מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש לד
הספד מד על הגאון האמתי מוהר"ר יהושע ליב דיסקין מירושלים בי"א שבט תרנ"ח, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון:
המתקתי הדברים עפ"י משל לעיר גדולה אשר יש בתוכה הרבה פאבריקין, ואוצרות סחורה לרוב עד שזכתה עי"ז להיות עיר המרכולת לכל הסביבה, ופתאום עלתה על המוקד. וכל בתיה ואוצרותיה היו לערמת אפר, ועי"ז נתדלדל כל מצב העיר, לא ארכו הימים, אשר התחילו לבנות בתים, וקצתם העמידו אהלים לישב בהם עד שיעלה בידם לבנות בית נכון, ובתוך זה באו משולחים מעיר הקרובה להם, לקבץ נדבות על עירם שנשרפה ג"כ, וענו ואמרו אנשי העיר אל המשולחים, לפטור בולא כלום אי אפשר, מצד קרבת המקום זל"ז, אבל אוי מה היה לנו, זה לא כבר אשר אנחנו בעצמנו רוששנו, ועוד כל הבתים שלנו עומדים בחורבנם, ועלינו עוד לתת על נשרפי עיר אחרת, וכה אני אומר, רבותי לא רבו הימים אשר אנחנו בני חו"ל נשרפנו, זה לא כבר נשרפו כל אוצרות התורה אשר היה בתוכנו, זה לא כבר נשרפה ישיבת וולאזין אוצר התורה וסוגרה על מסגר, זה ימים לא כבירים אשר אבדנו כל גדולי הדור אשר היו בתוכנו, ראשי גולה, ועוד מאז עד עתה לא נתמלא חורבנן, כי לע"ע לא נמצא עוד בתוכנו גאונים כאלו הראוים למלאות מקום הגאונים שנפטרו מאתנו, ועלינו יש הרבה לבכות על צרת עצמנו, ובתוך זה בעוד שאנו מבכים השרפה אשר שרף ה' בתוכנו, באה הידיעה, כי ציון עיר קדשנו, הקרובה ללבבינו, גם היא נשרפה, ואוצר התורה ויר"ש ששכן בתוכה, הוא הגאון הנשגב אדמו"ר מוהרי"ל הלך לעולמו, ועלינו גם לבכות על שרפת ציון, אוי מה היה לנו, וזה שקונן המשורר, על נהרות בבל שם ישבנו, כי בעת שהלכו בדרך, ומקושי הדרך תחת ידי מעניהם, היה די להם לבכות על צרת עצמם, ומרוב הצרות לא יכלו להעלות על לבם צרת ציון, אמנם בעת שכבר הגיעו לבבל והתחילו להנפש מעט מצרות הדרך, "גם בכינו בזכרנו את ציון", ופי' הכתוב כן, על נהרות בבל שם "ישבנו", פי' אך רגע אשר ישבנו והתחלנו לשאוף רוח מעט, שם בכינו, תיכף על חורבן ציון, וכן אצלנו, עד עתה היה לנו רב לבכות על צרותינו אנו, ואך ישבנו והתחלנו לשכוח מעט את הפסד גדולינו, בא לנו הידיעה הנוראה מחורבן ציון וירושלים: ציון עיר קדשנו, ארצנו הקדושה היקרה והחביבה, אוי מה גדול שברך, יש לי לקונן עליך הקינה אשר קונן שמעון הצדיק על הריגת ר' ישמעאל כהן גדול, "נטל ראשו ונתנו על ארכובותיו" ומאי רצה בזה שנטל הראש והניח על הרגלים ל ונ"ל דהנה כמו באדם הפרטיי, "הרגלים" המה עקר יסודו בקיומו הגשמיי, באשר כל הגוף נשען ועומד עליהם, "הראש" הוא עקר יסוד הרוחניי של האדם, באשר הוא משכן המוח והשכל, כן בכלל האומה ישנם ג"כ שני היסודות אשר עליהם תלוי קיומו של האומה, נשיאי האומה אשר ישימו כל מעינם לרומם קרן התורה והיראה, לקומם פרצת הריסת הדת, גודרי גדר ועומדים בפרץ שלא יפול מצב הדת, אנשים כאלו מכונים בשם "ראשי" האומה, באשר עיקר עיונם ודאגתם לצרכי הרוחניות, ואמנם נמצאים ג"כ גדולי ישראל הדואגים לטובת האומה בעד קיומה הגשמיי, וזהו ג"כ עיקר גדול, כי אם אין קמח אין תורה, ועניות מעביר להאדם גם מדעת קונו, אנשים כאלו מכונים בשם "רגלי" האומה, באשר יסוד קיום הגשמיי עומד עליהם, שהמה העוסקים בצרכי הכלל, לרומם פרנסתם לבטל גזירות וכדומה, והנה במות ר' ישמעאל כה"ג, סברו כל העולם, שרק "הראש" ניטל מהם, וכאשר רצה ר' שמעון הצדיק לעורר ההספד, ולא היה לו פנאי לתאר כל הענין לפני העולם. באשר גם הוא יצא תיכף להרוג, ולכן רק זה עשה, "נטל ראשו ונתנו על ארכובותיו" פי' רמז להם בזה, כי במיתת ר' ישמעאל, יחסר להעם שני היסודות גם יחד, גם הראש, גם הרגל, באשר הוא היה עמוד התורה והיראה, שימש בכהונה גדולה, וכן היה גם כן עמוד הפרנסה, כי בזכות העבודה והקרבנות ירד שפע פרנסה לישראל, וכן היה קרוב למלכות ועלה בידו להטות לב מלכים ושרים לטוב לנו, וא"כ חסר לנו שני היסודות גם יחד:
המליצה הזאת יש לנו גם לקונן על מצב ציון וירושלים, הן עד עתה היו לה שני עמודים להשען ולסמוך עליהם אחד מבחוץ, הוא הגאון ר' משה יואל ז"ל אב"ד דאניקסט, אשר בימיו האחרונים שם כל מעייניו לטובת אה"ק, והיה גבאי הכולל זמן רב, ומאוד מאוד היה דואג לתקן תקנות לפקוח על נפשות ת"ח היושבים בציון שלא יחסר להם מאומה, ועלה בידו לרומם מצב הכולל במעלה גבוה, ולפי הנהגתו ודאגתו עבורם, נוכל להמשילו בשם "רגלי ציון" באשר עליו היו נשענים ביסוד הגשמיי, ומבפנים היה להם עמודא דנורא, הוא הגאון הנורא מוהרי"ל, אשר בכל כוחותיו העצומות היה לוחם תמיד מלחמת קיום הדת בארץ הקדושה, עד שכמעט מסר נפשו על זה, כידוע לכל סייגיו וגדריו שתיקן בכדי להגן על מצב התורה ויראת שמים שלא ירפה באה"ק, ולזה אפוא בטח נוכל לקרוא אותו בשם "ראש ציון" ואמנם עתה אוי מה היה לך, כי נטל ה' ראשו ונתנו על ארכובותיו זה ימים מועטים אשר נפטר הגאון ר' משה יואל זצ"ל, ועתה נטל גם ראשך, הוא הגאון מוהרי"ל, אוי מה גדול שברך בחסרון שני עמודיך גם יחד?!: ציון, ציון, במר לבבי הנני קורא עליך חזון נביאיך "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך קול יללת הרועים וגו' קול שאגת כפירים כי שדד גאון הירדן" (זכריה י"א) וטרם נבאר המאמר בפרט, נפרשו מקודם בדרך כלל, עפ"י המסופר בעת שהיתה מרידה גדולה במדינה אחת, עד שהמורדים כבר שרפו כמה עיירות וכבשו להם כמה כרכים, באו גם לעיר אחת, אשר חומה בצורה לה מסביב, ואנשי העיר סגרו העיר במסגר לבלי תת לאויב ליכנס שעריה, ואמנם המורדים בגודל רוחב לבבם על נצחונותם העצומים, אמרו לאנשי העיר, בדברים בוטים, עד מתי תרצו עוד להלחם כנגדנו, הן ראיתם כי כמה עיירות כבשנו, פתחו אתם בעצמכם את שערי עירכם, והניחו אותנו לשרוף את כל אשר בה, כמליצה הזאת אמר מלאך האכזרי הוא מ"ה לציון עיר קדשנו, אחרי נצחונותיו הרבים בשנים הללו לשרוף כל ארזי וגדולי חו"ל, ורק האחד המיוחד אשר היה לנו עוד בציון, בא עתה גם לציון ואמר פתח לבנון שהוא ירושלים דלתיך ופתח אותם מעצמך, והניחני להצית אש גם בארזיך, קול יללת הרועים, קול שאגת הכפירים, כשאנחנו נטה את אזנינו לשמוע עתה מה קול הכפירים, אריות שבחבורה, המה הרבנים הגאונים אשר בכל עיר ועיר, ונשמע את צעקתם, כי שודד גאון הירדן, שהגאון אשר היה בירדן שהוא אה"ק גם הוא נשדד ועליו יספדו כעת ספדיא ויקוננו בכל העולם, זהו אשר אמרנו בדרך מליצה, ועתה נשוב לפרש המקראות לענין הנספדים אשר לפנינו:
והנה שלשה מיני יללות הוזכרו בכתובים הללו, קול אלוני הבשן כי נפל ארזיך, קול יללת הרועים כי שודדה אדרתם, קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן, ונבאר עפ"י מאמרם במו"ק דכ"ה, א"ל רב אשי לבר קפוק האי יומא מאי אמרת, א"ל אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר? אם לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק? אם בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים? ע"כ, והבאור בזה, דהנה אילנות קטנים אשר נטעו בארץ זה לא כבר, ועוד לא נשרש בארץ גזעם, לא יוכלו להתקיים בשדה בלתי הגנה, באשר בשדה הם אשר שם יסער הרוח מאוד ויוכל לעוקרם ממקומם, ומה יעשה הנוטע אשר ירצה בקיומם נוטע אותם בקרבת יער גדול מלא אילנות גבוהים וגדולים, אשר יעמדו בפרץ מול הרוח הסוער והאילנות הגבוהים יגינו על הקטנים שלא ישלוט בהם שום רוח רע, כן כל המון בית ישראל, כרם חמד ה' צבאות, אשר מרוב טרדותם בענייני פרנסתם, רחק לבם מתוה"ק לא יוכלו להתקיים בעולם בלתי הגנת הצדיקים הגדולים, דרוחות רעות המנשבות בעולם יסערום ממקומם וממצבם, ורק עיקר ההגנה היא תוה"ק, אשר מגנא ומצלא מכל הגזירות, ומה עשה הקב"ה, שתל בכל דור צדיקים גדולים סביב כרם ישראל אשר בכח תורתם וצדקתם יגינו על כלל ישראל, וכ"ז שהצדיקים בעולם, לא יוכלו כל הרוחות להזיז האומה ממקומה, לא כן במות הצדיק, אז חלילה כל העולם בסכנה, והנה באשר ההמון אשר יקבצו להספיד הצדיק לא ישימו אל לב צרותיהם הם, ורק יחשבו כי עיקר ההספד הוא רק על הנפטר דבלי בארעא, וע"כ בא בר קיפוק לעורר אותם כי לא כאשר יחשבו כן הוא, כי על הנפטר בעצמו אין מה לבכות באשר הוא הלך למנוחות, לישב בישיבה של מעלה, וליהנות מזיו שכינתו, ועיקר ההספד הוא רק על הדור, כי אחרי שנפל הארז הגדול, אשר הוא היה מגין על הדור, א"כ מה יעשו אזובי קיר ואיך יוכלו האילנות הקטנים להתקיים וז"ש "אם בארזים נפלה שלהבת", לא אקונן על הארזים עצמם, כ"א עיקר ההספד הוא "מה יעשו אזובי קיר" על הדור יש הרבה לקונן איך יוכלו להתקיים, בעת אשר רוחות רעות מנשבות בחזקה ורוצים לעקור זרע ישראל מהיות גוי, וכ"ז שהיה הצדיק אתנו סביב חומותינו, בזכות תורתו היה מגין, ועתה אוי נא לנו, מי יגן בעדנו, וזה מקביל במליצת הנביא בקינה הראשונה, "קול אלוני הבשן" הם הנטיעות הקטנות והצעירות, אשר לא יוכלו להתקיים בלי הגנה, המה יצווחו בקול "כי נפל אש בארזיך" המה מגיניהם, ונשארו הם בלא מגן:
וחכם אחד העירני, איך נהיגי אנן לקונן בהספידא של צדיקים, מליצה הזאת, הא בגמרא שם מפורש אשר רב אשי התרעם מאוד על בר קיפוק כשאמר המליצה הזאת, ואמר ח"ו איכא שלהבת בצדיקי? והשבתי לו בהקדם המד"ר פ' ברכה, כשביקש יהושע את משה רבו ולא מצאו אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד, ע"כ, וקשה מאוד לומר אשר יהושע לא ידע ממיתת משה עד שהלך לבקשו, ובאור הענין נראה עפמ"ש בכתוב פ' ברכה ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו' כוונת הכתוב בזה להודיע הטעות שטעו העולם בזה שהתמו מלבכות על צרות הדור אשר נשאר בלא מנהיג, ובשלמא אם ההספד היה בא רק משום יקרא דשכבי אז היה מקום לומר, שאחרי שהספידו אותו לפי כבודו די בזה, ואמנם באשר עיקר הבכי וההספד הוא רק על צרות הדור, ולזה אין גבול, דהא בכל יום מורגש החסרון ואדרבה בימים הראשונים למיתתו, אין מורגש כלל החסרון, דכל הסייגים והתקנות אשר תיקן בחייו, עומדים וקיימים, ורק ברבות הימים הלכו הלוך וחסור, הלוך ופרוץ מעט מעט, ואז רק אז יורגש חסרון המנהיג הטוב, ולזה יקשה איך התמו הבכי על משה, וספר לנו הכתוב את טעותם בזה, כי הם חשבו, אשר על צרת הדור אין לקונן בזה, באשר אחרי מיתת משה, עלה יהושע על מקומו להנהיג העדה, ואחרי ראותם כי מרע"ה בעצמו סמך ידיו עליו, לכך חשבו שאין שום נ"מ בינו לבין יהושע תלמידו, ושקולים הם כאחת, והדור לא הפסיד מאומה במיתת מרע"ה, ולא נשאר להם אפוא לקונן כ"א על יקרא דשכבי, ולכן אחרי שעשו לו הכבוד הראוי לנשיא העדה להספידו שלשים יום, די בזה, וכן מבואר בפסוק ויבכו בני ישראל את משה שלשים גו' ויתמו ימי בכי גו', והטעם לזה באשר "ויהושע בן נון מלא גו' כי סמך משה גו'" ומסתמא ראוי הוא להנהיג הדור כמשה עצמו, ולכן התמו בכי אבל משה לאחר שלשים יום:
אכן באמת טעו בזה טעות גדול לחשוב כן שאין בין משה ויהושע שום נ"מ, ומקרא מלא אה"כ, ולא קם נביא עוד כמשה ויבואר עוד עפ"י מאמרם ז"ל, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב דע"ה) והכוונה בזה דהנה ידוע אשר השמש יש לה אור טבעיי שהיא זורחת מצד עצמה, ולכן בכ"מ שהיא עומדת תזריח על כל העולם, משא"כ הלבנה שהיא מצד עצמה גוף עכור, ורק כשהחמה הוא תחת הארץ אז תופיע נהרה בגוף הלבנה ותאיר גם היא, ונמצא אפוא שהלבנה אינה זורחת כ"א ע"י שהחמה היא מתחת לארץ, ובדרך מליצה תפסו חז"ל בזה על הנהגת משה ויהושע תלמידו, שמשה היה יכול להזריח אור הנהגתו בכ"מ, ואמנם יהושע תלמידו, כ"ז שמשה היה זורח על הארץ, לא היה יכול להזריח אורו, ולהגיע למדרגת מנהיג בישראל, ורק אחרי מות משה החל אור יהושע לזרוח, ונמצא שזריחת יהושע לא נצמח אלא מזה שמרע"ה נקבר בארץ, וכבה אורו אז החל אור יהושע לזרוח על שמי היהדות, ונתכוונו ג"כ להוציא מלב ההמון הטעות שנשרש אצלם שאין שום הפסד לדור, ממיתת מרע"ה, ובאו הזקנים להודיע, אשר לא קם מנהיג כמשה:
ובזה בארתי המליצה בגמ' (מו"ק כ"ה), כד מת ר' יעקב אמרו, איתחזו כוכביא ביממא, דהכוכבים לא יוכלו לזרוח ביום, כי מפאת גודל אור החמה, לא ניכר אור הכוכבים ורק כאשר יסור אור החמה, אז ניכר אורם, ובעת מיתת ר' יעקב, בטח עלו מנהיגים אחרים לגדולה על מקומו, ואפשר יחשוב העולם שאין להצטער עוד על מיתת ר' יעקב, ולזה המליצו עליו בהספידו שאתחזיאו כוכבים ביממא, פי' שהמנהיגים החדשים לא יכלו לזרוח בעת שזרחה השמש הגדול ר' יעקב ורק עתה ע"י מיתתו התחילו לזרוח, והפסד מיתת ר' יעקב הוא אבידה שאינה חוזרת ואין לה תשלומים: וזה היתה גם כוונת יהושע בן נון בהספידו על מרע"ה כי כפי שכתבנו לעיל, חשב המון העולם, אשר לדור אין הפסד במיתתו, באשר יהושע יעלה על מקומו, ובכן ויתמו ימי בכי אבל משה לאחר שחלקו לו הכבוד הראוי לנשיא העדה ולכן חשב הוא להוציא הטעות מלבן, "וכשביקש את משה רבו ולא מצאו" פי' שחפש בכל הדור ההוא, אם ימצא עוד איש כזה, אשר ישווה למעלת משה רבו, ולא מצא, אז אמר לפני הדור המקרא הזה, "הושיעה ה' כי גמר חסיד" ואל תטעו עוד לחשוב, שאדם אחר יכול למלא מקומו, וכה אני אומר גם בנספד הזה אשר אנו עסוקים בהספידו הוא הגאון הנורא מהרי"ל, מי יתן ראשינו מים לבכות על האבידה הנוראה הזאת, אשר נאבד לדורו, וכמ"ש במדרש, הצדיק אבד לדורו אבד, ואף כי בטח א"א לספינה בלא קברניט וא"א לדור בלא מנהיג, אכן מנהיג ופרנס הדור כמוהו, לא במהרה נשיג, גאון נורא, איש אמת לאמתו, וכל המעלות הדרושות לפרנס האומה: והנה במס' ב"ב דפ"א אחז"ל על הפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, אם נאמר ארז למה נאמר תמר ואם נאמר תמר למה נאמר ארז כו' למה נאמר ארז לומר מה ארז גזעו מחליף, אף צדיק גזעו מחליף, ופרשב"ם שאם מת שיוליד בן כמותו, הרי הבטיחו אותנו שצדיק גזעו מחליף ויוליד בן כמותו, משום דנדמה לארז, והנה הארז גופא לא תמיד הוא מחליף גזעו, דאם נכרת העץ והשורש נשרש בארץ, אז יוכל להחליף, ויצמח אילן אחר במקומו, משא"כ אם נשרף הארז, דאז האש שורף ומכלה גם שרשו, לא יוכל עוד להחליף, ולפעמים גם בצדיקי הדור יקרה כמקרה הארז, שלא יהא גזע הצדיק מחליף להוליד בן אחר כמוהו וזה תלוי במצב בני דורו, אם הדור זכאי לכך, אז אף אם לא לעולם יחיה הצדיק, וסוף אדם למות, מ"מ יוליד בן כמותו, ובאופן זה נדמה הצדיק, לארז שנקצץ ראשו, שיוכל גזעו להחליף, משא"כ אם הדור אין זכאי לכך, אז אף שודאי יהי' צדיק אחר על מקומו, דאין צדיק נפטר מן העולם עד שיזרח צדיק אחר במקומו, וכמאמרם ז"ל, עד שלא שקעה שמשו של משה, זרחה שמשו של יהושע, כן לא יהיה במעלת ערכו, דומה לצדיק הנפטר, דמנהיג לפי הדור, ובאופן זה נמשל מיתת הצדיק, לארז שנשרף, שלא יוליד כמותו, וזהו מה שדקדק בר קיפוק שם בהספידו לומר, אם בארזים נפלה "שלהבת" היינו שאין מחליף אחר דוגמתו "מה יעשו אזובי קיר", דאם לא היה רק בבחינת נקצץ הארז, וצדיק אחר כמותו היה ממלא מקומו, אז לא היה ההפסד של הדור גדול כ"כ, אבל השתא דנפלה שלהבת בארזים ושרף גם את השורש, עד שאין גזעו יוכל להחליף ולהעמיד צדיק אחר כמותו, זה יש לקונן על הדור, "מה יעשו אזובי קיר", ואמנם רב אשי, אשר עודנו חי בעת מעשה, לא רצה שיפתח עליו פיו לשטן, לומר שישרף גזעו ולא יהיה לו בן או תלמיד הראוי למלא מקומו, לכן הקפיד על דברי בר קיפוק ואמר, ח"ו איכא "שלהבת" בצדיקי, שלהבת דייקא, שאין גזעו מחליף, מי איכא בצדיקי, הא זהו נגד ההבטחה של "כארז בלבנון ישגה שיהא גזעו מחליף:
ומעתה אתי שפיר הקושיא שהקשינו, על זה שאנו רגילים לקונן בהספידא, מאמר דבר קיפוק, אע"ג שרב אשי הקפיד ע"ז, דרב אשי שעודנו חי היה, לא רצה שיפתח עליו פיו לשטן, שיהיה בבחינת ארז שנשרף, אבל הא כתבנו דלפעמים יקרה שעון הדור גורם שלא יהא גזע הצדיק מחליף להעמיד אחר דוגמתו, כי באשר חז"ל אמרו, דמנהיג לפי הדור, ולכן אם אין הדור זכאי, בע"כ שגם ערך המנהיג יושפל, ולכן אם באמת רואין אנו, שהמנהיגים החדשים אין שוה ערכם למעלת המנהיגים שמתו, אז בע"כ מוכרחים אנו לומר, בארזים נפלה "שלהבת", באשר רואין אנו בעינינו שנשרף ונתייבש גזע הצדיק, ולא נשאר עוד כמותו, וכמו שאנו רואים בחוש במיתת הגאון הנספד הזה, לא הניח בן או תלמיד כמותו, וגם רחוק מלבותינו התקוה, אשר דור החדש יעמיד לנו גאון וצדיק וחסיד בכל המדות כמותו, ובהכרח עלינו לקונן עליו, אם בארזים נפלה שלהבת, וכן הוא ג"כ מליצת הנביא שפתחנו, פתח לבנון דלתיך ותאכל "אש" בארזיך, אש דייקא, אשר נשרף הגזע לגמרי, וחבל על דאבדין ולא משתכחין:
ואמנם על פרט הזה, אין לעורר אל ההספד כ"א לההמון בית ישראל, הרקים מתורה ומצות שיגינו עליהם, ורק יתקיימו ע"י הגנת הצדיק, ולכן עליהם לבכות במות הצדיק מגינם, ואמנם הרבנים והת"ח, העוסקים בתורה ומצות, ותורתם תוכל להגן עליהם עד שאין צריכים עוד להגנת הצדיק, אין די בבחינה הזאת לעוררם אל הבכי, ולכן לעומתם העמיד הנביא חלוקה אחרת, באומרו אח"כ, קול יללת "הרועים" רועי ישראל תופשי התורה כי שודדה אדרתם, ויבואר ג"כ עפ"י הגמרא דלעיל מה שאמר בר קיפוק בחלוקה השניה שם, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק, דהנה חז"ל אמרו, מה דגים הגדול בולע את הקטן, כך בני אדם הגדול בולע הקטן, ולא ברשיעי עסקינן, אשר ירצו לבלוע זה את זה בחנם על לא דבר, ואפשר לפרש כונה אחרת באומרם, הגדול בולע וכו', דהנה טבע האדם מצד שהוא עיר פרא יולד, ומצד טבעו, קשה מאוד חברתו עם בני אדם, וא"א לעולם להתקיים בלי מוראה של מלכות, שכ"ז שאין לו שום מורא להכריח טבעו עלול הוא לכל רע, ורק ע"י אימת המלכות יכניע את טבעו ורצונו, וכמאמר התנא באבות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ומתייראים אנחנו גם מפני השוטר הקטן, כי אילו בועטים בו, אז ינקום נקמתו השוטר הגבוה, וגבוה על גבוה עד המלך בעצמו, ואמנם הא תינח בהנהגה המדיניית אשר העונש בא תיכף, ונראה לעין כל, ולכן מתייראים מלעשות שלא כפי חוק הממשלה, אכן מה נעשה בהנהגה הרוחניית, אף שגם בהנהגה הזאת יש לנו שומרים ושוטרים וכמאמר המדרש ע"פ על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, מאן נינהו, אינון רבנן נטורי קרתא ע"כ, אשר הם ממונים לשמור חומת תוה"ק שלא יפרצו בה פרצים, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, אכן באשר אין בידם להעניש לעוברי רצונם, בטלה המשמעת, ובאשר האלקים עשה שייראו מלפניו, לכן הטביע אצל הת"ח טבע כזאת שיהא קללתם ודבורם הרע כארס השורף ומכלה, וכמאמר התנא באבות הזהרו וכו' שנשיכתם נשיכת שועל וכו' וכל דבריהם כגחלי אש, וקללת חכם אפי' בחנם היא באה, וכל הבועט בהם ובגדריהם סוף סוף לא ינקה, ואמנם באשר כלל גדול הוא בהנהגת הבוי"ת כי "אין פתגם הרע נעשה מהרה" ולא יעניש תיכף לעשיית החטא דאלמלי כן היה בטל הבחירה ורק לפעמים רחוקות יקרה שתחת גערת הת"ח, ויקוים בו ותגזר אמר וגו''' ולכן עדיין אין התקנה בשלימות כיון שלאו בכל פעם יקבל עונש תיכף בהמרותו פי הת"ח, ולכן הציב הקב"ה בכל דור אנשים אחדים המצוינים מאוד בצדקתם, ואימתם מוטלת על כל הדור, ואם יקרה חלילה איזה פרץ בדת, אף שלת"ח אחרים לא ישמעו, אכן אם הגדולים והאדירים יכניסו עצמם בזה, אז בודאי ישתיקו כל המדנים באשר ייראו מפניהם כי אימתם תבעתם כידוע, וכ"ז שיש הגדולים והמצוינים, אז אין להרבנים לפחוד כ"כ, שלא ישמעו להם, באשר יקוננו ע"ז באזני הצדיקים הגדולים, לא כן כאשר יחסרון הצדיקים, יוגרם בזה הפסד גדול לכל הרבנים באשר מעתה אין שומע להם, וקרן התורה יפול וזהו לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק דכ"ז אשר הלויתן היה חי היו כולם מתיראים זה מפני זה, הקטן מפני הגדול, דאם לא ישמע לגדול ממנו, אז סוף סוף יתאונן ע"ז באזני הלויתן, אשר ממנו ודאי כולם יראים, אבל עתה כאשר הלויתן הועל בחכה, מה יעשו דגים הקטנים, דעתה אין מפני מי להתיירא, וכן הוא ג"כ מליצת הנביא בקול השני "קול יללת הרועים" המה הרבנים רועי ישראל "כי שודדה אדרתם" לשון חוזק, מגזרת "אדיר" פי' שנשוד חזקם ואדירם, דכ"ז שהאדיר היה חי, היו יראים גם מפני הרבנים הקטנים בערכם ממנו וכמו בעינינו ראינו בהצדיק הנפטר אשר לפנינו כי כמה וכמה עניני מחלוקות אשר נתהוו בעירות בין בע"ב עם רועיהם, כאשר אך הגיע הדבר לאזנו והתערב הוא בזה, שם כל המעקשים למישור, וכמה וכמה עניני מחלוקת הכלל השקיט ברוח שפתיו, כי אימתו היה מוטל ממש על כל העולם, משא"כ עתה נשאר הדור, דור יתמי ומי יגדור בעדינו:
ומה שרב אשי לא הסכים לומר מליצה כזה בהספד, וכמ"ש שם, ח"ו איכא חכה בצדיקי, נ"ל שרק על מליצת, "חכה" התרעם, ולא על עיקר כוונת ההספד דהנה הנ"מ בין דג הניצוד בחכה לדג הניצוד ברשת, דדג הניצוד ברשת באשר בגופו לא נעשה שום שינוי, והדג חי עדיין בתוך הרשת, ואם יכניסו את הדג לתוך תיבה של מים, יחיה גם שם, ומכ"ש אם יביאנו לנהר אחר הטוב מנהר זה, ודאי שעוד חיותו יהיה ביתר שאת, לא כן דג הניצוד בחכה, ע"י החכה נהרג הדג, ואין לו שום תקוה עוד לתחיה, וכן מיתת רשעים, אשר אין להם תקוה לחיות עוד בעולם הנצחיי, ומיתתו הוא מיתה אמיתיות מכונה מיתתו במליצת "חכה" אשר הדג נהרג, אבל הצדיקים אשר גם במיתתם קרוים חיים, ובעוה"ב יחיו חיי נצח ויאירו באור פני מלך חיים, לא נוכל לתאר את מיתתו כ"א באופן דג הניצוד ברשת אשר אם יעבירון הדג הניצוד בתוכו לנהר אחר יחי' גם שם, כמו כן הצדיק יעבור מעולם הכלה לעולם הנצחיי, וזה שהקפיד רב אשי, ח"ו איכא "חכה" בצדיקי, חכה דייקא והדברים נכונים:
ואמנם גם בקול השני, שהוא קול יללת הרבנים רועי ישראל, לא נוכל לעורר כ"א להרבנים הצעירים אשר אין אימתם בעצמם מוטלת כל כך על הדור, ולכן צריכים הם רק לעזר האדיר שבהם אבל הכפירים והאריות שבחבורה, אשר גם אימתם בעצמם מוטלת על העולם, ולא יגדל לפניהם ההפסד מהסתלקות צדיק כזה, לכן לעומתם יתאר הנביא חלוקה אחרת בכדי לעוררם אל הבכי וההספד, "קול שאגת כפירים" פי' הגאונים הגדולים והאריות שבחבורה, גם הם יש להם לבכות מרה על הפסד צדיק מסוג כזה, "כי שודד גאון הירדן" ויבואר עפ"י משל לעיר אחת אשר הדוכס אדון העיר הטיב עמהם מאוד, נתן להם עבודה ומסחר, כן היה דואג תמיד למלא כל מחסורם אשר יחסר לבני עירו והדוכס הזה היה לו אח אשר ישב בעיר המלוכה והתרועע תמיד עם זרע המלוכה, ועם השרים היושבים ראשונה במלכות, וע"י האח הלז היה יכול להטיב לבני עירו גם באיזה ענין הנצרך להגנת הממשלה להסיר מהם כל העלילות וכדומה, ובמשך הימים וימת האח היושב בקרית מלך, הורידו כל בני העיר דמעה עליו וגם הדוכס בעצמו בכה רב בכי באשר עתה מי יגן על בני עירו האהובים לו, כי הוא לא יוכל למלאת אותן הדברים אשר היה בכח אחיו לעשותן, רק מצד שישב תמיד בעיר המלוכה, כן אחיי יש לנו ת"ל גאונים גדולים וצדיקים המגינים עלינו ברוב תורתם, והדואגים תמיד בעד הדור, אכן יש כמה עניינים אשר הצדיקים שבחו"ל לא יוכלו להגן, כי שתם תפלתם, אכן הצדיק הנפטר אשר ישב בעיר המלוכה של ממה"מ הקב"ה סמוך לזרע המלוכה, מקום אשר אבותינו הקדושים ינוחו שם, ובכל צרה וצרה הודיע לאבותינו את אשר עם בניהם הגולים, ועמד אצל שער השמים לשפוך תחינה, ודבר כזה לא יוכלו הצדיקים שבחו"ל לעשותם, והנה ידוע אשר הגליל נקרא תמיד על שם הנהר הסובב אותו כמו שגם בזמננו נקרא "דאנסקי אבלאסט" ע"ש נהר "דן" הסובב אותו, כן אה"ק נקראת "ירדן" ע"ש הירדן הסובב אותה, וזה שאמר הנביא, קול שאגת כפירים פי' על חלוקה הזאת יש גם לפני הכפירים, הצדיקים הגדולים לבכות הרבה, והוא "כי שודד גאון הירדן" פי' הגאון אשר היה באה"ק אשר הוא מצד ישיבתו תמיד בעיר המלוכה, היה ביכולתו לפעול הרבה דברים, אשר צדיק אחר לא יוכל לעשותם, ונמצא אפוא דעל פטירת הצדיק הזה, יש להתאונן מרה, כל מפלגות ישראל כ"א לפי ענין מדרגתו וכמו שבארנו, ה' ימלא חסרונינו:
סיימתי ההספד בקצת נחמה, במאמרם (מו"ק כ"ה) כי שכיב ר' זירא פתח ההוא ספדנא, ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה ע"כ, ומפשט לשון הגמרא משמע דהספדן נתכוון בזה לעורר ההספד על ר"ז, ואמנם לי נראה דלא לזה נתכוון, דא"כ הול"ל מלת "אוי נא" אצל כ"א כמו גבי רקת, אלא כוונתו היתה בזה, באשר ראה הספדן, שהעם מצטער מאוד במיתת ר' זירא, ובאשר אין צועקין על המת יותר מדאי, רצה לנחמם קצת, דהנה אדם מצוין בחכמתו, תפארת הוא לעיר מולדתו אשר יתפארו בו כי ממנה יצא גדול כזה, תפארת הוא לבית הספר אשר למד בתוכו ויצא ממנו מוכתר ברוב חכמתו, גם תפארת הוא לעיר שידור בתוכה, ואמנם אין תפארתם דומה זה לזה, כי לאותה העיר שנולד בה, התפארת הוא לעולם, אף אם יעתיק מגורו אח"כ למקום אחר, או גם לאחר מותו, בכ"ז נכתב בספר הזכרון אשר מעיר זו יצא החכם, וגם החכם בעצמו בכל מקום שהוא אם אך בידו להטיב לאנשי עיר מולדתו ייטיב עמהם באהבה קשורה לארץ המולדת, וכן בית הספר שלמד רוב חכמתו בתוכו, ג"כ לעולם יתפאר אשר ממנו יצא חכם נורא, לא כן עיר שלא ילדה ולא גידלה רק שהחכם ידור בתוכה, וכ"ז שישב בתוכה, תפארת הוא לה, אבל כאשר נסע משם או לאחר פטירתו, פנה הודה, פנה הדרה, וזה שאמר הספדן לנחם קצת, "ארץ שנער הרה וילדה", ולכן יש לכם להתפאר גם עתה אשר אתם גדלתם צדיק כזה, ובודאי גם הוא ממרומים יגן בעדכם "ארץ צבי גדלה כו''' וגם אתם תנחמו בזה, כי כאז כן עתה יגן הצדיק עליכם, ורק אוי נא לה אמרה רקת באשר היא אבדה כלי חמדתה אבידה שאינה חוזרת, וכן אני אומר, אחיי! עלינו להנחם קצת בהפסד הצדיק, באשר בארצנו נולד ויגדל, ובודאי לא ישכח גם עתה לבקש רחמים בעדינו, וגדולים צדיקים במיתתם ובצדק נוכל להתפאר גם עתה, כי ארצנו הרה וילדה צדיק כזה, וגם "ארץ צבי", יש לך להנחם באשר את גדלתו משך רב, יבולע המות לנצח אכיה"ר: