, וכן גדול היה בחסידות ויר"ש, ובכ"ז כמקרה כל האדם עבר גם עליו, ודאי שכל אחד יתבונן בזה לשים אל לבו אחרית ימי חיי הבלו, וכי אין שלטון ביום המות, ועי"ז תזכו כלכם להיות מזומנים לחיי עוה"ב, יתן ה' שיבולע המות לנצח אכיה"ר: ב"ה:

תולדות מרן הגאון המחבר זצוק"ל:

אאמו"ר מרן הגאון המחבר זצ"ל נולד בשנת תרכ"ה בעיר שומיאץ (במדינת רוסי' הלבנה) לאביו הרה"ח המופלג מוה"ר יעקב צבי ולאמו הצדקנית מרת חי' לאה. משחר טל ילדותו נראו בו אותות כשרונות נשגבים, והיה ילד שעשועים שהפליא עין כל רואיו. מנערותו יצא לבגר ורכש לו ידיעה רבה בש"ם ונסע לישיבת ולוזין ונתפרסם שמה לעילוי נפלא. שקידתו בולוזין היתה רבה מאד. והיה מספר, כי בבאו מביתו להישיבה בולוזין. החליף את מנעליו שהיו עם שרוכים על נעלי גומי בלי שרוכים, בכדי שלא לאבד בכל יום רגעים אחדים מהזמן היקר לו לשרוך את הנעלים. הוא יצק מים על ידי הגאון הנצי"ב זצ"ל. שהיה רבו המובהק והיה כרוך ונמשך אחריו כמים כל ימי חייו:

(ספר לי אחי הגאון ר' יצחק אלחנן הגאב"ד דאנטופול, אשר פעם שבת אצל הגאון ר' ברוך דוב לייבוביץ ראש ישיבת קמניץ, ואמר לו הגאון הנ"ל, תמיד בזכרי עד אודות אביו הגאון זצ"ל הנני שואל לנפשי, הן גם אני למדתי בתקופה ההיא בולוזין, והייתי מן הטובים ואמרו עלי שהנני חצי עילוי, ובכל זאת לא הצלחתי כ"כ כמו אביו הגאון זצ"ל, שזכה ללמוד וללמד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ע"י ספריו הרבים, שנתקבלו ונתפשטו בישראל, והחלטתי שזה בשביל ששימש את הגאון הנצי"ב. גם אני הייתי מקורב אליו. אבל אביו לא מש מתוך אהלו ולא הסיר עינו ממנו. ואח"כ נזדמן לי לראות את פני מרן אבא הגאון זצ"ל ומסרתי לו את דברי הגאון רב"ד ואמר לי כנים הדברים, כי הייתי קשור אל הגאון הנצי"ב בכל נימי לבבי ונפשי והוסיף, כי בשנה הראשונה להסתלקותו היו עיניו לחות מדמעות שהוריד על רבו בלי הפוגות):

בהיותו כבן י"ח נשא את אמי מורתי הרבנית הצדקנית מרת רחל בתו של הרב הגאון הצדיק ר' בן ציון סורוצקין הגאב"ד דזכארינא. אח"כ למד בכולל הפרושים של הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל הגאב"ד דקובנא ואיתעביד לאילנא רברבא. לא ארכו הימים ונתקבל לרב בעיר גרוזד ויסד ישיבה גדולה ומפוארה, שמה הרביץ תורה לעדרים והעמיד תלמידים הרבה, מהם רבנן דפקיעי שמייהו במרחבי ישראל. בשנת תרס"ה נתקבל לרב אב"ד בעיר שאד. ובשנת תרע"ב נתקבל לרב אב"ד בעיר הגדולה והעתיקה אמציסלאוו. מקום בו נהג נשיאותו ברמה, עד אשר נתחדשה הממשלה ונתגברו הרדיפות על הדת ועליו בפרט. בהיותו מראשי הלוחמים, העומדים בפרץ להגן על קדשי ישראל כחצי שנה היה חבוש בבית האסורים (כמסופר בהקדמת ספרו על פ"ק) ובאורח גם חמק ועבר למדינת פולין. ונתקבל מיד לרב לעדת פינסק קארלין, העיר רבתי עם. שהיתה אחת הקהלות בועד ארבע ארצות:

העיר פינסק קארלין עתיקת יומין היא ולפי המסורה ומקורות כותבי דברי הימים. הישוב היהודי נתייסד שמה לפני יותר מאלף שנים. אך מאז ומקדם נתחלקה העדה לשתים לשני קהלות במוסדות מיוחדים וגם ב' בתי דין שהגאונים היותר גדולים ישבו בהן כסאות למשפט וענדו כתר הרבנות על ראשם. אמנם בימי מרן אבא הגאון זצ"ל הוסרה המחיצה המפסקת ביניהן ונתאחדו ונתארגנו לקהלה אחת ומרן אבי הגאון זצ"ל היה מכהן פאר בתור אב"ד ורב הקהלה לכל העדה כולה עד יומה ויומו האחרון. ימי החורבן הכללי כשהובקעה העיר ע"י הנאצים הארורים ושקעה נשמדה ונמחתה מתחת שמי ה'. אחת הערים הבצורות בשמים, שהרימה פעמיה למשואות נצח בדברי ימות ישראל:

שקידתו בתורה היתה למעלה מן ההשגה האנושית. למרות היותו מוקף חבילי טרדין במילי דמתא ובעניני הכלל, לא הסיח דעתו מלהנות ולהתעמק בתורה. חזון נפרץ היה לראות חדרו מלא אנשים והוא יושב שקוע בספרים שלא זזו מעל שולחנו. כאילו אין הדברים נוגעים אליו כלל. הקולמוס תחוב כיתד על אזנו. והפנקס פתוח תמיד לכתוב חדו"ת. ואפילו כשבאו אליו לד"ת, היה שומע רק ראשי הפרקים של הטענות והמשיך מיד להתעמק בלימודו. והניח את הצדדים לנהל את המו"מ שלהם לעצמם, ורק בראותו שכבר נלאו בדברים ונכונים לבא לידי גמר הוציא לצדק דינם. ואם לפעמים נכנס בדברים עם אחד. היה זה רק בכדי להפסיק בין ענין לענין. להניח הדעת והמח, כעומד לפוש מעמלה של תורה. ושמעתי ממנו בשם רבנו הגר"א מוילנה, לבאר הא דשנו ומנו חכמים (אבות פ"ו מ"ו) לאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית כהם ב"מיעוט שיחה", שזה אינו בשלילה, כפי המובן הפשוט, כלומר שימעט בשיחה לגמרי, מבלי להוציא אף דבור מפיו, רק הכונה להיפך בחיוב היינו לחייב מיעוט שיחה. שאם ילמוד אדם הרבה בלי הפסק דעתו תתבלבל עליו וע"כ בכדי לאוקמי גירסא צרוך הוא מזמן לזמן לשיחה קלה. ובזה פרשתי בדרך צחות מאמרם ז"ל (סוכה כ"א) "שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד" הינו שהלימוד צריך וזקוק לשיחת חולין מעטה. בכדי להרחיב ולהצהיל את הדעת:

גם מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ואת השקידה בתורה ועבודה של מרן אבא הגאון זצ"ל. וגם בימי הזעם והרעב תחת כיבוש הנאצים התגבר כארי בלמודו. ומענין המכתב האחרון שקבלתי ממנו, ובתוך הדברים הוא כותב: "הפייטן כסליחות יקונן באין ארוחת אב (הכונה על חורבן הבית והמזבח הנקרא מזין) בטן בנים תחסר. כלומר נחסרה הפרנסה ועמא דארעא אזלא ומדלדלא. ואני דאגתי להיפך, באשר בטן בנים תחסר כעת באין מזון ומחיה איך תהיה ארוחת אב, אבינו שבשמים בימים הנוראים האלו, שרגיל אני לכבד את ד' מגרוני בדרשות ותפלות. ותודה להשי"ת שלא החסרתי שום דבר שנהגתי בו משנים קדמוניות. וא"כ נחלש גופי ותש כתי. אבל לתורה ולתפלה הני מרגיש כח עלומים, ואתם בני אל תעצבו ואל תדאגו עלי. כי מבשרי אחזה שבשעה שהגשמיות מתמעטת מתגברת הרוחניות ויכול אדם להיות ניזון מרוחניות לבד":

מרן אבא הגאון זצ"ל כתב הרבה ספרים, אין קץ בכל מקצועות התורה, ואלו הם: מצח אהרן ב' חלקים. (נדפסו במהדורות רבות) ה' ספרי בית אהרן על ב"מ כתובות ב"ק גיטין וקדושין. חשו אהרן על חו"מ ג' חלקים שו"ת זקן אהרן ב' חלקים. ספר סביב ליראיו על היראים ב' חלקים. ועוד כמה ספרים בכתובים ושו"ת לאלפים שהלכו לטמיון וחבל על דאבדין:

לבד היותו רבן ומאורן של ישראל, תל תלפיות שהיו פונים אליו לשמוע דבר ה' זו הלכה למעשה מכל תפוצות ישראל, עוד היה מפורסם לחכימא דיהודאי ונהרו אליו מכל אפסים להנות עצה ותושיה ככל עניני הכלל והפרט. כשנתחוללה תנועת אגודת ישראל ע"י אסיפת גדולי הדור בקטוביץ יצא מרן אבא הגאון זצ"ל (בחורף תרע"ד) לאמריקה יחד עם הרה"ג ר' מאיר הילדעסהיימער הרב דבערלין. הוא שהה כאן אופן עבודתו היה בהתלהבות נפלאה ובעיקר ביום ש"ק, שאז היה זיו קלסתר פניו מבהיק כתואר מלאך ה' אם כי בכל ימות השבוע אכל קמעא לרגלי חולשת בריאותו, אבל ביום ש"ק לא ידע שובע. והיה מרגלא בפומיה: יבואו נא אלי הפושעים. שאינם חשים לזכור את השבת לקדשו, ו"ימשמשו" אצלי קדושת השבת בידים.":

נוסף על כחו הרב וחילו לאורייתא והלכה היה פה מפיק מרגליות. גאון הדרשנים ואבי הגואמים. דבריו היו חוצבים להבות אש וחודרים כליות ולב, להקסים ולהלהיב השומעים בהתעוררות כבירה, עד שגעו בבכיה. ולא פעם קרה, בדרשו במקהלות בימי הרחמים והסליחות. היה צריך להפסיק: גולת הכותרת של אישיותו הגדולה והקדושה רבת הגוונין היתה לכו הפתוחה לרוחה כפתחו של אולם באהבת ישראל ואהבת חסד, שלקחה שבי את כל מי שנתקרב אליו. מרן אבא הגאון זצ"ל היה רך כקנה להרגיש בצערו של כל אחד ואחד ולחבק כל איש מישראל באהבה כלי מצרים. ובעיקר תלמידי חכמים ובני ישיבה. שהתייחס אליהם ביחס של אב לבנים, והיה מתנשא לומר תמיד: "עודני בן ישיבה":

כהנה וכהנה יש לי לכפר מפרשת גדולתו, כי כל ימי חייו הי' שרשרת ארוכה חוט משולש של תורה עבודה וגמ"ח ברם גם מתוך הקוים והשרטוטים הקברים והאופיניים האלו כבר אפשר לראות הדר גאון עוזו של האדם הגדול בענקים הזה:

סוף הספר

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה