מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש לב
מעניני חורבן ביהמ"ק ומיתת צדיקים השקולה כמוהו:
אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה: הנה יש נ"מ בין היללה והצעקה אשר תצעק האשה בעת שתאחז אותה חבלי הלידה, להיללה והבכיה בעת שימות בעל נעוריה, והיא תשאר גלמודה, דבחבלי לידה גודל הכאב הוא רק בעת מעשה, אכן אם תעלה על מחשבתה את השעות שאחרי הלידה העתידות לבוא תיכף תשמח מאוד, באשר היא יודעת שעוד מעט ונהפך לה הצער לשמחה, כי החבלים ישקטו, ואז תלד בן אשר תשמח בו כל ימי חייה, וכמה וכמה עקרות יתפללו אל ד' שיזכו גם הם לצירים וחבלים כאלה, ורק מחמת גודל כאב החבלים, לא תוכל להתאפק מלצעוק, אכן כל צעקתה הוא רק על שעה ההוה, והזכרת שעה העתידה לבוא, לנחמה היא לפניה, ואמנם להיפך ממש היא צעקת אלמנה במיתת בעלה, דהנה נראה אשר תיכף כשימות בעלה, יושבת על הקרקע ובקול מר תצעק ותבכה, וכאשר נשאל אותה, על מה אתה נאנחה כעת? אם על החבר טוב שנלקח ממך, הלא זה רק כשעה קלה אשר אבדת אותו, ובשעה מועטה כזאת לא תוכל עוד להרגיש החסרון, ואם על חסרון מזין ומפרנס, גם חסרון הזה לא תוכל עוד להרגיש, כי הן במותו לא לקח אתו מאומה אלי קבר, ויש לך עוד העזבון והמלבושים אשר הניח לך בעזבון, וא"כ על מה תצעקי כעת? ואכן אף היא תשיב אמריה לנו, הן אמת כי על עת ההוה אין לי מה לזעוק, כי לעת עתה לא יחסר לי עוד מאומה, אכן אם אזכור יום מחר והימים הבאים אז איך אנחם, כי מי ידאג עבורי ועבור בניי ועם מי אבלה ימי חיי, הן נשארתי שכולה וגלמודה, הרי דלשניהם יש מעלה וחסרון, ביולדת החסרון אשר בעת מעשה גדול הכאב מאוד, ולעומת זה המעלה, אם תזכור העתיד, ובאלמנה המעלה אשר בעת מעשה אין לה שום מכאוב וחסרון, ורק אם תזכור העתיד יגדל הכאב מאוד, הרי ראינו כי ה' בחסד יסד ארץ, ולכל מכאוב יש מעלה עם החסרון, ואולם כי יזדמנו שני החסרונות ביחד, כי בעת מעשה יהיה הכאב גדול מאוד וגם התקוה מן העתיד יחסר, זה לא נראה בשום צרה ומכאוב בעולם, וע"ז בא המקונן לעורר אותנו שנבכה בלי הפוגה על חורבן ציון, כי אין מכאוב כמכאובה באשר בזה נפגשו שני החסרונות גם יחד, כי בעת מעשה, ודאי שאין לתאר את גודל היסורים והגיעו לחרפת רעב נורא עד שהוכרחו לאכול גם בשר בניהם וכמה אלפים ורבבות נהרגו במיתות משונות, ועוד כמה מיני צרות אשר סבלו בעת ההיא, אבל האם זה די בחורבן ירושלים, כי אהה! אם נביט אחריתה עוד יגדל הצער, כי הלא אבדנו החבר הטוב, היא השכינה הקדושה אשר בין כתפיה שכן תמיד, ובעת מעשה, היו הנשארים לפליטה, עוד מלאים מצות וקדושה, כי לא פג טעם הקדושה אשר קלטו בעצמן מקדושת ציון, אמנם מה שדור הולך, הולך וחסור גם מצב יהדותה אשר נשאר לנו לפליטה מקדושת ציון, וכן מצב הגשמי מיום ליום ישתנה לגריעותא, כי תיכף אחר החורבן אשר כל האומות ידעו והכירו בגבהות ישראל ובממשלתם אשר היתה להם, גם הם לא יכלו להעיז פניהם ולשקצם כ"כ, אבל עתה תרד פלאים ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וז"ש המקונן "אלי ציון כמו אשה בציריה" אשר בעת מעשה גדול ונורא הכאב מאוד, וגם "כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה" דאם תוסיף עוד להביט על העתיד וימים הבאים תוסיף עצב על עצבונך, ואין ערך ודמיון למכאובך הנורא:
הנה אף אם אמנם גזירה היא על המת שישתכח מן הלב, ואין אדם דואג לעולם על אביו ואמו שמתו, בכ"ז מנהג קדוש הוא בכל העולם, אשר בכל שנה כשיגיע יום הקבורה, יום שנקברו אבותיו יעשו אותו היום יא"צ, והבנים יעשו אזכרה לנשמותיהם, כן יתענו באותו יום והולכין על קבריהם להתאבל עליהם, ומדי הזכיר כ"א מהבנים לאבותיו ישפכו לבבם כמים שם על הקבר, כן אחיי יום הזה הוא יום הקבורה שלנו, יום שנקבר בו כל הצלחת אומתינו, כי בו ביום נחרבו שני בתי קדשינו, יום שנגלינו מארצנו, ונתרחקנו מאדמתנו, היום יש לנו יא"צ של אמנו, היא השכינה הקדושה אשר נסתלקה ממנו בחטאינו, יש לנו יא"צ לבחירי וטובי אומתנו סנהדרי הגדולה, הכהנים והזקנים ות"ח אשר נהרגו ונטבחו לרבבות, יש לנו יא"צ לציון וירושלים, וע"ז תקנו לנו קדמונינו לישב על הארץ ביום המר, ולעשות אזכרה לכל דברים החמודים אשר אבדנו כיום, ואכן מי יתן ראשנו מים לבכות על אזכרות כאלו, התעוררו אחיי לשפוך לבותיכם כמים, ואולי ירחם ד' וישמע לקול בכיתינו, וישיב ברחמיו שבותינו אכיה"ר: והנה אף כי המקונן מגדיל הצרות וההספד, בכ"ז מצד אחר נוכל לתלות בדברים הללו עצמן, גם כוס של נחמה גדולה, והוא עפ"י המד"ר (פ' ואתחנן) ד"א יענך ה' ביום צרה מהו ביום אמר ר"ל למה"ד לאשה שישבה על המשבר לילד והיתה מצטערת לילד אמרו לה מי שענה לאמך הוא יענה אותך, כך אמר דוד לישראל מי שענה ליעקב הוא יענה אתכם, מה התפלל יעקב ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי, אף אתה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב ע"ש, והנה המדרש הזה בא לדייק לשון "ביום צרה" שאמר דוד, ולא אמר יענך ה' בצרה, ומתרץ שכן נמי התפלל יעקב בלשון הזה, העונה אותי "ביום צרתי" ומביא המשל ע"ז, ואמנם אין אתנו יודע עד מה לכאורה ההבדל בין לשון "צרה" סתם ללשון "ביום צרה", והנ"ל בזה, כי המדרש מכוון לחזק את לבותיהן של ישראל אשר הם דווים דחופים וסחופים ושנואים בזמן הזה, שאל יפול ואל ירך לבבם מכל הצרות והרדיפות, והוא כי יש שני סוגי צרות בעולם, הנה יש אדם אשר ה' ייסרהו בחליים רעים וקשים שוכב על ערש דוי, גונח ונאנק מעצמת מכאוביו ולבד זה עוד אביון גדול הוא, אשר המכה הנוראה הזאת קשה יותר מחמשים מכות, כמ"ש חז"ל (ב"ב קט"ז), צרות כאלו הם צרות בפועל אשר מכונים בשם חשך כי עולם חשך בעד איש כזה ל"ע, ויש עוד צרות מסוג אחר לגמרי ע"ד שאמר התנא מרבה נכסים מרבה דאגה, כי העשיר המרובה בנכסים ועסקים יש לו תמיד דאגות רבות, פה יירא פן יוגזל וישודד ע"י אנשים החומסים וחומדים את ממונו, ופה יירא פן יופסד עסק זה או אחר, ופה יש לו צרות ורדיפות מכל האנשים המתקנאים בו, ולכן ירצו לסבב לו רעות בכל האפשר, ודאגות הללו יש רק לעשיר וכל העשיר יותר יתרבו דאגותיו יותר, אמנם העני נצול מזה לגמרי, והנה צרות מסוג כזה, אף אם אמנם שגם זה לא טוב להאדם להיות תמיד בדאגה ופחד ומגור מסביב, ובודאי כי גם זו צרה רבה יתקרי, מכל מקום נוכל לכנותם בלשון "יום צרה" באשר הצרות באו מרוב ההצלחה אשר תאיר לפניו כשמש בצהרים:
וכשנשים לבנו לדעת מצבנו בין האומות, יש לנו שאלה רבה וחידה סתומה, הן הלא לא אנחנו לבד יושבים בארץ נכריה, והלא ישנם עוד כמה אומות אשר נגלו מארצן וירעו עצמן בשדות אחרים כגון המצרים הכושיים וכדומה, ומדוע הם יושבים שקטים ושלוים, ולא נראה ולא נשמע שנאה מן האזרחים עליהם? ורק עלינו נתך כוס התרעלה, אשר כל האזרחים בכמה מדינות חו"ל לבד בארצנו הנאורה והמשכלת השונאים אותנו, וכל אחד חורש עלינו רע, באיזה אופן להצר ולהעיק אותנו על כל מדרך כף רגל ומדוע לא נברא כת "אנטי מצרים" כמו שנתגדלה הכת "אנטיסימיטים" והלא דבר הואל אכן כאשר בעין בוחנת נתבונן בכ"ז, אז נמצא פתרון החידה הזאת לא לרעתנו כ"א אדרבה לטובתנו, דהנה המצרים כדומה להם, אשר אף כי גם הם גרים בארץ, הלא לא נהנים מטוב הארץ כמו האזרחים, ומצבם איננו טוב יותר מכפי הראוי להיות לגר אשר בארץ נכריה, הן בגשמיות, והן ברוחניות, כי מצבם הגשמיי הוא שפל ונורה מאוד, עניים מרודים בלא שום מלאכה ומסחר, וגם בלא בית לשבת, עד שהם בתכלית הבזוי והשפלות שאין למטה מהם, וכן מצבם הרוחניי מורה מאוד, ריקים מכל ידיעה והשכלה בלא כתב וחכמה, ולכן מצבם הנורא לא לבד שאין בכחו לגרות את הדובים, לקנאות בהם, אלא אדרבה עוד מביא לידי רחמנות ולפעמים נכמרו רחמי משכילי האזרחים עליהם וירצו גם להיטיב עמהם מעט כי הלא גם הם נבראים בצלם, ומדוע לא יהנו קצת מטוב הארץ, לא כן אנחנו בנ"י אם כי אנחנו בארץ לא לנו וכגרים נחשבנו בכל מקום, בכ"ז סוף סוף הלא נהנים אנחנו מטוב הארץ ממש כמו האזרחים, וודאי כי לא נופל חלקנו מחלקם בשום פרט, בתינו אשר נדור בהם לא גרע מבתיהם, מלבושינו אשר נלבוש, כל מאכלינו אשר נאכל לא נופל מהם כ"א לפי ערכו, גם בעלי כסף לפי ערך יש לנו רב, וכן מצבנו הרוחניי עומד במדרגה היותר גבוה כמה גאונים חכמים, מלומדים, גדלנו מעת היותנו לגוי, וכמה יש עוד בתוכנו כעת ב"ה, וגם בכל בית ספר אשר ילמדו בני ישראל ביחד עם בני האומות לא יושפל מדרגת בן ישראל לעומת שארי התלמידים, ובאשר הם האזרחים והתושבים אשר בארץ ואנחנו הגרים, ובכ"ז עומדים אנו במדרגה הדומה להם, ולכן יתקנאו בנו לאמר שכל עשרנו ומאודנו וחכמתנו הכל משלהם, וחושבים תמיד איך להצר אותנו ולקפח פרנסתנו ולהמעיט השכלתנו:
וכאשר נתבונן בזה נראה כי מעשי אבות סימן לבנים, שגם הצרות והרדיפות אשר סבל אבי האומה, הוא יעקב אבינו, היו ג"כ מסוג כזה, כי אף שהיה תמיד מורדף מכל צד, מאחיו עשו ומלבן, בכ"ז היא עמד תמיד במדריגה היותר גבוה, הן בחמר, והן ברוח, כי סוף סוף, הבכורה לקח הוא, הברכות נפלו בחלקו, וזה היה מקור השנאה מן עשו כמ"ש וישטום עשו את יעקב על הברכה גו' וכה"א את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, הלא הרדיפות באו לו מחמת קנאה, וכן כאשר היה בבית לבן, העידה התורה עליו, כי עשרו פרץ לרב, כמ"ש ויפרץ האיש מאד ויהי לו צאן רבות ועבדים ושפחות גו', וכיון שבא לבית לבן עני גדול, ובביתו נתגדל הרבה יותר מלבן בעצמו, ולכן התקנאו בו לשנאותו ולרדפו כמ"ש וישמע יעקב את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה הרי להדיא דמקור השנאה והרדיפות באו לו מחמת רוב טובה שהיה לו, ולכן כאשר נצול מהם, אמר ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי "ביום צרתי" ביום דווקא, שהצרות באו לו מגודל ההצלחה אשר ההצלחה האירה לו כשמש בצהרים, וכן דור אחר דור הצרות והרדיפות אשר יסבלו בני יעקב, הוא ג"כ מרוב קנאה באשר באמת לא נופל חלקנו ומצבנו נגד האזרחים התושבים ב"ה:
ויובן בזה כוונת המד"ר שם בפ' ואתחנן, לעיל מן המדרש הנ"ל, למה"ד לבן מלך שיצא לתרבות רעה והיו לו פדגוגים, אחד אמר יעשו לו כבלים של מאה ליטרין, והשני אמר היאך יכולים לעמוד בזה, אלא יעשו לו כבלים כו' כך משה אמר יעשו לישראל כבלים של מאה ליטרין שנאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות, דוד אמר רבש"ע היאך יכולים לעמוד באלו שנאמר יענך ה' ביום צרה כו' יעו"ש, הבאור לפי דברינו דהנה הצרות נחוצים הם מאוד לישראל, כי בלא זה לא היו שומרים התורה, והצרות הם הערבים בעד שמירת התורה דאם לא ישמעון מעצמם ומרצונם הטוב בקול ה' ולילך בדרכי תורתו, אז ידי עשו יחזירום למוטב כמבואר בהרבה מדרשים וגם אנכי הארכתי בזה למעניתי בדרושי לעיל עיי"ש ותשבע ענג, והנה משה רבינו בירר כל הצרות הנאמרים בתוכחה, שהם צרות בפועל, צרות המכונים בשם "חשך" ובא דוד ואמר שאין יכולים לסבול באלו, אלא יענך ה' ביום צרה היינו אע"ג שהצרות בהכרח להיות, מ"מ יבואו מרוב הצלחה, ולפי המדרש הזה יהי' הפירוש בלשון דוד יענך ה', מלשון עינוי, אלא שהקטין הענוי, שהענוי יהי' מרוב הצלחה, ואמנם המדרש אשר הזכרנו לעיל יפרש דלשון זה הוא הכוונה, שדוד בירך לישראל שיענה אותם וישמע לקולם, דוק ותמצא: ולפמ"ש מה יומתק המדרש הנ"ל עם המשל שהביא, דבא לתרץ קושיא אשר יפול בברכת דהע"ה בזה שבירך אותנו, ישגבך שם אלהי יעקב, דהנה אם בעל יסורים גדול, ילך אצל חכם לבקש מאתו ברכה, אז על החכם לברכו שיסיר ה' מאתו הנגע והמחלה, ולא ידע עוד מעתה טעם של חלי ומכה לא הוא ולא בניו אחריו, משא"כ אם החכם יאמר לו, יתן ה' שתסבול תמיד ממחלה, ורק ישגבך ויעזרך ה' שתוכל לסבול היסורים ולא יוחלש כחך על ידי זה, היתכן כזה? האם לברכה יחשב? והן דוד בירך אותנו, "ישגבך שם אלהי יעקב" ולא בירך אותנו כ"א שישגבנו ה' שנוכל לסבול הצרות, ומדוע לא בירך, שלא נדע כלל טעם הצרות, וקושי' זאת יתרץ במשל שהביא, דהנה זה ודאי אמת, כאשר חכם יברך לאיש ידוע חולי ומכאוב אז ודאי שצריך לברכו, אשר לא ידע עוד טעם החולי, לא הוא ולא בניו, אכן הגע עצמך כאשר יבוא החכם לבית היולדת בשעה שיושבת על המשבר וצועקת בחבליה, היתכן לברך אותה, אשר לא היא ולא בנותיה, לא ידעון מטעם הזה דהא באמת מתת אלהים הוא פרי בטן, ורק הדבר הטוב הזה כרוך גם ביסורים וחבלים, ולכן לברכה שלא תדע עוד מטעם הזה אי אפשר, ורק הברכה אשר נוכל לברכה, שד' יחזק כחה שתוכל לסבול החבלים והיסורים, וגם לנחמה בדברים טובים שתדע אשר גם אמה שתתה מכוס הזה, ורבים שתו ורבים ישתו ומאן דעני להן הוא יענה גם אותך, וכן בצרות ישראל, אילו היו באמת צרות בפועל, אז היה צריך לברכנו שלא נדע עוד טעם הזה, אבל אחרי שהצרות שלנו באים מרוב טובה, אי אפשר לברכנו שלא נדע עוד מהם, ולהכי בירכם שישגבם ה' שיוכלו לסבול צרותיהם, לא יחלשו ואל יפול לבם, ומביא שפיר המשל הנפלא משל לאשה שישבה על המשבר כנ"ל וזה ג"כ יש להמליץ בדברי המקונן, אלי ציון ועריה, אף שוודאי יש לך על מה לצעוק ולילל, כי אין לך מנוחה תמיד, אכן הוא רק כמו "אשה בציריה", פי' שבאמת תאיר לכם ההצלחה, ולא יחסר לכם מאומה נגד כל האדם, ועי"ז גופא אתם נרדפים, ישיב ה' את שבותינו אכיה"ר: