אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש לא

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש לא

מצח אהרן - דרוש ל

(לפרשת זכור):

בני רחל ניסן שוה וגדולתן שוה, ניסן שוה, ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה, ובמרדכי ויהי באמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם (אסתר ג') גדולתן שוה, ויסר פרעה את טבעתו, ובמרדכי ויסר המלך טבעתו (אסתר ח'), מד"ר פ' וישב:

ונקדים הכתובים (מג"א ג') וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ויאמרו עבדי המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך ויהי באמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, והנה לבד קושיית המפרשים בזה, א) על אומרו "לא יכרע" בלשון עתיד, והול"ל "לא כרע", ב) על אומרו אח"כ כי הגיד להם אשר הוא יהודי, ובתשובת מרדכי לא נזכר מזה, ומקודם כאשר שאלו למרדכי מדוע אתה עובר, הול"ל דהגיד להם אשר הוא יהודי, אנכי מוסיף עוד בזה, אטו לא ידעו הטעם שאינו משתחוה, הא הי' לו להמן ע"ז על לבו כדברי חז"ל (מגילה) וא"כ באשר הוא יהודי מצווה ע"ז ליהרג ואל יעבור, וא"כ איך שייך לשאול ע"ז "מדוע":

ולכן נ"ל לפרש הענין בהיפך מן המובן הפשוט, אשר אחשורוש צוה בהדיא שכולם ישתחוו להמן, גם היהודים, דזה א"א שיגזור גזירה להעבירם מדתם, דזה לא הי' המטרה שלהם, לאונסם בכדי להעבירם על דתם, ואדרבה עיקר מחשבת אחשורוש והמן הי' להראות בפני העולם כאילו הם מקיימים הדת של כל אומה, ועי"ז ימצאו מקום אח"כ להכשילם שמעצמם יעברון על הדת בלא אונס, וכמו שמוכיח סדר המשתה כמ"ש לעשות כרצון איש ואיש, זה מרדכי והמן כמבואר (מגילה) ושניהם היו שמשים המשמשים בתוך הסעודה, המן שימש לעכו"ם, ומרדכי לישראלים, דאם המן הי' משמשם, היו נמנעים מלאכול ולשתות מחשש יי"נ ומאכ"א, הרי אדרבה הם לא חשבו להעביר על דת באונס, דמחמת זה לא יהיו ראוים לעונש חמור כ"כ, אם לא ימסרו נפשם, אלא דאצלם נחלט הדבר לקרב את היהודים בימינם, ולהשוות אותם כשאר האזרחים, ועי"ז יתערבו היהודים ביניהם וילמדו ממעשיהם, ומעט מעט יפרקו מעצמם את עול התורה וברצונם הטוב, ואז בנקל יהי' להמן לגזור עליהם הגזרות אשר בקש לאבדם דכיון שיפרקו את עול התורה, אז גוזרין גזירה ומתקיימת כדאיתא במדרש:

ואוכל להבין בזה כוונת הגמרא (חולין) המן מן התורה מניין שנא' המן העץ, עי"ש. בביאור המקרא (קהלת) ופרץ גדר ישכנו נחש, דכבר בארתי בדרוש ב' לש"ש, אשר הנחש הקדמוני כאשר רצה להכשיל את חוה בחטא הנורא, ידע היטב אשר אם יאמר לה שתאכל מן העץ אשר ה' צוה לא לאכלו, וודאי שלא תשמע לו לעבור על צווי ה', ולכן התחכם להכשילה באופן כזה, דהנה חוה באשר שמעה מפי ה' שלא לאכול מפרי העץ, עשתה בזה כדין האמור, "נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב", ולבד שלא אכלה ממנו עוד היתה זהירה אפי' לגשת לאותו מקום אשר העץ עומד שם, והרחיקה עצמה בכמה סייגים שלא ליגע בו, והסייגים הללו הן המה היו בעזרתה שלא להכשל בחטא, כמו כל דיני התורה אשר רק בעזרת הסייגים וגדרים אשר גדרו חז"ל בעדנו להרחיקנו מן החטא, נוכל לקיימם, ואמנם בזה מצא השטן הוא הנחש מקום לטעון ולהפילה לשחת, ותחלת טענתו היתה, שאף כי אמר אלקים "לא תאכלו" פי' הן אף שזה אמת אשר הזהיר ה' מן העץ, אכן לא הזהיר כ"א על האכילה, ומדוע את מתייראה גם לגשת אליו, והלא ע"ז ליכא שום אזהרה וכמו שהורגלנו לשמוע גם כעת טענה זו מפי כמה אנשים, מה צורך לסייגים וגדרים שגדרו חז"ל, האם לא די באיסור שאסרה תורה בלבד? ועוד הוסיף הנחש בטענתו, "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" לומר, לבד שאין אסור להתקרב לחטא, עוד מצוה יתירה יש בזה, כי לפי הכלל שכלל התנא, "לפום צערא אגרא", ואיזהו גבור הכובש את יצרו, א"כ בוודאי כל מה שיוסיף האדם להגביר חיילים נגד יצרו המסיתו לחטוא ויכבשנו בכח גדול, לעומת זה יגדל שכרו ומעלתו ביותר, ואינו דומה כח הגבור אשר יטמין עצמו במחבואות ומבקש תחבולות איך להנצל מיד האויב לבל ישיגנו ולא יתראה עמו פנים, להגבור העומד מול אויביו ביד רמה ובכח גדול ינצחנו, וזה האיש אשר יירא לגשת אל יצרו הרע, להתאבק עמו ולנצחו, רק יחביא עצמו ממנו, ולא יקרב לעשות אפי' דברים המותרים פן יפגענו היצר הכי נוכל לדמותו לאיש אשר לא יבקש תחבולות רק יעמוד עצמו במקום סכנה להגדיל בזה כחו לעבודתו, לא יכין ולא יעשה גדר, ואך קרב יקרב אל העון יסור ממנו בכח גדול, ואתה שתתרחק מן העץ לגמרי אין בזה שום גבורה, אלא אדרבה מצוה גדולה להתקרב אליו ולבד שהנגיעה אליו מצוה היא אלא ג"ז עוד מצוה יחשב אם תטעמו ממנו פעם אחת ותדעו מגודל מתיקת טעמו, ואחר כך לא תוסיפו עוד לאכלו, כי עתה אשר עוד לא טעמתם ממנו ולא תדעו מגודל מתיקותו, אין בזה שום כבישת היצר, אבל אם הייתם טועמים ממנו מעט, וידעתם גודל מתיקותו, ובכ"ז תמנעו מלאכלו, אז רק אז יגדל שכרכם לפום צערכם, וזה מ"ש הנחש לחוה "והייתם כאלקים" פי' אם תרצו לעשות רצון אלקים ע"צ השלימות המעולה, אז "יודעי טוב ורע" פי' פעם אחת תאכלו ממנו ותתקרבו אליו, ואז תדעו החילוק שיש בינו לשאר האילנות אשר אינם נחשבים נגדו ובכ"ז תכבשו יצרכם ולא תוסיפו עוד לאכל ממנו, אז גדול שכרכם, אבל עתה באשר תתרחקו ממנו ולא ידעתם כלל מגודל טובו ומתיקותו, אין בזה שום גבורה במניעת האכילה, ועיין שם בארוכה איך בארתי כל הוכוח שהי' בינם ותשבע ענג גדול, וזה מה שאמר הקהלת "ופורץ גדר" פי' האיש שרוצה לפרוץ הסייגים וגדרים שגדרו חז"ל וב"ד שבכל דור "ישכנו נחש" באשר הדיעה הכוזבת הזאת נמשך עוד מן הנחש הקדמוני ולכן עונשו שימות ע"י נשיכת הנחש, וא"ש בזה מה שנתקשה רש"י ז"ל בטעם הדבר עיי"ש:

ובזה היתה גם כוונת המן הרשע, באשר רצה להכשיל את ישראל בחטא כזה אשר יחויב כליה עליו, וידע היטב אשר בשביל עבירה פרטיית שיכשילם, לא יצא בזה הקצף מאתו ית' לכלותם ולהשמיד את כל היהודים, ולכן יגע ומצא איך להכשילם בחטא כללי, אשר כבר נגזר בעד חטא כזה מיתה נצחיית, והוא התבונן בחטא עץ הדעת אשר בעטיו נגזר מיתה על כל היקום אשר בעון פריצת הסייג והגדר נגזר העונש הנורא, ולכן התחכם גם הוא להכשילם בחטא הזה, ובמכוון היתה שימה מאתו שעל המשתה יהיו מאכלים ומשקאות כשרים, שלא יהיה בהם שום חשש איסור וגם המשמשים יהיו יהודים כשרים כמרדכי וסייעתו, ואף שמוזהרים אנחנו מצד הסייג והגדר שלא לישב במסבותיהם אפי' אם זה בתכלית ההכשר, באשר לא ימלט בסוף להלכד בפח העון, ואמנם ע"ז ידע היטב כי בנקל יהי' לפתותם ע"ז, שעוד למצוה יחשב אם ישבו במסבת מלכים ושרים ובכ"ז יתגברו על יצרם שלא להכשל בפת בגם וביין משתם, וכיון שיעברו הסייג והגדר, אז יהיו ראויים לעונש כלי', כאשר נגזר עליהם גם מראש עונש מיתה כלליית בשביל חטא זה, וזה מ"ש הגמרא הנ"ל, המן מן התורה מניין? פי' איה אפוא הוא בתורה יסוד להשערתו, אשר בשביל חטא כזה בנקל יהיה לפניו למצוא מבוקשו? ע"ז השיבו "המן העץ" פי' התבונן בחטא עץ הדעת אשר העונש היה כלליי לגזור מיתה על כל העולם, ומצא שהעונש לא היה רק בשביל פרצת הסייג והגדר ולכן התחכם גם הוא, להכשילם בחטא כזה, והדברים מובנים בעז"ה: וכן היה גם בגזרת ההשתחויה להמן, לא היתה הגזרה כ"א על שאר העמים, ולא על ישראל, באשר הם מוזהרים עפ"י הדין, שלא להשתחוות לע"ז, ואמנם באשר במשתה נכשלו בעון פריצת הגדרים, ובעבור עון זה נגזרה הגזרה, ומרדכי שידע את כל אשר נעשה למעלה, ידע שאופן התשובה כעת מוכרח להיות ג"כ באופן כזה, והוא שימסור נפשו ולא לעבור אפילו על סייג וגדר, ובזה יתקן עותתם הקודמת, ולכן בכוונה מיוחדה הכניס עצמו בסכנה למסור נפשו אפילו על דבר כזה שאין שירת הדין מחייבתו וכמו שנבאר, דהנה אחשורוש שרצה לעשות יקר וגדולה להמן שכולם יכרעו וישתחוו לו, משו"ה הלבישו צלם על לבו, ובראותם אותו כנס עם הצלם ממילא כולם מחויבים להשתחוות כי זהו מעיקרי עבודתם, ואמנם באשר היהודים מוזהרים ע"ז שלא להשתחוות לע"ז, וכוונתם היה שלא לאונסם על העברת הדת כמ"ש, ולכן היה כתוב מפורש בפקודה הזאת, אשר היהודים פטורים מהשתחויה הזאת, אכן המן הרשע, אשר גאוותו גדלה מאוד, ובכל עת אשר נכנס לשער המלך וכולם השתחוו לו, רק מרדכי ישב על מקומו, היה מתירא פן ואולי נמצא פה אדם אחד אשר לא ידע שורש וגזע מרדכי כי הוא יהודי, ודתו מונעת אותו מלהשתחוות, ורק יחשוב כי מרדכי מתכוון למרוד בהמן, ולכן בכל עת אשר ראה את מרדכי לא קם ולא זע ממנו, הגיד המן לפני כל היושבים שמרדכי הוא יהודי, בכדי שידעו כולם שמה שלא ישתחווה אין זה פחיתה בכבודו ורק מסבת דתו המזהרת אותו מלהשתחוות לצלם, ומרדכי כאשר שמע את דברי המן, מצא בזה מקום לבוא למטרתו ולמסור נפשו אפי' על דבר שאינו מוזהר ולכן כאשר שמע דברי המן, אמר לפני כל המסובין שהמן יטעה בנפשו לחשוב שרק עתה אשר בא לבוש בצלם של ע"ז איני משתתוה לו, לא כן הוא, אלא אפילו אם יבוא בלא הצלם שע"ז אינני מוזהר מסבת דתי, ג"כ לא אכרע ולא אשתחווה לפניו, וזה מ"ש "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" בלשון עתיד, לומר שאפילו אם יפשוט הצלם מלבו, ג"כ לא יכרע לפניו, ואמנם עבדי המלך אשר לא הבינו עמק כוונת מרדכי, שאלו אותו כמשתוממים מדוע אתה עובר את מצות המלך"? הלא עתה כאשר יבוא לבוש בצלמו פטור אתה מלהשתחוות, ולמה לך לגרות עליך במתכוון עון מרידה במלכות ולומר שאפילו באופן זה לא תשתחוה לו? והמה חשבו שרק בשגגה נמלטו מפי מרדכי דברים כאלה, ובוודאי לא יוסיף עוד לדבר מזה, אבל "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם" אז הבינו שבודאי איזה כוונה מיוחדה יש בלבו, ולא יסור ממנה, ולכן "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי" אשר אומר אליהם שאפילו אם תבוא בלא הצלם לא ישתחווה לך, וא"כ מוכרח אתה לבוא אל שער המלך בלא הצלם, ואז נראה היעמדו דבריו, ומספרת המגילה, כי סבת אומרם זה לפני המן, לא היה זה בשביל ששנאו למרדכי, ורצו להכשילו בפח, כי גם הם ידעו מצדקת מרדכי ובודאי יש לו כונה מיוחדה, רק שנאת המן, ששנאו אותו מאוד, וגם התקנאו בו על רוב הגדולה אשר ניתן לו, ועוד נתוסף אצלם השנאה להמן בראותם את רום לבבו, שחשש תמיד פן לא ידע אחד שמרדכי הוא יהודי, ולכן הציג אותו לפני כל, וזה מ"ש כי סבת אומרם זה לפני המן "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" פי' שהמן היה מגיד להם תמיד, שמרדכי הוא יהודי, ולכן לא ישתחוה לו, ואין זה כמרידה, ולכן רצו בזה להתנקם מהמן, ולהבזותו בפני כל, להראותו שאפי' אם יבוא בלא הצלם ג"כ לא ישתחוה, וזהו מרידה ממש, ובאשר הוא מצדו ג"כ מוכרח למלאות אחר דבריהם, כי לא היה לפניו שום עצה איך להנצל מהם, הי' מוכרח לבוא פעם אחת לשער המלך בלי הצלם, וכאשר ראה שגם עתה לא ישתחוה וזהו "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו" פי' עד עתה חשב שרק בשביל הצלם לא ישתחוה, ואמנם עתה נוכח לדעת כי גם לו לעצמו לא ישתחוה, ולכן וימלא המן חמה, ואמנם מרדכי עשה זה בכונה מיוחדה, לבוא לידי מסירת נפש אפי' על סייג וגדר, כי אין אנו מוזהרים מלהשתחוות לאדם, בכדי שזכות הזה תגן להציל על החטא שחטאו בפריקת הסייגים וכמ"ש לעיל:

ויבואר לנו שגם יוסף הצדיק טרח בכל עוז למסור נפשו אפילו על הסייג, כמ"ש "ולא שמע אלי' לשכב אצלה להיות עמה", והוא, דהנה פוטיפרע בתחלה רצתה שיוסף ישכב עמה, ואמנם כאשר שמעה ממנו שלא ירצה לזה, בקשה ממנו שלכה"פ ישב אצלה בחדר אחד ותתענג בשיחתה עמו, דהיא היתה מתענגת אפי' בהביטה על בגדיו כמ"ש במד"ר פרשת וישב, ותנח בגדו אצלה, ר"א אמר מחבבתן ומנשקתן, אכן התורה מספרת מצדקת יוסף, שהוא לא שמע אלי' אפילו להיות עמה בחדר אחד, וברח ממקום הסכנה, כפי המצוה עלינו, סחור סתור לעבירה לא תקרב:

ובארתי בזה כוונת המד"ר בראשית פ' פ"ז בזכות יוסף נקרע הים לישראל הה"ד הים ראה וינוס, בזכות ויעזוב בגדו וינס ע"כ, וכבר נאמרו פירושים על מדרש הזה, ולדברינו א"ש, דהנה לכאורה יש לשאול שאלה גדולה בזה, דאם רצון ה' היה שישראל יעברו דרך הים וינצלו, מה הוצרך לעשות הים לחרבה שע"ז היה טענה לפני הים ולא רצה להבקע, האם יפלא מה' דבר הא יכול להעבירם תוך הים ממש ואעפ"כ לא יזיק להם, הא יונה בן אמיתי היה שלשה ימים במים ויצא בשלום, אברהם היה בתוך כבשן האש ונצול, וא"כ הי' יכול גם כאן להעבירם תוך מי הים ממש ובכ"ז יצאו בשלום ל ואמנם התשובה לזה יבואר עפמ"ש מהר"י טייטצק ע"פ ה' צלך לומר שה' יתנהג עם האדם כמו הצל דכל תנועה שיעשה האדם כן עושה הצל לעומתו, וכן מודד הקב"ה לכל אחד כמדתו ממש, ובאותה מדה ומדרגה שהוא יעבוד לקונו, כן ממש יתנהג ה' עמו לשלם שכרו, והנה אם העבירם את הים באופן השני תוך מי הים ממש, אז היה להם פחד המיתה לנגד עיניהם, רק שהנס היה שבכ"ז לא ימותו, משא"כ עתה שתכף שהלכו בתוך הים נקרע הים ונעשה לחרבה, לא סבלו גם פחד המיתה, כן נמי יש שתי אופנים הללו לענין עשיית העבירה שהוא מיתת הנפש, דהאדם שיתקרב אל העון ממש, ורק כשיבוא לגמר אז יתגבר בכח גדול לפרוש, באופן זה היה להנפש פחד גדול ממלאך המות שלה, שהוא יצה"ר, כיון שראתה אותו כנגד עיניו, ואף שבסוף נצולה הימנו, בכ"ז מפחד המיתה לא נצולה, ואם האדם מתנהג בנפשו במדה הזאת, אז הקב"ה יעשה לו כמדתו, ואם הוצרך לו לעבור במקום סכנה, אינו מונע הסכנה ממנו עד הסוף, בכדי שפחד המיתה יסבול עכ"פ, ורק שאח"כ יצילנו, ואמנם אדם הבורח מן העבירה ויירא אפי' לגשת אל היצה"ר וכיון שהוא מצידו יתאמץ להסתיר מנפשו את הסכנה, אז יסתיר הקב"ה גם מגופו את הסכנה, וכן היה גם בקריעת ים סוף, דהים טען לפני הקב"ה מה צורך לפניך לעשות אותי לחרבה הלא יוכלו לילך במי הים ולהנצל ממיתה, ואמנם כאשר ראה הים עצמותיו של יוסף הצדיק אשר הוא ברח ממקום הסכנה ולא רצה להיות אפי' במחיצה אחת עם היצה"ר, לכן הודה שבדין הוא שבניו לא יהיו במחיצה אחת עם הסכנה, ולכן הודה שמה"ד להבקע, וזמ"ש הים ראה וינס, פי' שראה איך יוסף נס ממקום הסכנה, א"כ מה"ד שבניו ינצלו ולא יהיו במחיצה אחת עם הסכנה:

היוצא לנו מכל האמור שיוסף הצדיק וכן מרדכי לבשו גבורה יתירה שלא לשמוע לקול הנחש המסית ומפתה תמיד את האדם בטענה הראשונה לקרב עצמו אל החטא והם ברחו לגמרי מחשש רחוק, ולכן בשביל זה שילם להם הקב"ה כפעולתם וכגמול ידם, דהנה עונש הנחש על הסיתו לחוה להתקרב לחטא, הי' להורידו מגדולתו, כמ"ש על גחונך תלך, וכן למעט מזונותיו כמ"ש ועפר תאכל כל ימי חייך, ולכן הם שלא שמעו בקול הנחש, שילם להם ה' להעלותם לגדולה ולעשירות מאין כמוהם, וזהו מ"ש המדרש הנצב בפתח הדרוש, לפרש הטעם על בני רחל, שהם יוסף ומרדכי, מדוע זכו לעשירות ולגדולה כזו נגד הטבע, יוסף יצא מבית האסורים למלוך, מרדכי הרג את הורגיו ועלה לגדולה וע"ז בא המדרש כמתרץ, בני רחל ניסן שוה ולכן גדולתן שוה, ניסן שוה, ביוסף ולא שמע לשכב להיות, וכן במרדכי ולא שמע אליהם, והוא שברחו מן העבירה למסור נפשם במקום סכנה אפי' על חשש סייג וגדר וכמ"ש בפנים, ולכן "וגדולתן שוה" יצאו שניהם לגדולה, דעיקר העונש לאדם שלא יעלה לגדולה הוא מן הטעם שנלכד בפח עון הנחש, ולא יחשוש להרחיק עצמו מגדרים וסייגים ולכן יסבול גם עונש הנחש למעט מזונותיו ולהורידו מגדולתו, ואמנם הם באשר מסרו נפשם על הסייגים, להכי זכו לעלות לגדולה גדולה, וכה יתן ה' לכל האוחזים בדרכי אבותינו להרחיק עצמן משום חשש עון אכיה"ר:

וסיימתי דרוש זה במקהלות בדבר נחמה, ובבאור המקראות זכור את עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך גו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים והי' בהניח ה' גו' לך מכל אויביך מסביב גו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים גו', אשר ראיתי רבים מקשים בפ' זאת, להבין איזה תועלת יש לנו היום בזכירת ענין הזה, באשר אין ספוקינו בידינו למלאות תנאי זה, וגם אפי' אם הי' ספוקינו ע"ז, האם אנו יודעים זרע עמלק היכן הם והלא נתערבו בין האומות עד שאין להפרידם ולהבדילם, ואנכי לעצמי אתמה בזה על שנוי הדברים מכאן לפ' בשלח, כי שם נאמר הצווי הזה בנוסח אחר לגמרי, כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה "אמחה" את זכר עמלק, הרי דלא צווה זאת אותנו שאנחנו נמחה, רק שהוא ית' לבדו ימחם, וכאן נא' תמחה" בא הצווי אלינו, ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר שיש עוד כוונה אחרת במצות זכירת מעשה עמלק, דהוא ית' ראה מה שעתיד להיות ברבות הימים עת האומה הישראלית תתפזר בארבע כנפות הארץ וגזירות רעות וצרות יעיקו אותם על מדרך כף רגלם, ולעת כזאת אשר ישראל הם דווים דחופים ושנואים יותר מכל האומות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, יפול יאוש גדול בלבן של הרבה ישראלים, לומר שחלילה כבר אבדנו, ואין תקוה עוד שיקוו לתחיה לא בדרך הטבע ולא בדרך הנס, בדרך הטבע אחרי שלא תושבים אנחנו בארץ, ורק כגרים נחשבנו אשר בדחייה קלה יוכלו לסערנו מן הארץ כאשר ישא הרוח את המוץ, ובשגם אשר כבר עיפים ויגעים אנו מרוב התלאות והגזירות באיזה מדינות חו"ל, אשר נלאינו עוד נשוא, כי באו מים עד נפש, ועומדים אנו ממש עד צוארינו בים הצרות, אשר בדחיפה מועטה טבענו בבוץ באין יוצא חלילה, ואיך נקוה ואיך ננחם? אחרי אשר אנו הולכים הלוך וחלוש ויגע, והשונאים שלנו, הולכים הלוך וחזק, ולקוות אשר בדרך נם יוטב מצבנו, ג"כ א"א, כי אף אם אמנם מאמינים אנחנו שד' כל יכול, ומאתו לא נבצרה היכולת להיטיב, וכבר עשה לנו נסים הרבה אכן אנחנו נחשוב כי נסים גלוים לא יעשה רק לצדיקים, ובאשר שגם מצב היהדות הולך ורע, לכן לא נרצה לקוות שבזמן כזה יראנו ה' את יכולתו ויעשה עמנו נסים גלוים ובין כה וכה נתייאש מן הטוב, ויאוש כזה הוא מן המפסידים היותר גדולים, שיוכל חלילה לפרוץ פרצה גדולה בכרם הישראלי, ובכדי לחזק לבבינו צוה הקב"ה לזכור בכל שנה ספור הסתוריי אשר ממנו נראה כי לא עתה בלבד עומדים אנו במצב רעוע כזה, אלא שכבר היתה לעולמים, ובכ"ז כאשר באו מים עד נפש הצילנו ה': ולתכלית זה בא לנו הזכירה ממלחמת עמלק עם ישראל, דהנה אם שני מושלים נלחמים זה עם זה, עפ"י דרך הטבע הוא שהמושל אשר ישב בארצו ינצח המלחמה, לעומת המושל אשר יבא בגבולו, מפני כמה טעמים, א) באשר הוא יושב בארצו ונהירין לפניו כל שבולי ההרים והעמקים אשר יוכלון להתחבא שם מן האויב, ומושל השני אשר גר הוא בארץ יחסרון לו אלה המעלות הטובות, ב) באשר הוא מוכן בכל רגע עם חיילותיו, עם כל טכסיסי המלחמה והמזונות, והשני עד שיביא הנה החיילות והכלי מלחמה והמזונות יוכל לפגוש הרבה מכשולים בדרכו, וכאשר הנסיון הראנו לדעת עתה ממלחמת אנגליא וטראנסוואל, הן אנגליא הוא מאדירי מושלי אירופא וטראנסוואל הוא רק קבוץ אנשים מועטים, ובכ"ז לא יכלו האנגליים להחזיק מעמד נגדם מפני טעמים הללו כי עד אשר הספיקו האנגליים להביא למקום המערכה את החיילות עם כל הדרוש, עשו הטראנסוואלים שמות גדולות, וגם מפאת אשר לטראנסוואלים נהירין שבילי דארעא, היא שעמדה להם להסתיר ולהחבא עצמן בעת צרה, הרי נראה שיד התושב הוא על העליונה אפי' במקום שהוא חלוש יותר מן הגר, על אחת כמה וכמה אילו היה להיפך, כי התושב היה מלוכה אדירה, והגר היה קבוץ אנשים מועטים, באופן זה וודאי שאין תקוה בדרך הטבע כי הגר ינצח המלחמה, והגע עצמך עוד יותר, שהתושב הוא ממלכה ערוכה בכל טכסיסי מלחמה, ושום דבר מצרכי המלחמה לא יחסר לה, והגר, מלבד אשר הוא קבוץ קטן, אין לו עוד שום דבר לצרכי המלחמה לא כלי קרב ולא מזונות, וגם לא הכין עצמו למלחמה, רק לפתאום יפול עליו התושב, האם באופן כזה יש זיק תקוה, כי האורח ינצח במלחמתו? ובאם בכ"ז נראה כי האורח החלוש, אשר אין לו כל הכנה למלחמה ינצח לגבור התושב וגם ערוך בכל כלי מלחמה, אז הכל יודו שאין זה לפי הטבע ורק יד ד' עשתה זאת. ומקרה כזה ממש היתה מלחמת עמלק עם ישראל, הן עמלק היה מושל אדיר ישב בארצו במנוחה, ערוך בכל כלי קרב, ועם ישראל כאשר בא לארצו ולבד אשר לא ידעון כל שבילי הארץ, לא הכינו עצמו לקרב כלל, ובדרך מקרה פתאומית נפל עמלק עליהם, וזהו מ"ש, זכור את אשר עשה לך עמלק גו' "אשר קרך" בדרך, פי' שבדרך מקרה פתאום נפל עליך, ואימתי היתה זאת "בצאתכם ממצרים" שאז לא היה לכם שום מזונות מוכנות כי רק בעגות מצות יצאתם משם, וחסרון המזונות הוא מהחסרונות היותר גדולים במלחמה, ושמא תאמר כי גבורתך עמדה לך לנצח, לזה אומר "ואתה עיף ויגע", הרי מכל החסרונות הללו תראה, אשר בדרך הטבע, לא היה שום יכולת לנצח נגדו, ובע"כ שהיתה זאת בהשגחה נסיית, ושמא תאמר, כי מרוב צדקותיכם עשה עמכם נסים, לזה מסיים "ולא ירא אלקים" כי בעת צאתכם ממצרים לא הייתם יראי אלקים, כמ"ש רז"ל ע"פ גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וא"כ מזכרון המעשה הזאת נוכל לחזק לבותינו שעוד לא אבדה תקותינו, כי אף שמדרך הטבע, קשה מאוד לקוות שיוטב מצבינו, ובשגם אשר איננו יראי אלהים, בכ"ז לא נתייאש מן הטוב באשר לא יבצר מן ד' להושיע, וכבר היו מקרים כאלו אשר לא עפ"י שכל וטבע היתה הישועה, וזהו עיקר התכלית מזכירת מעשה עמלק, וזהו מ"ש בפ' בשלח, כתוב זאת זכרון בספר, פי' מה שנוגע לכל ישראל, הוא רק הזכרון מספור הזה, ושים באזני יהושע "כי מחה אמחה את זכר עמלק" כלומר מעשה המחיה בעצם למחות את שמם, זה יעשה הקב"ה בעצמו, באשר ספוק בידו, וגם הוא היודע מי הם זרע עמלק, וזה שאה"כ בפ' תצא "תמחה את זכר" לא בא הכתוב לצוות אותנו שאנחנו נמחה, אלא עפ"י פשט יש לומר כונה אחרת, כי אחרי שכל עיקר טעם הזכירה מספור הזה, לא בא כי אם לחזק את לבותינו בימי גלותינו, שלא נתייאש ע"י רוב הצרות, לא הוצרך זכירה הזאת כ"א כ"ז שאנחנו בגלות, ומסיים הכתוב והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה תמחה את זכר עמלק פי' שאז תוכל למחות את ספור הזכרון ממעשה הזאת, באשר אז כאשר ייטב לך לא תצרך עוד לשתות כוס תנחומין, יזכנו ה' לראות בנחמת ישראל וזה מה שרצינו לבאר:

בית אבל לט"ב ושבת חזון:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה