מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש לו
הספד על איש עני ואביון, זקן בא בשנים, יר"א מצויין:
בתחלה אמליץ עליו מליצת החכם, עיר קטנה כמו עירנו וימצא בה איש מסכן כמו הנספד אשר לפנינו, אשר כל ימי חייו היה אביון גדול, אמנם הצטיין מאוד ביראתו, עד שכל יודעיו התפלאו מאוד על הנהגתו הטובה, איך היה בורח תמיד ממחלוקת, מתרחק מלה"ר, ורכילות, בולם פיו בעת מריבה, ורק בכל שעה שהיה פנוי מעבודתו, היה עובד את ה' במה שביכולתו, כמעט לא סגר את פיו מלהגיד שירות ותשבחות של דהע"ה, ביושבו בביתו, ובלכתו בדרך, ואמרו נתקיים עליו גם סוף המאמר, "ואדם לא זכר האיש ההוא", כי לא היה מכובד כערכו, ולא חלקו לו הכבוד הראוי לו, עד שגם עתה במותו לא ירצו לכבדו כערכו, ובזה נחטא בשתים, א), כי נהיה ככפויי טובה, אם לא נוקיר לאיש המצויין, ב), בזה נשפיל ערך אנשים כאלו היראים האמיתיים, רק שאינם בני תורה, ובאמת ביקש דהע"ה, שכל העוסק בשירות ותשבחות הא נחשב ומקובל כאלו עוסק בנגעים ואהלות:
אחי. ידעתי נאמנה כי בקרב לבבכם תתפלאו מה כל החרדה הזה, להספיד לאיש כזה, אשר לא בין הלומדים ה, ובשגם אשר כבר בא בשנים והגיע עתו למות, האם לעולם יחיה ע"ז אשיבכם על שתי השאלות, הנה אה שברוב הפעמים יוקיר האדם את כלי ובגד חדש נגד הישן, והימן אינו נחשב לעומת החדשה, בכ"ז הלא נראה, כי לפעמים ישלם אדם הון רב בעד כלי או מטבע ישינה, ובצל בתי המיזעאום, בתי שכיות החמדה, מכל דברים העתיקים וישנים, אשר ערכם לא יסולה, וכל גדולי המדינה ירוצון אך לראותה, וההבדל בזה הוא, אם גם בפאבריקין הנמצאים כעת יעשון כלי כזה, באותו מראה וקומה ותוארה, ומאותו מאטריאל, וכלי כזה הוא בנמצא לרוב ונקל להשיגה, באופן כזה לא נחשב הישינה למאומה, ואדרבה ע"י זקנותה תרד ערכה ומחירה, משא"כ אם בפאבריקין החדשים וההווים לא ימצא כלי כזה כדמותה וכצלמה, ולכן בכדי שיהיה למשמרת גם עמם הכלים הישנים, משלמים שכר גדול עבורה, וכ"ז שתזקין תעלה מחירה למעלה, ואף אם היא חלושה וקרובה להשבר, משמרים אותה בשמירה מעולה, ואם תאבד או תשרף, אין קץ להפסדה, באשר באבידתה נאבד מאתנו גם תאר כלי מטפוס הישן, וכן אני אומר בזה, אם דור החדש היה מעמיד יהודים נאמנים ואדוקים ביהרותם, שומרי תורה לחוקיה ופרטיה, זהירים בדקדוקי סופרים, ואפי' במנהגי ישראל, כמו דור הישן, ובנקל היה לפנינו להשיג, איש עברי, בלב עברי, ובטפוס עברי, אז לא היה נחשב אצלינו זקן כזה, אבל אחרי שבעוה"ר התורה והיהדות תרד פלאים, ומיקרי המציאות הוא מאין כמוה לראות אדם כזה, אדוק ונאמן בד' ותורתו לכל פרטיו, מה מאוד יקר היה לפנינו לראות תואר מצב הישראלי בדמותו וצלמו, וסגולה נחמדה היה זקן כזה באוצר היהדות, ואוי נא לנו כי אבדנו אותו:
ומעתה אחשוב לבטח כי לא תתפלאו עוד על הספד זקן גדול כמותו באשר כל מה שהזקין ביותר, יותר תגדל לפנינו האבידה, וגם לא תוסיפו עוד להתפלא על סופדי בזה בע"ב פשוט לא ימנה בקרב הלומדים, דהנה ידוע לכולנו אשר בדורות האחרונים, עושים כל הפאבריקאנטין סחורה חלושה מאוד, אם כי למראה עינים יבריקו יותר, ויצטיינו במראיתם נגד הסחורה הישינה, אכן בעצם אינם טובים כסחורות אשר היו עושים בימים שעברו, אשר היו בריאים וחזקים, והנה פאבריקאנט אחד התפאר לאדם אחד, אשר אף אם הקול הוא, כי עתה הוא סחורה פשוטה, בכ"ז בא וראה איך סחורתי הוא בלי אונאה, וסחורתי חזקה וטובה מאוד, ושאל הקונה כמה הוא מחיר הארשין, ענהו הפאבריקאנט, עשרה רו"כ, וישחק הקונה כמתפלא, בעד מקח גדול כזה ידעתי גם אני אשר נמצא גם בסחורות החדשות טובות, ואנכי רק זה אמרתי, כי בימים שעברו היה גם סחורה פשוטה אשר מחירה חמישים ואחד ק"פ הארשין, ג"כ טובה וחזקה, אשר עתה רעד מחיר כזה, לא תצלח הסחורה לגמרי, וכן אנכי אומר, כי בקרב הלומדים הגדולים והמצויינים אין הפלא גדול כ"כ אם ימצא עובר ה' בתמימות, וב"ה גם עתה הם יראים ושלמים ותורתם משמרתם ומחזירם למוטב, רק עיקר הפלא כי בדורות שעברו היה גם איש פשוט כמו הנפטר הלז ג"כ בלב בריא, תמים עם ה' אלוקיו, זהיר וזריז אפילו במצוה קלה, סר מרע גם על חומרא שבחומרות, משא"כ עתה לא ימצאון אנשים כערכו, שיהיו בלב בריא ושלם כמותו:
הנה בפ' עגלה ערופה מצינו שאמרו הזקנים, ידינו לא שפכו את הדם הזה עינינו לא ראו, ואינו מובן מה ענין ההתנצלות בזה, כי על קרבן צריך וודוי ולא התנצלות, אשרי המודה חטאיו, ומודה ועוזב ירוחם כתיב, וא"כ מה ראו הזקנים להתנצל ולומר שלא חטאו, ה' יודע האמת, אכן באמת נ"ל לומר, שוודוי גמור היה דבריהם אלו, ובזה התוודו על חטאתם, דלפעמים יקרה שב"ד אשמים בהריגתו, אף שלא הרגוהו בידים, כי העלימו עיניהם מלפרנסו ומת ברעב, או אם נהרג ע"י רוצחים, אשמים ג"כ בזה שלא השגיחו לבער הרוצחים מקרב עמם שמצווים הם ע"ז מקרא ובערת הרע, וע"י העלמת עיניהם מת או נהרג ולכך התוודו בזה על הקרבן, "ידינו לא שפכו את הדם" פי' הן זה אמת כי ב"ד לא שפכו בידים את דמו, אכן בזה אנו אשמים, אשר "ועינינו לא ראו' לתקן המעוות, ומת או נהרג באשמותינו, וכזה אני אומר, כי אף שלא עשינו בידינו שום רע להנפטר, בכ"ז יודעים אנו אשר עינינו לא ראו להחזיק ולעת זקנותו, ואלמלי החזקנו אותו כראוי, אפשר היה יכול לחיות עוד כמה שנים ולכן עלינו לבקש מחילה מאתו ע"ז, יבולע המות לנצח אכיה"ר, וינוח על משכבו בשלום: